א.
מבאר את לשון המשנה אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה ומביא את מחלוקת הראשונים אם שתית יין הוי עראי או קבע
תנן דף כ"ה ע"א אוכלין ושותים עראי חוץ לסוכה, וכ"ה בשו"ע סי' תרל"ט סעי' ב'. ויל"ע מהו הא דתנן שותים עראי חוץ לסוכה, דמשמע דאיכא שתיה אחרת של קבע שאסורה חוץ לסוכה. ויעוי' בדברי הראשונים דאיכא למ"ד דשתית יין שתית קבע היא ואסורה חוץ לסוכה, וכן דייק בביאוה"ל סי' תרל"ט בדעת הרמב"ם. ושם בביאוה"ל כתב דמתני' מסייעת כנ"ל דמשמע דאיכא שתיה של קבע דאסורה. אבל דעת הטור דאין שתיה של קבע וכל שתיה מותרת חוץ לסוכה אפי' שתית יין דשתיית עראי היא. ותיקשי כנ"ל מהו לשון עראי דתנן לגבי שתיה. ובאמת דהרגיש בזה הר"ן, וכתב ליישב דקאי "עראי" אאכילת עראי, דאע"פ ששותה עם אכילת עראי, אינה נחשבת קבע עי"ז, ואכתי אכילת עראי היא.♦
מבאר את לשון המשנה דאתי לאפוקי שתיה שבתוך הסעודה ומקשה להר"ן וביאוה"ל שנדחקו בלשון המשנה
ואפשר ליישב דאתי לאפוקי שתיה שבתוך הסעודה, דכתב בשעה"צ שם ס"ק כ"ט דאסורה לכו"ע, ויסד לזה מהא דתני בברייתא דף כ"ח ע"ב אוכלים ושותין בסוכה וכן העתיק את לשון הברייתא בשו"ע שם סעי' א'. וקשה להשי' דכל שתיה עראי היא ומותרת חוץ לסוכה, א"כ מהו דתניא בענינא דמצות סוכה דאוכל ושותה בסוכה. ומזה העלה בשעה"צ דשתיה שבתוך הסעודה חייבת בסוכה. ומעתה יש לפרש דזהו דאתי מתני' לאפוקי דשותים עראי חוץ לסוכה, ולא שתיה של קבע, היינו שתיה שבתוך הסעודה.וצ"ב לפי"ז לדברי הביאוה"ל הנ"ל שכתב סייעתא לדעת הרמב"ם דשתית יין חייבת בסוכה משום קושיא הנ"ל דלמאי תנן לשון עראי לגבי שתיה, וכתב דמה שביאר הר"ן דקאי "עראי" אאכילת עראי הוא דוחק גדול. וקשה, דאכתי יש ליישב את דעת הטור כמש"כ דאתי לאפוקי שתיה שבתוך הסעודה, ומהי הראיה לדעת הרמב"ם. וגם צ"ב להר"ן מ"ט לא תירץ כן בפשיטות, ולמה לי' דחוקי דקאי לשון עראי אאכילת עראי.
♦
מיישב את דעת הר"ן וביאוה"ל בהקדם חקירה בגדר הדין דשתיה שבתוך הסעודה הוי קבע ואסורה מחוץ לסוכה
אכן באמת יש לחקור בדין זה דשתיה שבתוך הסעודה הוי קבע ואסורה חוץ לסוכה - אם משום דע"י קביעות דסעודה לאכילה איכא נמי קביעות לשתיה, ולגבי שתיה לחוד הוא דליכא קביעות, אבל אגב קביעות דאכילה איכא קביעות גם לשתיה. או לאו, דלעולם אין קביעות לשתיה, רק דשתיה שבתוך הסעודה בכלל הסעודה הויא והוי קבע מחמת הסעודה, וחייבת בסוכה מכלל מה דהסעודה חייבת בסוכה. ונ"מ יתכן אם שתיה פחות מכשיעור בתוך הסעודה נמי חייבת בסוכה. דלהצד דע"י קביעות דסעודה קבע עצמו לשתיה, זהו דוקא בשתיה כשיעור דחשובה להיחשב קבע, אבל להצד דהשתיה בכלל הסעודה, א"כ כל שתיית משהו בכלל הסעודה היא, וחייבת בסוכה מחמתה.ויש ליישב דדעת הר"ן והביאוה"ל כצד אחרון, דחיוב שתיה שבתוך הסעודה בסוכה לא מחמת השתיה עצמה הוא בא, אלא רק משום דהיא בכלל הסעודה. ומיושב בזה דלהכי לא פירשו הא דתנן שותין עראי חוץ לסוכה דאתי לאפוקי שתיה שבתוך הסעודה, כיון דהך שתיה אינה קבע מצד עצמה אלא רק משום שהיא בכלל הסעודה. ולעולם כל שתיה עראי היא. ומ"מ לשון הברייתא אוכלים ושותים בסוכה שפיר קאי השתיה שבתוך הסעודה, כמש"כ השעה"צ הנ"ל.
