בענין הטעם שאין גוד אסיק בעמוד להכשיר סוכה - דמחיצות עמוד אינן מחיצות שמעמידות מקום לעצמו

בענין הטעם שאין גוד אסיק בעמוד להכשיר סוכה - דמחיצות עמוד אינן מחיצות שמעמידות מקום לעצמו

איתא בגמ' דף ד ע"ב היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה עמוד שהוא גבוה עשרים ויש בו הכשר סוכה סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא א"ל רבא בעינן מחיצות הניכרות וליכא ובפשוטו המחלוקת האם מועיל לסוכה מחיצות של גוד אסיק דאביי מכשיר ורבא פוסל משום דדוקא ניכרות מועיל ולא גוד אסיק שאינו ניכר ואינו דבר ממשי.
אמנם הרמב"ם (פ"ד הי"א) פוסק שהעושה סכך על גג הבית הסוכה כשרה דמעלים את מחיצות הבית לגג והן נעשות מחיצות לסוכה. וחזינן שגוד אסיק שפיר מועיל. ומדוע בסיכך על עמוד פסול? ונאמר גוד אסיק, והרי לרמב"ם גוד אסיק מועיל לסוכה.
וצ"ל דבעמוד המחיצות שלו אלו מחיצות שלא ניכרות, ובהן לא נאמר גוד אסיק דמחיצה של עמוד, אף דמועילה לכך שקרקע שעל העמוד נדונית כרשות היחיד לענין שבת.
והביאור הוא דלענין שבת יסוד המחיצה הוא שהיא מונעת את רגל הרבים ויש כאן מעצור לרבים. ולענין זה מועילה מחיצה של עמוד. ולכן גג העמוד נדון כרשות היחיד (ואף אויר העמוד כתב הגר"ח הלכות סוכה דלרמב"ם אויר העמוד דינו כרשות היחיד). דעמוד זהו מקום אטום, והמחיצה של העמוד עוצרת שלא יכנסו למקום העמוד. ולכן לענין שבת ליצור רשות היחיד זה מועיל. וכדברי הראשונים בשבת דף ז שיסוד מחיצות שבת תפקידן למנוע את רגל הרבים.
אבל לענין סוכה בעינן דוקא מחיצה שצמודה לאויר, מחיצה כזו יכולה להועיל בסוכה. אבל מחיצה של עמוד אלו מחיצות שאינן ניכרות, ומחיצה שלא יוצרת רשות חדשה ולא מעמידה מקום חדש לעצמו. ולא מועיל שיעשו גוד אסיק מכח מחיצה כזו לעשות סוכה
וכל כח גוד אסיק מועיל כשהוא מגיע מכח מחיצה הניכרת. ולכן העושה סוכה על גג הבית, שהמחיצות של הבית הן מחיצות הניכרות, אנו עושים גוד אסיק ומכשירים את הסוכה שעל הבית. דסוכה צריכה שנגדיר דיש כאן מקום לעצמו המובדל עם מחיצות. אבל מחיצה של עמוד, שהיא אינה ניכרת, זה פסול, דלא עושים גוד אסיק מכח כזו מחיצה, ואינה מכשירה סוכה.
אבל כשהמחיצות הן של בית, שאינו מקום אטום אלא זו מחיצה של מקום, זו מחיצה הניכרת. ואז עושים גוד אסיק, וזה מועיל לסוכה שעל הבית.
ולרמב"ם הפירוש מחיצה שלא ניכרת הוא דמחיצה של עמוד זו מחיצה גרועה, שאי אפשר לעשות גוד אסיק מכוחה ולהכשיר את הסוכה שעל הגג. דרק מחיצה שיוצרת מקום חדש היא מועילה לכך שעל ידי גוד אסיק מעלים את המחיצה למעלה, ואז המחיצה יכולה להעמיד מקום חדש שיהא סוכה.
אבל מחיצה של עמוד, שכוחה רק למנוע מעבר ולסתום אפשרות לעבור מצד אחד לשני, אין אפשרות להעלותה למעלה ולעשות למעלה סוכה. דהרי ביחס למקום המחיצה למטה זו לא מחיצה שמעמידה רשות ואינה מחיצה לכך שנאמר שמהיחס למקום של העמוד נוצרת רשות מכח המחיצה. דהעמוד זהו מקום אטום וסתום. והא שיש אויר לאחר העמוד אינו מועיל, דאנו דנים ביחס למקום הסוכה, שזהו המקום שעל העמוד.
וכל כח המחיצה ביחס למקום העמוד הוא שנוצרת מניעת מעבר ויש מעצור. ואם נעלה דבר כזה ללמעלה, לא מועיל הדבר למחיצה של סוכה. דדוקא מחיצה שבמקומה מוגדרת שהיא באה לייצר רשות לעצמה, אז כשמעלים את המחיצה מדין גוד אסיק, גם למעלה המחיצה תייצר רשות חדשה. אבל מחיצה שבמקומה אינה יוצרת מקום חדש, אי אפשר מזה שמעלים אותה ליצור מקום חדש, דכל הגדלת המחיצה משאיר את אותו תוכן למחיצה.
ותוכן המחיצה, האם זו מחיצה שמייצרת רשות חדשה או מחיצה שרק עוצרת מעבר, תלוי במקומה של המחיצה. שהמחיצה התחתונה לפי הגדרתה למטה, כך ההגדרה של המחיצה שמעלים מכח דין גוד אסיק.
ולכן במחיצת עמוד לא יועיל גוד אסיק ממחיצות העמוד להכשיר סוכה שעל העמוד. דמחיצות התחתונות שהן מחיצה למקום סתום כעמוד שהוא סתום אינן מחיצה המייצרת רשות. ולכן גם מה שמעלים אינו מחיצה המייצרת רשות חדשה.
אמנם לענין שבת הוכיח הגר"ח מדברי הרמב"ם דעל גבי העמוד חל רשות היחיד מכח המחיצות של העמוד. ואף אויר העמוד עד הרקיע דינו כרשות היחיד. וכתב שלענין שבת אין צורך לעשות גוד אסיק, וגם כשלא מעלים ללמעלה, סגי במחיצה של הלמטה לגדור עד הרקיע.
וקשה, אם בשבת לא נצרך גוד אסיק בעמוד, אז לענין מה נאמר דין גוד אסיק במחיצות? הרי לענין שבת לא נצרך גוד אסיק, ולענין סוכה לא מועיל. ודוחק לומר שרק נאמר לענין סוכה במחיצות של בית שבגג יוכשר הסוכה. ועוד, דשיטת רש"י בדף כה שגם בשבת זה מועיל מכח גוד אסיק
וי"ל דלעולם גם בשבת נצרך דין גוד אסיק. והרמב"ם סובר כדברי רש"י. אלא החילוק בין שבת לסוכה, דבשבת מהות המחיצה הנצרכת היא רק שתמנע מהאנשים מלעבור. בזה אפשר להשתמש בגוד אסיק שנוצר מכח מחיצות של עמוד. אבל בסוכה, שנדרשות מחיצות שיוצרות רשות חדשה, ונוצר מקום חדש לעצמו, בעינן מחיצות שבאות להגדיר דיש כאן מקום חדש. ולכן דוקא מחיצות של בית אפשר להעלותן לגג ולהכשיר את הסוכה של הגג, משום דגם למטה הן יוצרות רשות. וכשעיקר המחיצה יוצרת רשות, אז גם ההרחבה של המחיצה יכולה ליצור רשות חדשה.
