פתיחה
עדים שחזרו בהם בעדותם אינם נאמנים, ש: "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" (סנהדרין מד ע"ב, מכות ג ע"א). וכך פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן כט סעיף א): "אחר שהעיד העד בבית דין (והוא לאחר כדי דבור) אינו יכול לחזור בו. כיצד, אמר: מוטעה הייתי, שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי; אין שומעין לו".אמנם הם נאמנים לחייב את עצמם ממון, שהרי הם מודים שגרמו בעדותם נזק לנתבע. וכך פסק השולחן ערוך (שם סעיף ב): "עדים שאמרו: שקר העדנו, נאמנים לגבי עצמם, וחייבים לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותן".
העיקרון של הדברים מופיע כבר ברש"י יבמות (כה ע"ב), שמחלק בין האפשרות של אדם לפסול את עצמו בעדותו, לבין חיוב תשלומים על פי עדותו: "ואין אדם משים - את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע, והא דקיימא לן (בבא מציעא ג ע"ב): "הודאת פיו כמאה עדים דמי", הני מילי לממונא, אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא".
♦
ב.
במקום הזמה
הדין של חיוב תשלומים בעדים ששיקרו נפסק להלכה במקום נוסף, בהקשר לעדים זוממים (סימן לח סעיף א): "עדים שהעידו בבית דין באחד שחייב לחבירו מנה, ואחר כך אמרו: שקר העדנו, עדותם הראשונה קיימת, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד; אבל נאמנים לגבי עצמם, לשלם לו כל מה שהפסידוהו".השפתי כהן (שם ס"ק א) האריך להוכיח שדין זה הוא מוסכם, ואף על פי שעדים זוממים אינם משלמים ממון על פי עצמם (מכות ב ע"ב), זהו מדין עדים זוממים, אבל בכל אופן חייבים לשלם על הנזק שגרמו לנידון.
כל זה כשהם העידו בעצמם ששיקרו, אולם כשהוזמו, הרי מקיימים בהם דין "כאשר זמם", וממילא צריכים לשלם לנתבע את מה שרצו להפסידו, ואפילו כשלא הפסיד. אלא שבזמן הזה, שלא דנים דיני קנסות (ראה שולחן ערוך סימן א), אין דנים דין זה. על כן כתב הרמ"א (שם סעיף ג): "עדים שהעידו עדות שקר והוזמו, והוציאו ממון על פיהם ואי אפשר למיהדר, דנין אותם ומחייבין אותם לשלם"[1].
נשאלת השאלה האם בזמן שדנים דיני קנסות, ועדים העידו בשקר על חיוב ממון והוזמו, שמשלמים לנתבע מדין "כאשר זמם", יהיו חייבים גם בתשלומי הממון כשגרמו לנזק, והיינו באופן שבו הממון כבר הועבר לתובע ואין אפשרות להחזירו.
לכאורה היה מקום לומר שכן. אף על פי כן, יש לדחות סברה זו, וכדלהלן:
דין "כאשר זמם" מתקיים בנפשות בעדים זוממים רק כאשר הוזמו העדים קודם ביצוע גזר הדין, אולם אם כבר בוצע גזר הדין, והוציאו להורג על פי עדותם של אותם עדים, ורק לאחר מכן הוזמו, אין מענישים את העדים, וכפי שאומרת הברייתא במכות (ה ע"ב): "בריבי אומר: לא הרגו - נהרגין, הרגו - אין נהרגין". דין זה נוסח על ידי רש"י בפירושו לתורה (דברים יט, יט), במילים: "כאשר זמם ולא כאשר עשה".
אף על פי כן, כתבו התוספות (בבא קמא ד ע"ב ד"ה ועדים זוממין), שבממונות לא מתקיים כלל זה: "פירש ריב"א דאפילו שילם על פי העדים זוממין חייבין, דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה, דאפשר בחזרה. ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא, דגבי ממון מחייבינן להו בקל וחומר, דגבי ממון עונשין מן הדין, והא דאמרינן במכות (דף ה ע"ב) הרגו אין נהרגים היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין".
לפי ריב"א, הטעם שמענישים את העדים לשלם ממון אפילו כשהוזמו לאחר ביצוע פסק הדין הוא שבניגוד לנפשות, שם מדובר בדין חלוט, שהרי לאחר ההוצאה להורג אי אפשר להחזיר את הנידון לחיים, בממונות אפשר להחזיר את הממון בחזרה לבעלים, וממילא אין כאן "כאשר עשה" מוחלט.
