סדר תפילת מוסף של ראש השנה

מקורות הדין

איתא במתני' ראש השנה (דף לג ע"ב): כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר, שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. ובגמרא (דף לד ע"ב): תניא אמרו לו לרבן גמליאל, לדבריך למה ציבור מתפללין. אמר להם, כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו. אמר להם רבן גמליאל, לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה. אמרו לו, כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם, כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מודים חכמים לרבן גמליאל, ורב אמר עדיין היא מחלוקת. שמעה רבי חייא בריה דרבה בר נחמני, אזל אמרה לשמעתא קמיה דרב דימי בר חיננא, אמר ליה הכי אמר רב עדיין היא מחלוקת. אמר ליה רבה בר בר חנה נמי הכי קאמר, כי אמר רבי יוחנן להא שמעתא, אפליג עליה ריש לקיש ואמר עדיין היא מחלוקת. ומי אמר רבי יוחנן הכי, והאמר רבי חנה ציפוראה אמר רבי יוחנן הלכתא כרבן גמליאל, הלכתא מכלל דפליגי. כי סליק רבי אבא מימי פירשה, מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים, והלכה מכלל דפליגי בברכות דכל השנה. איני, והאמר רבי חנה ציפוראה אמר רבי יוחנן, הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים. אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מאן מודים רבי מאיר, והלכה מכלל דפליגי רבנן, דתניא ברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. מאי שנא הני, אילימא משום דנפישי קראי, והאמר רב חננאל אמר רב, כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך. אלא משום דאוושי ברכות וכו', ע"כ. וכלל העולה מדברי הגמרא, דאף רבנן מודו לרבן גמליאל דבראש השנה ויום הכיפורים שליח ציבור מוציא גם את הבקיאים ידי חובתם, כשם שמוציא את שאינם בקיאים.
ופירש רש"י ד"ה אלא משום דאוושי: שהרי כאן תשע וארוכות ומטעות, דאין הכל בקיאין בהן. והרמב"ם בפירוש המשנה סוף ראש השנה כתב: והלכה כרבן גמליאל בראש השנה ויום הכיפורים בלבד, מחמת אורך התפילה בשני הימים הללו, עכ"ל. ומבואר דמחמת האריכות יש לחוש שמא יטעו הציבור בברכות, שהרי אין הכל בקיאים בהן. אמנם במשנה תורה (פרק ח מהלכות תפילה הלכה י) כתב בזה"ל: בשני ימים אלו שליח ציבור מוציא את היודע כשם שמוציא את שאינו יודע, מפני שהן ברכות ארוכות ואין רוב היודעין אותן יכולין לכוון דעתן בהן כשליח ציבור, ע"כ. ומשמע דאין זה רק משום אריכות הברכות ורבים מן הציבור שאינם בקיאים בנוסחתן, אלא אף הבקיאים שיודעים את הברכות עלולים שלא לכוון כראוי, ומשום כך הרשות בידם לסמוך על תפילת שליח ציבור. ובהגהות מיימוני (אות י) הביא בשם תוס' הרא"ש דפירשו: מתוך שאין רגילין משמיעין קולם ואין אומרים אותם בלחש, ומטעה אחד את חברו.
ופליגי רבוותא גאוני קמאי לגבי תפילת הלחש של מוסף, אם אומרים בה שבע ברכות או תשע ברכות, עיין אוצר הגאונים ראש השנה (דף לד ע"ב) ושערי תשובה (סימן שלד). ויסודות המחלוקת מתבארים בדברי הרא"ש שם (סימן יד) וז"ל: וכן כתב רי"ץ גיאת ז"ל שנהגו בשתי ישיבות ובכולהו בבל שמתפללין הציבור רק שבע ברכות, ושליח ציבור יורד ואומר תשע. והביא תשובות הרבה לראשונים לרב עמרם ולרב נטרונאי שאמרו, מעולם לא התפללו ציבור בראש השנה אלא שבע. ורב שרירא גאון בנו כך אמרו, והזכיר עוד גאונים אחרים, וכולם כך אמרו וכן העידו. אבל הוא כתב: ואנו קיבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקיבלו הם מחכמים שלפניהם, כגון רב שמואל הלוי שקיבלו מן רב חנוך וזקנים שבדור הלכה למעשה, שאין מתפללין שבע אלא תשע, וכן מורין ועושין. ומתניתין מסייע להו, דמקשי רבנן לרבן גמליאל, לדבריך למה ציבור מתפללין. והוא אומר להם, למה שליח ציבור יורד. אלמא מה שהציבור מתפללים שליח ציבור יורד ואומר, לרבנן ציבור עיקר ולרבן גמליאל שליח ציבור עיקר. וכתב הרמב"ן ז"ל: באמת שטענותיו של הרב גדולות הם, אבל כיון שהגאונים מעידים ואומרים שמעולם לא נעשה כן בישיבה, שהיחידים אומרים שבע ושליח ציבור יורד ואומר תשע, וכך מנהגם מעולם, על כן יש לנו לקבל עדותם. שהגאונים קיבלו מרבנן סבוראי, ורבנן סבוראי מרבנן אמוראי, ובישיבתן על כסא של רב אשי הן יושבים ובבית הכנסת שלו היו מתפללין. ועוד, שהיה מנהגם פשוט ברוב ישראל, עד שבאו דברי הרי"ץ גיאת ז"ל וחזר מקצת המערב למנהג שלנו. ולמנהג זה נתתי לבי בדבר, ונתקיים בי מה שאמרו רבותינו, כל דבר שבית דין נותנים לבם עליו לסוף עולה בידם, כמו שנאמר למשה מסיני. וכן היא הצעה של הלכה זו, דודאי רבן גמליאל ורבנן בכל השנה כולה פליגי, מדאמר רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל בראש השנה ויום הכיפורים בלבד, מכלל דפליגי אפילו בשאר ימות השנה, ונפסקה הלכה כרבן גמליאל בראש השנה וביום הכיפורים בלבד, ונמצאו פטורין בתשע בלבד משום דאוושי, וחייבין בשבע כשאר ימים טובים, שהרי חובת היום הן וחייבין בה כשאר ימים טובים, וכמו שהן חייבין בשבע ביוצר ובמנחה. אבל התקיעות דאינון מלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהן, הן הן ששליח ציבור פוטר, וכן נכון. ולא הבנתי הדברים הללו שנאמרו למשה מסיני, דכיון שתיקנו תשע ברכות לאמרן במוסף של ראש השנה, היאך יהו הקהל חייבין לומר שבע מהם וידלגו השתים, שתשע של מוסף ראש השנה הן כמו שבע של שבתות וימים טובים, וכמו שאי אפשר לדלג מאותן שבע כך אי אפשר לדלג מן התשע, דברכות מעכבות זו את זו ושליח ציבור פוטר את הציבור מכולן משום דאוושי, אלא שהציבור מתפללין כדי שיסדיר שליח ציבור את תפילתו. וצריכים להתפלל כולן, דאם התפללו שבע יהו כולן לבטלה, כיון שמחסר מן הברכה, ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות, עכ"ל הרא"ש, והאריכו בזה רבותינו הראשונים.