ולענין שבת, שמחיצות שבת תפקידן למנוע את רגל הרבים, כשמחיצה של למטה מונעת את רגל הרבים, כגון מחיצה של עמוד, זה מועיל שהגוד אסיק יועיל למנוע רגל רבים. וזו מחיצה כשרה לענין שבת. דלא נצרך למחיצות שבת יותר ממניעת רגל הרבים, ולכן אויר העמוד עולה עד לרקיע והוא רה"י.
♦

בדעת הריצ"ג דהסוגיה הכשירה מכח דופן עקומה וגוד אסיק

כתב הרי"צ גיאות המובא ברבנו מנוח (פרק ד' סוכה הי"ד) דסוכה שהיא למעלה מעשרים ובנה אצטבא למעט גובהה ושהסוכה שעל גבי האצטבא היא פחותה מעשרים והמחיצות שבצד מועילות מדין דופן עקומה כשאינה רחוקה ד' אמות, כמבואר בדף ד, זהו דוקא כשאין האצטבא גבוהה עשרה טפחים. אבל כשהאצטבא גבוהה עשרה טפחים לא מועילה דופן עקומה, כי אין אפשרות להשתמש במחיצה שעומדת ברשות אחרת לגמרי ולומר דופן עקומה שתועיל לסוכה שנמצאת ברשות אחרת. ודוקא באצטבא שלא גבוהה עשרה טפחים, שהמחיצה נמצאת באותה רשות של הסוכה, התם אומרים דופן עקומה. וכתב שהמקור לדין זה הוא דברי רבא שלא מועיל עמוד, ועל גבי העמוד פסול לסוכה. ומדוע לא אומרים שיועיל מכח דין דופן עקומה? אלא מוכח שאם גבוה עשרה לא מועילות המחיצות שלמטה, אף שהן עומדות בתוך ארבע אמות.
וקשה, הרי בפשוטו אביי הכשיר מחמת שאומרים גוד אסיק, כמפורש בגמ' דף ד, ורבא פוסל מטעם דבעינן מחיצות הניכרות. ונחלקו בהלכות גוד אסיק. ונאמר שאיירי שכלל לא שייך לדון דופן עקומה, משום דהעמוד רחוק ד' אמות מהמחיצה שבצדדים. ומה המקור שלא מועילה דופן עקומה^[1].
אלא צ"ל דהריצ"ג נקט שאביי לא היה מכשיר מכח ההלכה של גוד אסיק על מחיצות העמוד, משום דפשוט שמחיצות של העמוד אי אפשר שיעשו גוד אסיק. דעמוד זהו מקום סתום, ומחיצה של מקום סתום אינה מחיצה שמעמידה רשות ולא תוחמת ויוצרת מקום חדש. ומחיצה כזו אי אפשר שנעלה אותה ונייצר רשות חדשה על העמוד. ועוד, דהרמב"ן בשבת דף צט סובר שאין גוד אסיק על גג העמוד אף לענין שבת.
ובהכרח שאביי שמכשיר זהו מכח דאיירי שהעמוד מונח בתוך ד' אמות לצדדים והמחיצות של הצדדים הן מועילות לו, ויש כאן דופן עקומה. ורבא, שפוסל, ע"כ דאף שיש דו"ע זה לא מועיל להכשיר סוכה על עמוד, דביחס לרשות אחרת לא מועילה דו"ע.
וסובר הריצ"ג דאביי מכשיר סוכה על עמוד מכח דין דופן עקומה, שכביכול מזיזים את המחיצה ומקרבים אותה לסוכה אם המחיצה עומדת תוך ד"א. והוא סובר כראשונים שדו"ע זהו לקרב, ולא שהסכך נעשה דופן. ואחר שמקרבים ומזיזים את המחיצה לעמוד יש מחיצות טובות שצמודות לעמוד, וכשהן נצמדו לעמוד, הן מחיצות של עשרה טפחים. וכדי שיועילו לגג העמוד, ששם יש סוכה, בעינן לדין גוד אסיק, שמעלים את המחיצות שהיו בצדדים של העמוד. ואביי, שמכשיר, זה מכח דופן עקומה וגוד אסיק.
ורבא, שפוסל, סברתו היא דאלו מחיצות שלא ניכרות. וכתב הריצ"ג שהכונה שאלו מחיצות רחוקות. והכונה היא שהמחיצות לא מתחברות לסוכה, דכל דין דופן עקומה זהו על מחיצות שניכר בהן שהן קשורות לסוכה. אבל כאן, שיש עמוד גבוה עשרה שזו רשות נפרדת, המחיצה לא מתייחסת אליו, ולא נאמר דופן עקומה ביחס להועיל לרשות אחרת. ודוקא כשהדופן באותה רשות, אז מקרבים ומעקמים אותה.
ונמצא דלאביי, שנאמר כאן דופן עקומה, אנו מחברים ומקרבים את המחיצה שבצדדים לעמוד, ואח"כ אנו מעלים את המחיצה מדין גוד אסיק, שתועיל על גג העמוד, ששם הסוכה נמצאת. [ואם נאמר שכונת הריצ"ג היא דכל הנדון בסוגיא הוא האם מועילה דופן עקומה לרשות אחרת כשיש דבר שגבוה עשרה, וכלל לא בעינן לדין גוד אסיק. קשה, מדוע אביי אמר שכשר דאמרינן גוד אסיק, ואטו הלשון גוד אסיק מתפרש דופן עקומה].
אלא משמע דלריצ"ג הכונה היא שאביי סובר שאחרי שנעשה דופן עקומה נעשה נמי גוד אסיק. דדופן עקומה מועיל לכך שאנו מצמידים ומקרבים, אבל אין לנו מחיצה גבוהה שתגיע לגובה של קרקע העמוד. ואף מחיצה שגבוהה עשרים טפחים כח המחיצה שאינה תלויה זהו בעשרה טפחים הראשונים שהם צמודים לקרקע. ולכן כשמקרבם מכח דופן עקומה, המחיצה שבצדדים לעניין זה שתועיל לקרקע גג העמוד, המחיצה של עשרה טפחים תחתונים רק היא יכולה להועיל, דעיקר המחיצה אלו עשרה תחתונים. ודעת הר"ן דלא בעינן גו"א בסוכה, וגם שנקרב לעמוד רק עשרה התחתונים יכולים להועיל לגג העמוד, וכשמקרבים עשרה תחתונים לעמוד הם שייכים לגג, ובעינן אח"כ לעשות גו"א להעלותם לגג העמוד. אמנם באיצטבא חמשה טפחים, חמשה עליונים שייכים לגג קודם גו"א, הם מתייחסים לעמוד ומשלימים שיעור בגו"א. אבל בעינן לדין גוד אסיק להעלותה בחלק של עשרה טפחים עליונים ללא התחתונים. זו מחיצה תלויה. וכל כח המחיצה שבצדדים תלוי בעשרה תחתונים. ובעינן נמי לדין גוד אסיק שהמחיצה תגיע לגובה של קרקעית העמוד. ומועיל גוד אסיק בסוכה.