לפי ר"י, הטעם לחלק בין נפשות לממונות הוא שלפי המתבאר בגמרא במכות (שם), אין מיעוט מפורש לא להעניש עדים זוממים שהוזמו לאחר ביצוע פסק הדין. הכתוב פשוט לא התייחס למצב כזה, אלא שאין מקום להענישם מדין קל וחומר – אם כשלא עשו על פיהם נענשים, קל וחומר ייענשו כשעשו על פיהם, כיוון שאין דנים דיני נפשות על פי קל וחומר. לעומת זאת, דיני ממונות דנים על פי קל וחומר, ולכן אפשר ללמוד בקל וחומר שאם כשלא בוצע פסק הדין צריכים העדים הזוממים לשלם, קל וחומר כשבוצע פסק הדין.
המעיין בחידושי הרשב"א שם (ה ע"א) יראה שהטעם שהתוספות הוצרכו להגיד שעדים זוממים חייבים ממון אפילו כששילמו, הוא משום שהגמרא שם קראה לעדים זוממים "ממון", ואילו אם עדיין לא שילם הנתבע ממון על פיהם, לא שייך לקרוא לזה ממון, שהרי עוד לא היה נזק ממוני[2].
ממילא, לא שייך לחייב את העדים פעמיים במקום שאי אפשר להחזיר את הממון, שכן העדים מתחייבים על הנזק שגרמו לנתבע, ואין מקום לחייב פעמיים אותו דבר. הדבר דומה לשומר שהזיק את מה שקיבל לשמור, שאף על פי שיש מקום לחייבו גם מדין מזיק וגם מדין שומר שלא שמר כיאות, אין לחייבו אלא פעם אחת, או לדין של מי שגזל חפץ ובא אחר ואכלו, שרצה מזה גובה רצה מזה גובה (בבא קמא קיא ע"ב), שמכל מקום אינו יכול לגבות משניהם.
אמנם במקום שבו התובע מחזיר את הממון שהגיע לו שלא כדין, אין הדבר פוטר את העדים מתשלום מדין "ועשיתם לו כאשר זמם", שכיוון שהתובע החזיר, הרי זה כאילו לא עשה, וממילא העדים חייבים לשלם מצד הקנס של "כאשר זמם".
♦
ג.
חיוב תשלומים במקום מלקות
מלבד הנפקא מינה המהותית, שחיוב תשלומים מדין "כאשר זמם" הוא גם כשהנתבע טרם שילם וכן כששילם והסכום הוחזר, ואילו חיוב התשלומים בזמן הזה מדין ההיזק שנגרם הוא רק כשאי אפשר להחזיר את הממון, יש לכאורה הבדל נוסף, עליו עומד נתיבות המשפט, ומתוך כך מקשה קושיה.וזה לשון נתיבות המשפט (סימן א ס"ק ג): "הא בני מלקות נינהו, ומלקות פוטר מתשלומין? והא דאמרינן בכתובות ריש פרק אלו נערות (לב ע"ב): "בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין", דזה הוא דוקא בממון שחייבים מכח כאשר זמם, אבל ממון דהכא דלאו מכאשר זמם הוא אלא מכח דינא דגרמי, המלקות פוטרן?".
קושיית הנתיבות היא מדוע עדים שהוזמו בזמן הזה חייבים בתשלומים כשאי אפשר להחזיר את הממון לנתבע, הרי עדים כאלו חייבים מלקות, ומי שמתחייב מלקות פטור מן התשלומים. אמנם בזמן שדנו דיני קנסות היו מקיימים בהם דין "כאשר זמם", אבל זהו לימוד מיוחד שחידשה תורה לגבי עדים זוממים, שאף על פי שזהו לאו שיש בו מלקות, משלמים ממון (ועונש המלקות קיים רק כשלא מתבצע דין "כאשר זמם"), ואילו כאן חיוב התשלומים אינו מכח דין עדים זוממים, אלא עקב הנזק שגרמו, וכשמתלווה לכך חיוב מלקות – לכאורה הם צריכים להיפטר.
על כך ענה הנתיבות: "לא קשה מידי, דהא הן חייבין גם כן תשלומין מכאשר זמם, ובמקום מומחין גם כן ממונא משלם ולא לקי, וכיון דליכא מלקות כלל, הרשות בידינו גם כן לדון ממון אחר".