ואכן כ"ה דקדוק לשון השעה"צ נראה דמשום דהשתיה בכלל הסעודה. וז"ל בישוב הא דתנן אוכלים ושותים בסוכה "היינו לאחר אכילתו בסעודה שדרך הוא לשתות אז צריך לשתות ג"כ בסוכה דנכלל הוא בסעודה" ע"כ. אמנם מהמשך דבריו אפשר ללמוד איפכא, דנקט כצד ראשון, וז"ל "אבל שתיה בלא אכילה לא חשיבא לחייבו בסוכה דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא ואין שתיה בלא אכילה" ע"כ, משמע דסיבת מה דשתיה הוי עראי הוא משום דהיא בלא אכילה, ומשמע דשתיה שעם הסעודה אפשר שתיחשב קבע בעצמה. וצ"ת.
והנה בשעה"צ שם ס"ק כ"ט סיים את דבריו "ואפשר לפי"ז אף מים בתוך הסעודה אין כדאי לשתות חוץ לסוכה וצ"ע" ע"כ. ולא נתבאר מהו שורש ספיקו, ומהו הטעם לחלק בין שתית יין ומשקין שבתוך הסעודה, דפשיטא ליה לאיסור, לשתית מים דמבעיא ליה. ואי נימא דטעם חיוב שתיה שבתוך הסעודה בסוכה הוא משום דהיא עצמה חשובה קבע, ניחא, דיל"ד שכ"ז בשתית משקין חשובין דיכול לחול בהם שם קבע, ולא בשתית מים, דלעולם עראי היא אפי' בתוך הסעודה. אך למה שנתבאר דעת הביאוה"ל דטעם חיוב שתיה שבתוך הסעודה בסוכה הוא משום דהיא בכלל הסעודה, א"כ אף שתית מים כיוצ"ב ואין מקום לחלק בזה. ושמא ספק הביאוה"ל הוא בב' צדדי חקירה זו. וצ"ע.
שו"ר בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' ש"ה שכתב בפשיטות דודאי אין כונת השעה"צ לסתם שתיית מים שבתוך הסעודה, דאיהי ודאי בכלל הסעודה וחייבת בסוכה, רק כוונתו לשתיה ששותה אחר הסעודה ולא ליהנות רק לעיכול, דזה אפשר שאינו בכלל הסעודה ואינו חייב בסוכה. אכן גם ע"ז כתב השעה"צ דכדאי ליזהר[1].
♦
ב.