ורבא חולק, דבעינן מחיצות הניכרות הכונה שכאן אין קיים דין דופן עקומה. והטעם שכאן אין דו"ע, דדוקא כשהסוכה עומדת באותה רשות שהמחיצה נמצאת ומתייחסת המחיצה לסוכה, אז מועילה דו"ע, שמקרבים את הדופן לסוכה. אבל כשהסוכה נמצאת ברשות אחרת שגבוהה עשרה, אמרינן דמחיצה שמונחת ברשות אחרת לגמרי אינה מתייחסת כלל לסוכה לא נאמר דין דו"ע לקרב ולחבר זאת. ומדברי רבא למד הריצ"ג דאין דין דו"ע כשהמחיצה עומדת ברשות אחרת. ונקט שאם אין מחיצה בצד, גם אביי לא היה מכשיר, שמחיצות העמוד פשוט שאי אפשר להעלותן.
ופירש את דברי רבא דבעינן מחיצות הניכרות וליתא, דרבא אמר שיש כאן חסרון בדין דו"ע. כשיש סוכה ברשות אחרת המחיצה לא ניכרת כשייכת וקשורה לסוכה. ואימתי מועילה דו"ע? כשהמחיצה קשורה ושייכת לסוכה, ששתיהן נמצאות ברשות אחת, אז נתחדש שמקרבים ומחברים את הדופן לסוכה. (והחיבור שדנים כאילו נתקרב או שהסכך נחשב חלק מהמחיצה וכך זה מתקרב).
אבל דופן שמנותקת מהסוכה משום דהיא עומדת ברשות אחרת אינה יכולה להועיל. ולכן אין לנו דו"ע שנאמר שיש כאן כח של גוד אסיק. אבל גוד אסיק מועיל בסוכה. דאין חסרון שלא יעשו גוד אסיק דיחשב מחיצה שאינה ניכרת, אלא גוד אסיק מועיל לסוכה.
וקשה, דלשון הריצ"ג וכיון דמרוחקות ממנה לא אמרינן גו"א, וגו"א הוא דוקא במחיצות סמוכות וניכרות ולא רחוקות. ומשמע שהפסול הוא בדיני גו"א ולא פסול בהלכות דו"ע.
ובנוסח אחר י"ל דלריצ"ג רבא חולק, דמה יועיל דו"ע, הרי כאן אף לאביי ההכשר הוא מכח שתי ההלכות - גם שעושים דו"ע לקרב ואח"כ גו"א להעלות. ולשון הריצ"ג וכיון דמרוחקות לא אמרין גוד אסיק. שאביי סבר שמקרבים מחיצה שבצדדים ואח"כ עושים גו"א. ורבא סובר שאמרינן גו"א דוקא כשהמחיצה נמצאת במקום זה ואז מושכים אותה לכוון מעלה. אבל כשגוף המחיצה עומד רחוק, אף שמתייחס ומקרבים, אין דין גו"א מדבר שאינו עומד גופו כאן למטה. וקודם הגו"א אין המחיצה שייכת לגג. ולכן ממחיצה רחוקה אין גו"א לרבא.
והרמב"ם (פ"ד הי"א) כתב שגג של בית אם מונח סכך על הגג זו סוכה כשרה. וסובר הרמב"ם שמועיל גוד אסיק להכשיר סוכה.
ויש לבאר דהוא סובר שדוקא ממחיצות של עמוד לא עושים גוד אסיק, אבל במחיצות של בית, שהן מחיצות שמעמידות במקומן רשות, אפשר לעשות מהן גוד אסיק. ומחיצות הניכרות הכוונה שלא עושים ממחיצה של עמוד גוד אסיק.
ועוד י"ל דהרמב"ם פירש את הגמ' דנאמר שלא מועיל דו"ע ביחס למקום שהוא רשות אחרת, ואין כלל יחס שהמחיצה תתייחס לרשות גבוהה עשרה.
ומחיצות ניכרות זו סברא בהלכות דופן עקומה, שדוקא מה שבאים לעקם הוא ניכר שקשור ושייך למקום הסוכה, אז מקרבם. ומחיצות העמוד עצמו כלל לא יועיל לעשות בהן גוד אסיק, משום דמחיצה שבמקומה לא יוצרת רשות אי אפשר להעלותה למעלה ושתייצר רשות חדשה למעלה. ודוקא מחיצה הצמודה לאויר, עליה נאמר שעושים גוד אסיק שתועיל לסוכה, כגון מחיצה של בית עושים גו"א שתועיל לגג.
♦

בעניין תקנת מריש בגזל עצים שתקנו שזוכה מכח קניני גזילה וזכיתו למפרע משעת הגזילה

איתא בגמ' דף ל"א ע"א גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים. ואמר רבינא האי כשורא דמטללתא דגזילה עבדי בה רבנן תקנתא משום תקנת מריש. ואומרת הגמ' דהני מילי בגו שבעה אבל לבתר שבעה הדר בעיניה.
ומבואר דמכח תקנת מריש אין לו חיוב לסתור את סוכתו ומשלם דמי עצים בלבד.
וכתב הטור (תרלז) דדעת בעל העיטור דדוקא גזלן שחפץ לשלם מעות יש תקנה דקנה את העצים וגזלן שלא חפץ לתת מעות אין כלפיו תקנה ולא קנה את העצים ויש פסול גזולה. וכתב הב"י דמלשון הטור משמע דנקט שרש"י חולק על הטור, ולכן כתב רש"י דפסול גזולה איירי בסוכה בראש העגלה והספינה ולא אמר אופן זה.
וקשה, איך מועילה תקנת מריש להכשיר את הסוכה. והרי כתב הבה"ל סימן י"א דגוזל ציצית וקשר החוטים הגזולים לבגד ואח"כ פייס בדמים את הגזלן הציצית פסולה, דבעינן עשיה בהכשר. ולכן צריך לחזור ולקשור את החוטים שתהא עשיה בהכשר. וקשה, הרי גם בסכך בעינן עשיה בהכשר. וכאן בשעה שסיכך עדיין לא היה חפץ לשלם, וממילא זו עשיה בפסול, ואיך מועיל מה שאח"כ חפץ לשלם. והרי לדעת בעל העיטור בשעה שסיכך עדיין לא היתה תקנה, ולא משמע שמההתחלה היה חפץ לשלם.
ובגמ' איתא דמעשה בההיא סבתא שעבדי ריש גלותא גזלו עצים וסיככו בהם והנגזלת צווחה ולא אשגח בה רב נחמן משום שאין לה אלא דמי עצים. ומשמע שלא עמדו לשלם מעצמם. ובשעה שסיככו כלל לא עמדו לשלם. ואפ"ה זו סוכה כשרה. וקשה, הרי הייתה עשיה בפסול, דבשעת העשיה עדיין לא קנה את הסכך.
