יש עונש בידי שמים ויש עונש בדיני אדם. בכל חברה מענישים את העבריינים. לולא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. חברה אנושית לא תתקיים ללא מערכת עונשים.
מצד שני ניתנה לאדם אפשרות של תשובה. זו היא מתנה שמיטיבה לחוטא. וכך אומר הירושלמי (מסכת מכות פרק ב הלכה ו): "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם (משלי יג כא) חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן (יחזקאל יח ד) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו א"ל יעשו תשובה ויתכפר לו.היינו דכתיב על כן יורה חטאים בדרך יורה לחטאים דרך לעשות תשובה".
והרמב"ם מאריך בכחה של התשובה ואומר שם (ו, ב): "במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה התשובה כתריס לפני הפורענות, וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו".
♦
הקושי וישובו
האם התשובה מוחקת את העבירה, כתריס לפני הפורענות? והרי מפורש שלא כן, כך שנינו במסכת במסכת מכות דף יג ע"ב: "ר"ע אומר: חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה - ב"ד של מעלה מוחלין להן, חייבי מיתות ב"ד אינו בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה - אין ב"ד של מטה מוחלין להן".ומדוע לא. הרי כעת הוא צדיק, ולמה ילקה או יומת על מה שעשה בעבר?
נפתח במשפט הערכאות בטרם נעבור לעולם ההלכה.
לעונש יש ד' תכליות; מניעה (מי שיושב בבית סוהר מנוע מלחטוא), חינוך-שיקום (הוא עובר תהליך עם עצמו ועם אנשי מקצוע שונים), הרתעה, (אחרים יבינו שלא כדאי לפשוע) ונקם-גמול. מה שקוראים בשפת העם-לשלם חובו לחברה שהזיק לה[1].
אבל בהלכה ראינו שאין מחילה, מדוע?
כמה תשובות בדבר. הנודע ביהודה (מה"ק או"ח סי' לה) נזקק לשאלה, ועונה: "אלא ודאי גזירת הכתוב הוא שאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללן ואין אדם שיומת בב"ד כי יאמר חטאתי והנני שב וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עונות כדי שיתיירא האדם מלעבור לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת ב"ד".
לחיד"א תשובה אחרת, כפי שמובא בדף על דף במכות שם: "חיד"א ז"ל (דברים אחדים דרוש ז') מבאר שלכן לא מועיל תשובה לב"ד שלמטה, לפי שהאדם יראה לעינים וד' יראה ללבב, ואין אנו יודעין אם תשובתו אמיתית או לא".
♦
כתם בל ימחה
רבי צדוק הכהן (תקנת השבין עמ' פו) אינו מקבל תשובות אלו. ביחס להסבר הראשון הוא אומר: "ואין זה מספיק לעשות דינא בלא דינא ואין אחריות עונשין עלינו. ואני מוסיף, הרי בכל אופן יישאר זכר לעונשין. לא הכל חוזרים בתשובה, ולא תמיד יספיקו לחזור לפני העונש". ובאשר לתשובה של החיד"א הוא טוען: "וגם זה אין מספיק להמיתו מפני הספק, כיון דאם שב באמת פטור ספק נפשות להקל, ואין להמיתו מספק שמא מערים".רבי צדוק נותן תשובה אחרת. אביא חלק מדבריו, ואוסיף להסביר את עיקר טיעונו במלים פשוטות יותר.
"... היינו דודאי אילו היה מצוות התורה רק גזירת מלך לעשות רצונו וכל חטאי העובר והעונשין הבאין עליו רק מפני שעבר מצות המלך אם כן היה בדין לכשישוב ויבקש מחילה וכפרה שיועיל שאפילו בשר ודם צריך שלא יהיה אכזרי מלמחול כשמבקש מחילה כל שכן...הקב"ה שאע"פ... וכבודו למחול...
