הקדמה
הגאון רבי אליעזר סילבר (הגרא"ס) היה מראשי רבני ארצות הברית, תלמיד חכם ומתמיד עצום, ונודע בגאונתו הרבה, בפרט בתחום ענייני קדשים. נולד בליטא, ובעודו ילד נודע כעילוי ומתמיד, ולמד אצל גדולי ישראל, ובעיקר התפעל מהגאון הרוגוצ'ובי.[1] לתקופה למד אצל הגר"ח בבריסק, והגדירו (בהקדמה לספרו ענפי אר"ז ח"א): "הגאון העמקן הכי גדול בדור ההוא, עמקן ופשטן ומסביר גדול." ובהקדמה לספרו הנ"ל ח"ב, סיפר אודות חסדיו המפורסמים של הגר"ח: "כשבאתי לבריסק שאלוני: איפה הנחתי את חפצי? וכשעניתי - הנחתים באכסניא, אמרו לי: לא טוב עשית הייתי צריך להביאם לבית ר' חיים, כן כן דרך כל בר-בי-רב הבא ללמוד בישיבת בריסק - ראשית דרכו עם כל חפציו לבית הרב ושם כבר מראים לו המקום בו יתאכסן. גם המכתבים בשביל תלמידי הישיבה שלחו לפי הכתבת של בית הרב והרבנית היתה מחלקת אותם לתלמידים".[2]הגרא"ס התדמיין למורו הגר"ח בזה, ומיזג ברבנותו את לימוד התורה עם אהבת חסד ואהבת ישראל. בנוסף לתלמודו היה פועל עצום בתחום הציבורי, ויסד את ארגון אגודת ישראל בארצות הברית והנהיגו למשך עשרות שנים. נודע בעיקר בעבור עבודתו למען יהדות אירופה בשנות הזעם, שממש לא נח ולא שקט מגודל יגיעו בפעילות "ועד ההצלה".[3]
לדאבוננו, אף שהגרא"ס הדפיס כמה ספרים, אך לא נתפרסמה הרבה מתורתו מבין בני הישיבות. המפורסם מבין תורותיו, והובא בהרבה ספרים, היא קושייתו בענין ברכת המצוה על הידור מצוה. קושיא זו אמר הגרא"ס בנוגע למעשה שהיה עם הגר"ח. אלא שכפי שנראה במאמר, קושית הגרא"ס היא חריפה ממה שהביאו בשמו, וזאת מפני שרוב המחברים שהביאו את דעתו לא ראו את ספרו, כפי שנסביר. במאמר אציע את קושיית הגרא"ס על הגר"ח כפי שניסחו בספרו, ויה"ר שיהיה לתועלת המתעניינים בנידון זה.
♦
ב.
פסקו של הגר"ח
שיטת הגר"ח היא שכשיש לפניו שני אתרוגים - אחד מהודר אך ספק כשר, ואחד בודאי כשר אך אינו מהודר - מברך תחילה על המהודר ואח"כ לוקח את הכשר ואינו מהודר. והגר"ח הסביר את שיטתו - שאם לוקח את הכשר ואינו מהודר תחילה, יצא ידי חובת המצוה, ומכיוון שנגמרה המצווה אינו יכול עוד לקיים את ההידור. אך אם ייקח את הספק כשר, אז ממ"נ, או שזה כשר ומהודר ויצא ידי חובת המצווה למהדרין, או שזה באמת פסול, ועדיין לא יצא ידי חובתו, ואז ייקח את האתרוג הכשר ויוצא ידי חובתו בזה.המעשה עם הגר"ח מופיעה באיגרת מתלמידו הרב יהודא לייב דון-יחיא (בספר זכרון יצחק ניימן, דף קמא-ב): "למחר בבוקר החג היו לפני הגאון האתרוג שלי שלא הי' מהודר כ"כ, ואתרוג שני מהודר ויפה מאד, ושאל אותי הגאון כשאברך עתה על נטילת לולב, איזה אתרוג אקח תחילה בידי, אינני זוכר מה שהשבתי לו, אך הוא לקח תחילה אחר הברכה האתרוג היפה והמהודר שהוא ספק מורכב ספק אינו מורכב, ואח"כ לקח את האתרוג שאינו מהודר אך בודאי אינו מורכב, ואמר הלא מצות אתרוג איננה דומה למצות תפילין שמצותה כל היום, שמצוות האתרוג הוא רק לקיחה פעם אחת, ואם אקח בידי את האתרוג שהוא בודאי כשר הלא אקיים תיכף המצוה ואח"כ כשאקח את המהודר הלא יהיה זה הידור בלי קיום מצוה, כי המצוה כבר קיימתי, אבל כשאני לוקח תחילה הספק מורכב שמא הוא כשר וא"כ קיימתי מצות אתרוג בהדור גמור, אולם מאחר ושמא הוא מורכב לכך אני לוקח אח"כ את האתרוג שהוא בודאי כשר ואקיים אז מצות אתרוג".