מביא עוד מדברי בראשונים בגדר איסור שתיה בתוך הסעודה מחוץ לסוכה
והנה עיקר הנך ב' צדדים מבוארים בדברי המאירי, שכתב במתני' דתנן אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה וז"ל ולענין שתיה לא הוזכר בה שיעור קבע ועראי ויש אומרים שכל שתיה בלא אכילת דבר המחויב בסוכה עראי הוא ועם אכילה היא נגררת אחר האכילה אם האכילה קבע אף היא קבע ואם אין האכילה קבע אף היא אינה קבע וכו' ולדעת זה לא היה צריך להזכיר במשנתינו שתיה כלל שהרי בכלל האכילה היא ושמא אשגרת לישנא הוא ע"כ. משמע שכוונתו בזה כהצד דטעם חיוב שתיה שבתוך האכילה הוא לא משום שנעשה קבע בעצמו, אלא שהוא בכלל האכילה. ולזה הוקשה לו דלמה תנן שתיה במשנתנו, אחר שלעולם היא בכלל האכילה ותלוי בדין האכילה אם הוא קבע או עראי. אך בסיום דבריו כתב עוד צד אחר, דדוקא שתיה בלא שום אכילת פירי או מרקחת עראי היא, אבל נראה דכשבא לשתות עם אכילת פירות או מרקחת ודברים שאי"צ סוכה נעשו קבע מצד היין, עכת"ד. והנה זה אינו שייך בשתיית מים.ועי' עוד בהגה' אשר"י בשם האו"ז וז"ל ומיהו שתית יין ודבש ושכר בהדי פירות או בלא פירות בלבד וכגון שלא אכל לחם ולפתן אין לי לברר אם מותר חוץ לסוכה אם לאו דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא ואין שתיה בלא אכילה או שמא פעמים אוכלין אגוזין ושאר פירות וקובעין עצמן לשתיה ואסור ע"כ. ומבואר שיש לו צד לחייב בשתייה עם אכילה כזו שמצד עצמה אינה חייבת בסוכה, דמ"מ אהנו להחשיב קביעות לשתיה באופן זה. אבל גם לדבריו, בשתיית מים ליתא לזה. ובספר שלמי תודה הביא את דברי האו"ז ודייק בדבריו דמשמע דעם אכילת פת לא מספקא לחייב שתיית יין בסוכה, אלא דמשמע מדבריו דדוקא יין, דנעשה קבע בעצמו, משא"כ בשתית מים, ולא ס"ל הך טעמא דנכלל בסעודה וחשיב קבע מחמת כן.
♦
ג.
דן במנה אחרונה אם חייבת בסוכה
והעירוני לדון בכגון מנה אחרונה המקובלת כיום, כיון שהיא באה לקינוח סעודה שחייבת בברכה לעצמה ואינה נפטרת בברכת המוציא, דלכאורה אינה בכלל הסעודה ולא תהא חייבת בסוכה. ולהצד דמחמת הסעודה יש קביעות גם לשתיה, לכאורה ה"נ לא שנא, אבל להצד דשתיה בכלל הסעודה, הכא אפשר שאינה בכלל הסעודה. אכן יש לומר דממה דנפטרת בברכה אחרונה בברכת המזון א"כ בכלל הסעודה נמי הויא. ואמרו בזה בבי מדרשא דמ"מ אין לפשוט נידון זה מהמבואר בשעה"צ דיין שחולק ברכה לעצמו, ואעפ"כ כתב דחשיב בכלל הסעודה וחייב בסוכה, דשאני יין דמה דחולק ברכה לעצמו הוא משום חשיבותו ולא משום שאינו בכלל הסעודה, ואדרבה כל שתייתו היא מחמת הסעודה.ובחוט שני ברכות עמו' קס"ט דן בכעין זה בפירות הבאים לאחר הסעודה אם חייבים בסוכה או שאינם בכלל הסעודה. ולענ"ד יש לדון חילוק בין קינוח סעודה, כפי הרגיל אצל הרבה בנ"א לגמור את סעודתו באכילת מתיקה, שחשיב טפי בכלל הסעודה ומחמתה, להיכא שקובע עצמו אחר אכילת הפת ושאר הסעודה לאכילת פירות, דאכילה בפנ"ע עצמה ואינה בכלל הסעודה. ומאחר שאין אכילת פירות קבע, הך אכילה נמי לאו אכילת קבע היא.
ובספר שלמי תודה עמו' ריד כתב דאפילו רוצה לאכול פירות חוץ לסוכה לאו שפיר דמי, כיון דנכלל זה בסעודה וברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה דידהו. וביותר מזה הביא שם, דמשמע דעת הבעה"מ בברכות פרק כיצד מברכין דף מ"א ע"ב דפירות הבאין בתוך הסעודה משלימין לשיעור שביעה. אמנם ע"ז הביא במ"ב סו"ס קפ"ד בביה"ל ד"ה בכזית בשם הפרמ"ג שלא כ"כ.
♦
ד.