וביאור הראיה ממתני' לשיטה דאמרינן תשע ברכות, היינו דהא דמקשי רבנן לרבן גמליאל לדבריך למה ציבור מתפללין, ואיהו פריך להו למה שליח ציבור יורד, אי נימא דלא אמרי אלא שבע ברכות מאי קושיא, דהוו תרי תפילות, שבלחש אומרים שבע ובחזרת שליח ציבור אומר תשע. אלא ודאי שהציבור ושליחם מתפללים אותה תפילה, ובה תשע ברכות. והתשובה היא, כמבואר בקרבן נתנאל התם, דכיון שלרבן גמליאל בכל השנה כולה גם כן שליח ציבור מוציא את הקהל, אם כן לדבריו הוא הדין והוא הטעם שגם שבע ברכות אין צריכים להתפלל, כי כל הנדון הוא לחייב את הציבור בשבע ברכות כמו בשאר ימים טובים, ולדידיה אף בשבתות וימים טובים כולם אין צריכים להתפלל, ואם כן מדוע הציבור מתפללין בכל השנה. ורבן גמליאל השיב לרבנן, דלדבריהם אמאי שליח ציבור יורד בכל השנה, והא בראש השנה נמי בעינן שיתפללו הציבור את כל תשע הברכות, ומדוע יורד שליח ציבור. אלא לדידן, דנפסקה הלכה כרבן גמליאל בראש השנה ויום הכיפורים בלבד, נמצאו פטורין בתשע בלבד וחייבים בשבע כשאר ימים טובים.
גם בטור (או"ח סימן תקצא) הביא את דברי הרי"ץ גיאת אודות מחלוקת הגאונים אם מתפללים תשע או שבע ברכות, והעלה כדעת אביו הרא"ש דמי שמתפלל שבע הוי ברכה לבטלה, כיון שמחסר מהברכות, ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות. ובשלחן ערוך (שם סעיף א) פסק: יתפללו הציבור בלחש תפילת מוסף תשע ברכות, ושליח ציבור יתפלל גם כן עמהם בלחש. ועיין משנה ברורה שם (ס"ק א) דהוא לאפוקי מהפוסקים שסוברים דבלחש לא יתפללו כי אם שבע ברכות, כמו בשחרית. אמנם כתב במגן אברהם ריש הסימן דאף על פי ששליח ציבור מוציא בימים אלו אפילו הבקי, מכל מקום אין כל אדם יכול לשמוע מתחילה ועד סוף. וגם לפי פירוש רש"י ותוס' לא פטר אלא מי שהיה אנוס ולא היה יכול לסדר תפילתו, ולפירוש הר"ן אינו מוציא אלא משתי ברכות, אבל שבע ברכות מחויב להתפלל כשאר יום טוב. לכן מוטב להתפלל כל אחד בלחש כל תשע ברכות. ועוד נראה דאפילו בדיעבד לא יצא בתפילת שליח ציבור, כיון שמפסיקים עכשיו בפיוטים [היינו לפי מנהגם].
♦

שיטת הרמב"ם

ומלשון הרמב"ם (פרק ח מהלכות תפילה הלכה ט–י) מתבאר שעיקר דין התפילה הוא בלחש ובחזרת שליח ציבור, ורק בראש השנה ויום הכיפורים מוציא שליח ציבור גם את היודעים, אם רצו לסמוך עליו. וזו לשונו: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד, בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין. במה דברים אמורים, כשאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו. במה דברים אמורים בשאר ימות השנה, חוץ מראש השנה ויום הכיפורים של שנת היובל. אבל בשני ימים אלו, שליח ציבור מוציא את היודע כשם שמוציא מי שאינו יודע, מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתן כשליח ציבור. לפיכך, אם רצה היודע לסמוך בשני ימים אלו על תפילת שליח ציבור להוציאו ידי חובתו, הרשות בידו, ע"כ.
ובתשובותיו (מהדורת מכון ירושלים חלק א סימן סג) נשאל אליבא דרבן גמליאל שעיקר תפילת הציבור היא עבור שליח הציבור שיסדיר תפילתו, מדוע לא תהא תפילתם לבטלה, שהרי היה מסדיר שליח ציבור תפילתו לפני אותו הזמן או באותה שעה, וישבו הם מבלי להתפלל עד אשר ישלים הסדרתו, ואיך מותר שיברכו הציבור ברכה שאינה צריכה בשביל שליח הציבור. והוסיפו השואלים בזה"ל: ואנו מנהגנו שאין הציבור מתפללים תפילת מוסף של ראש השנה בלחש, משום חששא שמא לכשישלימוה ויתחיל שליח ציבור להחזיר התפילה אשר בה הם יוצאים ידי חובתן, ידברו זה עם זה ושמא יצאו מקצתם לחוץ, בסמכם על מה שהם רגילים בשאר ימות השנה שהם יוצאים ידי חובתם בתפילת לחש. על כן הנהגנו שלא יתפללו הציבור בלחש כלל, רק יתחיל בה שליח ציבור מתחילתה עד סופה מילה מילה, והציבור שותקים ושומעים אל דבריו, ומקדשים במקום הקדושה כמנהגם בשאר ימות השנה בסדר התפילה, ופורסים הכהנים כפיהם. האם יש בזה דבר או דינה כדין תפילת לחש, ותתבטל אמירת הקדושה ופריסת הכהנים, עכת"ד. ועוד הסתפקו השואלים לגבי הציבור אם יענו אמן, ואי חשיב כמי שעונה אמן אחר ברכותיו, וכן היאך יסדיר שליח ציבור את תפילתו.