והובא מעשה זה בס' אישים ושיטות להרב שלמה יוסף זווין (בפרק על הגר"ח),ד וכן בס' מועדים וזמנים להרב משה שטרנבוך (ח"ב סי' קיח).
וכבר העירו המחברים ששיטתו של הגר"ח שאין הידור מצוה שייך לאחר קיום המצוה, היא כשיטת אביו הבית הלוי (ח"ב סי מז) לגבי ברית מילה, וכן דן בדברי סבו, הגרי"ז בחידושיו על הרמב"ם (הל' חנוכה) לגבי נרות חנוכה. נמצא ששלשלת הגאונים של בית בריסק דנו בעניין זה, כל אחד כדרכו.
♦[4]
ג.
השגת הגרא"ס
במהדורת שו"ת נפש חיה שיצאה בשנת תש"ו בהוצאת שולזינגר, צורפו הגהות מהגרא"ס. ושם כתב להקשות על הגר"ח מדברי רש"י (עירובין נ.).[5] הגמ' שם פוסקת באופן שיש ספק במעשר בהמה - ששניהם מוקדשים: "ואמר רבה יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי, עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה."כשקידש בטעות שתי בהמות למעשר בהמה, שניהם מוקדשים ונקרבים, אך אחד מהם הוא מעשר והשני הוא שלמים, ולא ידוע איזה בהמה היא איזה קרבן. החילוק הוא ששלמים טעונים סמיכה ותנופה, ומעשר לא צריך, ולכן יש ספק באיזה מהם לעשות סמיכה ותנופה. רש"י פסק ששניהם צריכים סמיכה ותנופה, אך לא מברכים על זה: "והשתא דקראן בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והי אחד עשר שנקרא עשירי, בעו תרוייהו תנופת חזה ושוק וסמיכה. ולבי אומר דאינו מברך על התנופה ועל הסמיכה דלא ליהוי ברכה לבטלה".
לפרש"י אינו מברך כלל, מפני חשש ברכה לבטלה, אף שבודאי חד מהם מחוייב. וקשה, למה לא יברך מכיוון שבוודאי הוא עושה את המצווה? ואיך זו ברכה לבטלה כשהוא מקיים בשניהם ביחד? וסיפר הגרא"ס (ענפי אר"ז, ח"א דף רלד ע"ב) ששאל קושיא זו להרוגצ'ובי: "וכאשר הצעתי את החקירה לפני הגאון הנפלא רשכבה"ג מהר"י ראזין מדווינסק זצ"ל בשנת תרע"ד כמו נעלם ממנו בתחילה דברי רש"י, אך מיד כשהזכרתי מסכת עירובין ענני דף נון. ובאמת לא הבנתי מדוע תהיה ברכה לבטלה אם יניף או יסמוך זא"ז?"
ולכן פירש הגרא"ס את שיטת רש"י שהוא לא מחשש ברכה לבטלה, אלא מחשש הפסק בין הברכה למעשה המצווה. דהיינו שסובר רש"י שאין לברך אם יש חשש שיהיה הפסק בין הברכה למעשה המצוה. וע"פ זה דחה הגרא"ס את שיטת הגר"ח, שהרי כשלוקח את האתרוג המהודר הוא ספק מצוה, ואין לברך על זה, ולאחריו כשלוקח את האתרוג הכשר, יש הפסק בין הברכה למעשה המצוה, ואין לברך ככה. ולכן עדיף לברך על האתרוג הכשר, שלא יהיה הפסק בין הברכה לנטילה. והביא הגרא"ס שהרוגוצ'ובי הסכים עמו בזה.
