הערה בדברי רש"י ביומא שדוקא כשאכל חצי זית
ע' רש"י ביומא ע"ג ע"ב כדאמרינן שאיסור חל על חצי שיעור כ' דהיינו דוקא כשאכל נמי חצי שיעור אבל אם אכל שיעור שוב אין איסור חל [על] איסור. ובספר אפיקי ים ח"א סי' ל"ה הק' דבשבועות כ"ג ע"ב אמרינן בשלמא ריו"ח לא אמר כר"ל משום דמוקי לה כדברי הכל, ולדברי הרש"י הרי הו"ל למימר דמשום הכי עדיף לריו"ח לאקומי' בכולל משום דרצה לאוקמיה אפילו באכל כזית שלם. גם קשה משבועות כ"ח, בשבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אכל כזית, דאמרינן דכד אכל כזית איחייב משום שני' וכדאכל כולה מיחייב משום ראשונה, וכן בשבועות כ"ט ע"א, גבי תשע ועשר [אכן ברמב"ם מפרש לה באופן אחר ואכ"מ].והנה אפשר לומר דכל דברי הרש"י ביומא הוא דוקא אליבא דר"ל דלית ליה כולל בע"י עצמו, אבל לריו"ח דס"ל כולל גם באיסור הבא ע"י עצמו, א"כ גם באכל כזית שלם סו"ס חל משום דכולל חצי אכילת חצי שיעור חל גם איסור אכילת שיעור שלם.
אמנם דברש"י שבועות כ"ח מוכח דכה"ג לא חשיב כולל, דמשום הכי נקט שם באכל תותים וענבים היינו דקודם אכל שבועה שני' ואח"כ השלים לראשונה. ומשמע דאם קודם אכל את הענבים ואח"כ השלים השני' נראה דלא יתחייב משום שני', דכבר חייב משום ראשונה ול"ח כולל. עוד קשיא דבתשובות הגרעק"א קמא סי' ע"ו כתב לדקדק מדברי הרמב"ם שבועות פ"ז ה"ז, דאם נשבע שלא לאכול ח"ש דחייל אבל אם אכל כשיעור לא יתחייב, והרי הרמב"ם פסק כריו"ח.
ואולי י"ל דשאני גבי כל איסורים דאם אכל שיעור הרי כל פורתא מיחשבא לקצת מהאיסור דכל פורתא מיחשבא בכלל אכילה. משא"כ כשנשבע שלא לאכול כולה הרי כל האיסור הוא שלא לאכול כולה, ובראשונים מבואר שאם נשרף מקצתה אסור לאכול השאר, הרי דכל האיסור הוא שלא יאכל כולה, ממילא דגם כשאכל כולה עצם האיסור הוא אכילת כולה ושאני.
ולפ"ז יש ליישב גם קו' השעה"מ [פי"ז איסו"ב ה"ח ד"ה ועל דברי התו'], שהק' ע"ד הריטב"א בקידושין ע"ז דנבלה לא חלה על איסור יוה"כ, דהא יוה"כ שיעורו בכותבת ונבלה שיעורו בכזית. ולהנ"ל י"ל, דאה"נ דאם יאכל רק כזית יתחייב משום נבלה, אבל אם יאכל ככותבת לא יתחייב משום נבלה, ולפ"ז שפיר גרסינן האוכל נבילה ביום הכיפורים אינו חייב אלא אחת [ע' ריטב"א שם], דבמקום דבעינן לחייבו שתים לא יתחייב רק אחת, וכולל ל"ש דלר"ש הא ל"ל כולל.
וגם לפ"ז ניחא מה דקשיא כדאמרינן דאתי איסור הקדש וחייל אאיסור תרומה, הלא הקדש שיעור' בפרוטה וכל האיסורים שיעורין בזית. ואולם אה"נ דבכה"ג דליכא רק איסור א' יתחייב עליו בכה"ג דישנן לשתיהן אז יתחייב רק על הקודם כמ"ש מדרש"י יומא הנ"ל [רק דמשו"ה גופא ליחשב כולל וצע"ק].
