הרב איתיאל אמיתי

דין פת העשויה מתערובת קמחים עם עמילן חיטה, ללא גלוטן

הגדרה הלכתית, וההשלכות המעשיות היוצאות מכך[2]

א. תהליך ההפקה של הקמח המדובר

גרעין החיטה מכיל שני רכיבים עיקריים, עמילן וגלוטן. טחינת גרעיני החיטה אינה תהליך כימי, אלא תהליך מכני, ולכן בעיסה הנעשית מהוספת מים לקמח שנטחן מגרעיני חיטה נמצאים שני הרכיבים העיקריים שבחיטה הנ"ל. כידוע, אנשים הסובלים מרגישות לגלוטן (חולי צליאק), נמנעים מלצרוך מוצרים שיש בהם רכיבים העשויים מחיטה, וזאת משום רכיב הגלוטן הנמצא בה. חולי צליאק יכולים לצרוך עמילן הנמצא בדגנים רבים אחרים, כגון אורז, סויה, טפיוקה ועוד, ובלבד שבמינים אלו לא יהיה רכיב של גלוטן.[3]
לפני כשלוש שנים החלה להיות מופצת בשוק בצורה מסחרית תערובת קמחים ובה, בין השאר, קמח חיטה, המשווקת כמתאימה לחולי צליאק, מפני שאיננה מכילה גלוטן, אלא עמילן חיטה בלבד. על אריזת התערובת מופיע בצורה בולטת הכיתוב "ברכתו המוציא".[4] דבר זה אומר דרשוני, מכיוון שגרעין החיטה, כפי שנזכר לעיל, מכיל בצורתו הטבעית גלוטן, ולכן בירור המציאות, דהיינו, התהליך שעל ידו מופרד עמילן החיטה מן הגלוטן, הוא זה שקובע את הגדרתו ההלכתית של קמח זה.[5]
מתוך בירור שנעשה[6] תהליך הפקת הקמח הנ"ל הוא, באופן עקרוני, כדלהלן: כאשר עיסה רגילה, הנעשית מקמח חיטה וממים, מושרית במים או בחומץ (או בתערובת של שניהם) כ-24 שעות, ניתן להבחין בתהליך טבעי של היפרדות של העמילן מן הגלוטן. ז"א, המים סופחים אליהם את העמילן עד לכדי צביעתם בגוון צהוב/חום בהיר, ומן העיסה הנשארת נותר רק גוש צמיגי שעיקרו הוא גלוטן. אין צורך שהמים (המעורבים בחומץ) יהיו מחוממים, אלא די בכך שיהיו בטמפרטורת החדר. לאחר הפרדה זו של הגלוטן מן העיסה, ניתן לייבש את המים העכורים שנותרו, ולאחר ייבושם נותר רק העמילן מן התערובת שבעיסה. באופן תעשייתי גם כן יש עירוב של קמח החיטה עם מים וחומרים נוספים, כאמור, מתוך מטרה למהר את התהליך, אך אין הבדל עקרוני בין תהליך הפרדת העמילן מן העיסה כפי שתואר עד עתה, שיכול להיעשות גם בתנאים ביתיים, לבין הפרדתו באופן תעשייתי. הסיבה לכך שעמילן החיטה המיובש אינו משווק כפי שהוא, ונוספים לו בתערובת הנ"ל גם קמח אורז, עמילן אורז, סיבים תזונתיים וחומרים נוספים[7] היא, כדי לאפשר יצירת עיסה מערבוב התערובת עם המים, שניתן יהיה לאפות ממנה לחם הדומה ללחם הרגיל אותו אנו מכירים. ע"י כך עוקפים את הבעיה העיקרית שנוצרת מחסרונו של הגלוטן, שהיא אי האפשרות לגבל את העיסה ולדבק את חלקיה.[8]
משמעות הדבר הוא שקמח החיטה, בתערובת הנ"ל, הוא קרוב לוודאי חמץ גמור. כמו כן, יש להחשיבו למעשה כקמח חיטה רגיל, כיון שמקורו בקמח חיטה, שלפחות בחלקו החל כבר בתהליך של גיבול לכדי עיסה רגילה. בזה סר לכאורה, הספק שמא לעמילן החיטה הקיים בתערובת אין את המעלה של קמח חיטה, מכיוון שהמעלה של החיטה היא שהקמח שנעשה מטחינת הגרעינים שלה תופח ונבלל לכדי עיסה באופן שאינו קיים במינים אחרים, ואם מדובר בקמח שאין בו גלוטן הרי שאין לו את המעלה הזו. שהרי אין מדובר בקמח שנעשה מחיטים שרכיב הגלוטן הופרד מהם[9]. כמו כן, אין מדובר בקמח שבתהליך של בישול או המסה הופרד מתוכו הגלוטן[10] אלא המדובר הוא בקמח שכבר החלו להכין ממנו עיסה רגילה כדרך ההכנה הנהוגה לצורך אפייתה ללחם, ולאחר מכן חלק מן העיסה נלקח לצורך ייבושו ושימוש חוזר בו באפייה. כמו כן, לַפַַּת הנאפית מתערובת הקמחים הנ"ל יש טעם של לחם.[11]
מבחינה הלכתית ומציאותית דומה הדבר לדברי מאפה הנעשים מ"קמח מצה",[12] אלא שהרגילות היא שמקמח מצה אופים עוגות וכדו', אך אילו ישתמשו בקמח מצה להכנת עיסה של לחם ויאפו אותה יהיה לה דין של פת גמור, כמו שכתב המשנ"ב בסי' קסח סוף ס"ק נט. העיסה המדוברת שונה לגריעותא, מפני שיש בה תערובת של קמחים ממינים אחרים שאינם חמשת מיני דגן.
כיון שכך הם פני הדברים לא נותר אלא לדון את התערובת המדוברת כדין התערובת הנזכרת במפורש בסי' רח ס"ט: "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן... ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברכת המזון".
♦

