כולל פוניבז'
בדין תערובת חמץ לאחר הפסח
פתיחה
נחלקו התנאים (פסחים כח, א-ב) האם חמץ לאחר פסח אסור באכילה. שיטת רבי יהודה, דחמץ אחר הפסח אסור הוא באכילה באיסור לאו. ושיטת רבי שמעון שאין איסור אכילה בחמץ שעבר עליו הפסח, ובגמ' (שם ל, א) מבואר דלרבי שמעון קנסו חכמים את המשהה חמץ לאחר הפסח. וכן פסק להלכה הרמב"ם (פ"א מחמץ ומצה ה"ד) שחמץ שעבר עליו הפסח אסור הוא בהנאה מקנס חכמים. וזאת, כדי שלא ישהה חמץ לאחר הפסח, ואף אם הניחו בשוגג או באונס, מכל מקום גזרו חכמים לאוסרו בהנאה.עוד נחלקו בגמ' (כט, ב - ל, א) לגבי דין תערובת חמץ לאחר הפסח, ולהלכה פסק רבא דהתערובת מותרת לאחר הפסח כרבי שמעון. וכן פסק הרמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות ה"ט). והשו"ע (תמז, יא) פסק שבתערובת בשישים מתבטל החמץ, והרמ"א (שם) פסק דאף פחות משישים משליך הנאה לים המלח והתערובת מותרת. ודנו האחרונים בדבריו, האם התערובת מותרת בהנאה או אף באכילה.
♦
א. חקירה בגדר היתר תערובת חמץ אחר הפסח
בגמ' פסחים (ל, א) לאחר שהובאו שיטות רב ושמואל בענין ביטול חמץ בתערובת בפסח ולאחר הפסח, מסקינן: "אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו וכו', שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר וכו'". היינו שחמץ מותר לאחר הפסח כאשר הוא במצב של תערובת.ויש לחקור, בגדר היתר תערובת חמץ לאחר הפסח, האם פירושו הוא שמתבטל החמץ ביטול ברוב, ורק בתוך הפסח אינו מתבטל ואיסורו במשהו. או דילמא, שבמקום תערובת ואין החמץ בעינו, לא גזרו חכמים איסור על תערובת החמץ לאחר הפסח, וכצד זה נקט המחצית השקל (תמז, יא סקמ"ג הובא להלן אות ח').
♦
ב. פלוגתת הראשונים במערב חמץ בידיים
ונראה דבזה נחלקו הרא"ש (פסחים ב, ה) עם הרבינו יונה, במקום שעירב חמץ במזיד ובידיים בתערובת, האם בטל הוא לר"ש לאחר הפסח. דהרבינו יונה מתיר את התערובת, והרא"ש חולק כדין מבטל איסור במזיד, וכן פסקו הלבוש (תמז, יא), המ"ב (תמז, קד).ויש לומר בדעת הרבינו יונה דתערובת חמץ אין גדרו מדין ביטול ברוב דמותר לר"ש לאחר הפסח, אלא דבמקום תערובת לא גזרו ומשכך אף אם עירב במזיד מותר. אולם הרא"ש למד שתערובת חמץ שמותרת יסודה בדין ביטול, ומשכך אילו עירב במזיד צריכה התערובת להיות אסורה.
וראה בטור (או"ח תמז) שנקט שביטול ברוב המתיר את החמץ שעבר עליו הפסח, היינו ביטול בשישים. ורש"י (ל, א ד"ה שלא בזמנו) כתב שבטל אף בנותן טעם, וכן ברמב"ם (חמץ ומצה א, ה) מבואר דלא בעינן שישים, וכן מוכח בתוס' (פסחים ל, א ד"ה אמר רבא)[2]. וראה בדברי הרמ"א (תמז, יא) בשם ההגהות מימוני (חמץ ומצה, הלכות הגעלה) דיש מתירים גם בתערובת שאינה שישים, כאשר משליך את הנאת האיסור לים המלח.
ובטעם המתירים כתב המ"ב (תמז, קה) דסבירא להו כצד שבתערובת לא גזרו: "ודע דאופן בתרא שצייר המחבר, שנתערב לאחר הפסח, ומצריך גם בו ששים זהו ע"פ דעת הטור, אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דכשנתערב לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו ברובא סגי, דלא קנסו לאסור בנתערב לאחר הפסח כשההיתר רבה עליו, וכתבו האחרונים דבמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל".