כלומר, כיוון שיש כאן חיוב של תשלומים מדין "כאשר זמם", ממילא נעלם עונש המלקות, ואז אפשר לדון גם דיני ממונות אחרים. ולכן אף בזמן הזה, שלא דנים את החיוב של "כאשר זמם", דנים את דיני הממון האחרים שיש במעשה שלהם.
הנתיבות הוסיף וכתב שלפי זה מוכרחים לומר כשיטת התוספות (שהובאה לעיל), שבממון אין אומרים "כאשר זמם" ולא "כאשר עשה", שכן אם כשכבר שולם הממון אין חיוב מדין עדים זוממים, ממילא נשאר חיוב המלקות, ועדים שהוזמו או שהודו שהעידו שקר בזמן הזה, וכבר שולם הממון ואי אפשר להוציאו, יהיו פטורים מתשלומים.
יש לומר לפי דברי הנתיבות, שגם במקום שבו העדים לא הוזמו אלא מודים ששיקרו יהיו חייבים לשלם, כיוון שיכול להיות שיזימום וממילא יהיו פטורים ממלקות, ואז יישאר החיוב של ההיזק.
לפי דברי הנתיבות, יוצא שהשולחן ערוך שפסק חיוב תשלומים בזמן הזה, חולק על הנימוקי יוסף (מכות א ע"א), שכתב בפירוש שדין "כאשר זמם ולא כאשר עשה" קיים גם בממון ולא רק במיתה: "כל תשלום עדים זוממין קנס הוא, כיון דלא שילם על פיהם כלום, דאם שילם לא משלמי, דכתיב: "כאשר זמם", ולא כאשר עשה"[3].
אלא שלכאורה קשה על דברי הנתיבות, שכן להלכה חייבי מלקויות שוגגים חייבים בתשלומים, כדעת ר' יוחנן בכתובות (לה ע"א)[4], והשפתי כהן (סימן כח ס"ק ב)[5] השווה בין חייבי מלקויות שוגגים לחייבי מלקויות בזמן הזה שאי אפשר לקיים בהם דין מלקות[6]. לפי זה יוצא שכל חייבי מלקויות בזמן הזה שחל עליהם גם חיוב ממון - משלמים, ושלא כדברי הנתיבות.
על קושיה זו תרץ הרב אונטרמן (שבט מיהודה חלק א שער שלישי פרק ט), שיש חילוק מהותי בין עדים זוממים בזמן הזה לשאר חייבי מלקויות. למעשה, הסיבה שבה לא מלקים בזמן הזה היא סיבה טכנית בלבד – אין בית דין שיכול להלקות. בעבירה רגילה, גם אם יקום בית דין לא ילקו אותו, שכן לא התרו בו בזמן העבירה, ואפילו אם התרו בו, אין זו חשובה התראה, שכיוון שעובר העבירה ידע שאין מי שישפוט אותו על העבירה, ממילא חשוב הוא כאילו לא קיבל את ההתראה על עצמו. לעומת זאת, עדים זוממים אינם צריכים התראה[7], ולכן אם יקום בית דין ילקו אותם. לכן גם בזמן הזה חשובה עדותם כעבירה שיש עליה חיוב מלקות בפועל.
♦
ד.
עד אחד שמודה ששיקרו
ר' עקיבא איגר, בחידושיו לשולחן ערוך (סימן כט סעיף ב), דן בשאלה מה קורה אם רק עד אחד העיד ששיקרו, האם הוא צריך לשלם רק את חלקו, דהיינו חצי מהממון, או את כולו, והיינו גם את החלק של חברו שמכחיש שהיה כאן שקר. ר' עקיבא איגר דן על פי מה שנפסק להלכה כר' נתן (בבא קמא נג ע"א), ששניים שהזיקו ואי אפשר לגבות מאחד מהם, כגון שהוא פטור, השני חייב לשלם הכל, ולכן (שם נד ע"א) שור פסולי המוקדשים, שפטור על היזקו, ושור רגיל שהזיקו יחדיו, משלם השור הרגיל את כל הנזק. לעומת זאת, במקום שבו שני המזיקים הם בני חיוב, אבל אי אפשר לגבות מאחד מהם, כגון שהוא עני, נחלקו ראשונים[8] האם העשיר חייב לשלם גם את חלקו של העני, או שהוא פטור, כיוון שכאן השני חייב לשלם ורק אינו יכול.לדעת ר' עקיבא איגר, יש מקום לדמות עד אחד שהודה ששיקרו, לעשיר ועני שהזיקו. הטעם לכך הוא שאם אכן אותו העד שהודה ששיקרו דובר אמת עכשיו, הרי שגם העד השני חייב לשלם, אלא שאי אפשר לגבות ממנו כיוון שאינו מודה.