וצ"ל דמשעה שחפץ לשלם הוא קונה למפרע, אף קודם שהיה חפץ לשלם. וכן כתב רעק"א בגליון שו"ע סימן תרלז דחל קנין למפרע אם אח"כ בא לשלם, וממילא התברר דכבר בשעה שסיכך זה היה קנוי ואינו גזול.
וקשה, דכתב הבה"ל (סימן י"א) דיש להקפיד קודם שקושר החוטים לשלם כסף. ולא סגי במשיכה, דקנין דרבנן לא מהני דאורייתא. וקשה, איך מועילה תקנת מריש, שהיא מדרבנן, להכשיר את הסוכה.
ועוד קשה, מה סברת רעק"א שחל הקנין למפרע, והרי בהתחלה לא אמר שרוצה לשלם.
ונראה לומר דמה שהכשירו אדם שגזל עצים וסיכך בהם, הגדר הוא דחכמים קבעו שהגזלן קונה את הגזילה מכח קניני גזילה שיש לו. ולכן קנה זאת כבר קודם שאמר שישלם. דאף שדעת בעל העיטור שהתקנה היא דוקא לאדם שחפץ לשלם, אחרי שאדם אומר שחפץ לשלם כח הקנין שלו שתקנו שזוכה בחפץ מכח קניני גזילה. וממילא מסתברא שזכה למפרע משעה שגזל, ונתברר שכבר בשעה שסיכך היה הסכך שלו. ונחשב נעשה בהכשר, וקנה בקנייני גזילה אף שלא היה יאוש ושינוי רשות.
ולכן אף שחוטי ציצית גזולים שאחר שקשר שילם צריך לחזור ולקושרם בהכשר, המסכך בסכך גזול כשיש תקנת מריש אומרים שקנה למפרע, דתקנו שקניני גזילה יזכו לו את החפץ. ונמצא שסיכך בהכשר, שהתגלה שהיה לו למפרע דמשעה שהיה קניני גזלה זכה בחפץ.
וממילא י"ל דאימתי אמרינן דקנין דרבנן לא מהני לדאוריתא ולכן לא סגי בקנין משיכה בציצית זהו קנין דרבנן חדש. אבל כאן תקנו שמכח דבר שעיקרו דאורייתא, שיש כח של קנייני גזילה, מכח זה הוא יקנה. זה מועיל ביחס למצוה דאורייתא.
וקשה, אם זה מכח הקנייני גזילה, איך הוא רשאי לברך? והרי אין זה אלא מנאץ, ואדם שגזל לולב וקנה אותו בשינוי אינו מברך.
ויש לומר דכלפי חיוב ברכה, שזהו דין דרבנן, עשו הקנאה חדשה שלא מכח קנייני גזילה. אבל כלפי הכשר המצוה, שזהו נדון של דאורייתא, אמרינן שעשו קנין מכח קניני גזילה דעיקרם דאורייתא, ולכן הסוכה כשרה. ועדיף מקנין משיכה שלא מועיל בציצית, דעיקרו דרבנן.
ויש לדון אדם שגזל עצים וסיכך בהם דיש תקנת מריש, כשבא לשאול את הבי"ד בערב יו"ט האם חייב להשיב העצים או דמיהם מה יאמרו לו. דלשון רש"י דמצוה משוי לה קבע כל שבעה משמע קצת דדוקא שיש מצוה בישיבתו אז זוכה בחפץ. וכן כתב רש"י כל שבעה. אמנם אם כן קשה, דאם לא הקנו לו אלא כשיש מצות סוכה, דאז נעשה כבנין קבע שמתקנים שלא חייב לסתור - אם כן הרי נעשה בפסול, דבשעה שסיכך אין הסכך קנוי לו והיה סכך גזול.
וי"ל דבאמת גם מערב יו"ט לא חייב לסתור, משום דדבר המזומן לשימוש של מצווה נידון כקבע, ותקנו שלא יסתור. וקשה, מדוע לאחר סוכות חייב לסתור, ולמה לא יאמר שזהו מזומן לשנה הבאה. וי"ל דאם יש זמן מרובה (יותר משלושים יום), אינו מוגדר מזומן לשימוש מצוה.
הקש האבנ"מ (כח סקנ"ג) מדוע מועילה תקנת מריש להכשיר סוכה אליבא דר"א דפוסל סוכה שאולה, וכדמשמע בגמ' שגזל עצים וסיכך בהם לדברי הכל כשרה. והרי לאחר סוכות חייב לפרק את סוכתו ולהחזיר את העצים. ואם כן יש לו רק קנין לזמן, ונדון כשאול.
ולכן מחדש האבנ"מ דשייך קנין הגוף לזמן. ונותן אתרוג לחברו לזמן קצוב ייחשב לכם, דקנוי לו קנין הגוף לזמן. ומקשה על הרא"ש שמצריך בנותן אתרוג לחבירו להקנות בחזרה, ולולי זאת נחשב שאול ופסול ללכם. ומקשה, הרי תקנת מריש קונה זאת לזמן.
ויש ליישב, דבגזל עצים לא הקנו לו קנין שואל אלא בימי סוכות, דהמצוה משוי ליה קבע, וממילא שאין חיוב לפרק את הסוכה.
ונתבאר דיסוד קנייניו מכח קנייני גזילה, ואין חיוב של והשיב שמפקיע. וגוף הדבר שלו, ויש לו בעלות גמורה על גוף העצים. ומכח קניני גזילה הוא קונה את גוף העצים, אלא דאחר סוכות נפקע כח קניני גזילה. וזו התחדשות של הפקעה. ועוד י"ל דשיטת הריטב"א היא דאם באו לבי"ד בימי החג זוכה הגזלן לעולם בעצים. ודוקא אם הגיעו לבי"ד לאחר סוכות הוא מתחייב לפרק את הסוכה.
♦

בעניין דחיוב סוכה תלוי בפעולות חשובות ולא תלוי איזה מעשה עושה חוץ לביתו

יש לדון מדוע אכילת עראי מותרת חוץ לסוכה.
האם חיובי סוכה נמדדים לפי הנהגת אדם ביחס לבית שלו, ומה שאדם מסכים לעשות חוץ לבית עושה נמי חוץ לסוכה. כעין היתר של הולכי דרכים, שאדם לא נמנע מלעזוב את ביתו וללכת לדרכים. וגם אכילת עראי שאדם רגיל כל השנה לאכול חוץ לביתו רשאי לאכול חוץ לסוכה, דלא חייב לנהוג בסוכה ולאכול דבר שהיה עושה גם חוץ לביתו.
או נאמר דהיסוד הוא שרק עיקרי תשמישי האדם חייב לעשותם בסוכה, דהם עיקרי הדיורים, אבל מעשים שאינם עיקרי הדיורים, ואינם עיקרי הדיורים של האדם, פטור מסוכה.
ויש להביא ראיה דאין ההיתר של אכילת עראי מה שאדם רגיל לעשות חוץ לביתו. דמבואר בגמ' דשינת עראי אסור חוץ לסוכה, וביאר רבא הטעם דאין קבע לשינה. ופרש"י שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך. הלכך זו היא שינתו עכ"ל.
