ונראה דמבואר בזה דההיתר אכילה במע"ש, לר"מ דהוי ממון גבוה, אינו כאורח האוכל משלחן גבוה, ואין זה כמו בקדשים, דהוי אכילה משלחן גבוה, אלא יש לו בעלות לענין אכילת המעשר. וכ"נ בתוס' ב"ק סח: ד"ה הוא, שכתבו דאין אחרים יכולים לפדות נט"ר מחמת דאוכלו בירושלים. וביאר השערי יושר ש"ו פט"ז ד"ה ועפי"ד דמוכח דהוי בעלים לאכילה. וכן התוס' לשיטתם שם סט. ד"ה כל שלקטו, שכתבו דשייך זכיה מהפקר במע"ש היינו לענין בעלותו באכילה. ובזה מבואר מש"כ הרדב"ז פ"ג מהל' מע"ש הכ"ד דבגונב מע"ש חייב בקרן, אף דפטור מכפל מדין רעהו כגונב מהקדש. די"ל דחיוב קרן במע"ש הוא מחמת דהוי בעלים לאכילה. ובזה ניחא הסוגיא בסנהדרין ע: דממעטי' בבן סורר דבגנב מע"ש מאביו אינו נעשה בן סורר, דהוי אכילת מצוה. והק' המנ"ח בפ' כי תצא והערל"נ בסנהדרין שם דלהרמב"ם דפסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה, תיפ"ל דלא חשיב גנב משל אביו. דאכן י"ל דכיון דהאב הוי בעלים לענין האכילה, נחשב כגנב משל אביו. וכ"נ במכילתא בפ' משפטים דמרבי' חיוב שומרים במע"ש. וע"כ אתי כר"מ, דלר' יהודה דמע"ש הוי ממון הדיוט, פשיטא דיש בהם דיני שמירה. וצ"ל דגם לר"מ, מחמת זכות האכילה נתרבה לחיובי שמירה. וכן בתו"כ פ' בהר מבואר דאיכא איסור ריבית במע"ש. והר"ש משאנץ שם כתב דאתי כר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט. אך במשך חכמה בפ' כי תצא ד"ה לא תשיך כתב דאתי גם לר"מ, דהוי כספך לענין ריבית, "הואיל והיתר אכילה אית ביה ולאכילה ודאי יכול ליתנו לכ"ע". [ונשנו הדברים בחי' רבי מאיר שמחה בפ' איזהו נשך ובסוכה שם. אמנם באור שמח בהל' מע"ש פ"ג הי"ז כתב דאינו יכול להקנות את האכילה לאחרים, אך להלן יבואר דזהו מדין קודש הנא' במע"ש דאינו למכירה].
ובזה מבואר הא דמהני ירושה במע"ש לר"מ, כמבואר בקדושין כד. במע"ש דאתי מבי נשא וכו' עי"ש. ובראב"ד בתו"כ בפ' בחוקותי נחלקו ב' תרוציו בזה. ונראה דאף דהוי ממון גבוה, מ"מ כיון דהוי בעלים לענין האכילה, שייך בזה ירושה. ובאור שמח בהשמטות להל' מע"ש [נדפס בסוף סדר זמנים] הסתפק אם בכור יטול פי שנים במע"ש שירש מאביו, היינו אם נחשב בכל אשר ימצא לו אף דאין האב יכול למכור את המע"ש.
וע"ע בקהלת יעקב להגאון בעל המשכנות יעקב בפסחים לה. שהביא להוכיח מהרמב"ן עה"ת בפ' נשא עה"כ שם ה - י ואיש את קדשיו וכו' דהם לאיש כממונו וכו', והיינו דאכילת מע"ש הוי מדין בעלים. אמנם לשון רש"י עה"ת ויקרא כז ל לגבי מעשר "דמשלחנך ציוה לך לאכול", וכן ברש"י קדושין כד, א ד"ה ור"מ כתב ואכילתו "משלחן גבוה הוא" עי"ש.
ובזה יש לדון על דברי האב"מ בסימן כח סק"ג בסופו, שהביא מהמג"א סימן תרלז סק"ג שכ' דליראים בגזל אתרוג מעכו"ם דלא הוי לכם. אך האב"מ דחה, וכתב דמחמת דיכול לאוכלו הוי לכם, דומיא דאתרוג מע"ש. אך לדברינו שאני בגזל מגוי, דכיון דל"ל בעלות לאכילה, הוי כמו היתר אכילה בשל הפקר, דודאי לא חשיב לכם (וכמש"כ בערל"נ סוכה כז: ובבכורי יעקב סימן תרמט סוף סקט"ו). משא"כ במע"ש, דהוי בעלות לאכילה, להכי נחשב האתרוג דהוי לכם, וכמש"נ.