♦
הערות בענין איסור חל על חצי שיעור
בשבועות כ' ע"א, מיתיבי איזה איסר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה אסור. ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום [ומתפיס בו]. ואמרינן להלן, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה, סלקא דעתך אמינא כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עליה איסור והאי לאו מיתפיס בנדר הוא קמ"ל. והיינו דס"ד דלא הוי דבר הנדור כיון דבלא"ה אסור קמ"ל דחשיב דבר הנדור.ורש"י הביא גי' דטעמא דחייל הנדר כיון דלא הוה מיתסר אלא מדרבנן, והק' שהרי גם אי הוה מיתסר מדאו', הרי תנן דהנדרים חלין על דבר מצוה. והתו' ד"ה דכי לא נדר, קיימו הגי' וכ' ז"ל, ועוד דהא דנדרים חלין על דבר מצוה בביטול מצוה איירי כדתנא בפ"ב דנדרים [ט"ז ע"א], כיצד אמר קונם שאיני נוטל לולב שאיני מניח תפילין כדמסקינן התם בגמ' מכי ידור נדר לה' אפי' בדבר של שם חייל עליה, אבל אם נדר לקיים מצוה כגון שאמר קונם שלא אוכל ביוה"כ או שלא אוכל נבילות וטריפות לא חייל דאין איסור חל על איסור ולהכי איצטריך טעמא דמדרבנן כו' ע"כ. ור"ל דלקיים את המצוה נדרים לא חלין ודוקא משום דלא מיתסר אלא מדרבנן הא אי מיתסר מדאו' לא חייל עלי' הנדר.
וקשה לי טובא דהרי הנה איסור תענית דאורייתא ביוהכ"פ תלוי בככותבת, וכיון שהוא נשבע שלא יאכל א"כ יחול איסור שלא יאכל על כזית עכ"פ, וא"כ תחול גם התפסתו.[1] [ויתכן משום שתית יין דזה בתענית לחומרא פחות מרביעית].
אכן נראה דהנה ברש"י בריש פ' יוה"כ משמע דאם נשבע שלא יאכל איסור עובר רק כשאוכל חצי שיעור, אבל אם אוכל שיעור שלם אין איסור חל על איסור, ולפי דבריו ה"ה הכא לא יעבור על איסור הנדר אלא אם יאכל ככותבת, דאי לאו הכי קשיא טובא מ"ש מאם מפרש שלא אוכל חצי שיעור דחל נדר לענין יוה"כ.
והנה לראשונים דס"ל דנבילה שנתנבלה ביוה"כ לא חלה על יוה"כ, יקשה דיחול על כזית, ובע"כ צ"ל דאה"נ ועל כזית באמת חל נבילה, וכל מש"כ הראשונים דלא חייל איסור נבילה, היינו דוקא [בכעין דברי הרש"י] דאם אכל ככותבת שעובר באיסור יוה"כ לא יעבור על נבילה. וצ"ע כי זה חדש למאד.
♦
עוד בענין הנ"ל
בכריתות דף כ"ג ע"ב, מקשה מקרא דכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, ולר"ש היאך חל על איסור חלב על איסור מעילה, והיאך משכח"ל מעילה. ובאח' הק' דהא משכחת בשו"פ בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, שעובר באיסור מעילה ואינו עובר באיסור חלב. ונתישבתי דהתם לר"ש לטעמי' במכות י"ז ע"א, דכל שהוא למלקות, וא"כ לא משכחת לה.רק עדיין בתוס' זבחים דף מ"ה ע"ב ד"ה אבל העצים שהק' למאי דל"ל לר"ש שאין איסור חל איסור גם בב"א ולא מיחייב אלא חדא, א"כ למה לי למעוטי דברים שאינם נאכלין מטומאה כיון דמעילה קדים, והא בשיעורי מעילה לא פליג ר"ש, וא"כ משכחת לה באכל כזית והוא פחות משו"פ [ובפרט לר"ש דמחייב אפילו בכ"ש משכ"ל שאינו שו"פ]. וכן משה"ק התוס' בהא דממעט לפנימיות מפגול, והא בלא"ה איך יחול על המעילה, ג"כ יקשה כנ"ל דהא משכח"ל בפחות משו"פ [ויתכן גם לקרבן וכגון דאית ביה כזית].
