א.
הנה עומדים אנו ביום הקדוש הזה, יום שהקב"ה הבטיח לנו שביום הזה יכפר לנו כל עוונותינו. ועל כן צווה לנו הקב"ה להתענות ביום הזה, כמו"ש בספר החינוך (במצוה שי"ג), וז"ל משרשי המצוה, שהיה מחסדי השם על כל בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים עם התשובה, ולכן נצטוינו להתענות בו לפי שהמאכל והמשתה, ויתר הנאת המישוש יעוררו החומר להמשך אחר התאוה והחטא, ויבטל צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת שהוא עבודת הא-ל, ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת, כי אין ראוי לעשות ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשכה מעורבבת מתוך המאכל והמשתה, במחשבות החומר, אשר היא בתוכה, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שאותה שעה. (ונראה מזה חידוש גדול, שהקב"ה ברוב טובו רצה שבניו עם ישראל ייצאו זכאים בדין, ע"כ צווה להם להיות צדיקים ביום אשר הוא בוא יבא אל המשפט, ולהתדמות נפשם ביום הזה כמלאכי מעלה. וכיון שאין דנין את האדם אלא לפי שעה, א"כ יצאו כולם זכאים בדין. ודבר זה הוא נורא.) על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה ולא ימנענה מסך התאוות עכ"ל.
והנה בעצם המצוה להתענות יש להרחיב את הדיבור בכלליו ובפרטיו הרבה הרבה. ואנו באחד מפרטיו ננקוט וניזל, והוא בדין הצריך לאכול ביום הכיפורים מחמת חולי או קטנים שצריכין לאכול, אי חייבים בקידוש היום או לא. דהנה בעצם זו היא שאלה כללית, אי יש חיוב של קידוש דהיינו זכרהו בדברים ביום הכיפורים, וזה הנידון הוא גם למי שמתענה ביוהכ"פ כדינו, אי יש עליו עכ"פ מחיוב מה"ת או מדרבנן לקדש היום בדיבור. דהנה בכל ימים טובים מצינו מחלוקת בין רבותינו הראשונים ז"ל, אי יש חיוב קידוש מה"ת, או שהוא אינו אלא מדרבנן. ורק בשבת, שהתורה אמרה זכור את יום השבת לקדשו, יש חיוב מה"ת. ונכון קצת לעיין בזה קודם שנבא לעיין בדין יוהכ"פ עצמו.
♦
ב.
הנה בגמ' מסכת פסחים (דף קו.) איתא שיש חיוב לקדש את השבת בדברים על היין, מהא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, דדרשינן זכרהו על היין. ובנוגע ליו"ט לא כתבה הגמ' כלל מקור מקרא שיש חיוב לקדש בדברים. אולם בגמ' שם (דף קה.), מביאה הגמ' ברייתא מתוספתא (ברכות פ"ג) שלילי שבת ולילי יו"ט יש בהן קדושה על הכוס, אבל הגמ' לא מביא כלל מקור ע"ז שיש חיוב לקדש ביו"ט. אולם במכילתא (פרשת יתרו פרשתה ז') איתא כך: זכור את יום השבת לקדשו לקדשו בברכה, מכאן אמרו מקדשים על היין בכניסתו, אין לי אלא שבת ימים הטובים מנין, תלמוד לומר אלה מועדי ה' (ויקרא כ"ג ד'), ע"כ.
ודהיינו שכיון שבתחילת הפרשה מיירי הקרא משבת, ואח"כ כל הפרשה מיירי מימים טובים, אמרינן שהוקשו ימים טובים ליום השבת בנוגע לחיוב קידוש בדברים[1]. ועיין עוד שם במרכבת המשנה (שם בפירושו על המכילתא), שכתב שהלימוד הוא ממה דהכתוב קראן מועדי השם, שמשמע שכולו לה'. ולכאו' הרי קיימ"ל כרבי יהושע דחציו לה' וחציו לכם, כדאיתא בביצה (דף טז:), אלא מאי? שהתורה רצה בזה לומר שחייבים לקדש את היום בדברים. עיי"ש. ועכ"פ באיזה מהלך שיבינו את הדרש דהמכילתא, יש לנו דרש גלוי מדברי חז"ל שחייב אדם לקדש ביו"ט כמו בשבת. ולכאו' משמע מזה שאינו אסמכתא אלא דרש גמור, וא"כ מה"ת הוא.