וקשה, מה הטעם שאוסרים שינת עראי. ומה נפק"מ שזהו מועיל לאדם מה שישן עראי, והרי מעשה זה אדם רגיל לעשות חוץ לביתו. ואדם שהולך לישון שינת עראי אינו מחפש בית, ושינה קצרה לא מחפש בית לעשותה.
אלא דהיסוד הוא שרק את עיקרי הדיורים של האדם בעינן סוכה, אבל המעשים הלא חשובים שאינם עיקריים אין חיוב לעשותם בסוכה.
ולכן שינת עראי, שפרש"י שמועילה לאדם כמו שינת קבע זה שימוש חשוב ומוגדר עיקר שימושו של האדם. ומשום דקיימת תועלת בשינת עראי, דפעמים דיו בשנת עראי כדפרש"י, זה נהפך למעשה תועלתי כמו שינת קבע.
ודבר שמוגדר עיקר דיורו של האדם חייב בסוכה. ואף מעשה שאדם עושה לא בביתו אלא חוץ לבית, רק אם זהו עיקרי הדיור של האדם חייב לעשותו בסוכה. ומעשה שאינו עיקרי הדיור של האדם אינו חייב בסוכה.
והקביעה מהם עיקרי הדיורים של האדם תלויה בפעולות העיקריות והחשובות. ולכן בשינה, דגם שינה קצרה, שזה כמבואר בדף כו כדי הילוך מאה אמה, מתחייב לעשותה בסוכה, משום דזה מוגדר כעיקרי דיורו של האדם.
והדיור החשוב של האדם נקבע שזו פעולה שמספקת את צרכי שינתו של האדם, זהו מעשה חשוב שהוא מעיקרי הדיורים. וחיוב האדם לעשות בסוכה הוא את עיקרי הדיורים של האדם. ולא דנים איזה מעשים אדם רגיל לעשות בבית ומה הוא רגיל לעשות חוץ לבית.
ויש להביא ראיה דאף אכילה שאדם מקפיד לאכול בבית, כשאינה עיקר דיורו הוא פטור מסוכה.
דכתב הרא"ש סימן יג דעת רבנו פרץ שאכילת בשר וגבינה ודגים חוץ מפירי חייבת בסוכה. והרא"ש פליג, דדוקא מאכל מחמשת מיני דגן חייב בסוכה. וזה מוכח שחייב בסוכה מדברי ר"א שמועיל להשלים במיני תרגימא. וכתב הרא"ש שזה חשוב יותר מבשר וגבינה.
וקשה, מהו הלשון שזה חשוב יותר, ומה קובע לנו מהו חשוב או לא חשוב. לכאורה, הכל תלוי במה אדם עושה חוץ לבית. ועוד קשה מה המחלוקת, אטו פליגי במציאות מה שאדם רגיל לאכול חוץ לביתו ומה לא?
אלא צ"ל דפשיטא שאדם הקובע עצמו לאכילת דגים ובשר ואוכל זאת בצורה של קביעות, אכילה כזו אדם אוכל דוקא בבית.
אלא דעת הרא"ש, שמתיר, דאין שם סעודה לאכילה כזאת. ואף שאכל זאת דרך קביעות ולא יעשה מעשה כזה חוץ לביתו, אינו חייב בסוכה. ודוקא אכילת מזונות ופת זו אכילה חשובה. דפת זהו דבר דזיין ורגילות לקבוע עליו סעודה, והוא עיקרי מאכלו של אדם, דוקא זה חייב בסוכה. ואכילת מאכל שאינו חשוב דרך קבע לא מחייבתו בסוכה.
דהיתר אכילת עראי חוץ לסוכה אינו משום שמעשה כזה אדם עושהו חוץ לבית. דיתכן שכלל לא דנים האם מעשה כזה אדם עושה חוץ לביתו. אלא שאכילת מאכל שאינו עיקרי מאכל האדם, אינו עיקר הדיורים, ולכן אינו חייב בסוכה, דאין זו פעולה חשובה ויסודית^[2].
ונתבאר דחיוב סוכה תלוי בעיקרי דיוריו של האדם, דכל חיוב סוכה חל על מעשים שהמה עיקרי הדיור והפעולות החשובות, רק על זה חייב בסוכה. וממילא הנדון הוא מה היא אכילה חשובה. וכשאוכל מאכל לא חשוב אין לו חיוב סוכה. ולכן כתב הרא"ש וגם אין דרך לקבוע סעודה עליהם ולא חשיב יותר מאכלת עראי דפת עכ"ל. ומשום שזה ולא חשוב יותר מאכילת עראי של פת, אם כן כמו שפת פטור, גם בשר פטור. דאכילה שאינה חשובה אינה עיקר דיורו של האדם.
ולכן שינת עראי לרבא חייב בסוכה, דזו פעולת דיורים עיקרית, אף שאדם רגיל לישון שינת עראי לא בביתו. ולאידך גיסא, אכילת בשר, שאינה אכילה חשובה ועיקרית, פטור מסוכה לשיטת הרא"ש. ולא דמי לפטור הולכי דרכים, שזהו מצב שאדם לא חפץ להשאר בבית. אבל כשאדם חפץ בבית, אין היתר מכח זה שמעשה כזה היה עושה חוץ לביתו, דלא דנים על כל מעשה.
ובגמ' דף כו ע"ב איתא דאכילת עראי אם בא להחמיר על עצמו מחמיר. ופירש רמב"ם דהכוונה שהרי זה משובח אם אוכל בסוכה אכילת עראי.
ומשמע דיש מצוה קיומית לאכול אכילת עראי בסוכה. וקשה, הרי מצטער כתוב שאם יושב בסוכה נקרא הדיוט. ומבואר שאין מצוה קיומית להיות בסוכה כשיש צער. וקשה מאי שנא.
וי"ל דישיבה בצער זהו לא מעשה של דיורים, דאין לו תועלת כשמצטער כשהוא בסוכה. דבסוכה אדם צריך לעשות פעולות שהן סיפוק צרכי האדם. וכשירדו גשמים והוא נשאר ואוכל בגשם הוא אינו ממלא את צרכיו, ולא עושה מעשה המביא לו תועלת והנאה. ואינו מעשה של דיורים. והוא לא עושה שימוש בסוכה. אבל שותה מים בסוכה זה מעשה של שימוש, ולכן יש כאן מצוה קיומית שיעשה שימוש בסוכה.
ובביאור הלכה תרלט סעיף ז ד"ה הדיוטות מביא מהביכורי יעקב דאדם שהולך לסוכת חברו, אף שאין לו חיוב מטעם מצטער, שזהו צער של טירחה, מקבל שכר אם הלך לסוכה. והביאור הוא דאכילתו בסוכת חבירו זהו מעשה של שימושים, ורק יש קושי וחסרון נעימות. ובשעת האכילה אין לו צער, ולכן נחשב שמקבל שכר שעשה דיורים בסוכה (ושמא זהו צער קטן). אבל בירדו גשמים יש צער כשאוכל, ולכן אינו מעשה של דיורים ואינו מקבל שכר.