הרי שהעמיד לנו להדיא המשנה ברורה שיש צד להתיר משום דבתערובת לא קנסו דין חמץ שעבר עליו הפסח, ואף שאין זה בגדרי ביטול ברוב הרגילים.
וראה עוד בפמ"ג (משבצות תמז, יח) שנקט בביאור חידושו של הרמ"א דמותרת התערובת חמץ לאחר הפסח, אף אם נתערב פחות מס' ומשליך הנאה לים המלח. וביאר הפמ"ג דאף שלא מצינו כן באיסורים דרבנן (שמשליך הנאה לים המלח), מכל מקום הכא לגבי חמץ אחר הפסח הוי קנס, ובמקום תערובת לא קנסו.
וכעין זה כתב בנהר שלום (על השו"ע שם, לרבי שבתי ב"ר אברהם וינטורה, נדפס בשנת תקל"ה) אלא הוסיף דאף אם נתערב בפסח, מכל מקום לא גזרו אחר הפסח על התערובת, וכלשונו: "נראה דהרמ"א ס"ל דלא אסרו חמץ שעבר עליו הפסח, אלא חמץ בעיניה שעבר עליו הפסח, אבל בנתערב אף על פי שנאסר בפסח כל התערובת, לא נאסר לאחר הפסח אלא כפי שיעור החמץ שבו, וכן אם נתערב לאחר הפסח, לא נאסר אלא כפי החמץ שבו, וכל שנתערב בס' מותר הכל מבלי השלכת הנאת האיסור לים המלח".
[וראה בחק יעקב (תמז, מט) שצידד בדעת הרא"ש (פסחים ב, ה) דחמץ אחר הפסח בטל בשישים, וכדעת הטור. ולמבואר ניחא היטב, דהרא"ש קאי לשיטתו, דהיתר חמץ בתערובת לאחר הפסח, הוא מגדרי ביטול ברוב, ולא משום דלא קנסו בתערובת, ומשום הכי בעינן ביטול של שישים בתערובת וכדעת הטור].
♦
ג. פלוגתת הרמב"ם והר"ן אם חמץ נחשב לדבר שיש לו מתירין
והנה הרמב"ם (פט"ו ממאכלות אסורות ה"ט) כתב דחמץ בפסח אסור בתערובת לפי שיש לו מתירין, שתערובת החמץ לאחר הפסח מותרת, ומשום כך נחשב לדשיל"מ בפסח ואינו בטל. אולם הר"ן (פסחים ז, ב מדפה"ר) הקשה על כך, וז"ל: "ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא, לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר, אבל כאן שחמץ עצמו אסור, אע"פ שתערובתו מותר, אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכל דבר שיש לו מתירין וכו'".הרי שנחלקו הרמב"ם והר"ן האם יש לחמץ בפסח דין דבר שיש לו מתירין, דהרמב"ם סבירא ליה דהוי דשיל"מ, בעוד שהר"ן חולק וסובר שאין לו מתירין, וצ"ב טעם המחלוקת.
♦
ד. ביאור האחרונים בזה
הפלתי (יו"ד קב, סק"ה. הובא בפתחי תשובה יו"ד קב, ו) וכן כתב האפיקי ים (א, ו) נקטו דנחלקו הראשונים האם דבר שמן התורה מותר אלא שרבנן אסרוהו אם נחשב דשיל"מ, דהרמב"ם סבר שיש לו מתירין בכך שלאחר הפסח זהו איסור דרבנן. והר"ן תמה ע"ז, דכיון דמדרבנן הוא אסור לא מסתבר שרבנן יחשיבוהו כדבר שיל"מ.ויש להקשות על דברי האחרונים, דהר"ן סבירא ליה דאיסור שמשתנה מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן נחשב לדשיל"מ, מדברי המג"א (תמז, יא סקמ"ג, הובא להלן אות ט'), דהוכיח מדברי הר"ן לנידון האחרונים, האם תערובת חמץ אחר הפסח מותרת בהנאה, או אף באכילה, וכתב המג"א: "ובר"ן פ"ב גבי חמץ בפסח במשהו, משמע דמותר אפי' באכילה דקרי ליה דשיל"מ, ע"ש". וביאר המחצית השקל, דמכך שנחלק הר"ן על הרמב"ם וסבירא ליה דלא הוי דבר שיש לו מתירין ע"י תערובות אלא אם כן האיסור מותר כאשר הוא בעין. ואם סבירא ליה להר"ן שאסורה התערובת באכילה, אם כן היה צריך להקשות על הרמב"ם ביתר שאת, דלחמץ בפסח אין מתירין אף לאחר הפסח שכן אסור הוא עדיין באכילה. ואי נימא כהנך אחרונים, אם כן אין ראיה מהר"ן, שכן אף אם אסורה תערובת החמץ באכילה, מכל מקום הואיל וירד איסורה מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן, נחשב לדבר שיש לו מתירין.