וכמו"כ מצינו בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא נ"ד), שכתב מקור אחר שחייבים בקידוש ביו"ט. וז"ל שאילתא דמחייבינן דבית ישראל לקדושי ליומא טבא וליומא דשבתא, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, וביו"ט כתיב "מקרא קודש" יהיה לכם ותניא מקרא קודש זה קידוש היום ומחייבינן לקדושיה בצלותא ועל כסא דחמרא עכ"ל. ועיין בהעמק שאלה (ריש שאילתא ק"ע), שהקשה דלכאו' אם המקור לקידוש ביו"ט הוא ממה דכתיב מקרא קודש, א"כ גם בחול המועד יחייבו בקידוש. עיי"ש.
ועיין עוד בהגהות ראשון לציון (על השאילתות שם), שכתב שמקור האי ברייתא שהביא השאילתות לא ידעתי מקומו, ומציין דבתורת כהנים (פרש' י"א) איתא שבתון זו קידוש היום מקרא קודש קדשהו עיי"ש. אולם בהעמק שאלה (שם), וכן בשו"ת בנין של שמחה (להגאון רא"ש ממאסטילאוו ז"ל, תלמיד הגר"ח מוואלאזין ז"ל, או"ח סי' י"א), כתבו דמקור הברייתא הוא במסכת ראש השנה (דף לב.), דדריש שם ר"ע מקרא קודש זו קדושת היום. ומבאר שם בבנין של שמחה שבודאי האי דרשא מה"ת היא. עיי"ש.
ג.
ועוד מצאנו בבה"ג (ריש הל' קידוש והבדלה), שמביא דרש אחר לקידוש מה"ת ביו"ט. וז"ל מיחייבינן לקדושיה ליומא דשבתא וליומא טבא בצלותא ועל כסא דחמרא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמים לקידוש היום מה"ת, אין לי אלא שבת חג הפסח מניין, ת"ל למען תזכור את יום צאתך (דברים ט"ז ג'), חג השבועות מניין, תלמיד לומר וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית (שם ט"ז י"ב), חג הסוכות מניין, תלמוד לומר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך (שם ט"ו ט"ז), עכ"ל. והו"ד באור זרוע (סי' כ"ה), ובראבי"ה (מסכת פסחים סי' תק"ח).
וכן כתב המהר"ם מרוטנבערג (סי' נ"ד), שכתוב שם מהר"ם התענה בראש השנה, וקידש בביתו קידושא רבא, ואמר הטעם לפי שהם מדאורייתא עכ"ל. וכן מביא בתשב'ץ קטן (תלמידו של מהר"ם מרוטענבערג סי' תקס"ו), וז"ל מהר"ם ז"ל התענה בסוף ימיו שני ימים של ראש השנה, וקידש לבני ביתו קידושא רבא "מטעם שהקידוש הוי דאורייתא" עכ"ל. וכן כתב כבר הראבי"ה (מסכת ברכות סי' ס"א), דכתב שם שנשים גם מחוייבות בקידוש של יו"ט. אף שהמקור לחייב נשים הוא מההיקש זכור לשמור, וכיון שנתחייבו בשמירה גם נתחייבו בזכירה, מ"מ אמרינן דאתי בהקישא דר' יונה דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם (במדבר דף י.), ודרשינן בשבועות שמזה מקשינן כל המועדים זל"ז. ושבת נמי בהאי עניינא, דגם שבת מוזכר בהפרשה שם.