דן בסילק ידו מן הפת ובא לאכול פירות אם חייב בסוכה
ובאחד מספרי ההוראה כתב דמשסילק ידו מן הפת ובא לאכול פירות אינו חייב בסוכה. וראיה לזה מהא דאמרינן בגמ' דמשלים לר' אליעזר במיני תרגימא, ופירש רש"י דהיינו שאוכלם אחר שסילק ידו מן הפת ועולה לו לסעודה נוספת להשלמה. וכתבו תוס' דאין לפרש כפירש"י דהיינו מיני פירי, דזה מסיק בגמ' ביומא דאינו חייב בסוכה. ואי נימא דאכילת פירות שבתוך הסעודה אחר סילוק מן הפת חייבין בסוכה, א"כ אפי' דבעלמא פירות אינם חייבין בסוכה הכא חייבין, ומה הקשו התוס' לרש"י. אלא ודאי דאחר סילוק מן הפת אינן חייבין בסוכה.אכן נראה דאינה ראיה, דהא בעינן למנין י"ד סעודות דר' אליעזר אכילת סעודה כזו שחייבת בסוכה מצד עצמה ולא משום שהיא נכללת בסעודת הפת שהתחיל בה. וממילא אפי' נימא דאכילת פירות אחר סילוק ידו מן הפת חייבת בסוכה, מ"מ לא תעלה לו לסעודת השלמה, לפי שאין באכילה זו חיוב סוכה מצד עצמה.
ומה שכתבו תוס' מכח קושיתם לפרש דמיני תרגימא היינו בשר ודגים, דסברי כדעת רבינו פרץ שהביא הטור דהנך חייבים בסוכה דהוו קבע. וכ"ה להדיא ברא"ש, שהביא דרבינו פרץ הוכיח מסוגיין להא מילתא דבשר ודגים וכיוצ"ב חייב בסוכה[2].
ה.
דן באוכל כזית חוץ לסוכה ומשלים לכביצה בפנים או להיפך
ויש לדון באוכל כזית חוץ לסוכה ואח"כ אוכל ומשלים לכביצה בסוכה, מי נימא דנעשה הכל אכילת קבע ועבר למפרע במה שלא אכלו בסוכה. ובהייתה דעתו לאכול כביצה ועוד מסתבר שהקביעות מתחילה, משא"כ בנמלך. וכ"כ בשלמי תודה בשם מרן הגר"נ קרליץ זללה"ה שיכול להמשיך לגמור את הכביצה ועוד בסוכה. ואינו גורם עתה איסור במה שאכל בחוץ, דבלא"ה עבר במה שאכל בחוץ, כיון שהייתה דעתו לאכול יותר מכביצה, והוי סעודת קבע.וכן יש לדון באוכל כזית בסוכה ומשלים לכביצה בחוץ. דהנה באופן זה בודאי לא קיים אכילת קבע בסוכה, אך דיש לדון אם נגררת אכילה זו בתר אכילה שקדמה, ואסורה מחוץ לסוכה, או לאו, דסו"ס אכתי לא אכל קבע בסוכה. אך לסברת הגרנ"ק דכל שדעתו על אכילת קבע מתחלת הקביעות מתחילה, א"כ ה"נ נגררת אכילתו בחוץ אחר אכילתו בסוכה, והוי כאוכל קבע בחוץ. ומ"מ ברכת לישב שבירך על אכילתו בסוכה הוי לבטלה, כיון שלא השלים אכילה כשיעור קבע בסוכה.
♦
ו.
דן בדברי רעק"א דאפי' דכזית בשבת ויו"ט חשיב קבע דוקא כזית ראשון שאוכל
והנה בחי' הגרעק"א הביא מש"כ בספר תניא בשם שיבלי הלקט בשם ר' אביגדור דבשבת ויו"ט אכילת כזית נמי הוי קבע משום דחובה דשבת ויו"ט משוי ליה קבע. וכתב רעק"א דכ"ז בכזית ראשון שיוצא בה יד"ח אבל אח"כ לא. וקשה, דלהמבואר דבתוך סעודת קבע הכל נחשב קבע ונכלל בסעודה, א"כ ה"נ כיון דחשיב סעודת קבע משום חובת שבת ויו"ט, שוב מה שממשיך לאכול ג"כ חשיב קבע. ויעוי' בשלמי תודה בסי' ד' אות ב' שהקשה כעי"ז על המ"ב, ותי' דאיה"נ, וצ"ל דכונת המ"ב על אכילה אחריתי שיאכל בשבת ויו"ט, דאיהי לא חשיב קבע. לאפוקי ממאן דאמר דכל אכילת שבת ויו"ט משום דעונג היא חשיבא קבע, דמה"ט קובעת למעשר, קמ"ל דהכא הטעם משום חובה. אך לא משמע כן בדברי רעק"א.וידידי, הרה"ג רמ"א רובין שליט"א, אמר בזה ליישב, דשבת ויו"ט משוי ליה קבע מצד סוכה אבל לא משוי ליה קבע שתהא שאר אכילתו נגררת אבתרה להיחשב קבע, דזהו דוקא בשיעור סעודת קבע מצד עצמה. ודו"ק[3]. אך לפי"ז נמי מה שיאכל אחר שאכל כביצה ונעשה סעודת קבע גמורה ודאי אסור אף באכילת כזית חוץ לסוכה, ולא משמע כן בדברי רעק"א, וצ"ת.