והשיב להם הרמב"ם דמה שדימו מדברי רבן גמליאל שלדעתו אין יוצאין בתפילת הציבור ידי חובה, הוא דמיון מתמיה ואין בדבריו מה שמביא לידי טעות זו בשום פנים. כי הכל מודים דכל אחד ואחד המתפלל בינו לבין עצמו בלחש יצא ידי חובתו, והכל מודים דמי שאינו בקי להתפלל יצא ידי חובתו כששמע את התפילה משליח ציבור וכיוון לבו. וכן הכל מודים שעיקר תקנת התפילה וסדרה בציבור הוא שהכל יתפללו בלחש, ויחזיר שליח ציבור התפילה בקול רם. ועניין הפלוגתא הוא במי שבקי בתפילה אלא שהעדיף שלא להתפלל בינו לבין עצמו בלחש אלא לסמוך על תפילת שליח ציבור לבד, ואינו אומר דבר כלל, דלפי רבן גמליאל יצא ידי חובתו, ואילו לרבנן אין שליח ציבור מוציא אלא את מי שאינו בקי. וטענו חכמים על רבן גמליאל, דלדבריו מדוע נתקנה תפילת הלחש, והלא יכול שליח ציבור להתפלל בקול רם, מי שירצה יצא ידי חובתו בשמיעה ומי שירצה יתפלל לעצמו בלחש. ואמר להם שכך הוא הדין, ולא נתקנה תפילת הלחש אלא כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו, ומי שהתפלל מן הציבור בלחש בשעת הסדרתו כבר יצא, ומי שלא התפלל יצא בתפילת שליח ציבור ואפילו הוא בקי. ואין הכוונה שהציבור יוצאים ידי חובתם רק בתפילת שליח הציבור, אלא כאמור שיכולים להתפלל בלחש בשעת הסדרת שליח ציבור. ולגבי המנהג שתיקנו כתב, ומה שהזכרתם בדבר תקנתכם בתפילת מוסף של ראש השנה, מנהג נכון הוא שאין בו שום דופי, וכן ראינו המנהג בכל מקום אשר עברנו בו, ע"כ. ואחר שביאר דין שומע כעונה בכל מקום, כתב בהאי לישנא: אבל מנהגנו אנו שראינוהו מחויב וראוי, משום המנהגים הרעים שביד העם בזמנים אלו ובמקומות אלו, הרי הוא כפי שאתאר לכם. והיינו שבתפילת שחרית ומוסף של שבתות וימים טובים לבד, מחמת ריבוי העם אעשה אותה תפילה אחת, כאשר נוהגים במקומכם במוסף ראש השנה וכו'. וראינו שאין בזה הפסד כלל, לפי שמי שאינו בקי יצא בשמיעת התפילה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח ציבור מילה במילה. ומה שחייב אותי לעשות כן הוא, לפי שהאנשים כולם בשעת תפילת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר, אלא משיחין זה עם זה או יצאו להם, והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה. וכל מי שאינו בקי, כשרואה תלמידי חכמים וזולתם משיחין וכחים ורקים, ומתנהגים כמי שאינו מתפלל בשעת תפילת שליח ציבור, עושה גם הוא כזה. ויקבע בלבות האנשים כולם, שאין שם תפילה אלא בעת הלחש. ואנו אומרים באיסורי תורה עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט, קכו), ומכל שכן בתקנת התפילה. ויש בזה משום הסרת חילול השם, שחושבים עלינו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג, וכדי להוציא העם מידי חובה, ואין זה נעלם. אבל כאשר אנו מתפללים בשאר ימות החול במעט עם נבונים, אנו מקיימים התקנה הראשונה, ומתפללים לחש ואחריה בקול רם, עכ"ד.
חזינן בהדיא דודאי אף לשיטת הרמב"ם עיקר תקנת התפילה וצורתה היא בדרך תפילת לחש וחזרה, ולא תיקן להתפלל תפילה אחת בקול רם אלא במקומו ובזמנו, לפי מצב העם שלא היו מקשיבים לחזרת שליח הציבור אלא היו מדברים ביניהם וגרוע מכך. ואף תלמידי חכמים היו נוהגים כן כמפורש בלשונו: כשרואה תלמידי חכמים וזולתם וכו'. גם שם (סימן סד) נשאל אודות ציבור שכולם בקיאים, אם יש לשליח ציבור לחזור על התפילה שהרי הכל כבר יצאו ידי חובה, והשיב דמאחר שתקנו חכמים שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא מי שאינו בקי, ולרבן גמליאל להוציא אפילו בקי שלא התפלל בינו לבין עצמו, לא תהיה תפילת שליח ציבור ברכה לבטלה בשום פנים מחמת עיקר התקנה, וכתקנת הקידוש בבית הכנסת וברכת מעין שבע בליל שבת. ובסמוך (סימן סה) כתב דאם אפשר שיש מהקהל או כולם יקשיבו לתפילה בעת שיחזור עליה שליח ציבור, ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה הלא זה טוב מאד להם מאמור התפילה בקול רם, יעוש"ב.
ועיין עוד בשו"ת הרדב"ז (חלק ד סימן אלף קסה) שנשאל בעניין מנהג מצרים ששליח ציבור מתפלל תפילה אחת בקול רם, וכתב שכן היה זה המנהג בכל המלכות, בעיר הקודש ועזה וצפת ודמשק וחלב. והביא את תקנת הרמב"ם האמורה, והוכיח דאינה תקנה קבועה אלא תלויה בזמן, במקום ובמתפללים, וביאר באריכות מדוע אינה שייכת בכל גוונא.
והנה בספר המאסף (עמ' קמא, ושוב באסופת מאמרים עמ' שיג) הוכיח הגר"פ קורח שליט"א כי תפילה אחת בקול רם כבר נהגה קודם תקנת הרמב"ם, דהן זה ברור שבעיקר הדין שהתפילה היא לחש וחזרה אין חילוק בין תפילות החול ותפילות שבתות וימים טובים וראש השנה ויום הכיפורים. והנה מוצאים שכבר קודם לזמן הרמב"ם היו נוהגים להתפלל בראש השנה תפילה אחת בקול רם, וכלשונו בסימן סג שהובאה לעיל: וכן ראינו המנהג בכל מקום אשר עברנו בו. ויש להניח שהרמב"ם לא תיקן תקנה זו בתפילה מדעת עצמו אלא בהסתמך על מנהגים קדמונים מתקופת הגאונים. וכן מהא דנהגו בראש השנה להתפלל תפילה אחת, ולכן תיקן גם בשעת הצורך, דמאי שנא, עכת"ד.