וכהמהלך זו כתב ג"כ הריטב"א במסכת מועד קטן (דף יח.), שכתב שם וז"ל ולא עוד אלא דבימים טובים לא כתיב בהו אות אלא דאתקוש לשבת כדכתיב אלה מועדי ה' וכו', ואלו הן ימים טובים שהם ג"כ מקודשין ומברכין בהם ברכת קידוש כעין זכור דשבת וזה נראה ברור עכ"ל. וכן נראה שהיא שיטת השיטה מקובצת (ביצה דף ד:), שכתב וז"ל רב אסי מבדיל ומברך דהבדלה דין תורה הוא וספק תורה לחומרא, משמע למאן דאמר הבדלת שבת דין תורה הוא הדין הבדלת יו"ט "וכ"ש קידוש יו"ט דין תורה" עכ"ל. והביאו בפמ"ג (בפתיחתו להלכות ברכות אות י"ט, ובסי' רע"א משב"ז סקי"ט, ובסי' רצ"ו באשל אברהם סקי"א). ועיין עוד ברשב"ם עמ"ס פסחים (דף קי"ז:), שכתב וז"ל צריך שיזכיר יציא"מ בקידוש היום בין בכוס של תפלה של שבת בגזי"ש דפסח, ובשאר מועדים במה מצינו מפסח, דכתיב הכא למען תזכור את יום צאתך וכתיב התם זכור את יום השבת עכ"ל. ומשמע דסבר דלמדין מההיקש שיש חיוב קידוש גם ביו"ט.
ועיין עוד בשו"ת עמודי אש (להגאון מהר"י אייזענשטיין ז"ל, קונטרס מעון הברכות סי' ב' אות י"ז), שכתב וז"ל ואני מצאתי לשני צבאות ישראל הלא המה הרמ"ה והרשב"א בעלי התוספות, דסבי"ל בפישטות דהבדלה ביו"ט הוי דאורייתא, והוא בספר כתא"ב א"ל רסאיי"ל (בלשון ערבי, שם בדף קמ"ח), כתב רבינו שמשון בן אברהם וז"ל דלפי טעם שלך הבדלה דרבנן וכו', ועל כרחין דאורייתא הוא כדדרשינן בפ"ב דשבועות וכו', ואם הבדלה בשבת דאורייתא הבדלה דיו"ט נמי דאורייתא, והרמ"ה השיב לו ומאי דדייק מר דהבדלה דרבנן לא סלקא דעתם לעולם וכו' עיי"ש. הנה מבואר להדיא בפשיטות דסברי דהבדלה בשבת וביו"ט הוא מדאורייתא, ולדעתם נראה דכ"ש קידוש ביו"ט דהוי מה"ת, עכ"ל העמודי אש.
ועיין עוד בפירוש באר יהודה על החרדים (להגרח"י דייטש ז"ל עמוד ס"ו), שכתב דדעת הסמ"ג והחרדים דקידוש ביו"ט דאורייתא הוא, שהחרדים מביא שם מהסמ"ג שכתב דהמועדות נקראו שבתות וצריך לזוכרם בתפלה עיי"ש. ומביא עוד שם בבאר יהודה את דברי הרמב"ן (פרשת אמור) דתפלת יו"ט הוי מה"ת, שנאמר מקרא קודש שיקראו אותם מקרא קודש ע"י תפלה בציבור בקיבוץ רבים. עיי"ש כל דבריו.
♦
ד.
אולם מצינו ג"כ הרבה מגדולי הפוסקים שכתבו בהדיא שאין חיוב קידוש ביו"ט מה"ת.
הנה הרמב"ם בהלכות שבת (פכ"ט ה"א) כתב וז"ל מצות עשה מה"ת לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש עכ"ל. אבל בנוגע ליו"ט כתב (שם הי"ח) וז"ל כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יוהכ"פ שכולם שבתות ה' הן עכ"ל. (והביא לשונו בכל בו סי' נ"ח דכשם שמקדשין בליל שבתא כך מקדשין בלילי ימים טובים שכולן שבתות הן.) וע"ז כתב המגיד משנה שם (פכ"ט הי"ט), וז"ל "ודע שאין קידוש יו"ט דבר תורה" עיי"ש.
וכן הסכים לדבריו הלחם משנה (בהלכות ע"ז פי"ב ה"ג), שכתב שם אהא דכתב הרמב"ם, וז"ל כל מצות ל"ת שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית וכו', וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה, נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת הפסח וכו'. וע"ז כתב הלח"מ דיש ספרים דגרסו חוץ מקידוש שבת ויו"ט, והלח"מ דוחה אותם, דכן נראה עיקר שקידוש של יו"ט אינו מה"ת, כמו שכתב הרב המגיד בסוף הלכות שבת הלשון דע שאין קידוש של יו"ט דבר תורה. עיי"ש.