הרבה ספרים הביאו שיטה זו בשם הגרא"ס, וגאוני זמנו דנו בחידושו זה של הגרא"ס, שלקחו מההגה הנ"ל, ורובם לא הסכימו לדבריו. הציץ אליעזר (ח"ו סי' לט:י) הביא בשם הגאונים הגרצ"פ פרנק והגר"י אברמסקי לדחות את דמיון הגרא"ס בין דברי רש"י בעירובין להלכות אתרוג. שלגבי אתרוג אין הפסק בברכת לולב, שהרי הוא מברך על הלולב ונוטלו מיד, ואף אם האתרוג הראשון פסול, עדיין יצא ידי חובת המצוה, לפי שיטת השו"ע שיכול ליטלם בזה אחר זה. ואם כן, שאני ברכת לולב, שאין חשש הפסק בין הברכה לנטילת האתרוג.
ולמה שמביא כתר"ה מהרב סילבר בסוף ספר שו"ת נפש חיה מה שמעיר על הגר"ח מבריסק ז"ל על עצתו ליקח מקודם המורכב המהודר ואח"כ האינו מורכב וכשר, מדברי רש"י בעירובין ד' נ' ע"א. אודיע לכתר"ה דזה מזמן שנדברתי על כך עם הגאונים הגרצ"פ פרנק שליט"א והגר"י אברמסקי שליט"א דאין כל קושיא מדברי רש"י שם במ"ש לענין הברכה על התנופה ועל הסמיכה כשיש הפסק בינתיים של אחר, משום דבכאן הרי הברכה על נטילת לולב וזה הרי נוטל מיד בלי שום הפסק, ולא מעכב בזה אפי' אם האתרוג שיוצא בזה נוטל אח"כ בהפסק נטילה אחרת ובלבד שלא יפסיק בדיבור, דהרי נפסק בסי' תרנ"א סעי' י"ב דאם היו ארבעתן מצויין אצלו ונטלם אחד אחד יצא, ורק צריך שיהיו כולם לפניו ויטול הלולב תחילה ויברך על הלולב ויהא דעתו גם על האחרים, ועיין שם גם בביאורי בהגר"א סקל"ח שמסביר שלכן צריך שיטול הלולב תחילה מפני דכיון דמזכירין אותו בברכה צריך שיהא סמוך לברכה ע"ש. דון מינה הא האתרוג ויתר המינים שאין מזכירים אותם בברכה לא מעכב גם אם הנטילה אינה סמוכה לברכה, ויהא גם אפילו בהפסק של נטילה אחרת, ובלבד שלא יפסוק בשיחה ביניהם כנפסק בשו"ע שם.
וכן הביא ככל זה בספר מקראי קודש להגרצ"פ פרנק (סוכות ח"ב סי' ט). אלא שמדבריו שם מבואר שהרב פרנק עצמו הקשה קושיא זו מדיליה, והרב זווין הביאו בשמו להגרי"ז שתירץ ככה, וכן תירץ הרב אלישיב. נמצא שמה שהביא הציץ אליעזר הוא שכבר דיבר על קושיא זו עם הרב פרנק קודם ששמע מקושיית הגרא"ס, והתירוץ שהביא הוא באמת מיסודו של הגרי"ז. וכ"כ תירוץ זה מעצמו בשו"ת דבר יהושע להרב יהושע מנחם אהרנברג (ח"ב סי' קכד בסופו), לתרץ את קושיית הגרא"ס: "עוד רגע אדבר אגב אורחא במה שראיתי קונטרס מאת הרב הגר"א סילבר מסינסינטי זצ"ל הנדפס בסוף שו"ת נפש חיה (ניו יורק תש"ז)..."
בשו"ת לב אברהם להרב אברהם וויינפלד (סי' סט) כתב לדחות את דברי הגרא"ס מטעם אחר, והוא ע"פ ביאור אחר בדברי רש"י עירובין, שונה מהבנת הגרא"ס, שרש"י לא נחית לתת סברות ואופנים איך יברך, אלא כתב שלא יברך מספק על הסמיכה או על התנופה, דהיינו אם עושה רק בהמה אחת. ובאמת הרוצה לקיים שניהם יכול לברך, אך מזה לא איירי רש"י. ואם כן מדברי רש"י אלו אין שום ראייה לחידוש הגרא"ס שאין לברך כשיהיה הפסק בין הברכה להמצוה, ובאמת הנוטל שני אתרוגים יכול לברך.