ומוכח במגן אברהם, דהוא למד בדעת הר"ן שדבר שיש לו מתירין בחמץ, היינו דאחר הפסח מותר הוא בהנאה ובאכילה לכתחילה.
לביאור נוסף בדעת הר"ן מדוע אין חמץ בפסח נחשב לדבר שיש לו מתירין, ראה בתורת חסד (לובלין או"ח יט, ג).
♦
ה. תליית פלוגתת הרמב"ם והר"ן בחקירה הנ"ל
אמנם לולי דבריהם היה נראה לפרש באופן אחר, דקושיית הר"ן היא שהחמץ בעצמו אין לו מתירין כלל, אלא לאחר הפסח מתבטל הוא בתערובת, אבל אין היתר לחמץ בעין מצד עצמו, וכה"ג אין זה נחשב שיש לו מתירין.ויש לומר דתליא בחקירה הנ"ל בגדר תערובת האם פירושו שלא גזרו כלל במקום תערובת, וכן ילמדו החולקים על הר"ן, ונמצא שיש לחמץ היתר לאחר הפסח במקום תערובת שלא גזרו [ואי"ז משום ביטול]. אולם הר"ן עצמו יסבור שקנסו תמיד, אלא שבמקום תערובת אמרו שיתבטל אחר הפסח. ושוב קשיא, שלדבר בעצמותו אין היתר, והיתרו הוא מכח ביטול ברוב[3].
♦
ו. הר"ן קאי לשיטתו בגדר דשיל"מ
והיה נראה עוד דהר"ן קאי לשיטתו (חולין לב, ב מדפה"ר) על דברי הרי"ף הידועים שפת שנאפית עם בשר, אסורה באכילה עם חלב לעולם, היות ויכול האדם לאוכלה בלא כותח (חלבי, אלא את הפת הבשרית לחוד), אם כן הוי ליה דבר שיש לו מתירין שיכול לאכול את הפת הבשרית לבדה, ואין בטל איסורה ברוב[4].וכתב עלה הר"ן דמה שיכול לאכול את הפת הבשרית לבדה, אין זה נחשב כדבר שיש לו מתירין, שכן לדבר עצמו (-הפת הבשרית) אין היתר, ואין זה דומה לביצה שנולדה ביו"ט, שיש היתר לאיסור מוקצה ביום חול.
וזה לשון הר"ן: "ומיהו אכתי לא נהירא, דהא אשכחן בבשר בחלב דמותר כל היכא דליכא נותן טעם, דהא אמרינן (חולין קיא, ב) דדגים שעלו בקערה שנתבשל בה בשר שמותר לאכול בכותח, משום דהוה ליה נ"ט בר נ"ט ולא אסרינן ליה משום דבר שיש לו מתירין[5], מפני שאפשר לאכול הדגים בלא כותח, אלמא לא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שנאסר עם כותח לעולם, דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא כשיש היתר אחר איסורו לגמרי כביצה שנולדה ביום טוב".
ומבואר שכל שאין האיסור בעצמו מותר, אלא שיש דבר צדדי שאפשר לאוכלו בהיתר, כגון לאכול פת בשרית לבדה, ובנידון דנן לאכול את החמץ בתערובת, דבר זה אינו נחשב לדבר שיש לו מתירין. היות והאיסור עצמו לא הותר, אף שיש היכי תימצי שאפשר לאוכלו בהיתר, אין זה נחשב לדשיל"מ.