וכן פסק המג"א לדינא (סי' רע"א סק"א), שמביא את דברי המגיד משנה, ומוסיף ע"ז שא"כ אם אין לו אלא כוס אחד של שבת קודם עכ"ל. ומבאר הלבושי שרד וז"ל ודהיינו אם חל יו"ט ערב שבת, ואין לו אלא כוס אחד יניחנו לשבת, שהוא מה"ת ואע"ג דיש סברא לומר דמצוה דרבנן דהאידנא עדיפא, מ"מ כיון דאפשר לקדש גם על הפת עדיף טפי לעשות המצוה דאורייתא עכ"ל. וכן הסכים ע"ז הפמ"ג שם לדברי המג"א עיי"ש.
וכן נקט במרכבת המשנה על הרמב"ם (שם), שכתב וז"ל הרב המגיד כתב דקידוש יו"ט מדבריהם, וכן נראה מדלא מנה הרמב"ם בריש הלכות יו"ט מצות עשה לקדש יו"ט כי היכי שמנה בריש הלכות שבת, וכמו שמנה שביתת כל יו"ט מיו"ט למצות עשה בפני"ע, ועוד דזכור את יום השבת כתיב ולא יו"ט עכ"ל. וכן נקט החיי אדם (כלל ע"ט אות ג'), שכתב וז"ל קידוש על יו"ט אינו אלא מדרבנן, ומ"מ דין קידוש ביו"ט כדין קידוש בשבת לכל דבר אלא שביו"ט מוסיף לברך שהחיינו עכ"ל. וכן נקט החת"ם סופר בחידושיו עמ"ס פסחים (דף קב. ד"ה ואמר רב), דזכור את יום השבת כתיב ולא יו"ט עיי"ש. (ועיי"ש באורך קושייתו על המ"מ מדין דאין עושין מצות חבילות חבילות במצוה דאורייתא ודרבנן, ועיין ג"כ בשו"ת כתב סופר או"ח סי' קל"ט מה שכתב בזה.),וכן נקטו לדינא הרבה אחרונים, עיין בתוספות שבת (רע"א סק"א), ובשו"ת שאגת אריה (סי' י"ג), ובספרו טורי אבן (ר"ה דף כט:), ובשו"ע הרב (רע"א ס"ד), ובברכי יוסף (רע"א שם), ובבן איש חי (שנה שניה בראשית אות י"א), ובמשנ"ב (סי' רע"א ס"ק ב').
♦
ה.
אולם על עיקר דברי הפוסקים הנ"ל, שכתבו בפשיטות בדברי הרמב"ם שסבר שמצות קידוש ביו"ט מדרבנן, יש לציין שמצינו מגדולי האחרונים שחלקו עליהם, וסברו שגם הרמב"ם סבר שקידוש ביו"ט מה"ת הוא. והוא במנח"ח (מצוה ל"א), שכתב וז"ל וקידוש והבדלה של יו"ט, אי הוא מה"ת או דרבנן, הנה הרב המחבר סתם דבריו, והרב המגיד כתב ודע שאין קידוש ביו"ט דבר תורה ולא כתב מאין הוציא זה, ולכאו' מלשון הרמב"ם שכתב שכולם שבתות איקרו, היה אפשר דהוא מה"ת כמו שבת. ועיין פמ"ג דמביא שיטמ"ק בביצה דהבדלת יו"ט דאורייתא וכ"ש קידוש.