והנה בתוס' שבועות דף כ"ג נקטו דאיסור חל על איסור ח"ש, וכן בתוס' חולין דק"א ע"ב ג"כ דאיסור אבר מן החי חל על ח"ש של טרפה. ושם בתוס' עוד יותר דאיירי בצירף חצי שיעור טרפה ממק"א, ומ"מ יחול אמה"ח על טרפה, אם האמה"ח הוא רק חצי כזית, ואע"ג דכשאוכל כל השיעור הרי חצי מהשיעור ג"כ איסורא הוא, אכן הנה ברש"י ר"פ יוה"כ יומא ע"ג ע"ב הרי משמע דרק באוכל ח"ש יתחייב על שבועה. ולכאורה שם בתוס' בחולין ל"מ כן דאע"ג דיאכל כל השיעור אם חיובו באיסור השני על חצי השיעור יתחיב ול"ש אין איסור חע"א.
ויתכן לחדש בכ"ז, דכל הדין שאיסור חל על חצי שיעור ואף אם ח"ש אסור מה"ת, הוא רק בגדר של כולל ומוסיף כיון דע"י האיסור השני הו"ל חיובא, אבל לר"ש דלא ס"ל כולל ומוסיף, א"כ גם הך יסוד ליכא דאם השני מוסיף חיוב יתחייב עבור השני. וע' רמב"ם פ"ז ממעילה דעל פחות משו"פ יראה לי שאינו לוקה, וכנראה שאסור מיהא מדאורייתא ודו"ק.[2]
♦
הערות במסכת יומא
א. יומא דף כ"ח
פסחים דף נ"ח ע"א כתב רש"י מחצי שבע וכו' והגרע"א ציין ליומא דף כ"ח ושם דזמנו מחצות, ונראה פשוט דהכא פרש"י מכי ינטו צללי ערב דהיינו מחצי שבע והתם פרש"י מכי משחרי כותלי דהיינו כשהשמש באמצע הרקיע ועיי"ש פרש"י ולכן כיון דלא מכווני כותלי אזלינן בתר כי ינטו צללי ערב, וזה רק בחצי שבע וזה רק לכתחלה. ומיושב הערת הצל"ח דבתחלה כתב רש"י כל שש שעות אחרונות ולבסוף מחצי שבע, וא"ש.♦
ב. הערה בטבילה לנכנס בעזרה בביאה במקצת
כתב הרמב"ם פ"א פסולי המוקדשין ה"א, כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחלה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר ע"כ. והנה ביומא דף ל"א ע"א, בעי מיניה אביי מרב יוסף ביאה במקצת שמה ביאה לענין חיובא טבילה קודם כניסה לעזרה, ופשיט ליה מדמצורע צריך משום כניסה לבהונות אלמא דשמה ביאה. וק"ל, והרי הרמב"ם בפ"ד מה' מחו"כ ה"א פסק דמצורע צריך טבילה שמא נטמא לאחר טבילתו מבערב, א"כ בע"כ דלביאה במקצת צריך טבילה. וא"כ למה צריך הרמב"ם בפסוה"מ לטעמא דשמא יגע, כיון דעכ"פ דטמא אסור לעשות ביאה במקצת בלא טבילה. ואף א"נ כהלח"מ מחו"כ שם, דמל' הר"מ ביאת מקדש פ"ה ה"ד, מוכח דרק לעבודה צריך הנכנס לטבול עכ"פ מ"ש שחיטה מכניסת ידיו לבהונות.עוד קשה במה שפסק הרמב"ם דמצורע צריך טבילה אע"פ שטבל מבערב דכיון דדייש בטומאה חיישינן שמא נטמא, במה שכתב הרמב"ם בפ"ב עבודת יוה"כ ה"ג, בטעם טבילה ראשונה של יוה"כ, שאינה אלא להוסיף כוונתו שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה ע"כ. וא"כ אמאי צריך כה"ג ביוה"כ לטבול בשחרית, והרי כיון שכתב הרמב"ם שצריך הזי' שלישי ושביעי א"כ בע"כ שטבל מבערב לשמה - לשם ביאת מקדש, וכמו שכ' הרמב"ם בפי"ב מה' אבות הטומאות דלקדש צריך שיכון לקדש, וא"כ למה צריך טבילה בבקר, והרי הוא לא דייש בטומאה.