אמנם בבה"ל ד"ה וכל כתב בשם עולת שמואל דהחילוק הוא שכששותה מים הוא לא עושה חטא, אבל כשירדו גשמים הוא חוטא, שהוא מחוייב לכבד את המועד. וקשה, דבירושלמי המובא במג"א (תרמ סקט"ז) איתא שרב הונא היה צמא והחמיר על עצמו לא לשתות מים חוץ לסוכה. ומשמע שאין הקובע אם יש צער, אלא דהחילוק הוא שבשעה שישתה מים אין לו צער זהו קיום מצוה. אבל כשירדו גשמים, שהוא יושב ומצטער, זהו לא שימוש בסוכה. דקבלת צער בסוכה אינו מעשה דיורים
ובעיקר משנ"ת בפטור אכילת עראי, המשנ"ב תרלט סקי"ב כתב לא כן, אלא טעם הפטור הוא דאף בביתו מצוי שאוכל עראי חוץ לביתו. וכתב בשעה"צ הר"ן וריטב"א. וחזינן דלא כנתבאר. ושמא הרא"ש שפוטר אכילת בשר בקביעות מסוכה פליג עלייהו. וצ"ב. והריטב"א דף כז ע"א כתב דמיני תרגימא זהו בשר ודגים שהם חייבים בסוכה. וחזינן דהוא חולק על הרא"ש.
ובאמת לשון הר"ן היא דטעם היתר אכילת עראי הוא מטעם דלא חשיבא. ושמא כונתו כנתבאר, דאינו שימוש עיקרי של האדם. ודוקא את עיקר קביעותו ועיקר דיורו חייב להעתיק לסוכה. והוא לא מתכוון לומר שההיתר הוא משום שכל השנה אדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו. אלא כשנ"ת בדעת הרא"ש, שהדבר תלוי בחשיבות האכילה. ורק אכילת קבע היא עיקר הדיור של האדם. ובשעה"צ כתב דהריטב"א ור"ן ביארו שאדם אוכל עראי כל השנה חוץ לביתו. וצ"ב.
♦

בעניין דאין מצטער נפטר מחיוב העמדת סוכה הראויה לאכילה ושינה

כתב הלבוש, והביאו הבה"ל (סימן תרמ ס"ד), דבארצות הקור אדם שאם יביא לסוכה כרים וכסתות זהו מסלק את הקור ויוכל לישון בסוכה דיתחמם היטב, אפילו הכי הוא פטור מלישון בסוכה מכח דין מצטער, והצער הוא שיטרח להביא ולהוציא כל יום את הכרים וכסתות מבית לסוכה ואח"כ להחזירם לביתו ולהביאם שנית למחר. ומכח הטרחה זהו מוגדר מצטער ופטור מסוכה. [והוסיף הבה"ל דאם סוכתו גדולה ויש מקום להניחם בסוכה אין לו פטור, דישאירם מונחים בסוכה ולא יטרח].
והמג"א (תרלט סקי"ג) כתב דלענין חובת לימוד תורה בסוכה, אם צורת למודו היא שהוא לומד עם ריבוי ספרים, ואין לו מקום בסוכה להניח את הספרים, ונצטרך להביאם לסוכה ואח"כ להחזירם לביתו, פטור מכח דין מצטער. והזכיר המג"א את דברי הלבוש על כרים וכסתות.
וחזינן דאף שימוש שלא מצער את האדם, דאם יטרח להביא כרים לסלק את הקור בשעת השינה לא יצטער, אפ"ה יש פטור מצטער, דיש טירחה גדולה וקושי לסחוב את הכרים והכסתות כל יום, וכן לסחוב כל יום את הספרים לסוכה, וזהו עושה פטור מצטער. ואף שאין צער בשימוש עצמו, ולא דומה לירדו גשמים.
אמנם קשה, אטו אדם שסוכתו בחצר והוא דר למעלה ואין מקום בסוכה להשאיר את המזרון יחד עם השלחן, האם נאמר דיש פטור מצטער, שזו טרחה להוריד מטתו כל יום לסוכה. וזו לא שמענו דפטור משינה בסוכה כשאין לו סוכה גדולה^[3].
ויש ליישב דזה פשיטא שחיוב בניית הסוכה הוא שאדם צריך לטרוח ולהעמיד מחיצות וסוכה, ואף שיש טרחה מרובה בבנית הסוכה. וכל פטור מצטער זהו על צער ששייך לישיבה בסוכה. ואדם חייב להצטער על בניית סוכה.
ומעתה י"ל דחיוב בניית הסוכה כולל שהסוכה יעמידנה כמקום שהוא בר אכילה וראוי לאכילה ושינה, דמקום פיתא ולינא זהו מקום דירתו של אדם. והסוכה קיימת כמקום של מגורים, שיש בסוכה אפשרות אכילה ושינה, דבסוכה קיימים כלי אכילה וכלי שינה, דזו מטתו של האדם.
וכמו שבאוכל אדם צריך לטרוח ולהוריד לסוכה בחצר את המאכלים (ושמא אוכל דרך העולם לטרוח כל יום להביא לבית), כך חייב לטרוח להוריד את מטתו, דזהו חלק מחיוב בניית סוכה, דיעמידנה כמקום ראוי לאכילה ושינה.
ואחר שמונח בסוכה מזרן, אז הסוכה עומדת כמקום הראוי לאכילה ושינה והשלים את בניית הסוכה. וכשיניח מזרון בסוכה, ועתה קיים קלקול של קור שלהתמודד עמו בעינן להביא הרבה כרים וכסתות, כאן יש פטור של טרחה גדולה, שזהו נדון כמצטער - שאם נדרוש ממנו אחר שכבר המקום בר שינה וראוי לשינה, דמניח שם כלי שינה שזהו מיטה, ועתה אין עליו חיוב שיביא הרבה כרים וכסתות כדי לסלק את הקור, שכבר השלים את חיובו בבניית הסוכה, דבנה מקום הראוי לאכילה ושינה.
וכלפי חיוב שימושים יש פטור מצטער, ולא חייב לעשות טירחה גדולה שהיא צער עבורו, להוריד כל יום את האפשרות שמגרש את הקור בכרים וכסתות, וכך יוכל להשתמש שימוש שינה בסוכה. ומחדש הלבוש שאדם פטור מהדבר, ואינו חייב לטרוח טרחה מרובה וגדולה כדי להעמיד שימושים.
וכן סובר המג"א שאין חיוב לטרוח כל יום טרחה גדולה להוריד הרבה ספרים ללמוד בסוכה. והביאור הוא דחיוב העמדת הסוכה כמקום דירה קיים רק ביחס לאכילה ושינה, שאלו הם מקום שביתה ומגדירי הדיור של האדם. אבל למודו בסוכה אינו מוגדר כהעמדת הסוכה כמקום דירה, ולכן אי אפשר לחייבו מכח חיוב העמדת ובניית סוכה, שזה נשלם כשהסוכה ראויה לאכילה ושינה. ולכן קיים פטור מצטער ביחס לטרחה של הבאת הספרים כל יום. ועוד, די"א שלמוד בסוכה אינו חיוב גמור כמו אכילה ושינה, ולכן אי אפשר לחייבו להביא ספרים מדין חיוב טרחה להעמיד מקום אכילה ושינה.