אמנם ראוי להעיר דיש לחלק קמעא, כי דוקא במוסף של ראש השנה שייך עיקר הטעם להתפלל תפילה אחת, בכדי לצאת מידי המחלוקת אם אומרים שבע ברכות או תשע ברכות, וכפי שיתבאר בס"ד לקמן בסמוך, ולכך נהגו אף קודם זמנו להתפלל בקול רם. אבל בשאר ימים טובים לא מצינו טעם זה. ואם כן היה מקום לומר דאין לחדש בהם תפילה אחת. אך הרמב"ם ביאר דעל פי עיקר הדין אפשר לנהוג כן, אף בלא הטעם השייך בראש השנה. ודו"ק בלשונו שביאר תקנה זו על פי לישנא דקרא עת לעשות לה' הפרו תורתך. ואם היה הוא הדין והוא הטעם לא היה נצרך להגיע לכך. ונמצא דאין זו אלא תקנה נוספת מפני המכשולים שהיו בזמנו, שלפי מצב המקום והזמן אפשר לתקן כן על פי עיקר הדין, וכפי שנהגו בראש השנה עוד קודם זמנו, הגם דשתי התקנות הללו לא שוו להדדי. [וכל דבריו שם להנהיג תפילת לחש וחזרה היינו בכל ימות השנה, מה שאין כן בראש השנה שיש בזה עניין, וכפי שיתבאר לקמן.]
♦

מדעות הפוסקים

וכבר עמד בנדון דנן רבנו יעקב ממרויש, מבעלי התוספות, אשר כדרכו שאל על פתגמא דנא מן השמים. וכה לשונו בשו"ת מן השמים (סימן עו): ועוד שאלתי על מוסף ראש השנה, שסומכין בהרבה מקומות על שליח ציבור, כהא דגרסינן (ראש השנה דף לד ע"ב) כשם שמוציא את שאינו יודע כך מוציא את היודע. ויש מקומות שהכל מתפללים תפילתם, ואינם רוצים לסמוך על תפילתו של שליח ציבור בזה. והשיבו בהאי לישנא, ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ולא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, אחד מדבר ואחד תוקע, או המדבר והתוקע של סדר הברכות. וה' אלהים בשופר יתקע, ודברו הולך בסערות תימן, זה וזה אחד ומיוחד הברכה והתקיעה. והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי והדומה להם, אשר שמעו את דבר הברכות והתקיעות הא'. מלך אלהים על גויים. אשרי העם שיודעים לפתות יוצרם, ה' צבאות יגן עליהם, עכ"ל. ועוד הוסיף לשאול על זה והשיבוהו, הן כולכם קודחי אש מאזרי זיקות. מאחר ששאלנו פעם אחרת על הדבר הזה, השיבו כן בפעם השני ופירשו, למה תאמר יעקב ותדבר על העניין הזה, הלא אמרנו כי טוב לשמוע על סדר הברכות, ולא לקדוח אש על פשעיכם בשעת הדין ולדבר הבאי. החרישו אלי עמי ולאומי אלי האזינו, שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו. כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ע"כ.
ומאי דכתב או המדבר והתוקע של סדר הברכות וכו', כן הוא בשו"ת מן השמים הנדפס (וכן במהדורת הגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל). אך מהרי"ץ בעץ חיים (חלק ג דף עא ע"א) העתיק: על סדר הברכות, והכי מסתברא. וגם מה שכתב דבר הברכות והתקיעות הא', כך הוא בתשובות הנדפסות שם, אך מהרי"ץ כתב (וממנו בנחלת יוסף מנהגי עדן פרק י): כאחד.
ובשו"ת הריב"ש (סימן לז) נשאל אודות המנהג שביום הזיכרון יתפלל שליח הציבור תפילת המוסף מיד עם הציבור יחד, מבלי שיתפללו הציבור תחילה. והשיב דאין ספק שהמנהג היפה הוא שיתפללו הציבור תחילה ושליח ציבור יתפלל עמהם בלחש, כדי להסדיר תפילתו, ואחר כך יחזור שליח ציבור להתפלל בקול רם כמו שנזכר במשנה. וכן המנהג בקטלוניא ובכמה מקומות שהן בני תורה, אבל בארגון לא נהגו כן וכו'. ונראה שהמנהג ההוא נכנס בארצות ההם מפני שרובן עמי הארץ, ולא ידעו להתפלל אפילו מתוך הספר אלא בעמל גדול, משום דאוושי ברכות. ולזה מתפללין כולם יחד עם השליח ציבור, כמו שאחר מקרא אותו, ע"כ עיקר תשובתו, וכן הובאו דבריו בבית יוסף (סימן תקצא).
אמנם הראנ"ח בספרו הנותן אמרי שפר על התורה (פרשת אמור דף נה ע"ב) הביא את לשון הריב"ש שכן נהגו באותן ארצות מפני שרובם עמי ארצות ולא ידעו להתפלל כראוי. וכתב דמי הוא זה אשר יבוא אחריו לגמגם בדבריו, ומקום אשר דבר המלך וגו', אך בהיות העניין הזה זכות הרבים תלויה בו להוציא זכאים בדינם, דהיינו הנוהגים בו, יש להליץ עליהם. והיינו שטעם זה שרובם עמי ארצות אינו מספיק, דאם מפני זה לא היה להם לבטל לגמרי את התפילה בלחש אלא להותיר את התפילה בלחש ובחזרה, כך שהיודעים להתפלל היו מתפללים בלחש כראוי, ומי שאינו יודע יתפלל עם שליח הציבור בחזרה. ויש להוסיף שכן מפורש בלשון הרמב"ם דהוא מנהג יפה, וכיצד נקט כך אם אין זה אלא מנהג עמי ארצות. וכן הקשה ביפה ללב (ריש סימן תקצב) על הריב"ש, דאפילו רבים הם עמי הארץ ולא יוכלו להתפלל מתוך הספר, הרי סמא בידייהו להמתין לחזרת השליח ציבור. ודבר זה טוב להם מלהתפלל כולם יחד, דאיכא בינייהו דיוכלו להתפלל מתוך הספר ולא יבצר שלא ישמיעו את קולם, ואי תרי קלי לא משתמעי, כל שכן בציבור דאיכא כמה קולות, ומאין יוכלו לשמוע. לא כן כשתהא התפילה בלחש וחזרה, שכאשר יחזור שליח הציבור הוא לבדו ישמיע קולו, ואז יוכלו אותם שאינם יודעים להתפלל מתוך הספר להתפלל עם שליח הציבור מילה במילה בכוונה. וזה פשוט.