ענף ב'
מביא לעיקר פלוג' הראשונים אי אכילת חובה דשבת ויו"ט חשיבא קבע בכזית ותמה לדברי המג"א ומ"ב שפסקו דלא חשיבא קבע מהנראה ברמ"א דפסק דחשיב קבע
א.בעיקר הדין דאכילת שבת ויו"ט חשיבא קבע אפי' בכזית, הנה במג"א ומ"ב כתבו לדינא דאף שבת ויו"ט לא שנא ובעי שיאכל כביצה. וכדבריהם מבואר בר"ן וריטב"א בסוגית הגמ' דף כ"ז, בביאור הא דילפי' ט"ו ט"ו לאכילת לילה הראשון בסוכה, שהקשו הראשונים למ"ל קרא, דבלא"ה חייב באכילה משום יו"ט. ותי' הר"ן דנ"מ לאכילה יותר מכביצה שיעור החייב בסוכה. הרי נקט דמה דחייב משום שבת ויו"ט לא משוי קבע. והריטב"א, אם שהוא חלוק בזה וסובר דאפי' כזית חייב בסוכה, אבל זהו משום דהכי ילפי' מקרא ט"ו ט"ו מחג המצות, כמו התם בכזית ה"נ בכזית, וסובר דרחמנא אחשביה בזה קבע וחובה בסוכה. אבל אין הדין כן בשאר אכילות חובה דשבת ויו"ט.
אבל בתוס' ורא"ש בברכות דף מ"ט ע"ב מבואר דכל אכילת חובה דשבת ויו"ט חשיבא קבע וחייבת בסוכה. וכלשון הרא"ש שם דהא בהא תלי. ולהכי הקשו דמאי קמ"ל גז"ש דט"ו ט"ו דיש חיוב אכילה נוסף מדין סוכה, הא בלא"ה כיון דחייב לאכול משום יו"ט חייב לאכלו בסוכה. וכן ביאר את דעת התוס' בצל"ח שם, הביאו רעק"א הנ"ל. וכן נראית דעת התוס' בסוגיין ורש"י. וכ"ה במהרש"ל בסוגיין בביאור הא דמהני השלמה למאי דחזר בו ר' אליעזר.
והנה הרמ"א פסק דבליל ראשון בעי לאכול כזית בסוכה ואפי' ירדו גשמים. וצ"ב, דאי דגז"ש דט"ו ט"ו קמ"ל דסגי בכזית, כמש"כ הריטב"א, מנ"ל עוד למילף מגז"ש דליכא פטורא דמצטער. ומזה היה נראה דהוא סובר כדברי הרא"ש הנ"ל, דקרא אשמעינן רק הא מילתא דאין פטור מצטער דאכילה בסוכה בליל ראשון חובה, והא דסגי בכזית בלאו גז"ש ידעינן לה, דכיון דיש באכילה זו שיעור חובת שבת ויו"ט, הוי נמי קבע לחיוב סוכה. וא"כ עולה מפסק הרמ"א דכל אכילת חובה דשבת ויו"ט הוי קבע. וא"כ צ"ב אמאי כתבו מג"א ומ"ב בפשיטות לא כן. וכבר תמה כעי"ז בביכורי יעקב, והעלה לדינא דאכילת חובה דשבת ויו"ט חייבת בסוכה.
♦
ב.
גדר מצות אכילה בלילה ראשון
ובעיקר מצות אכילה בלילה הראשון נודע לחקור אי מצות אכילה מדין יו"ט, אלא דא"א בלא סוכה, או דהיא מצות אכילה מדין סוכה, כ"כ הר"ן וריטב"א ותוס' ורא"ש בברכות. ועוד יש בזה צד נוסף, דהיא מצוה אכילה בסוכה כעין מצות אכילת מצה. ולא דהוא מדיני סוכה, אלא דהוא מצות אכילה מחודשת כעין המצוה המיוחדת בפסח של אכילת מצה, והכא המצוה היא אכילה בסוכה. כן נראה במהרש"א בביאור דעת רש"י, דלהכי מהני לזה השלמה לדעת רש"י.♦
ג.