ובדברינו ניחא קו' האור שמח בהל' חמץ ומצה פ"ו ה"ח על לשמה במצה, דאיך יכוין לשמה במצת מע"ש לר"מ, הא ל"ה דידיה. וכן הק' האו"ש בהל' גניבה פ"ב דאיך עיסת מע"ש לר"מ חייבת בחלה, הא בעי בעלות להפרשת חלה. וכן המנ"ח בפ' שמיני מצוה קס אות ו הק' אמאי הוי בעלים במע"ש לענין הכשר, הא הוי ממון גבוה. די"ל דלכ"ז סגי בבעלות לאכילה, ולא נצרכת לזה בעלות ממונית הנצרכת לענין מכירה וכיוצא. [וברמב"ם בכל המקומות הנ"ל הדגיש מע"ש "בירושלים". היינו דבגבולין, כיון דאין לו היתר אכילה ל"ה דידיה. ואכן שי' רש"י בשלהי סנהדרין דמה"ט מע"ש בגבולין הוי לכ"ע ממון גבוה. מיהו ברש"י חולין פא: ד"ה ר' יוחנן מבואר דשייך חיוב מזיק וגנב על מע"ש בגבולין. וצ"ל דמשום דיש לו היתר אכילה בירושלים נחשב לממונו. אבל לענין לכם תליא בהיתר אכילה בפועל, וזה ליכא בגבולין.]
ונראה עוד נ"מ בזה לענין אם יש בל יראה בחמץ של מע"ש לר"מ. עי' קו"ש בפסחים אות יח שדן בזה, ור"ל דתלוי במח' אם הוי לכם לענין אתרוג. ובשפ"א פסחים כט. ושם לה. כתב דבמע"ש לר"מ ליכא בל יראה. ולדברינו נראה דכיון דהוי בעלים על זכות האכילה שפיר עובר בבל יראה. ועי' במהר"ם חלאווה לעיל יג: שדן על בל יראה בלחמי תודה.
ונראה להוסיף בזה, ובהקדם דברי הגר"ח מבריסק המובאים בחי' הגרי"ז זבחים ו. שכתב על דברי הרמב"ם בהל' אישות פ"ה ה"ד, שכתב וז"ל קידשה במע"ש בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנאמר במעשר לה' הוא עכ"ל. וצ"ע, דתיפ"ל דכיון דהוי ממון גבוה ל"ה ממון של הבעל. וביאר הגר"ח דגם לר"מ הוי בעלים בממונות על מע"ש, ול"ה רשות אחרת כמו הקדש, ורק דמדיני הקדושה הוא דמע"ש אינו ניתן למכירה ולקדושין, דאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל. ולהכי הוסיף הר"מ טעם דאינה מקודשת מדיני קודש דמע"ש. עכ"ד הגר"ח. ובספרי משא יד ח"ב בפרשת בחוקתי נתבאר דלהכי לענין ירושה דאתי מאליו שייכא ירושה גם במע"ש לר"מ וכנ"ל. ובב"ק סז. מבואר ברשב"א ומאירי דבגנב והפריש למע"ש לר"מ דהוי ממון גבוה חשיב שנוי רשות לקניני הגנב. אך בתוס' רי"ד שם מפורש דל"ה שנוי רשות. ולכאורה לפי דברי הגר"ח דהוי בעלים לא הוי שנוי רשות. אך בספרי משא יד ח"ד פרשת אמור עמוד תמד ביארתי דלענין ליחשב שנוי רשות בגניבה סגי בכך דאינו בשליטת הגנב להשתמשות. עי"ש.
[ומצינו כיו"ב במעשר בהמה. דאי' בתוספתא בקדושין פ"ד דהמקדש בבשר מעשר אינה מקודשת. ובאו"ש פ"ו מבכורות כתב דמכאן המקור להר"מ דהמוכר מע"ב לא מהני המכירה. ועי' ברש"י בחולין קלז. שהביא י"מ דבמע"ב אינה מקודשת כמו דלא מהני מכירה, ורש"י דחה הך פירושא. ובספרי כנסת הראשונים תמורה ה. ביארתי דפליגי אם הלאו דלא ימכר במע"ב הוי איסור גברא או דהוי הפקעה בבעלותו. ולהכי ל"ח ממונו ואינה מקודשת, דכל היכא דא"א למוכרו, אף אם הוי מדין קודש שבו, אין לקדש בו אשה. והמאירי ב"ק יג. הובא בש"מ שם, הביא ב' דעות אם מע"ב נחשב כרעהו לענין חיוב נזקין. עי"ש.]