אבל באמת אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו להטיל עליהם גזירות להענישם אם יעברו ועל זה אמרו (דברים רבה ח', ב') שאל תאמר לרעתכם נתתי התורה לא ניתנה אלא לטובתכם ואין רצונו לומר לרעתכם ממש דזה לא יעלה על הדעת חס ושלום רק רצה לומר שאינו גזירה בעלמא דאם כן רעה הוא לגבי העוברים שהם הרוב ואין אדם צדיק בארץ וכו' ובבבא בתרא (קס"ה א) רובן וכו' ומוטב היה שלא יגזור ולא יענשו, אבל באמת התורה הוא דפוס מעשה בראשית כמו שאמרו בבראשית רבה (א', א') וכפי חוקי הבריאה ההכרח הוא לשמור חוקי התורה כדי לקיים העולם וחטאים תרדף רעה היא העבירה עצמה רודפתם ואין לו להתאונן על חי עולמים רק על עצמו וטובה גדולה עשה ה' יתברך במתן תורה שהודיענו הדברים אשר יעשה האדם וחי והזהיר כמה פעמים על הבחירה בחיים כי הם חיינו מצד עצמם ואם כן מה מקום לתשובה ובקשת מחילה אם גוף הדבר מצד עצמו רע ומר ומביא העונש, הא למה הדבר דומה לאדם שפצע בעצמו היועיל מה שיתחרט אחר כך ועל כרחו לשום רטיות וסממנים מרפאים ואם קטע ידו אין לו תקנה עוד, ומצוות התורה הם חיות אברי הנפש והחוטא הוא כפוצע או קוטע אבר כפי גודל החטא ולפיכך מצד החכמה אין מקום לתועלת התשובה להצלת המיתה הראויה לנפש החוטאת…".
וכעת להרחבת הדברים בשפה פשוטה. כשאדם חוטא יש להבחין בין מצבים שונים; בעבירות שבין אדם למקום הוא חוטא כלפי הבורא (אמנם באופן עקיף הוא עלול לפגוע בחברה כולה אם יטה את המאזן העולמי כלפי חובה, רמב"ם תשובה ג, ב), ואילו בעבירות שבין אדם לחברו הוא חוטא בשניים, כלפי הבורא וכלפי החברה.
לפי התורה יש אפשרות תיקון, ובעיקר ע"י חזרה בתשובה. כלפי כל אחד מנמעני החטא, יש תיקון משלו. כלפי החברה יש שרשרת עונשים. מטרת העונש נזכרה לעיל.
אבל כלפי הבורא יש מטרה נוספת, והיא כפרה. החטא גרם לכתם בנשמה והיא צריכה תיקון. התיקון אינו רק אפשרות אלא גם חובה.
וכך נאמר במסכת יומא דף פו ע"א: "שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר שובו בנים שובבים. עבר על לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל מי שיש חילול השם בידו - אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון". (נפסק ברמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ד).
כלומר, יש רשימה שלמה של דרכי התשובה, תלויה בגודל החטא, ויש הדרגה ביניהם. יש שדי בתשובה (עשה) ויש שצריך גם יום כיפור (ל"ת) ויש שצריך גם יסורים (כרת ומיתת ב"ד) ויש שצריך גם מיתה (חילול השם).
כך הוא לא רק ביחס לעבירות שבין אדם למקום, כמו שבת. גם בעבירות שבין אדם לחברו, מעבר לתשובה שנדונה לעיל, יש גם כתם בנשמה כלפי הקב"ה. ואם התורה קבעה שעל רצח רק מיתה תכפר, ועל פגיעה בנערה רק קנס של מאה שקל יכפר, לא שייך לומר שתשובה לבד תכפר.
אכן, כעת הוא צדיק, אבל הכתם נשאר, ולא סר מהרוצח, כי אם בדם שופכו. הכפרה באה לטובת הרוצח, והיא חובה שנקבעה לטובתו. אכן, בעונש ממון יכול התובע למחול, אך לא בעונש שאינו של ממון. לכל זה יש להוסיף, כי המות אינו הסוף, יש חיים לאחר המות, ואותו עבריין שהתכפר לו על ידי המות, בא לעוה"ב מתוקן (עי' באריכות ברמב"ם הל' תשובה פ"ג).