גם הרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ח"ב, סי' קיח) הביא להקשות שאיך אפשר להיות הפסק בין ברכת המצוה למעשה המצוה (ולא מדברי רש"י הנ"ל), וכתב לתרץ:
אמנם שוב שמעתי שמרן זצ"ל ביאר בשיטת אביו הגר"ח זצ"ל ליקח בראשונה אתרוג הכי נאה אף שנראה מצורתו שהוא מורכב ממש, ואחר כך נטל עוד אתרוגים עד שיצא המצוה בלי פקפוק דמורכב והיינו דלא כמ"ש, וצ"ל שלא חש לסמוך הברכה למצוה במקום שסבר אולי יזכה במצות הידור טפי, או ס"ל שגם בכהאי גוונא הוה סמוך וצע"ג לדינא.
דהיינו שהביא שמועה משמיה דהגרי"ז שבכגון דא לא איכפת ליה להגר"ח אם יהיה הפסק בין הברכה להמצווה. וניתן לומר שטעמו כמו שהביא הרב פרנק בשם הגרי"ז, שנטילת הלולב היא בסמוך לברכה.
אך היו גם שהסכימו לדעת הגרא"ס. בשו"ת יביע אומר (או"ח ח"ה סי' ד:ה) הסכים לשיטת הגרא"ס:
וכן מצאתי להגאון ר' אליעזר סילבר שליט"א בהערה שבסוף שו"ת נפש חיה (סי' א) שהעיר מד' רש"י הללו על חידושו של הגר"ח מבריסק הנ"ל דלפ"ז הוי הפסק. ושאמר כן לפני הגאון מהר"י רוזין הראגצ'ובי והסכים לדבריו… והלום ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו (ס"ס לט) שהביא הערת הגר"א סילבר הנ"ל, וכתב, דלק"מ על הגר"ח מבריסק מפרש"י (עירובין נ) הנ"ל, דשאני הכא שמברך על נטילת לולב… ולפע"ד אכתי לא איפרק מחולשא, דלפרש"י דמעשה חשיב כדיבור ולא כשהייה גרידא, גם כאן נטילת המורכב בינתים הויא הפסק בין הברכה למצוה.
ועיין בספר פסקי תשובות להרב שמחה רבינוביץ (סי' תרמח:כד) שהביא שבשו"ת חלקת יואב, שו"ת להורות נתן, וזקנו הרב מביאלא, כולם הסכימו לשיטת הגרא"ס.
♦
ד.
שיטתו המלאה של הגרא"ס
רובם ככולם של המחברים שכתבו ע"ז רק ראו או שמעו על הגהת הגרא"ס לשו"ת נפש חיה, ששם ביאר את טעמו של רש"י מחשש הפסק בין הברכה להמצוה. אך לאחר מכן חזר לדון על העניין, וכשהדפיס את ספרו ביאר את שיטת רש"י באופן אחר. המעיין בספרו של הגרא"ס (ענפי אר"ז ח"א, דף רלד ע"ב) יראה ששיפר את דעתו בזה, באופן שנתחזקה שיטתו, ואי אפשר לתרץ כפי שכתבו הרבנים הנ"ל, ובתוכם הגרי"ז, שיש חילוק בין ספק מעשר בהמה לאתרוג פסול.ראשית דחה הגרא"ס את ביאורו הראשון ברש"י, שהוא מחשש הפסק, מפני שקשה, שאף אם נאמר שבסמיכה יש הפסק, שעד שיסמוך ואחרי כן ישחוט, שתיכף לסמיכה שחיטה, אולי יעבור זמן רב, אך הרי לגבי תנופה זה הפסק מועט בין תנופה לחברתה, וצ"ע אם נאמר שזה נקרא הפסק? ובפרט לשיטת הצפנת פענח (הל' ברכות א:ג) שברכת המצוות היא דאורייתא, ועובר לעשייתן בודאי אינו אלא דרבנן, ואיננו ברכה לבטלה. ועוד למה לא יוכל לסמוך או להניף שניהם ביחד בבת אחת, ואין בזה הפסק כלל בין הברכה למעשה המצוה?