ובמשנ"ב סימן תרלט סק"מ כתב דהבגדי ישע והמאמר מרדכי מסתפקים שאם ירדו גשמים ואדם הכניס מהסוכה את הכר וכסת שלו ועדיין לא הספיק לשכב ופסקו הגשמים האם חייב ללכת לישון בסוכה או כיון שטרח להביאם מהסוכה לבית אין חייב לטרוח ולהחזירם לסוכה ורשאי לישון בבית.
וקשה, הרי כל יום אדם טורח להביא מביתו לסוכה את מיטתו לישון? אלא דכאן כבר קיימת העמדת ובניית הסוכה, דכבר הניח את המטה בסוכה והכניסה לבית מחמת גשמים. ועתה, כשנחייבו להחזירה לסוכה אמרינן דאי אפשר לחייבו מכח זה שהוא נדרש להעמיד ולבנות מקום עם כלי שינה, דהוא כבר קיים זאת בתחילת הלילה קודם שירדו גשמים. ולכן הוא פטור מכח מצטער של הטירחה.
♦

האם מצטער אינו מעשה דיורים או שזהו דין פטור

יש לחקור בפטור מצטער. האם הביאור הוא שאין קיום מצוה על עשיית שימושים בסוכה שמביאים לאדם צער, דמעשה דיורים זהו שאדם יש לו הנאה ומעשה צער לא עושים בבית. או דילמא גדר הפטור הוא דאדם לא מחפש דוקא להישאר בביתו אם זה מצערו, והוא נוטש את הבית אם הוא עושה לו צער. ובסוכה הוא לא חייב יותר מבית, דתשבו כעין תדורו.
כתב האור זרוע סוכה רצט, והביאו הרמ"א (תרמ סעיף ג), דהמקיז דם בסוכות חייב בסוכה, אף דהוא מצטער, דלא היה לו להקיז דם דוקא בסוכות, והיה צריך להקדים או לאחר את ההקזה.
וקשה, אף דעשה שלא כדין, שהפך את עצמו למצטער בסוכות, אבל פטור מצטער להיכן אזל.
ויש לבאר דיש שני דינים בדין מצטער. הפטור הראשון הוא דפעולה של צער אינה חלק מדיורי האדם, ואילו מצות סוכה היא על מעשים של הנאה ולא מעשים של צער, דפעולות אלו לא מייחד האדם לעשות זאת בביתו. וזה שיש צער בעצם האכילה, כגון האוכל בשעת ירידת גשמים.
ודין שני של מצטער, שאדם חייב לתת לסוכה יחס של בית, ואדם נתבע לעשות שימושים בסוכות בסוכה, דאל"כ הוא קובע ומראה שאין לו יחס של בית לסוכה. אבל כל פעולה שגם לבית היה עוזבו ונוטשו מכח סיבה, אז שרי לו לעשות זאת גם ביחס לסוכה.
ולכן כשקשה לאדם ליכנס ויש לו צער בדרך, לזה אמרינן שאדם נמנע מלעשות פעולות אלו וליכנס לביתו כשזה קשה^[4].
וממילא המקיז דם וקיים לו צער, צ"ל דכאן עוסקים בדין השני של מצטער, דאינו קושי גדול באכילתו אחר ההקזה בסוכה. ולא קיים כאן פטור, שנאמר שאינו מעשה הנאה אלא מעשה צער, דלא דומה לאדם שאוכל פת עם גחלים בוערות, שזהו מעשה צער וכלל לא חייב בסוכה. אבל המקיז דם יש לו טרחה לאכול לא בבית, שיותר עדיפא ליה אכילה בבית. ואמרינן שיסוד הפטור הוא שאין כאן קביעה שסוכה לא ביתו שנוטשו ועוזבו כשיש לאדם סיבה.
ומעתה סובר האו"ז שאדם פושע ובחר להקיז דם בסוכות דוקא, אף שיכול היה לבחור יום לפניו או יום לאחריו, אנו רואים כאן שאינו מתייחס לסוכה כביתו, ולא אכפת לו לבטל דיורים ללא סיבה מוצדקת. ולכן אמרינן שהוא מחוייב לאכול אחר הקזה, דרק כך הוא מראה שהוא נותן יחס לסוכה שהיא ביתו, ולכן לא עזב לחנם ללא סיבה מוצדקת את הסוכה.
ולכן אדם האוכל בסוכה בשעת הגשמים, אין כאן כלל קיום מצוה, דזהו מעשה של צער. אבל אדם שירדו גשמים והלך לישון בביתו, ונתעורר, דרשאי להמשיך לישון בביתו, התם הטרחה לעבור מקום אחר שישן בבית אינה מוגדרת שאין כאן מעשה דיורים, אלא שיש היתר לא להכנס לסוכה כשהכניסה היא קשה ומביאה טורח. ולכן טרחה להביא כל יום כרים וכסתות לסלק את הקור פוטרת, אף שאם יעשה זאת זו ישיבה טובה.
ונתבאר דיש דין נוסף במצטער, שדומה לפטור הולכי דרכים דתשבו כעין תדורו, שאדם לא חייב לעשות בסוכה דבר שגם בבית היה עוזבו ולא עושהו. ושימוש שקיים קושי וצער לעשות את השימוש, אין חיוב, אף שאם יעשה זאת בשעה שמשתמש כבר אין לו צער וזהו שימוש מעליא.
וזה מבואר בגמ' דף כט דמי שישן חוץ לסוכה משום ירידת גשמים וניעור בלילה רשאי להמשיך בשינה עד הבוקר מחוץ לסוכה. והתם אם יכנס לסוכה זו לא ישיבה של צער, דכבר פסקו הגשמים.
ובגמ' דף כו איתא דעת אביי ששומרי גנות ופרדסים פטורים מסוכה משום תשבו כעין תדורו. ופרש"י כדרך שהוא דר כל השנה הזקיקתו תורה להניח דירתו לדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו וזה ואינו יכול להביאן שם מפני הטורח עכ"ל. וקשה, הרי כל אדם מתחייב להביא לסוכה בחצר ובעליה את מטתו, וגם כאן שיתחייב להביא את מטתו.
ויש ליישב דכל אדם נדרש להעביר לסוכה את המטה, דאדם צריך לטרוח ולעשות שהסוכה תהיה עיקר דירתו בימי הסוכות, וחייב להתאמץ. וכמו שבביתו נמצאים הרבה כלים, כך גם הסוכה צריכה להיראות.
אבל שומרי גנות, שמקום השמירה זהו מקום עבודה ולא שאת עיקר דירתם הם קובעים שם את עצמם, אין להם חיובא שבסוכה שמקיימים שם ישקיעו כמו השקעה שאדם טורח בביתו הקבוע.