ב. ההשלכות המעשיות מבחינה הלכתית של מציאות הלחם הנ"ל

המשמעות המעשית העיקרית של מציאות תערובת הקמחים הנ"ל, והזמינוּת לאפיית פת ממנה, היא שחולי צליאק אינם יכולים לסמוך על הקוּלוֹת שנאלצו לנהוג בהן עד עתה, מפני אי האפשרות לאכול לחם, ומיני מזונות אחרים הנעשים מחמשת מיני דגן, כשאר האנשים, וכפי שיתבאר:
א. קידוש במקום סעודה:
עד להימצאותו בשוק של הקמח הנ"ל, חולי צליאק קיימו את דין "קידוש במקום סעודה" ע"י שתיית רביעית יין במקום הקידושיא שלדעת הגאונים מועילה, כמבואר בסי' רע"ג ס"היב, ובמשנ"ב שם ס"ק כ"ה מבואר בשם האחרונים שאין לסמוך על שיטת הגאונים אלא במקום דחק, ולחולי צליאק אין דחק גדול מזה. אולם משניתן בקלות, באופן יחסי, לאכול לחם הנעשה מקמח חיטה אין להקל בכך.[13][14]
ב. דין שלוש סעודות בשבת:
עד להימצאותו בשוק של קמח זה, חולי צליאק לא יכלו לקיים את דין ב' הסעודות הראשונות בשבת, שהוא דין מפורש, ללא חולק, בסי' רע"ד ס"ד, אולם משניתן להשיג לחם הנעשה מקמח חיטה הרי יש חיוב גמור לאכול פת, וממילא יש גם חיוב גמור לעשות את ההשתדלות להשיג פת כמו שמביא המשנ"ב בסי' רע"א ס"ק ז' בשם כמה אחרונים. [אמנם אם מחמת איזושהי סיבה, אין ביד חולה צליאק פת כנ"ל, אין זו סיבה להימנע מלעשות קידוש ולשתות רביעית יין כדי לקיים דין קידוש במקום סעודה, ובלבד שלא להתענות בשבת, כמבואר בסי' רפט ס"ב ובמשנ"ב שם ס"ק י].
♦