ממשיך ר' עקיבא איגר ואומר שאף כשיש עד אחד שאומר שהוא עצמו שיקר ואינו יודע אם השני שיקר, מכל מקום לדעה שכשאין אפשרות לגבות מאחד אין גובים מהשני את חלקו, הוא לא יתחייב, שכן אם אכן השני דובר אמת, ממילא היה כאן חיוב ממון ואינו מזיק כלל, ואם השני דובר שקר, ממילא השני חייב לשלם את חלקו, ורק אי אפשר לגבות ממנו.
אמנם, בסופו של דבר אומר ר' עקיבא איגר שאף לדעות שכשאין לאחד ממון גובה את הכל מהשני, ייתכן שבמקרה של עד שהודה ששיקר יהיה פטור מחלקו של השני. וזאת על פי פסיקת הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה ב), ששור של שלמים שהזיק, שיש בו חלק של גבוה – האימורים, וחלק של הדיוט – הבשר, אינו גובה מהבשר את חלק האמורים. הטעם לכך הוא שבהיזק רגיל יכול המזיק להזיק לבד, ולכן כשהשני פטור מלשלם, צריך הראשון לשלם את הכל. אבל בשור של שלמים, אין חלק ההדיוט יכול להזיק לבד ללא חלק הגבוה, ולכן אינו חייב לשלם על חלק הגבוה. גם בשני עדים, אין עד אחד מחייב ממון ללא חברו, ולכן לא יתחייב לשלם את חלק חברו, אפילו כשאינו יכול לשלם.
הדבר דומה לדברי השפתי כהן בהלכות בשר וחלב (סימן פז ס"ק לו), שזה וזה גורם מותר דווקא כשכל אחד לא יכול היה לעשות לבד, אבל כשהאיסור יכול היה לעשות בפני עצמו, גם זה וזה גורם אסור. וזה להפך ממה שמצינו בהלכות שבת ששניים שעשאוה פטורים דווקא כשיכלו לעשות כל אחד לחוד, אבל כשאינם יכולים לבד חייבים. אלא שבשבת הטעם לפטור הוא לפי שאין זו דרך העשיה, ואם אינם יכולים לעשות לבד, ממילא זו דרך העשיה של המלאכה.
♦
ה.
סיכום
עדים אינם יכולים לחזור בהם מעדותם, אולם אם הם מודים ששיקרו, עליהם לשלם את הנזק שגרמו בעדותם לנתבע.דין זה קיים בזמן הזה גם אם הוזמו (ובאופן שאי אפשר להחזיר את הממון, אחרת פטורים, שהרי בהזמה הדין חוזר), מכיוון שלא מקיימים בהם דין הזמה. אמנם בזמן שמקיימים דין הזמה, אף על פי שהוא נחשב לקנס נוסף (ולכן חייבים לשלם אפילו כשהממון חוזר), אין משלמים גם את הנזק שגרמו, שלא מצינו חיוב כפול על נזק.
לפי נתיבות המשפט, כל החיוב של הנזק שגרמו, הוא רק באופן שראוי לקיים דין הזמה, אבל במקום שאין דין הזמה הרי הם פטורים מלשלם, שכן אז נשאר חיוב המלקות על עדות השקר וחייבי מלקויות פטורים מתשלומים. אמנם חייבי מלקויות בזמן הזה חייבים בתשלומים, אך זאת כיוון שאין כאן התראה ולכן אין אפשרות שילקו, אך עדים זוממים אינם צריכים התראה, וממילא יש אפשרות שילקו.
ר' עקיבא איגר דן בעד אחד שמודה שהוא שיקר, האם הוא חייב לשלם גם את חלק חברו. לדבריו, למי שסובר שבשניים שהזיקו ואין האחד יכול לשלם כי אין לו השני פטור מלשלם חלקו, גם במקרה שלנו הדין כך, שהעד שאינו מודה ששיקר, הרי זה כאילו אי אפשר לגבות ממנו כי אין לו. אמנם למסקנתו, גם לשיטה האומרת שעשיר חייב לשלם את חלק העני, זה דווקא כשכל אחד מהמזיקים יכול היה להזיק לבד, אבל כשאינו יכול להזיק בלי חברו, פטור מלשלם את חלק חברו, וגם כאן אין עד אחד מחייב ממון ללא חברו.
♦ ♦ ♦