ולכן הם פטורים, שאין השומר קובע את דיורו במקום השמירה וזהו מקום עבודה עבורו. וממילא אין חיוב להשקיע ולטרוח להביא את המטה ואת כל חפציו לסוכה. דאדם נדרש לעשות את ביתו עראי וסוכתו קבע, וכמו שהוא משקיע בבית כך בסוכה. אבל כשהוא עושה את הסוכה לא במקום שזהו עיקר דיורו, התם אין דרך האדם להביא את כליו ומטתו למקום של עבודה. אמנם סוכה צריכה להיות עם הכלים, ואין דרך העולם להשקיע להביא את כליו למקום שהוא רק עובד בו.
משא"כ סוכה שאדם מקים במקום שהוא דר בו, התם הוא נדרש להרגיש שבסוכות זהו בית קביעותו. ואדם רגיל להשקיע להביא את כליו לדירתו העיקרית, וכאן הוא נדרש לטרוח להביא את כליו לסוכה, שהיא ביתו העיקרי. וסוכת שומרי גנות, דעל כרחך אינו הבית העיקרי, דאין אדם קובע את עיקר דירתו במקום שדות שהוא בא אליו לתפקיד של שמירה, אינו מקום ומצב שזהו מקום דירה עיקרי. והוא אינו נדרש להשקיע ולטלטל חפצים לסוכה. אמנם לאביי חל פטור מצטער, דאין לו מגורים בסוכה זו עם כלי תשמישו, ושרי לו לאכול בביתו הרגיל עם כלי תשמישו. וקשה, דפטור מצטער חל אם הוא יוכל להינצל מהצער. וכאן מסתברא דיבוא לאכול בגינה היכן שהוא שומר, וממילא יאכל ללא כל כלי תשמישו. ואיך ינצל מן הצער ע"י זה שהוא נפטר מן הסוכה.
וצ"ל שכאן אינו פטור מצטער, אלא פטור של תשבו כעין תדורו, אלא דאילו היה חייב לטרוח, הייתה צורת דירה בסוכה, שיטרח ויביא את כלי תשמישו לסוכה. אמנם קשה, דהרי כל סוכה אדם חייב לטרוח ולהוריד לסוכה את מאכלו וכליו, דמי שלא שומרי גנות חייב בסוכה אף שסוכתו בחצר. ואם נאמר שדוקא גנות זה רחוק מהבית, משא"כ חצר זה קרוב לבית, אם כן איך המג"א לומד מכאן פטור להורדת ספרים מביתו לסוכה.
וע"כ דילפינן שכמו שלא חייב לטרוח להביא את כליו למקום שאינו עיקר דיורו, הוא הדין דאינו חייב להביא את הספרים שהוא לומד בהם לסוכה בחצר. וזאת, משום דאת הכלים שזהו עיקר הדיור הוא נדרש להביא לסוכה שבחצר, וחייב להעמיד סוכה חשובה, שהיא מקום של דיורים.
ונתבאר דחיוב בניית סוכה זהו להופכה לסוכה של מקום דיורים. ולכן שפיר מתחייב להוריד כל יום מזרון ומאכל לסוכה. ודווקא שכבר קיים מקום דיורים ואין בסוכה ספרים ללמוד אמרינן שפטור, דהתם אין שייך לחייבו מכח הדין שסוכה תהא עיקר ביתו של אדם בסוכות וחייב להעמיד סוכה כמקום דיור העיקרי. וזה מחייבו להביא מטה לסוכה, וחייב לטרוח כשאין מקום וכל יום להוציא ולהכניס, כמו שמביא את מאכלו לסוכה כל יום.
ודוקא לענין הספרים או לענין כרים וכסתות לסלק את הקור, דכבר קיים מקום דירה, דיש את מטתו בסוכה והוא בנה את הסוכה שזהו עיקר מקום דירתו, ולענין הבאת ריבוי כרים וכסתות התם יש פטור של מצטער. ולכן המג"א (תרלט סקי"ג) לומד מדברי רש"י על שומרי גנות, כמו שאין חיוב להביא את כליו לסוכה שהיא בגנה, הוא הדין אין חיוב להביא ספרים לסוכה שהיא בחצר למטה.
וכתב הפמ"ג סימן תרמ אשרי מי שעושה תנור חימום בסוכה. ומבואר דאין חיוב גמור לעשות תנור ויכול אדם לומר שמצטער ולא יישן בסוכה בארצות הקור, אף שהוא יכול לתקן תנור וילך הקור. ולפי זה מסתבר שאין חיוב להתקין מזגן לסלק את החום בארצות החום. דהמקום דירה כבר נמצא, אלא יש קלקול של קור או חום אין לו חיוב לסלק זאת, ויכול הוא לומר שהוא מצטער ופטור.
וכתב הפמ"ג (א"א תרמ סקי"ז) דההולך בדרך והולכי דרכים ביום שחייבים בלילה, אם הסוכה שמוצא לא נכנסים כל בני ביתו, יכול לומר שיש לו פטור מצטער. אבל אדם שנמצא בביתו יעשה סוכה גדולה לכל בני ביתו יחד.
וקשה, אטו אדם שאין אפשרות לעשות סוכה בחצר לכל בני ביתו יכול לאכול ללא סוכה, והאם יוכל לאכול בבית עם כל המשפחה? דלכאורה זהו דבר קטן שלא מוגדר מצטער לפטור מסוכה, ולא שמענו דיש פטור. ומדוע ההולך בדרך רשאי לאכול בבית כשהוא לא נכנס עם כל משפחתו בסוכה.
איתא בגמ' דחתן פטור מסוכה והטעם דיש צער חתן, ופרש"י דסוכה רגילה זהו שלוש דפנות ובוש לשחק עם כלתו. וקשה, מדוע הוא לא חייב לעשות סוכה עם ארבע דפנות. ודעת האור זרוע היא שטעם הפטור הוא דאין מקום שיכנוס כל האנשים בסוכה ואין מקום לכל בני החופה (הביאו השער הציון תרמ סק"נ).
וקשה, שיתחייב לעשות סוכה עם ארבע דפנות וכן שיתחייב לעשות סוכה גדולה לכל בני החופה. וי"ל דחיוב העמדת סוכה זהו ביחס לאכילה רגילה. ואם העמיד מקום הראוי לאכילה רגילה, ורק לאכילה של חתן אינו ראוי, כבר קיימת העמדת סוכה. וכן אינו נדרש להעמיד סוכה שאפשר לאכול עם כל בני החופה יחד. וסגי שראוי לשימוש רגיל, דכבר קיימת העמדת סוכה כשזה ראוי לאכילה רגילה. ואם אחר שבנה סוכה יש לו צער הוא פטור. ואף שהבה"ל כתב שאם יש מקום יעשה סוכה גדולה ויניח כרים וכסתות שיפקיעו את הקור וישן, זהו חיוב כשיכול להעמיד סוכה הראויה לשינה לסלק את הקור דנדרש כשיכול לסוכה גדולה שיאפשר שינה. אבל לדבר מיוחד, כמו חתן ובני חופה, הוא לא מחוייב לבנות סוכה גדולה ועם ארבע דפנות.
♦ ♦ ♦