איברא דבשדי חמד (מערכת ראש השנה סימן ב אות כד) כתב ביישוב דברי הריב"ש שאם באמת היו עמי הארץ לגמרי שאין יכולים להתפלל מתוך הספר כלל, לא בנחת ולא בעמל וטורח, נאות היה להם להתפלל בלחש, ושאינם יודעים מאומה יצאו בחזרת שליח הציבור. אם כי קשה מאד לסמוך על זה גם בשאר ימות השנה, כי לא כל אדם יכול לעמוד בתנאי האמור בזה לשמוע כל מה שאומר שליח הציבור, ואם חיסר אפילו תיבה אחת שלא שמע ממנו לא יצא ידי חובתו. ואף כי בתפילת מוסף ראש השנה דאוושי ברכות, דודאי קשה מאוד לסמוך על זה. ובכל זאת, אם לא היתה אפשרות לתקן באופן אחר היינו סומכים על זה מדוחק. אבל האנשים הללו, אשר על ידי עמל וטורח יכולים הם להתפלל מתוך הספר, אם היה מנהגם להתפלל בלחש אזי גם הם לא עמדו בשתיקה ויסמכו שיוכלו להתפלל בעצמם מתוך הספר ויתפללו ובאמת לא יתפללו כהוגן, ובחזרת שליח הציבור לא ישימו לבם לכוון כפי המוטל עליהם כמבואר בפוסקים, בסומכי נפשם שכבר יצאו בתפילתם שהתפללו בלחש, ונמצאו קרחים מכאן ומכאן. לכן הנהיגו שכולם יתפללו ביחד מתוך הספר, וכולם יתנו לבם לתפילת שליח הציבור שיתפלל מילה במילה, ובודאי שנהגו גם שלא להשמיע שום אחד קולו בתפילתו, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע, כי מי לא ידע דתרי קלי לא משתמעי, ואף כי קולות אנשים רבים, ויאמרו עם שליח ציבור מילה במילה, והכל מתוקן לתפילה, כן נראה בכוונת מנהג זה, עכ"ד.
והיינו שתיקנו להתפלל תפילה אחת יחד עם שליח הציבור, כי אם היו מתפללים לחש וחזרה יש לחוש שמא עמי הארץ יתפללו בלחש כפי שיוכלו, ואין זו תפילה כהוגן, אבל גם בחזרת שליח הציבור לא יכוונו כראוי, ונמצא שגם בלחש וגם בחזרה לא נהגו כראוי. ומצד הטעם דתרי קלי לא משתמעי, כיון שזו תקנה מיוחדת, ודאי הקפידו על כך שלא להשמיע את הקול בתפילה וליכא למיחש. וכן הוכיח מתקנת הרמב"ם שהובאה בתשובת הרדב"ז הנז"ל, שהטעם דכיון שיש לחוש שמא לא יכוונו הקהל הן בלחש והן בחזרה, לפיכך תיקנו שיתפללו תפילה אחת. אך עדיין יש לבאר לאידך גיסא, דהיה להם לתקן להתפלל לחש וחזרה ולהורות בפירוש למי שאינו בקי בתפילה, שיתפלל יחד עם שליח הציבור בחזרה, אולם אין זה מוכרח.
הלכך ביאר הראנ"ח שנהגו להתפלל בראש השנה תפילה אחת בקול רם בכדי להוציא עצמם מידי מחלוקת הגאונים, האם מתפללים תשע ברכות או שבע ברכות. וכיון שגדולים וטובים נחלקו בזה ויש אומרים שהמתפללים שבע ברכות נמצאת ברכתם לבטלה, על כן ראו באותם מקומות לצאת מידי הספק ולהתפלל הציבור אך ורק עם שליח הציבור, שבזה ודאי לית מאן דפליג שמתפללים תשע ברכות. ונשנו דברי הראנ"ח נמי התם לקמיה (דף נו ע"ב). גם בכנסת הגדולה הגהות הבית יוסף (סעיף ג) העיר על דבריו בשם הריב"ש שנהגו כן מפני שרובם עמי הארץ, מדעת הראנ"ח דנא שאין זה אלא בכדי להוציא עצמם מידי מחלוקת הראשונים.
♦

מנהג תימן

אודות מנהג קהילות תימן כתב הגאון רבי עמרם קורח זצ"ל בחיבורו סערת תימן (עמ' ק), בכלל רשימת המנהגים שלא נהגו בהם כדעת הרמב"ם, וז"ל: המנהג הקדום בתפילת מוסף של ראש השנה, שיורד שליח ציבור לפני התיבה ומתפלל תפילה אחת בקול רם. ואף על פי שהרמב"ם לא זכר מנהג זה ולא חילק בין תפילה זו לשאר תפילות השנה, לא שינו מנהגם בתפילה זו לבד, כי בכל שאר תפילות השנה מבואר בתכאליל שמתפללים בלחש ואחר כך מחזיר שליח ציבור התפילה, ע"כ. והיינו אליבא דהרמב"ם שלפי עיקר הדין מתפללים לחש וחזרה, ולא לפי תקנתו להתפלל תפילה אחת, דאינה שייכת לנדון דנן. ובכל אופן לא הזכיר הרמב"ם חילוק בין ראש השנה לשאר הימים, אך המנהג הוא לעשות כן בראש השנה. ומכאן תשובה למה שהביא העורך בסוף סערת תימן (עמ' קפד), אודות תקנת הרמב"ם שלא לחזור את התפילה, דאינה עניין למנהג תימן. וכבר העיר עליו הרשי"ה בהגהותיו לסערת תימן שנדפסו בשערי שלמה (עמ' ת) בזה"ל: ומה שהביא העורך בנוספות וכו', לע"ד נראה שאין כאן מקומם. ואם יצאה תקנה זו מפי הרמב"ם ז"ל, לא נשמעה ולא נהגו בה בכל ערי תימן, ע"כ. ובעריכת שלחן (חלק ח עמ' קסג) ביאר דאפשר שכוונת זקנו בסערת תימן היא, שהרמב"ם כשתיקן שיתפללו תפילה אחת כמבואר בתשובותיו, לא חילק בין כל ימות השנה למוסף ראש השנה, ולא הזכיר מנהג זה בתשובותיו. וגם בחיבורו אין זכר למנהג כזה להתפלל תפילה אחת, עכ"ל. אולם מסתבר יותר שלא דיבר כלל על עניין התקנה אלא על פי עיקר הדין אליבא דהרמב"ם, שצריך להתפלל בלחש וחזרה. וכן מדוקדק בלשונו דלא שינו מנהגם בתפילה זו לבד, כלומר שבכל ימות השנה המנהג להתפלל לחש וחזרה, ורק בראש השנה המנהג להתפלל תפילה אחת ולא שינו זאת. והיינו טעמא דיש חילוק בעיקר הדין, כי הרמב"ם תיקן זאת מפני מצב דורו ומקומו, ואילו בראש השנה יש לכך מקור על פי ההלכה כדי לצאת מידי ספק שבע ברכות או תשע ברכות, וככל המבואר לעיל. ואילו היתה כוונתו לתקנת הרמב"ם, הוה ליה למינקט דנהגינן כוותיה בראש השנה, והיינו שעשו כתקנתו, והבן.