וע"ז כתב המנח"ח: ולענ"ד אפ"ל דתלוי בשיטות שהבאתי לקמן אם שביתת בהמה נוהג ביו"ט, דדעת כמה ראשונים דאינה נוהגת, דשביתת בהמתו גבי שבת כתיב ולא ילפינן יו"ט משבת, א"כ אינה נוהגת למ"ד דלא ילפינן יו"ט משבת האי דכתיב בשבת, ה"נ זכור גבי שבת כתיב לא ילפינן ליו"ט והוי רק מדרבנן, ולהסוברים דילפינן יו"ט משבת אף כאן ילפינן עכת"ד. וכן נקט הברוך טעם בהגהותיו על השו"ע (על המג"א ריש סי' רצ"ו), עיי"ש. וכמו"כ האריך בשו"ת בנין של שמחה הנ"ל (סי' י"א אות ד') לבאר מכמה הוכחות שלהרמב"ם קידוש ביו"ט מה"ת הוא. עיי"ש.
ובאליה רבה (סי' רע"א סק"ג) מביא את דברי המג"א בשם המגיד משנה, ומקשה ע"ז מדברי הבה"ג הנ"ל דמבואר דהוא מה"ת. וכן מקשה בברכי יוסף (שם סי' רע"א סק"ב), ומוסיף להקשות, דלכאו' מדברי המכילתא הנ"ל מוכח בהדיא שקידוש ביו"ט מה"ת הוא, עיי"ש. ובאליה רבה רצה לתרץ ששמא דברי המגיד משנה והמג"א אינם מוסבים על כל הג' רגלים, שיש ע"ז לימוד מיוחד לכל רגל ורגל וכדברי הבה"ג, רק מוסבים על ראש השנה, שעל זה לא כתב הבה"ג מקור שיש חיוב קידוש. עיי"ש[2]. אולם בפמ"ג (סי' תקצ"ז סק"ז בא"א) מבואר בהדיא דלהשיטות דקידוש של יו"ט מה"ת הוא, גם ראש השנה בכלל, עיי"ש.
ובערוך השלחן (סי' רע"א ס"ד) מוסיף עוד חידוש גדול, די"ל דהא דלא מנה הבה"ג גם ראש השנה הוא כיון דלר"ה אי"צ דרשא מיוחדת, דבהדיא אמרה תורה זכרון תרועה, (ויקרא כ"ג כ"ד). וכיון דחיוב קידוש בשבת ילפינן מקרא "דזכור", א"כ אף כאן דכתיב "זכרון" פשוט שיש חיוב בקידוש. עיי"ש[3].
ועיין בברכי יוסף הנ"ל, שכתב על תירוץ האליה רבה דאינו מחוור, והעיקר הוא דהמגיד משנה והמג"א סברי שכל הני פסוקים שהביא הבה"ג אינם אלא אסמכתא בעלמא, ואינו מה"ת. וכן העלה החיד"א גם בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ע"ד אות מ"ג, ובח"ב סי' מ"ג אות י'), דכל דברי המכילתא והבה"ג אינן אלא אסמכתא. וכן נקט הערוך השלחן הנ"ל לעיקר, דכל הלימודים מהבה"ג אינן אלא אסמכתא. ומביא ראיה דלשון הבה"ג הוא "ומכאן סמכו" חכמים לקידוש היום מה"ת. וכן הוכיח מזה בהגהות בן אריה על הבה"ג שם[4].
ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' ב, אות ל"ז ל"ח), דמביא את דברי הריטב"א הנ"ל (במסכת מו"ק), דסבר דמהקישא דר' יונה אמרינן שקידוש ביו"ט מה"ת הוא. וכתב ע"ז דזה ודאי אינו לדינא, כדברי המ"מ וכל האחרונים דקידוש יו"ט אינו אלא מדרבנן, "ולא ראיתי שום פוסק שיאמר דקידוש יו"ט מה"ת הוא". והוא מציין לדברי תוס' מפורשין במסכת שבועות (דף יג. בד"ה לא קראו), וז"ל ואין נראה דלא אשכחן ברכות ביום הכיפורים דליהוי דאורייתא עכ"ל. הרי דאפילו יוהכ"פ, דקדושתו כמו קדושת שבת, אעפי"כ סברו התוס' דאין בו חיוב קידוש, כ"ש בשאר ימים טובים. עיי"ש.