בביאור דברי ר' אליעזר חייב אדם לאכול ארבע עשרה סעודות בחג אחת ביום ואחת בלילה
א. הנה בהא דתנן ר' אליעזר אומר חייב אדם לאכול ארבע עשרה סעודות בחג אחת ביום ואחת בלילה, מקשים אמאי לא אמר אחת בלילה ואחת ביום, שהרי החג מתחיל מהלילה. ובחשק שלמה יצא לחדש משום זה דכונת ר"א י"ד סעודות חוץ מלילה הראשון, דנוספת סעודה שלישית בשבת. ויל"ע בדבריו אי משום דהוי סעודת חובה חייב בסוכה, או משום דבכלל תשבו כעין תדורו לאכול בסוכה כל סעודות שרגיל לאכול בביתו, וכיון דבשבת הוא אוכל סעודה ג', אז גם בחג בסוכות הוא חייב בזה. אבל בפשוטו זהו חידוש, כיון דהך סעודה היא מדיני השבת, ואינו ענין לדיורין דנימא דיש ע"ז חיוב דתשבו כעין תדורו.ושמא יש לפרש בזה דבגמ' דריש ר"א תשבו כעין תדורו אחת ביום ואחת בלילה, וגם בזה יש להקשות, דהו"ל למימר אחת בלילה ואחת ביום שהיום מתחיל מהלילה וחיוב דירה הוא ג"כ לפי לילה ויום. והנראה לומר, דאמנם יום של הבריאה מתחיל מהלילה, אבל יש עוד בחינת יום של חיי אדם, וזה מתחיל מהיום והלילה נמשך אחר היום. ומה"ט מצינו שיכול להשלים חיוב ת"ת של היום בלילה, וכן מצינו בדין מאה ברכות די"א דהלילה אחר היום. שהרי אדם לא מתחיל את יומו בשינה, אלא כמאמר הכתוב בתהילים יצא אדם לפעלו בבוקר עדי ערב. וכמו"כ ענין דיורי אדם מתחיל מן היום ונמשך ללילה. וניחא דלהכי קאמר דחייב לאכול בסוכתו אחת ביום ואחת בלילה. ומעתה מתני' נמי אתי שפיר, דאמנם דהחג מתחיל מן הלילה, אך לשון המשנה נמשך אחר הדרשא דתשבו כעין תדורו, דחיובו אחת ביום ואחת בלילה.
ב. והנה ר' אליעזר דריש תשבו כעין תדורו דחייב לאכול סעודה אחת ביום ואחת בלילה. והקשו בזה אמאי אינו יוצא במה שישן בלילה, והרי מקיים שפיר דיורין בלילה בסוכה ואע"פ שמתענה. והמבואר מזה הוא דעיקר מעשה דיורין הוא באכילה. ואע"פ שמאידך חזינן דשינה חמורה, דאפי' שינת עראי אסירא. וכבר כתבו הפוסקים לבאר הא דאין מברכים על שינה הוא משום דאינו תלוי בידו שמא לא ישן, אך יש שביארו משום דשינה ממילא הוא ולא מעשה הבא על ידו. ואפשר דזהו גם הטעם דעיקר דיור לר' אליעזר הוא באכילה.
ובתוס' הביאו מירושלמי דילפי' תשבו תשבו דחיוב סוכה בימים ובלילה. וצ"ב, דאכתי מנ"ל שחייב לאכול. וע"כ הביאור הוא דאי דמחויב בדיור ממילא מחויב באכילה, שזהו מעשה דיורין בסוכה.
ג. ובדעת רבנן דאמרי מה דירה אי בעי לא אכיל, יש לחקור אי כוונתם היא דאינו מחויב בדיורין בסוכה, או דקיום דיורין אינו תלוי באכילה כמו בביתו. ובזה תליא מה דיש לחקור אי הילפותא ט"ו ט"ו ללמד דמחויב באכילה והוא חיוב מחודש דאכילה, ואפשר שהוא מדיני יו"ט, או ללמד דמחויב בדיורי סוכה וממילא באכילה. ודו"ק.
♦ ♦ ♦