ובכל הנדון כבר עמד מהרי"ץ בעץ חיים (חלק ג דף ע ע"ב), ואחר שהביא את דברי הראשונים נסמך על ביאור הראנ"ח, שעושים כן בכדי לצאת מידי המחלוקת. והוסיף להביא מה שכתב בזה בשו"ת מן השמים לרבנו יעקב מדי"ש [ממרוי"ש], והובאה לשונו לעיל, וכן העתיק את דברי הב"י (סימן נט) על מנהג רבנו יונה. [וכן מהר"ץ בהגהותיו (ספרים חמישה עמ' רפט) העלה לשון הראנ"ח בנדון דידן, והוא סמך וסעד למנהג. אך מה שיש שכתבו שמהר"ץ כתב תשובה שלמה לקיים מנהג זה של תפילה אחת וכו', זה אינו מדוקדק, כי רק העתיק את דברי הראנ"ח ולא כתב מדיליה לדון בהך מילתא, אם כי עיקר הסמך קיים כאמור.]
שוב העלה מהרי"ץ את לשון מהר"י בשירי בתכלאל שכתב, וזה תרגום דבריו: דע כי כל השנה כולה חובה שיתפללו הציבור בלחש, ואחר כך ניגש שליח ציבור להתפלל בקול רם להוציא חובת מי שאינו יודע. מלבד תפילת מוסף ראש השנה, שלא יתפללו בלחש, אלא ניגש שליח ציבור תחילה, והוא יוציא חובת היודעים ושאינם יודעים, לפי שהן ברכות ארוכות ולא כל מי שיודע אותן יכול לכוון בהן כמו שליח ציבור. לפיכך שליח ציבור יוציא כל הציבור, ובשאר ימות השנה אין שליח ציבור מוציא אלא חובת מי שאינו יודע בלבד, עכ"ל. ומדקדוק לשונו מבואר שבתפילת מוסף של ראש השנה לא יתפללו בלחש מפני האריכות, אך לא רק מפני אלו שאינם בקיאים בנוסח הברכות, כי אף היודעים אותם לא יכולים כולם לכוון בהן. ונמצא שלא רק בכדי לצאת מן המחלוקת אם אומרים שבע ברכות או תשע ברכות מתפללים תפילה אחת, אלא שייך טעם נוסף, עבור כוונת הציבור כולו כראוי, וכן ביאר בבארות משה (ס"ק שנח). ומהרי"ץ גופיה בתחילת דבריו העלה את לשון התכאליל, שמתפלל שליח ציבור בקול רם ומוציא חובת היודע כמי שאינו יודע, לפי שתפילה זו ברכותיה ארוכות, ואין רוב היודעין יכולים לכוון דעתם בהן וכו'. והיינו כדאמרן, דאין הטעם רק עבור אלו שאינם יודעים, שכן גם רוב היודעים אינם יכולים לכוון בברכות אלו כנדרש. אולם בתכלאל עתיק שהובא בספר ויצבור יוסף בר (חלק ג פרק יח סימן א) כתוב: ואינם צריכים להתפלל תפילת מוסף ראש השנה בלחש לפי שהיא מרובה, ויכול להיות שיש בקהל מי שאינו יכול לשמור אותה בזכרונו כדי לאמרה על פה כפי שקבעו חכמים נוסחתה וכו', עכ"ל. ומשמע דלא קאי אלא על שאינם יודעים, ולא על היודעים את נוסח התפילה ורק אינם מכוונים.
וסיים מהרי"ץ בהאי לישנא: הראית לדעת כמה רבוותא מאשרים למנהגנו, מנהג קדמונים דקדמונים כמעט מימות החרבן, כמקובל בידינו מנהגי אבותינו. ומי הוא זה אשר יראה המלכים האדירים האלו מסכימים והולכים בקום עשה שצריך להיות תפילה אחת, ויערב אל לבו לסתור מנהגם חס ושלום, בודאי דיש לו לחוש שמא ירוצו את גולגלתו. ואשר כח בו, ילאה להשיב שום תשובה לסתור דברי הראנ"ח, דמטי בה משמא פסקא דדינא. בפרט בשומו אל לבו ספק לא תשא (שמות כ, ז), ספק דאורייתא ולחומרא. ועד כאן תהא שביתת קולמוסי, כי כבר הארכנו ויצאנו ממחיצתנו באריכות. שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א, ח), שמענה ואתה דע לך, עכ"ל. ועוד הוסיף לדון בעניין אמן שאחר כל ברכה וברכה, דשפיר לענות ואין לחוש להפסק (וראה בזה גם בספר גנוזות ותשובות חלק ג שער ראשון סימן מג).
ואף שמעיקר הדין הציבור עומדים ומכוונים ושומעים את הברכות, כלשון התכאליל, מכל מקום המנהג שכל הקהל מתפללים בלחש יחד עם שליח הציבור. ועיין עוד בהגהה המיוחסת למהר"ד נכד מהרי"ץ שנדפסה בתכלאל עץ חיים מהדורת הרש"ץ (דף קנו ע"א), ומה שביאר בזה בבארות משה (ס"ק שנד), אם כי בעץ חיים מהדורת נוסח תימן נשמטה הגהה זו, ואולי בשל תמיהת הרש"ץ שם. וזה מכבר עמד בכל נדון דנן בשו"ת עולת יצחק (חלק א סימן עא), ושם האריך והרחיב במקורות המנהג ויסודותיו. ועוד כתב הגאון רבי אברהם אלנדאף זצ"ל (כל כתבי בעל ענף חיים חלק א, מנהגי ומסורת תימן עמ' רסד) וז"ל: הנוהגים על פי סדר התפילה הקדום, ר"ל סידור התכלאל, מתפללים המוסף תפילה אחת בקול רם. ר"ל שליח ציבור מרים קולו בתפילה והקהל אומרים עמו בלחש, ומי שאינו יודע או שאין לו סידור תפילה, אז שומע מילה במילה משליח ציבור ויוצא ידי חובה. ומי שנהגו להתפלל נוסח ספרד, מתפללים לחש ואחר כך חזרה, ע"כ.