ולפ"ז מבואר היטב מה שכתבתי לעיל דלענין אכילת המע"ש הוי בעלים. היינו דרק לעשות דברים שסותרים את קדושת המע"ש אינו בעלים, אבל לענין אכילה, דזו מצוותו, הוי בעלים. ומצד הממונות היה יכול למכור ולקדש אשה באכילת המעשר, ורק מדיני קודש א"א למוכרו. ולהכי לעניני מצוות כאתרוג ומצה, וחיוב חלה ובכורה דהוי לגבוה, שפיר מקרי לכם. וגם לענין לכם באתרוג לא בעי שיהא יכול למוכרו בפועל, אלא דאם יש לו בעלות למכור, אף דבפועל אינו יכול למכור מחמת קדושתו, זה אינו מגרע בדין לכם. [ומה"ט ביארתי דיהני בלולב הגזול לגבי הנגזל לצאת י"ח כיון דהוי בעלים, אף אם נחשב אינו ברשותו למכירה מחמת הגזולה ואכמ"ל.] ובזה ניחא קו' האו"ש הנ"ל דאיך יפריש חלה ממע"ש לר"מ הא בעי בעלות להפרשת חלה, די"ל דהוי לצורך גבוה, ול"ה בכלל חפציו, ולזה שפיר הוי בעלים.
והנה שמעתי מאבי מורי הגאון הגדול רבי מרדכי אילן זצ"ל ראב"ד ת"א שהעיר קמיה מרן הגרי"ז זצ"ל דר"מ ור"י לא פליגי במע"ש בדין הבעלות, כפלוגתת קק"ל לריה"ג ורבנן אם הוי ממון בעלים, אלא פליגי בקדושת מע"ש אם הוי קדושת גבוה או קדושת הדיוט. והיינו דהוי ממון הדיוט דקדוש רק למצוותו, אבל ל"ה כקדושת קרבנות. וכך הוא לישנא בכל הש"ס והראשונים דלר"י מע"ש ממון הדיוט, ולא קתני ממון בעלים כדקתני גבי קק"ל לריה"ג. ובזה ביאר את הסוגיא במנחות פב. דאמרי' לר"מ דהוי ממון גבוה אינו יכול להקדיש מע"ש לשלמים, אבל לר' יהודה יכול להקדישו לשלמים. וברמב"ם פ"ז ממע"ש הי"ט ובקרי"ס שם מבואר הטעם דלר"מ אינו יכול להקדישו לשלמים, דקדושת שלמים אינה חלה על מע"ש. הרי דאין החסרון משום דאינו שלו להקדישו, אלא משום דאין קדושה חל על קדושה. ומוכרח דלר' יהודה, דחלה קדושת שלמים על מע"ש, היינו משום דמע"ש אין קדושתו לגבוה כקרבנות, אלא הוי קדושת הדיוט למצוותו. והגרי"ז שיבח יסוד זה, ונדפס אח"כ בספרו של אאמו"ר זצ"ל תורת הקודש ח"ב סימן לח אות ב עי"ש. ויש לדייק כן בדברי היד רמ"ה שלהי סנהדרין, וכן במהר"י קורקוס בהל' בכורים פ"ו ה"ד שהובא לעיל, שכ' דלמ"ד ממון הדיוט נחשב כחול. עי"ש[1].
ובזה ניחא הסתירה ברש"י, שכתב בפסחים לח. סוד"ה א"ד דאין איסור לטמאות מע"ש. והפנ"י ביאר דלא נאמר במע"ש דין משמרת לאסור לטמאות מע"ש. והעיר עליו במנ"ח מצוה קס אות ו ובהגהות ברוך טעם ובשפ"א שם דנסתר מסוכה לה: וברש"י שם ד"ה הרי מכשירה שכתב ומעשר שני בעי שימור דקודש איקרי וכו'. ובראש יוסף בפסחים שם חילק בין לטמא מע"ש בידים, דאסור, לבין לגרום לו טומאה, דמותר. ובתורת הקודש שם באות ג תירץ דבר נפלא על פי דבריו הנ"ל, דבפסחים הגמ' מיירי לר' יהודה בדין לקוח במעשר, וה"נ לר' יהודה, דהוי בקדושת הדיוט, ליכא בה דין משמרת ואין בה איסור לטמאה. אבל בסוכה שם קאי לר"מ, דהוי קדושת גבוה, ושפיר אסור לטמא מע"ש, דיש בו דין משמרת כמו בקדשים. וכן מצאתי שתירץ חתן האו"ש בספרו זרע אברהם בדיני הכשר סימן מא סק"ו "דלמ"ד ממון הדיוט היא ודאי חולין היא לענין זה, וכ"כ אחרונים עי' דורש לציון דרוש ד בהא דאמרי' בזבחים דף נ מעשר דגן חולין בעלמא היא והיינו משום דמעשר שני ממון הדיוט הוא, אבל אם נימא ממון גבוה היא קודש מקרי לכל מילי, וה"נ לענין גרם טומאה י"ל דתליא בהנ"ל" ע"כ דבריו. ובס' אותיות פורחות להגרמ"ז עמוד 16 ד"ה ובאמת הביא בקצרה את דבריו ודן בזה. עי"ש.