ובחומש תורה תמימה (ויקרא פכ"ג אות ו'), האריך לחלוק על כל הני פוסקים ועל אביו הערוך השלחן בתוכם, דסברי דקידוש יו"ט הוי מדרבנן מכח דברי המכילתא. וז"ל במ"מ כתב בפשיטות שאין קידוש יו"ט מה"ת ואחריו תפסו הלח"מ והמג"א, וכולם לא כתבו מקור וראיה, ותמיהני שלא העירו מדרשה זו דדריש חיוב קידוש ביו"ט עפ"י דרשא גמורה, "ואין כל סיבה שנאמר דדרשא זו אסמכתא" עיי"ש.
♦
ו.
והנה עד כאן לא דיברנו אלא מקידוש בכל הימים טובים, ועכשיו יש לראות אי יש סברא לומר דיוהכ"פ שונה הדין. דהנה דמצינו בדברי הראשונים דכתבו דביוהכ"פ דאין מקדשין על הכוס דיש חובת קידוש בתפלה. עיין בחידושי הריטב"א (מסכת שבת דף כג:), על הא דאמר הגמ' שם דקידוש היום עדיף מנר חנוכה דתדיר הוא, וע"ז מקשה הריטב'א, וז"ל וא"ת לימא ליה קידוש היום עדיף דהוי דאורייתא, וי"ל משום דמדאורייתא די לו לקדש על הפת, "ואפשר ג"כ שיוצא בקידוש של תפלה כמו שיוצאים ביום הכיפורים" עכ"ל. וכ"כ ג"כ (בדף סט:): כמו שאנו עושים ביום הכפורים שאין קדוש אלא בתפלה ואפי' כשחל להיות בשבת. ומבואר בהדיא דביוהכ"פ יוצאין ידי חובת קידוש בתפלה.
וכן נראה לכאו' שזו היא שיטת רש"י ז"ל. דהנה בגמ' מסכת שבועות (דף יג.) איתא: יכול לא יהא יוהכ"פ מכפר אלא א"כ התענה בו וקראו מקרא קודש, ופירש"י מקרא קודש לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוהכ"פ. דהיינו שיש חיוב מדין מקרא קודש לומר ביוהכ"פ ברכת מקדש ישראל ויוהכ"פ. ותוס' מקשים ע"ז שם דאיך אפשר לומר שהגמ' מיירי מברכת היום, הרי לא מצינו בשום מקום שברכות יוהכ"פ יהיו מה"ת. וע"כ פירשו תוס' שמקרא קודש היינו שמודה בקידש בי"ד, ולא קראו הוא מי שאינו מודה עיי"ש. ובתוס' בכריתות (דף ז.) כתבו שמקרא קודש ביוהכ"פ היינו לכבדו בכסות נקייה.
ובהגהות חת"ס על השו"ע (על המג"א ריש סי' רע"א) כתב דמרש"י זה מוכח דמצות קידוש ביוהכ"פ היא מה"ת כמו בשבת. והטעם שיוהכ"פ הוא שונוה מכל המועדים ודוקא בו אמרינן שהקידוש הוא מה"ת, כתב החת"ס וז"ל וטעמו נראה לי דשבת ויוהכ"פ דאין ליחיד בהם קום ועשה, רק שבות מאכילה וממלאכה, א"כ אינו ניכר שהוא לשם מצוה אם אין זוכרהו בכניסתו. וזה דוקא שבת ויוהכ"פ, אבל יו"ט דאיכא מצות עשה חגיגה וראייה ושמחה אפי' בחוצה לארץ בזמ"ה, אינו צריך זכירה והזמנה, ככל מצות עשה דעלמא. ומסיק החת"ס ולפי"ז למה דקיי"ל (סי' ס' ס"ד), דמצות צריכות כוונה צריך לכוון בתפלת יוהכ"פ בין בחול ובין בשבת לצאת ידי חובת זכירה עכ"ל[5].
ז.