ואכן כל זה לפי מנהג הבלדי, ואילו רוב השאמי נוהגים להתפלל לחש וחזרה, כמנהג שאר קהילות ישראל וכדעת השלחן ערוך. וכך מתפרש בלשון מהרד"ם בשתילי זיתים (סימן תקצב ס"ק ב) לגבי סדר התקיעות, שכתב וז"ל: וכבר נהגו קצת בתי כנסיות בקהילת קודש צנעא כן בלחש ובחזרה, ע"כ. הא קמן שהיו מתפללים לחש וחזרה, ולא תפילה אחת בקול רם. וכן לעיל מינה (ריש סימן תקצא) כתב על דברי הש"ע דלא יסמכו הקהל על שליח ציבור לפטור אותם וכו'. וזהו היה המנהג גם בבית הכנסת בית אלשיך בצנעא, כמובא ברשימות המנהגים שבהקדמת סידור כנסת הגדולה (חלק א עמ' 16) ובספר רבנו יחיא אלשיך (עמ' קכ. וראה עוד בהגהות מהרד"ם על ספר שיירי כנסת הגדולה שנדפסו בקובץ הלכה ומסורה גיליון יח עמ' מד–מו). ובבירור מנהג השאמי האריך בספר ויצבור יוסף בר (חלק ג פרק יח), להוכיח שכן יש לנהוג ולהתפלל לחש וחזרה, ועוד האריכו בזה רבים, וראה גם בספר פסקי הלכות (עמ' שסב–שסה). אכן מה שהסתייע שם (בסוף סימן א) מדברי הסערת תימן, דמה שהיה מנהג קדום בתימן להתפלל מוסף ראש השנה תפילה אחת בקול רם, הרמב"ם לא זכר מנהג זה ולא חילק בין תפילת מוסף זו לשאר תפילות השנה, צריך תלמוד, שכן ברור שלדעתו אין פגם במנהג, ולא בא אלא לבאר שמנהג זה קדום הוא על אף שאין דעת הרמב"ם כן מצד עיקר הדין, וכפי שלשונו היא שאף על פי שהרמב"ם לא זכר מנהג זה לא שינו וכו'. וממילא אף אי נימא הכי בדעת הרמב"ם, ודאי דבעל סערת תימן גופיה לא הסכים לסברת שינוי המנהג מהאי טעמא. ומאי דנקט (בסימן ז) דאין ללמוד ממקומות וזמנים שהתפללו תפילה אחת בקול רם מסיבות שונות, ורצונו לומר הקלקולים שמחמתם תיקן הרמב"ם להתפלל תפילה אחת בקול רם. טענה זו כוחה יפה אך ורק בכל ימות השנה, ועליה לא פליג מהרי"ץ, מה שאין כן בראש השנה שהתפילה היא בכדי לצאת מידי ספק כמה ברכות הן, וכדלעיל, ונמצא ששני דינים שונים הם. ואף כי בסמוך (סימן ח) עמד על עניין זה וביאר דאף לשיטת הגאונים וכו' התפללו לחש וחזרה, הנה לשיטת הראנ"ח יש חשש ברכות לבטלה בזה, וכך היא דעת מהרי"ץ ודעימיה דנקטי כוותיה. ואם כי כתב לדחות דבריו (לקמן סימן יב), הרי שאף בלא לדון בגוף השגותיו, בכל אופן תקנת הרמב"ם ודאי שאינה עניין לנדון דנן, ויסוד הדין במהותו שונה. ועוד כתב (בסוף סימן יד) לדקדק בדעת מהרד"ם, דלגבי מאה תקיעות כתב כבר נהגו רק בקצת בתי כנסיות וכו', יען כי לא כל הרבנים הסכימו לתקוע בתפילת הלחש, ולגבי תפילה כתב וסתם בלחש ובחזרה, כיון שכל רבני תימן הסכימו על כך פה אחד, עכת"ד. וצ"ב, כי מהרד"ם לא הזכיר את סדר התפילה אלא אגב דין התקיעות, וכוונתו שבאותם בתי הכנסת שבהם נוהגים להתפלל לחש וחזרה, וכמנהגו, נהגו גם לתקוע בלחש ובחזרה, אך לא גילה דעתו מה היה מנהג יתר בתי הכנסת לגבי אופן תפילת המוסף עצמה.
ובשם טוב על הרמב"ם (פרק ח מהלכות תפילה הלכה ט) ביאר הגר"ח כסאר זצ"ל דאפילו אליבא דרבן גמליאל דאמר שליח ציבור מוציא את הבקי, היו מתפללים לחש וחזרה, והראיה דאמרו לו למה ציבור מתפללים בלחש, והשיב כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו. ודלא כמאן דסבירא ליה דלרבן גמליאל דאמר שליח ציבור מוציא את הבקי, היינו שתפילה אחת היו מתפללים בקול רם. ולא נחלקו רבן גמליאל אלא לעניין מוציא ושאינו מוציא, אבל לעניין לחש וחזרה כולם שווים, דתקנת חז"ל במקומה עומדת. גם שם (פרק ט הלכה ב) ובתשובותיו החיים והשלום (סימן צג ואילך) נקט דאין להתפלל תפילה אחת בקול רם מכמה טעמים, וכתב שהוצרך להעיר על זה לפי שראה קצת מבני עדתנו שהיו מתפללים לחש וחזרה בתימן, ועכשיו שעלו לארץ ישראל ביטלו אותה, באמרם שיש קצת מהמון העם שמשיחין בשעת החזרה ויוצאין לחוץ, ועוד מחמת שממהרין לצאת למלאכתם. ולא יפה עשו, וטענותיהם אינן כלום לפטור אותם מכך ולבטל תקנת חז"ל. אלא דנקט שהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בתשובותיו, וסמך על דבריו בחיבורו הגדול כדינא דגמרא שהוא לחש וחזרה בשחרית ומוסף ומנחה, עכת"ד. אך אפשר לומר בפשטות דלא חזר בו, כי אם כתב בחיבור את הדין, ואילו בתשובה ביאר כיצד תהא ההלכה בשעת הדחק. וכמבואר לעיל באורך דאף לדידיה עיקר תקנת התפילה היא בדרך תפילת לחש וחזרה, אך הדבר תלוי במקום ובזמן. ומדבריו גופיה (בסימן צד ואילך, וכן לקמיה סימן קעה וסימן קפג) מבואר דנקט שתפילה אחת בקול רם בדיעבד היא ובשעת הדחק על כל פנים, ויש לעיין עוד בלשונו (ועיין עוד בספר אמרות יוסף עמ' רסח הערה 19). וכך כתב בשו"ת דברי חכמים (או"ח סימן לח) בזה"ל: מדברי הפוסקים נראה כי עדיף טפי להתפלל תפילה אחת כל שאין תשעה המכוונים לברכות ולענית אמן, ובזה אין הבדל בין תפילת מנחה לתפילת שחרית וכו', ע"כ. הא קמן דבמציאות תליא מילתא, ולכולי עלמא לא הוי לכתחילה כשאין צורך בכך. וראה עוד בשו"ת שבט כהונה (חלק א סימן ח).