ג. דין ברכה אחרונה על פת העשויה מקמח חיטה ושאר קמחים

לעיל הובאו דברי המחבר בסי' רח ס"ט בצורה מקוטעת, ואלו הם דבריו באותו סעיף בשלמותם: "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדרה מברך בורא מיני ועל המחיה, ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברכת המזון, ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ברכת המזון אלא בתחילה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ולבסוף על המחיה, ואם בשלו בקדרה מברך תחילה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות".
דינו של המחבר בחלק הראשון של הסעיף, שהברכה על עיסה, שיש בה תערובת קמח של אחד מחמשת מיני דגן עם שאר קמחים, שאפאה, היא "המוציא", וממילא ג"כ יש לברך ברכת המזון לאחר האכילה, הובא בב"י בשם הארחות חיים (הל' ברכות סי' ו-ז - עמ' פב במהדורות המצויות), ס' האשכול (הל' ברכות סוף סי' כח - ח"א עמ' 65 במהדורת נחל אשכול; הל' ברכת מיני מזונות ופירות - ח"א עמ' 112 במהדורת ר"ש אלבק) והאבודרהם (חלק פירושי הברכות שער ראשון - עמ' שיד במהדורות המצויות; כרך ג', פרק ל' אות ז' במהדורת קרן רא"ם), ודין זה נופק מסוגיות הגמ' בברכות, פרק כיצד מברכין, דף לו ע"ב, ו-לז ע"ב. דלמסקנת הגמ' בדף לו ע"ב הברכה על תבשיל של חיטים שנכתשו ואיבדו צורתם, אף שנוסף בהם דבש ושמן, היא בורא מיני מזונות, עפ"י הכלל של רב ושמואל שאמרו "כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות". וחידושם של הראשונים הנ"ל הוא שאף שבגמ' נידון דבר זה רק ביחס לתבשיל שיש בו מיני מזונות, ה"ה באשר למאפה שיש בו מיני מזונות, שאם הוא נאפה בדרך של פת, ברכתו המוציא לחם מן הארץ. והגר"א בביאורו ס"ק כט, כתב שדין מאפה שיש בו מחמשת מיני דגן שברכתו מזונות, הוא פשוט יותר מדין תבשיל, ולפי דבריו, רב ושמואל אמרו את הדין היותר מחודש, ולא נתבארה כוונתו.[15]בחלקו השני של הסעיף, פוסק המחבר להלכה את החידוש שהביא האבודרהם בשם רבנו יונה[16] שכדי שאפשר יהיה לברך ברכת המזון על הפת הנעשית מתערובת קמחים שיש בה גם קמח מחמשת מיני דגן צריך שהאכילה תכלול אכילת כזית מקמח אחד מחמשת המינים בפרק זמן של אכילת פרס, שאלולא כן א"א לברך ברכת המזון אלא יש לברך ברכה מעין ג' ("על המחיה"). בדברים שמביא האבודרהם בשם רבנו יונה ישנם שני חידושים, שנתונים במחלוקת ראשונים. האחד, שכאשר אין אכילה של כזית דגן מתוך התערובת, בתוך פרק זמן של אכילת פרס, אפשר לברך "המוציא" ורק ברכת המזון א"א לברך. והשני, שכאשר אין אכילה של כזית דגן בתוך פרק הזמן הנ"ל, הברכה האחרונה היא ברכה מעין ג' (ובמקרה של תבשיל מקמחים מעורבים, הברכה לפני האכילה היא בורא מיני מזונות, והברכה לאחריה היא בורא נפשות).
באשר לברכה לפני, דעת הרא"ה (בחי' על הרי"ף, סוף ד"ה אר"י אמר רב צלף של ערלה, עמ' קט בהוצאת פקודת הלוים; דף לז ע"ב, סוף ד"ה פי' בגמ' תני גבי אורז, עמ' רעד, בהוצאת אהבת שלום) והריטב"א (בחי' לברכות לט ע"א ד"ה "ולא היא", עמ' רנה בהו' מוה"ק, ובהל' ברכות פ"א הל' כח, עמ' כג בהו' מוה"ק) שיש לברך "בורא מיני מזונות", ולא "המוציא". וצריך לבאר לשיטתם שתערובת קמחים במקרה בו מלכתחילה יש חשש שלא ייאכל כזית בתוך פרק זמן של אכילת פרס, דינה כדין פת הבאה בכיסנין. אמנם להלכה פסק המחבר כדברי רבנו יונה המובאים באבודרהם, ובערוך השלחן סעי' יד מוכיח שכן דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' ברכות הל' ד, שהנ"מ בין יש בכדי אכילת כזית בפרק זמן של אכילת פרס לאין בה, היא רק לעניין ברכה אחרונה ולא לעניין ברכה ראשונה. ובאחרונים, נושאי כלי השו"ע הידועים, לא מצאנו מי שחשש לדעת הרא"ה והריטב"א.[17]
אמנם באשר לחידוש השני שיש בדברים שהביא האבודרהם בשם רבנו יונה, שהברכה האחרונה במקרה שלא אכל כזית בכדי אכילת פרס, היא ברכה מעין ג', המ"א בס"ק טו והגר"א בס"ק לד חלקו על דין זה, וכתבו שהברכה צריכה להיות בורא נפשות, וטעמם, כיון שנאכל כזית בכדי אכילת פרס מִסַּך כל המאכל, אף שלא נאכל כזית מחמשת מיני דגן שבמאכל, פטור בלא ברכה כלל אי אפשר, וברכת המזון לא ניתן לברך, א"כ יברך בורא נפשות שהיא הברכה האחרונה על שאר סוגי הקמח שיש באותה העיסה. ואף שהאליה רבה בס"ק יג ביאר את טעם הדין, שכיון שבאכילת כזית דגן שלא בפרק הזמן של אכילת פרס א"א לברך ברכת המזון - בפת, וא"א לברך ברכת מעין ג' - בתבשיל, יורדת הברכה דרגה אחת, מברכת המזון לברכה מעין ג', ומברכה מעין ג' לבורא נפשות, מ"מ כתב המשנ"ב בס"ק מז [עפ"י דברי שו"ת בית אפרים סי' יג, המובאים בש"ת ס"ק ו'], שירא שמים לא יאכל מפת כזו, שאין אפשרות לאכול ממנה כזית דגן בכדי אכילת פרס, אלא בתוך הסעודה, כדי לצאת מספק.
והיוצא מהדברים הוא, שאף שלעיל ביררנו שאין להסתפק בכך שלתערובת הקמחים, שבתוכה גם עמילן חיטה, יש להתייחס כדין המפורש בסי' רח ס"ט, מ"מ אם לצורך השבחת העיסה יוסיפו לתערובת זו, קמחים נוספים ממינים אחרים[18], ואפילו אם טעם הדגן יהיה העיקרי בפת זו,[19] הרי שיש לחשוש שמיעוט כמות עמילן החיטה מִסַּך כל התערובת תביא לכך שיהיה צורך באכילת כמות מרובה של לחם בכדי שייאכל כזית דגן בפרק זמן של אכילת פרס[20]. ואם לא מתאפשר הדבר, הרי הברכה האחרונה נתונה בספק, ועצתו של בעל המשנ"ב לאכול רק בתוך הארוחה אינה רלוונטית לחולי צליאק.
אכן, יש לענ"ד עצה נוספת להתגבר על הספק בברכה האחרונה, והיא, ע"י שתיית רביעית יין נוספת בסעודה, וכך יברך האוכל מִפּת זו, כאשר אינו יכול לברך ברכת המזון מחמת שבאכילתו לא היה כזית דגן בכדי אכילת פרס, ברכה מעין ג', משום שצריך לברך על הגפן, ויכלול בברכה גם על המחיה. ומלבד זאת יאכל מזון שצריך לברך עליו בורא נפשות. ובכך יפטור את הספק שנוצר ממחלוקת המ"א והגר"א עם המחבר. ואין לומר שאין נכון לעשות כן משום דברי תרומת הדשן סי' ל', שפסקם המחבר בסוף סי' רח, בסעי' יח, שאין לכלול על הספק שום תוספת בברכה מעין ג'. שהרי המשנ"ב בס"ק פב הביא את דברי הט"ז בס"ק יט, שכתב שרק לכתחילה אין לאכול באופן כזה שבברכה האחרונה יצרף דבר שאינו מחוייב לברך עליו, אבל בדיעבד כשעשה כן, יכול לכתחילה לצרף, ולענין זה חולי צליאק הם לכתחילה במצב של דיעבד.[21]
♦