♦
בעלות על מצת מצווה
ובמש"כ לעיל דשיטת הרמב"ם להלכה דמצת מע"ש כשרה, האחרונים דנו אם בעי' בעלות לקיום מצוות אכילת מצה. והנידון בזה הוא במצה גזולה, דהרא"ש בפסחים בפסקים פרק שני סימן יח כתב ב' טעמים דפסול, או משום מהב"ע או דילפי' מחלה דבעי לכם. והרמב"ם כתב הטעם דמהב"ע, הרי דלא בעי לכם במצה. וכן מתבאר בפי' רבינו חננאל בפסחים שם. אך בריטב"א סוכה לה מבואר דבעי' במצה לכם. וכן מבואר בקו' תוס' פסחים לח. ד"ה אתיא שהק' גבי מצת טבל דתיפ"ל דל"ה שלכם. והשפ"א בפסחים שם העיר על מה שלא מקפידין האורחים בליל הסדר לקנות את המצה מבעה"ב. ובאמרי בינה הל' פסח סימן כג כתב דאורח יוצא במצה, דלענין זה הוי לכם דלא כתי' מצתכם אלא ילפי' מחלה, וסגי בזה דהוי שלו לאכילה. וביד המלך פ"ו מחו"מ ה"ז כתב דלא בעי' דין ממון שלו במצה, דאל"כ לא משכח"ל באשה שיש לה בעל שתצא ידי חובת מצה המוטלת עליה, דהלא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה. ואף אם נתן לה את המצה לאכלה, אין לאשה בנתינה זו דין ממון בהמצה, דהא אם נתנה לאחר במתנה או הקדישה שלא מדעת בעלה לא מהני וכו'. ואטו נימא דבאשה בעי הבעל ליתן לה את הכזית מצה בתורת מתנה גמורה? זה דבר שא"א לאומרה כלל וכו'. עי"ש. ולהמבואר בשי' הר"מ דיוצא במצת מע"ש אף דהוי ממון גבוה, צ"ל דכיון דיש לו בעלות לאכילה, עדיף מאורח דהוי קבלת רשות לאכול. ואף לריטב"א והרא"ש דבעי לכם במצה, מ"מ במע"ש עדיף, דהוי בעלות לאכילה וכמש"נ[2]. ובבית אפרים או"ח סימן מ ד"ה ולכן כתב דבר חדש, דבקק"ל לריה"ג לא מהני מצה בקק"ל, דהאכילה הוי כעין קנין פירות ולא סגי לדין לכם. ולכן בלחמי תודה ל"ה מצתכם, דמשל שמים הוא אוכל. משא"כ במע"ש, למ"ד ממון הדיוט, הוי בעלים גמור דשלו הוא אוכל. ומשמע בדבריו דבמע"ש לר"מ אוכל משל שמים. ועי"ש.והנה במנ"ח מצוה תעג אות ז הק' בהא דאמרי' בפסחים שם דלחד מ"ד מצת מע"ש כיון דאינה ראויה לאכול בכל המושבות אלא בירושלים פסולה למצה. והא משכח"ל מצת מע"ש שנאכלת בכל המושבות, כגון במעשר שני פחות מש"פ לדעת הש"מ ב"מ נג: ד"ה דאורייתא דמותר לאוכלו מהתורה חוץ לחומה ונאכל בכ"מ. ונשאר בצ"ע. והזר"א לחתן האו"ש בספרו סימן כה סק"ז עמוד כא הביא את דבריו, וכתב דכיון דהוי פחות מש"פ ל"ה לכם לענין מצה כדכ' רש"י בסוכה כז לגבי ערבה עכ"ד. אמנם נראה דלענין מצה, כיון דמ"מ בפחות מש"פ שייך בה אכילה, סגי ליחשב מצתכם, דלא בעי' לזה בעלות ממונית אלא בעלות לאכילה. וכמש"נ.
♦ ♦ ♦