בענין אחד מצינו אפשרות להפטר מעונש של מעלה. וכפי שנזכר לעיל, כי חייבי כריתות שלקו נפטרו מכרת. לכן יש שבקשו להיענש, כמו גולי ספרד שהמירו דתם באונס. ובבואם לצפת בקשו לחדש את מעמד הסנהדרין כדי שילקו ויפטרו מכרת.
♦
במשפט המלך
עד כאן בדין תורה, אבל למעשה דין תורה העונשי כמעט שאינו מתקיים, כי יש תנאים מגבילים. כדי להמית או להלקות צריך שני עדים כשרים, שהתרו בעבריין עובר למעשה והודיע שאף על פי כן הוא עושה. אמנם, כדי שלא להשאיר את תחום העבריינות פרוץ, יש אפשרות לחרוג מן הדין, וכמו שאומרת הגמ' בסנהדרין מו, א: "תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך".סמכות זו יש גם למלך, ומכאן הביטוי - משפט המלך, ראה דרשות הר"ן יא שהאריך בזה. אכן משפט זה דומה בעיקרו של דבר למשפט המקובל בחברה דמוקרטית, ובו יש אפשרות של מחילה.
דוגמה לדבר נמצא בכמה מקורות:
שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רלט: "עוד אמרת שיש שם נער כהן ונחשד בעבירה ומנעת ממנו מתנות כהונה... שכל הדברים האלה הולכין אחר עיני הב"ד. אם רואה אתה שחזר בו נסה נא אותו ותן דעתך עליו אם יתחרט וישוב מדרכו הרעה יסרהו קצת על הקודם ופשוט ידך אליו לקבלו בתשובה. שהרבה דחיות הרשעים בשתי ידים עושה.וכבר ידעת שאמרו (סנהדרין קז:) לא כגחזי שדחאו אלישע בשתי ידיו…".
בחשוקי חמד (מסכת מכות יג, ב) דן בהצלת מי שנתחייב במיתת ב"ד ונפל עליו הגל בשבת, האם יש לחלל עליו שבת משום חיי שעה, עד שימיתוהו ביום ראשון: "... הנה הביאור הלכה (סי' שכט)כתב דבריו במי שדנוהו במיתת בית דין, שמבואר בסוגיא דמכות דף יג שחייבי מיתות בי"ד אינן בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה, אין בית דין של מטה מוחלין להם. והסביר הנודע ביהודה... סברא זו נאמרה רק למי שחייב מיתה על פי דין מיתה, אבל החייב מיתת בית דין בגלל שהדור פרוץ, ובית דין בא לגדור פירצות, מסתבר שתשובה תועיל, ואין כאן טענה שאם כן תתבטל מיתת בית דין, משום דאדרבא הלואי ותתבטל מיתה זו, שהיא רק למיגדר מילתא, ואין בה חיוב ממש. ואם כן כששוכב הרשע תחת גל אבנים, מסתבר דעשה תשובה אמיתית, ותנתן לו נפשו עד יום ראשון ונדונו שוב, וכעת יתכן דמפקחין עליו את הגל. כך נלענ"ד".
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ערכין (פרק א משנה ג): "והיוצא להרג, רוצה לומר מיתת בית דין שהוא דבר שאינו תלוי ברצונינו אלא התורה הרגתו, אבל אם היה יוצא להרג בפקודת המלך מעריך ונערך לדברי הכל, לפי שאפשר שיחזור המלך מגזרתו".
הרב הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה (ח"ג עמ' 206): "וממוצא דבר אנו למדים... שאף במומתין מדין מלכות, שאינם מורדים במלכות, יש ביד המלך לתת להם חנינה…".
♦ ♦ ♦