לכן הציע הגרא"ס לבאר את שיטת רש"י באופן שונה, שאין לברך על מצוה שהיא ספק, לא מטעם הפסק, אלא שכן הוא אופן תקנת ברכת המצוות שצריך מצווה מבוררת. דהיינו שמדיני ברכת המצווה הוא שהאדם מברך רק על מצווה מסוימת, ולא על מצוה התלויה בספק. לפי זה ביאר הגרא"ס מה שכתב רש"י בערובין, שמכיוון שאין המצוה מבוררת הוי ברכה לבטלה. "וע"כ אחר שהתעמקתי בדבר חידשתי שכל שמתחילה אינו מסויים הקרבן שחייב בסמיכה או במצוה אין כאן ברכה שלא תקנו רק בדבר המסויים, כי לא נקבעה ברכה רק בדבר המסויים ומצוה" (ענפי אר"ז, ח"א דף רלד ע"ב). ולכן אף שבודאי עושה מצוה בתנופה ובסמיכה, מכיוון שאינו ברור איזו בהמה היא המצוה, אינו מברך כלל, אף אם עושה שניהם בבת אחת.
וע"פ זה דחה הגרא"ס את שיטת הגר"ח שיברך על האתרוג המהודר וספק כשר, שהרי מכיוון שהוא ספק מצוה אי אפשר לברך עליו עד שתתברר מצוותו בוודאות, שהרי רק על מצוה מסוימת מברכים. ולפי"ז אין מקום לדחיית הגרי"ז שאתרוג שאני, שאין בו הפסק. ולכן לדעת הגרא"ס צריך לברך דווקא על האתרוג הכשר וודאי.
♦
ה.
עוד דוגמאות ליסוד זה
הגרא"ס משתמש ביסוד זה שצריך מצוה מסוימת להסביר כמה הלכות אחרות, ונביא רק שתי דוגמאות:א. עם יסוד זה ביאר הגרא"ס (ענפי אר"ז ח"א, דף עז) טעם הדין "שאין בעלי חיים נדחין" (יומא סד:) מהקרבת המזבח, ואם חזרו להיות ראויים להקרבה מקריבין אותם. והיינו מפני שבעודו חי אין איבריו מסוימים, ולא חלה הקדושה באופן שיהיה דין דיחוי לגמרי. "שבעודו בע"ח שהחלקים מעורבים מה שלמזבח ומה שלזריקה ושלטביחה, וכן מה שלחולין עורות ולבעלים ולכהן, הכלל אין מסוים תכלית כל דבר, שמעורבים המה בעודה בחיים, ויכול עוד להתחלף מדם הנפש לדם התמצית ומחלב לבשר ומדם לעור ובשר וחלב, ולכן אין הקדושה אילמה כ"כ להתפיס דין דיחוי, ואינה מקודשת עדיין עד השחיטה והמליקה, שאז נקבעו כל החלקים כ"א למה שהוא מתברר ומתפרד, ומקבל כל חלק קדושתו, ומאז נתפס דין הקדושה וכל פסולי יוצא לינה טומאה וכו', רק מעת השחיטה והזריקה, ולא הסכין מקדש רק הפירוד".
ב. מעילה בחטאת העוף - ועוד ביאר הגרא"ס את דברי רש"י ריש פ"ב דמעילה (ח.) שכתב שהמועל בחטאת העוף הוציאה לחולין. והקשה הקרן אורה שבגמ' (מעילה דף יט:) מבואר שקדשי הגוף אינם יוצאין לחולין במעילה, וזה כולל חטאת העוף, כמש"כ הרמב"ם (מעילה ו:ה), וקשה על רש"י איך יצא לחולין במעילה?
הגרא"ס ביאר שרש"י מיירי בקינין שאינן רגילים. בדרך כלל המקריב מחליט בשעה שקונה את העופות איזה עוף יהיה חטאת ואיזה עוף עולה. אך רש"י מיירי באופן שלקח שתי עופות אחד לחטאת ואחד לעולה, אך לא החליט בשעת לקיחה איזה עוף לאיזה קרבן. ואף שיוכל להחליט אח"כ בשעת הקרבה, אך עד שיחליט אינו קרבן מסויים ואין בו קדושה שלימה. וע"פ זה חידש הגרא"ס, שאף שאח"כ החליט איזו עוף יהיה חטאת, אך עדיין אין בו קדושה שלימה ויכול לשנותו אם ירצה, מכיוון שלא נתברר מתחילה. ובאופן כזה כתב רש"י שהמועל בעוף שלא נקבע לחטאת בשעה שקידשו, יוצא לחולין במעילה.[6]
♦
ו.