♦
ז. הבנה נוספת בכוונת הר"ן
אמנם מו"ח, הרב הגאון רבי מאיר שמחה סוקולובסקי שליט"א, צידד לומר דלשון הר"ן (לעיל אות ג') אין מורה כן, אלא דאף הוא מודה לטעם שבתערובת לא גזרו רבנן, אלא דטוען הר"ן שהיות והדבר בעצמו אין לו מתירין כשהוא בעין, ורק בתערובת לא גזרו, היה לחכמים להשוות מידותיהן ולומר דאין זה נחשב דשיל"מ.♦
ח. יישוב המחצית השקל על פי החקירה הנ"ל
והנה יש להקשות עוד על דברי הרמב"ם שתערובת חמץ הוי דשיל"מ, דהא בטעם הדין שדבר שיש לו מתירין אינו בטיל, כתב רש"י בביצה (ג, ב ד"ה אפילו) דזהו משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, והיינו שעד שתאכלנו בהיתר תערובת תאכלנו לאחר מכן בהיתר גמור. אמנם יש לעיין, דאם אחר הפסח מותר החמץ רק בתערובת, אם כן היות והיה צריך להתבטל בתערובת בפסח והיה מותר מה"ת, אלא שחכמים אמרו שימתין להיתר גמור, והלא אף לאחר הפסח היתרו משום תערובת, ואם כן מהו עד שתאכלנו בהיתר. שוב ראיתי שהקשה כן המחצית השקל (תמז, יא סקמ"ג)[6].ותירץ המחצית השקל, דהסוברים כן יסברו כצד שלא גזרו רבנן על תערובת לאחר הפסח, ואם כן הוי היתר גמור ואין צריך להגיע לביטול, ויש תאכלנו בהיתר, וכן יש לזה מתירין לאחר הפסח.
אמנם יש ליישב עוד על פי האחרונים הנ"ל (אות ד'), דביטול שמשתנה מדאורייתא לדרבנן אף הוא נחשב לדבר שיש לו מתירין, ואם כן אחר הפסח איסורו הוא מדרבנן, ודוק.
♦
ט. ביאור הנתיבות בדעת הרמ"א להתיר תערובת חמץ פחות מס' אף באכילה
ממוצא דברינו, יתבאר בס"ד נידון נוסף, דהנה הובאו לעיל (אות ב') דברי הרמ"א בשם ההגהות מימוני הסובר שחמץ שנתערב לאחר הפסח, בטל הוא אף פחות מס' וישליך הנאה לים המלח.ונחלקו מפרשי השו"ע האם לדעת הרמ"א אותו החמץ שנתערב פחות מס' מותר הוא בהנאה, או שמא אף באכילה.
דבעטרת צבי (או"ח תמז, יא אות כב) כתב: "ומותר בהנאה אבל לא באכילה". וכן כתב העולת שבת (שם): "נלמד מדבריו אף על פי שעבר בל ימצא סגי בכך. ודוקא בהנאה מותר ולא באכילה, ומדברי הרב משמע דאפילו באכילה מותר, ועיין ב"י".
אמנם המגן אברהם (שם סקמ"ג) כתב: "ובר"ן פ"ב גבי חמץ בפסח במשהו, משמע דמותר אפי' באכילה דקרי ליה דשיל"מ, ע"ש"[7]. וכן נקט במקור חיים (לבעל הנתיבות, שם חידושים אות מב): "ומותר אפילו באכילה כשנתערב לאחר פסח". וכן פסק המ"ב (ס"ק קא) דהתערובת מותרת אף באכילה.
בעל הנתיבות המשפט בספרו מקור חיים (ביאורים אות כב), מבאר את דעתו של המג"א דשרי אפילו באכילה, על הדרך שנתבארה לעיל.
וכלשונו: "... לזה נראה דהגהות מיימוניות ס"ל כדעת כל הפוסקים שהביא המגן אברהם דלא בעינן ס' מטעם שאמרו בש"ס (ל, א) כי קניס ר"ש בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס. פירוש, דלא קנסוהו כל כך שיאסר גם התערובות ולהפסידו גם התערובות, ולא קנסוהו רק להפסיד החמץ עצמו ולא התערובות ממנו. וזהו נגד אכילה, אבל האיסור הנאה שבחמץ, דהדין הוא בכל איסורי הנאה שנתערבו להוליך הנאה לים המלח להרבה פוסקים, א"כ אף בחמץ שנתערב צריך להוליך הנאת האיסור. דמהיכי תיתי ירויח במה שנתערב ליהנות גם מהחמץ, דנהי דלא קנסוה כ"כ בכדי שלא יהא לו הפסד בתערובות, אבל ודאי שלא ירויח, וכיון דהולכת הנאה אין מפסיד התערובות, חייב להוליך הנאה כמו בשאר איסורי הנאה שנתערבו וכו'".
הרי שמבאר הנתיבות, דתערובת חמץ לאחר הפסח אין זה משום ביטול ברוב, אלא דבמקום תערובת לא גזרו עליו להפסיד אף את התערובת, והרי זה כדרך שנתבארה לעיל.
♦ ♦ ♦