ולעניין התפילה בקול רם בשאר ימות השנה, עיין בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג סימן מט וסימן קלז) ובשושנת המלך (הלכות קריאת שמע ותפילה סעיף ז). ועיקרן של דברים דאין לנהוג כן כאשר הציבור עומדים בשתיקה ומכוונים לכל מה שאומר שליח ציבור, דלא שייך הטעם הקיים בראש השנה, ואף תקנת הרמב"ם לא נאמרה בכגון דא. ועוד כתב הגאון רבי ניסים רצאבי זצ"ל (אור הנר חלק א סימן כ): מה שרצית לדעת מה טעם נהגו להתפלל מוסף שבת ויום טוב רק חזרה, ידוע לפום דינא, בכל תפילות השנה לחש וחזרה חובה, לבד מערבית. מאי טעמא, אמרו בזוהר הקדוש פרשת חיי שרה דף קלב [ע"ב], בגין דתרי צלותי ניהו חד מיושב וחד מעומד ואינון חד, לקביל תרין דרגין תפילה של יד ותפילה של ראש וכו', עיין שם. ומה שנהגו אצלנו רק תפילה אחת, מפני שאחדים מן הצבור אחר שגמרו הלחש ושמעו הקדושה יוצאים החוצה, ולפעמים יגרום הדבר לברכות לבטלה. וכראות הראשונים כך, נמנו וגמרו, תפילת מוסף קול גדול ולא יסף, עכ"ל. וכוונתו בסוף לשונו, שכאן נשמע רק קולו של שליח הציבור ולא נוספת חזרה. ועיין עוד מה שכבר עמדו ודנו בזה בשורש החיים (עמ' קעד), הקדמת תכלאל תורת אבות, שו"ת חן טוב הנדפס מחדש (סימן לח הערה א), זית רענן על שתילי זיתים (סימן רלב ס"ק ב) ושימושה של תורה (אב תשע"ד, עמ' טז), ומשם בארה.
ובנותן טעם להביא את דעת הראב"ד הגאון רבי יוסף אלקארה זצ"ל, כפי שהובאה בספר כתבי היד התימניים במכון ב"צ (עמ' 123) בהאי לישנא: יען כי במקומנו זה היה המנהג להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים כפי מנהג ספרד, ועכשיו בחרו לבוא בקצרה להתפלל כפי סידורי תימן לסיבות ידועות, הן מפני קצת המוניים שלא היו יכולים להעמיד עצמם ביום אדיר בימי שנה להתפלל עם שליח ציבור מתחילה ועד סוף, יען כי אינם יודעים להתפלל בלחש, ונמצאו עלובים מכאן ומכאן. ושאלתי את פי כמע"ת מורינו הקדוש כמה"ר יוסף אלקארה מנוחתו כבוד, אב"ד דק"ק צנעא, והשיב לי יפה עברה לשמה (ראה מה שדן בדבריו בקובץ דברי חפץ גיליון כב עמ' סח–ע) והואיל וכוונתך לתקן העניים הללו מותר לשנות המנהג. זאת ועוד אחרת, מפני שעכשיו רוב בני העיר מתושבי עיר צנעא, וכך הוא מנהגם להתפלל על פי סידורי תימן. על כן אמרתי מה טוב ומה נעים לתקן דבר השווה לכל נפש, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. אמנם לא מנעתי את עצמי מלומר סדר הקדושה הכתובה בסידורים, שהנשמה מתענגת באמירתם ביום הקדוש הזה, גם סדר הוידויים הגדולים לכל תפילה ותפילה וכו', יעו"ש.
♦

בעניין התקיעות בתפילת הלחש

והנה במגן אברהם (ריש סימן תקצב) כתב דיש מקומות שנוהגים לתקוע כשמתפללין בלחש, ואין לנהוג כן לכתחילה. אמנם בשו"ת כנף רננה (או"ח סימן נו) נתן טעם לנוהגים לתקוע בתפילת הלחש על פי האמור, דכיון שאנו מתפללים בלחש תשע ברכות, ולפי מנהג הישיבות דאין להתפלל רק שבע ברכות הויא ברכה לבטלה, הנה כשתוקעים בלחש לא הוי ברכה לבטלה, והחשש הוא רק משום הפסק בתפילה. ואם כן מוטב להיכנס בחשש הפסק, מאשר בחשש ברכה לבטלה. אלא שבסוף דבריו ציין למטה אפרים (סימן תקצא סעיף יג), ושם לשונו כי בכל מדינות אלו נהגו שלא לתקוע בתפילת הלחש כלל, רק מתפללים על הסדר בלי הפסק. רק מקצת יחידי סגולה הבאים בסוד ה' נוהגים ששליח ציבור כשמגיע לסיום ברכת מלכיות תוקע, וכן בסיום ברכות זכרונות וכו', ושוב בחזרת שליח ציבור, יעו"ש.
ודברי בעל כנף רננה הובאו גם במועדים וזמנים (חלק א סימן ז, ומה שציין בריש דבריו למג"א ריש סימן תרצב, ט"ס היא וצ"ל תקצב, וכן תוקן במועדים וזמנים הנדפס מחדש חלק ג סימן רנה), והאריך בבירור שיטת הנוהגים לתקוע בתפילת הלחש, ומאידך מנהג אשכנז שאין תוקעים בתפילת הלחש, וכפי שנהגו גם בבית מדרשו של הגר"א. וביאר העניין בהקדים גדר תפילה בציבור, דודאי יש חילוק בין עשרה יחידים המתפללים יחד ובין אחד שמתפלל בקול רם ותשעה שומעים אותו, דהוי תפילת הציבור אך לא תפילה בציבור. ולפי זה תפילת הלחש היא תפילה בציבור של עשרה יחידים, וחזרת שליח ציבור היא תפילת הציבור. ואשר על כן נראה שחז"ל תיקנו תקיעות על סדר הברכות בתפילת הציבור דוקא, דהיינו בחזרת התפילה, ולא בתפילה בציבור שהיא בלחש. והוכיח כן מדברי הר"ן בסוף מסכתין שפירש מאי דפריך רבן גמליאל לחכמים למה שליח ציבור יורד לפני התיבה וז"ל: פירוש בשאר ימות השנה, דאילו בראש השנה מאי קא מהדר להו, והרי צריך לירד לפני התיבה כדי שיתקעו על סדר ברכות, שלא אמרו אלא בציבור, ע"כ. הרי מפורש שרק בחזרה תיקנו התקיעות, אבל אם זו תפילת עשרה יחידים לא מיקרי תקיעות על סדר הברכות, שכן יסודן בתפילת הציבור דוקא.
♦ ♦ ♦