והנה מדברי החת"ס עולה דבדעת רש"י אמרינן שרק ביוהכ"פ איכא חיוב לקדש היום בדברים מה"ת משא"כ שאר ימים טובים. אולם קצת צ"ע, דהא כל המקור לחייב קידוש ביוכ"פ הוא ממה דאמרה התורה מקרא קודש, וא"כ הא בכל המועדים כתיב מקרא קודש. אולם נראה דלא קשה כלל, כיון דכבר כתב החת"ס טעמו דדוקא ביוהכ"פ שאין שייך לקדשו בשאר דברים, שליכא מצות שמחה וראייה וחגיגה, א"כ דוקא בהא אמרינן שמה דאמר התורה מקרא קודש הוא לחייב מצות קידוש משא"כ שאר המועדים אמרינן שמקרא קודש מחייב דבר אחר. ומ"מ עדיין צ"ע לחלק בין מקרא קודש דיוהכ"פ לשאר המועדים, דאותו קרא כתיב לזה ולזה.
ובאמת עיין בפירש"י עה"ת (ויקרא כ"ג ל"א), עה"פ מקרא קודש, שכתב וז"ל ביום הכיפורים קדשהו בכסות נקיה ובתפילה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה "ובתפלה", עכ"ל. ומוכח בהדיא שאיה"נ שיטת רש"י היא שקרא דמקרא קודש פירושו לקדשו בתפלה, ולאו דוקא ביוכ"פ, אלא אף בשאר ימים טובים. וצ"ב ליישב את דעת החת"ס בשיטת רש"י. וכמו"כ עיין בריטב"א (בשבועות שם), שכתב על דברי רש"י דלפי"ז נלמד דברכת מועדות מה"ת הוא עכ"ל. ומוכח דהוא למד בדעת רש"י דלאו דוקא יוהכ"פ, אלא כל המועדים הן בכלל וצריך לקדש את יום טוב בתפלה.
ועיין בערוך לנר (בכריתות דף ז.), דכתב לתרץ את רש"י מקושיות התוס' במהלך אחר. וז"ל שם י"ל דס"ל דאם הקריאה דכסות נקייה נקרא מקרא קודש כ"ש הקריאה בתפלה, וכיון דהחיוב הוא מה"ת להפריש בכבוד, הימים שנאמר בהם מקרא קודש משאר הימים, מקיים מצוה זו באיזה ענין שמפרישו לכבוד, ולכן עתה שתקנו חכמים סדר התפלות והברכות מקיים בהם מקרא קודש ג"כ, וכן אם לא התפלל בו התפלות והברכות מפני שאינו רוצה לקדשו אזי נקרא מה"ת לא קראו מקרא קודש כיון שנתכוון בזה לחלל יוהכ"פ. ולכן נקט רש"י הפשוט יותר אבל ודאי מודה ג"כ דאם מפרישו בענין אחר כגון ע"י כסות נקיה ג"כ מקיים מקרא קודש עכ"ל. ולפי"ז נמצא שהוא ז"ל הבין דשיטת רש"י אינה באה כלל כאן לחייב במצות קידוש ביוהכ"פ, אלא רק החיוב הוא להפריש את היום ע"י כיבוד ולקראותו מקרא קודש, אבל מחיוב קידוש, שהוא ממצוה אחרת, לא דן רש"י כלל.
ובהגהות יעב"ץ (במסכת שבועות שם), כתב עוד ישוב וז"ל ולי נראה כדברי רש"י דאתי מזכור "את" יום השבת לקדשו, "את" מרבי נמי יוהכ"פ, דאיקרו נמי שבת שבתון ודרשה דזכרהו על היין אסמכתה היא להיכא דאפשר, והיכא דליכא יין ואיכא פת מקדש עליו והיכא דליכא לא הא ולא הא, מיהא חיובא דקידוש לקרותו מקרא קודש ודאי במקומו עומד, וצריך לקיימו בתפילה עכ"ל. ולפי"ז נמצא דגם הוא סבר כהחת"ס, שדוקא ביוהכ"פ איכא לימוד מיוחד שיש לקדש בתפילה. אולם לכאו' קשה מדבריו שכתב בסוף דבריו, שאיכא חיוב מדין מקרא קודש, וא"כ גם בשאר הימים טובים איכא האי חיוב. ובאמת היעב"ץ בעצמו שם כתב במוסגר שגם שאר ימים טובים הם בכלל מצות קידוש מדין מקרא קודש. וא"כ צ"ע למה לי ביוהכ"פ קרא מיוחד "דאת". וצ"ע.
♦
ח.