ביאור אחר לדברי רש"י
וכל הנ"ל הוא ע"פ ביאורו הראשון של הגרא"ס בדברי רש"י, אך הגרא"ס הציע עוד ביאור נוסף בדברי רש"י עירובין הנ"ל (צמח אר"ז דף שנא-שנב, שנג-שנד).אחד הספקות בנטילת לולב הוא מתי לברך. שהרי בדרך כלל כשמברכים על מצווה אוחזים את החפץ ביד, אך מכיוון שמגביה את הלולב יצא ידי חובת המצווה, ואיך אפשר עוד לברך? הראשונים נחלקו בזה.[7] יש הסוברים (עי' תוס' סוכה לט.) שחייב לדאוג שלא יצא ידי חובת המצוה עד לאחר שיברך. ואת זה עושים בכמה דרכים - או שלא יאחז בלולב כשמברך, או שיאחזנו אך בכיוון הפוך שלא יצא ידי חובת המצווה, או שיאחזנו בכוונה שלא לצאת חיוב המצווה, וכדומה. (וראה בפוסקים שהאריכו בזה, ואין כוונתי להלכה למעשה.)
אך יש חולקים וסוברים שניתן לברך על הלולב אפילו לאחר שיצא ידי חובת מצוותו בנטילתו. בספר הפרדס לרש"י (סי' לט, פיסקא ברכות לרבינו יוסף בן פלט זצ"ל) פסק לגבי ברכת המצוות: "שאין מברכין על המעשה עד שיבוא לידי עושהו, והוא שסמוך למעשה", דהיינו שצריך שיהיה החפצא שעליו מברך בידו בשעת הברכה, וזה כלל בדיני ברכת המצוות. ולפי זה האריך לדחות את שיטת התוס', ופסק שצריך להגביה את הלולב בידו קודם שיברך:
ואיכא דמנחו ליה אשרשיפא והדר מטלטלי ליד ולאלתר מברכי עילויה, משום דקשיא להו הא דאמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשיתן, ואמר מר דאגבהיה נפק ביה, מאי טעמא חוץ מן הטבילה ונטילת לולב מיבעי ליה, הילכך מנחי ליה ומברכי עילויה ותוך הברכה מטלטלי ליה. ולא צריכי למעבד הכי, דהא פרישנא אסור לו לאדם לברך על המצות עד שלא הגיע לידו וסמוך למעשה... הילכך טועים הם. וכן הנוטלים אותו שלא כדרך גדילתו, כדי שלא יצאו בו קודם הברכה. וכל המשנה ידו על התחתונה, כסבור לשבש את המנהג אשר גבלו ראשונים ונמצא הוא משובש. שכל חכמי הגולה מימות עולם נוטלים אותו ומברכין בו בשעת נטילה דרך גדילתו, ואף על פי כן אין ברכתו מאוחרת למעשה אלא מוקדמת כדרך כל המצות.
בספר הפרדס הובא המנהג ליטול את הלולב באמצע הברכה, בכדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן וגם יאחזנו בשעת הברכה, וכן המנהג לאחזו בכיוון הפוך בשעת הברכה. וספר הפרדס חולק בכל זה, וסובר שיש ליטול את הלולב כדרכו ולברך, שאסור לברך בלי לאחוז את החפץ.
לפי"ז יש לומר שרש"י סובר כשיטת ספר הפרדס,[8] שצריך לאחוז את החפץ בידו בשעת ברכה, ואין בזה שום יוצא מן הכלל. וזהו מה שכתב בעירובין שאי אפשר לברך בספק מעשר בהמה, שהרי אינו יכול לאחוז את שניהם בידו בפעם אחת,[9] ולפי שיטת רש"י אסור לברך בלי שיאחזנו.
אך לפי זה יוצא להלכה, שנפסק בשו"ע (או"ח תרנא:ה) כשיטת התוס', ודלא כשיטת רש"י: "יברך על נטילת לולב, ושהחיינו, קודם שיטול האתרוג, כדי שיברך עובר לעשייתו; או יהפוך האתרוג עד שיברך".
לפי זה יוצא שלהלכה לא סוברים כשיטת רש"י, ונמצא שפסק הגר"ח מכוון לדעת השו"ע. מכיוון שלהלכה קיימ"ל שאפשר לברך בלי לאחוז את החפץ, יוצא שאפשר לברך על האתרוג המהודר, אף שאינו אוחז את הכשר בידו. וכן לפי"ז יוצא שבאופן שבו דיבר רש"י אפשר לברך אף שאינו אוחז את שתי הבהמות בידו.
♦ ♦ ♦