והנה אליבא דבן זומא דיליף שטעון טבילה א"ש, והנה התו' ישנים דף ל"א ע"א כ' שביוה"כ כ"ע מודו לבן זומא, אמנם אינו מתיישב ברמב"ם שהרי לא פסק כבן זומא גם לגבי יוה"כ. ואולי יש לחדש בזה, דטבילת הכה"ג הוי לאחר הזאה אולי עשו בבקר, וקשה מאי פסקא דמצורע טבל בערב.
♦
ג. הערה בענין צירוף עששיות
בפיהמ"ש פ"ג דיומא כתב גבי עששיות [דף ל"ד ע"ב] דלכך אי"ז צירוף כיון דאינו מכון בזה לצירוף רק לחמום המים, והעיקר דצריך מלאכת מחשבת ואין שבות במקדש ע"כ. ובעבודת יוה"כ פ"ב ה"ד, כתב דאין שבות במקדש, וכ' הלח"מ דמוכח דהוי פסיק רישיה[3] דאל"ה לר"ש דקי"ל כותיה מותר כדמצינו גבי מיחם [בשבת] דף מ"א.[4]ולפ"ז יהי' מוכח שגם בפסיק רישיה לר"י מיהא פטור מטעם חיסרון במלאכת מחשבת, ואפי' לר"ש אסור מדרבנן בפס"ר - דלא כהערוך דמותר בכה"ג גם מדרבנן [דפשיטא דלא ניחא כלל בצירוף בעששיות]. וצ"ל דהא פשיטא דלא ניחא ליה משוי חסרון במחשבת וזה גם לר"י, שהרי במלאכת מחשבת לא פליגי, ומאידך גיסא כיון דהו"ל פס"ר גם לר"ש אין כאן הדין דכה"ת רק החסרון דמלאכת מחשבת.
והנה בכריתות [דף כ'] נתכון לכבות והובערו מאליהן, דלר"י חייב ולר"ש פטור, וקשיא הרי לא הוי מחשבת. וצ"ל דס"ל להרמב"ם דל"ה חיסרון במחשבת וכדברי התו"י ביומא שם, דבכריתות הו"ל ניחא ליה, ובכה"ג לר"י אין חסרון במחשבת כלל, רק לר"ש כיון דל"ה פסיק רישיה שרי כאינו מתכון דכה"ת.
אכן קצת דוחק דבחותה אי"ז פס"ר, ואילו גבי עששיות אדרבה הו"ל פס"ר רק לא ניחא ליה, וממילא יש כאן חסרון מחשבת לדברי הכל, ולא הדין אינו מתכון דכה"ת וממילא לכו"ע הו"ל דרבנן. גם מוכח דלא כד' המ"מ פי"ב מה' שבת דאינו מתכון בצירוף הו"ל חסרון בעצם המלאכה ול"ח מלאכה כלל דלפי המבואר בד' פהמ"ש הו"ל חסרון של מלאכת מחשבת.
[והוסיף רבינו בשולי הגל', ז"ל:] במה שכתבתי לעיל, קשה טובא א"כ הרמב"ם [פ"י שבת], דמפיס מורסא, דהרי לפי פשוטו להוציא ליחה הו"ל לא ניחא ליה כד' התוס', וא"כ קשה לפי המבואר דגם לר"י יפטר בכה"ג בא"מ בפס"ר דלא ניחא לי' ומטעם חסרון מחשבת כמבואר בעששיות, א"כ ה"ה יוכל לפטור במפיס מורסא לכאורה מטעם זה, וא"כ למ"ל לרב למימר מטעם משאצל"ג תיפו"ל מטעם פס"ר דלא ניחא ליה, שהרי יש חסרון במחשבת ולכו"ע גם לר"י.
וע"כ צ"ל כמ"ש הגר"ש היימאן זצ"ל, דבכה"ג דמורסא אין חיסרון במחשבת כיון דמתכון לעשות בפני עצמה הו"ל מחשבת בעצם המלאכה, וא"כ קשה להפך כיון דחזינן בדברי הר"מ דבעששיות גם לר"ש אסור מדרבנן [ודלא כהערוך], וא"כ ה"נ נאסור לר"ש, ואילו מטעם מחשבת הא חזינן דבלי מחשבת אין כאן פטור וא"כ א"נ דבמורסא הו"ל מחשבת מ"ט פטור התם לר"ש להרמב"ם.