ומה דכתב החת"ס שצריך לכוון ביוהכ"פ בין בחול ובין בשבת לקיים מצות זכירה, צריך לציין לדברי חותנו רבינו רעק"א ז"ל, דמוכח מדבריו (בהגהותיו על שו"ע ריש סי' רע"א), דסבר דדוקא ביוהכ"פ שחל בשבת חייבים לכוון בתפלה לקיים מצות זכירה. דהנה המג"א (שם) כתב דמה"ת בקידוש שאומר בתפילה סגי. וע"ז כתב רעק"א, וז"ל לענ"ד מוכח כן, ממה דלא מקדשין בלא כוס ביוכ"פ שחל בשבת לצאת ידי קידוש דשבת דאורייתא, אלא ע"כ משום דיוצאים בתפלה עכ"ל.
ולכאו' מוכח מדברי רעק"א דלא הקשה ליה רק מיוהכ"פ שחל בשבת, וא"כ מוכח דהוא נקט דביוהכ"פ שחל בחול ליכא חיוב קידוש בתפלה. וכן כתב בשו"ת זכרון יהודא (ח"ב סי' רכ"ג), דמביא שם מכתב ששלח לו הגאון רבי יוסף חיים זאנאנעפעלד ז"ל, ששמע מרבו רבי אברהם שאג ז"ל, שבשנה שיוהכ"פ חל בשבת צריך לכוין לקיים מצות זכור לקדשו שיוצאים ידי חובת דאורייתא שמזכירים בתפלה. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה (או"ח ס' קכ"ג), עיי"ש.
והעירו הרבה אחרונים לדברים המחודשים שכתב האור שמח (הלכות עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"א), בנוגע למה שכתב הרמב"ם שיוהכ"פ שחל בשבת "הכהן גדול" חייב להקריב קרבן מוסף של שבת. ומבאר האו"ש שקדושת יוהכ"פ חלה גם על השבת, וא"כ גם השבת יש לה דינים דיוהכ"פ. וא"כ פשוט הוא שכשם שעבודת יוהכ"פ אינה רק בכהן גדול, ה"נ קרבנות מוסף של שבת אינם אלא בכהן גדול. וז"ל נראה לי דקדושת יוהכ"פ חיילא על שבת, ג"כ להקדישו בשבות מכל אכילה דקדושת יוהכ"פ גם לשבת אהני, שיקדש בענות הנפש, ולכן ביוהכ"פ שחל בשבת, וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול, "מורה אני דלא מקדש גם על שבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול ופשוט" עכ"ל.
והיינו שהוא הבין, שקדושת של יוה"כ מהני גם לשבת, לומר שזה מה שמתענה בו מתקיים דין קידוש שבת. וא"כ מי שצריך לאכול מחמת פיקו"נ, א"כ אין לו מה לקדש על שבת, שמצד שבת כבר יש דין קידוש של יוהכ"פ. אולם מדברי החת"ס ורעק"א הנ"ל מוכח בהדיא דגם ביוהכ"פ שחל בשבת איכא חיוב קידוש של שבת. ועיין בספר פחד יצחק להגר"י הוטנער ז"ל (יוהכ"פ מאמר א'), שלפי דברי האו"ש נמצא שגדר איסור אכילה ביוהכ"פ אינו כשאר איסורי האכילה, אלא הוא גדר של "שביתה מאכילה". ולכן ס"ל ששייך שאיסור האכילה של יוהכ"פ יחול גם על שבת, ומדייק כן מלשון הרמב"ם שכתב בהלכות שביתת עשור פ"א ה"ד, והיא "לשבות בו מאכילה ושתייה". וכן בסה"מ מ"ע קס"ד כתב ושהשביתה מחויבת מאלו הפעולות כולם מאמרו בו שבת שבתון וכו' שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות והמעשים, "והשביתה המיוחדת הגוף וקיומו ולכן אמר שבת שבתון" עכ"ל. ומוכח ג"כ שגדר איסור אכילה אינו אלא שביתה מאכילה. ובאמת יש עוד הרבה הרבה להאריך בכ"ז אלא הזמן קצר והמלאכה מרובה והשי"ת יגמור בעדינו.
♦ ♦ ♦