ד. תמצית הדברים להלכה ולמעשה

א. חולה צליאק יכול לקיים את סעודות השבת כהלכתן באכילת פת, שיש בה קמח (-עמילן) חיטה, אבל מותרת לו באכילה, וגם צריך הוא להשתדל ולהתאמץ לצורך השגת פת כזו לקראת שבת.
ב. לכתחילה יש לאפות פת זו באופן כזה שיורגש בה טעם הדגן, ושתערובת הקמחים תאפשר לו לאכול כזית מהדגן, בתוך פרק זמן של אכילת פרס (כ-4 דקות[22]), מתוך סך כל הפת הנאכלת.[23]
ג. אם כמות הקמח של אחד מחמשת המינים אינה מאפשרת לו לאכול דגן בשיעור זה, ומורגש בה טעם דגן, רצוי לכתחילה שישתה רביעית יין, וכן מזונות נוספים שהברכה האחרונה עליהם היא "בורא נפשות", ובסיום האכילה יברך ברכה מעין ג' ויזכיר בה "על המחיה" ו"על הגפן", וגם ברכת "בורא נפשות".
ד. לא היה לחולה פת כנדרש, חייב הוא אעפ"כ לענג את השבת במאכלים המותרים לו, ולקיים דין "קידוש במקום סעודה" בשתיית רביעית יין (לכתחילה כדאי לשתות תערובת שווה של מיץ ענבים ויין, ואם אינו יכול, ישתה רביעית מיץ ענבים בלבד), בסמיכות לקידוש. אם הוא המקדש, הרי שצריך הוא לשתות רוב רביעית של כוס הקידוש, ולאחר מכן רביעית יין, כנזכר.כא
♦ ♦ ♦