ונראה דהא פשיטא, דבס"ד דאביי אמר דהו"ל דבר שאינו מתכוין ואפי' בפסיק רישיה חשוב אינו מתכון כדס"ד דאביי בשבת, ופריך מדרב יאשי', והרי גם להס"ד מחייב באינו מתכון, וע"ז מתרץ הרמב"ם דכונת אביי דחסר במחשבת. ולפ"ז גם למסקנא דמודה ר"ש בפס"ר אבל החסרון דמחשבת ישנו גם בפס"ר אם אך דלא ניחא ליה כבעששיות, ואין חילוק בין פס"ר ללאו פס"ר כלפי דין מחשבת, רק בין ניחא ללא ניחא ליה ובזה תלוי גדר מחשבת. ולפ"ז מתבאר היטב מש"כ הגרעק"א בדו"ח [סוף המערכה ליומא] שיש לחלק בין מתעסק לבין אינו מתכוין, והיינו דמתעסק אין לו אפי' ספק על המלאכה ואי"ז מלאכת מחשבת, משא"כ אינו מתכוין שיודע שספק שתעשה המלאכה ואי"ז חסרון במחשבת.
והנה אי נימא דבחתיית גחלים אי"ז פס"ר שיובערו, פשוט דסובר הרמב"ם דעד שיתכון לכבות להבעיר אינו חייב, ולא נקט דוקא ציור של לא ניחא ליה דהו"ל כדיני אינו מתכון דכה"ת, דאפי' בניחא ליה ג"כ הו"ל אינו מתכוון.
♦
ד. הערות בסדר העבודה
ראיתי בפיוט סדר העבודה אמיץ כח, שנקט קודם שבע על טהרה ואח"כ קרנות. ותמוה, דזה להפך כמפורש בקרא.[5]והנה יש להעיר שלא הזכיר שפיכת שיריים [ו]נראה דס"ל לא מעכבי גם לענין הסדר, מ"מ קצת קשה דלכתחלה ה"ז בכלל הסדר. ואולי יתכן לחדש דאי נימא דלא מעכבי א"כ יוכל הכה"ג למסור שפיכת שיריים לכתחלה שכהן הדיוט יעשם, דאם לא מעכבי אין בזה דין כה"ג כלל. ויש לדון בזה.[6] אמנם זה פשוט שהסדר של קרנות לפני טהרו מעכב, דזה בגדי לבן בפנים מעכב לכו"ע.[7]
יל"ע לכאורה, דבחטאות הפנימיות בעינן טבילת אצבע והו"ל עבודה כמבואר בזבחים י"ג ע"ב, והנה גבי פר יוה"כ לא כתיב וטבל רק ולקח, והנה בחיצונות משום דכתיב ולקח ל"ה עבודה, ומ"ש פר יוהכ"פ. ואולי יש איזה ילפותא מהדדי דפרים הנשרפין.[8]
♦
ה. הערה ביומא דף ס"ו
מד' תוס' יומא ס"ו ד"ה אין מקדישין איכא למידק דמופלא אינו מעשר בהמה, וכן מפורש דאפוטרופוס מצי לעשר מעשר בהמה, ולכאו' ילה"ק מ"ש מתרומה דמופלא תורם.ועוד צ"ע במה שאפוטרפוס מעשר בהמה, והרי אפילו בתרומה אמרינן בגטין נ"ב ע"א, דכי אפוט' תורם דוקא לאכול אבל להניח אינו יכול לתרום דכתי' אתם ולא אפוטרו', והראשונים [תו' בגטין מ' ע"ב], כ' שמה שהוא תורם לאכול הוי דין מיוחד משום הפקר ב"ד, וא"כ במעשר בהמה דאינו טובל למה אפוטרו' מעשר.[9] ואולי יש לומר בזה, דאדרבא שאני מעשר בהמה כיון דהויא מצוה אגברא עדיפא מתרומה דאי"ז מצוה דגברא, ומשום דתרומה לא רמיא עלי' לא מצי תרים, ורק משום הפקר ב"ד ודוקא ע"מ לאכול, ודו"ק.
♦ ♦ ♦