דיין בבית דין צדק - עמלים
מח"ס תורת המשפט
תוקף הסכם כשלא קראו מראש או שלא הבינו את כל תוכנו
שאלה
נתקלתי פעמים רבות ממקרים שבאו בפני [גם בחוזים שנערכו ע"י עו"ד מהמשרדים המובילים בארץ, ואחת הסיבות המרכזיות לזה היא מחמת שמעתיקים נוסחאות מהסכמים אחרים, ושוכחים לשנות סעיף מסוים שלא רלוונטי], שחותמים הסכם ובפרט עם הרבה עמודים וסעיפים, שבדרך כלל החותם לא קורא לפני שחותם, ולאחר החתימה מתברר לאחד הצדדים שיש סעיף שנכתב אחרת ממה שסוכם בעל פה, או סעיף שלטענת אחד מהצדדים זה נכתב בטעות שלא מקובל כך, או שאדם סביר לא הי' חותם על כזה סעיף בסוג הסכם זה. נשאלת השאלה האם מה שנחתם בהסכם מחייב, או מה שסוכם בעל פה מחייב, אפילו שבחוזה כתוב אחרת.♦
תשובה
יש לדעת שלפי ההלכה כאשר חותמים על חוזה או על הסכם או על כל מסמך אחר, אע"פ שלא מבינים את מה שנכתב בו, או אפילו לא קראו זאת, הדין הוא שההסכם מחייב בכל מה שנכתב אף שברור שלא קרא וכן לא הבין מה שכתוב.אמנם אם יש סעיף שהצדדים מודים שסוכם ביניהם אחרת, אך בחוזה נכתב משהו אחר, ואפשר לומר שהסעיף בחוזה השתרבב בטעות, או אם יש סעיף שברור שלא היתה כוונת הצדדים להתחייב בזה, מחמת שלא מקובל כך באיזור זה, או שזה לא מקובל בכלל בהתאם לנסיבות, או שברור שאדם סביר לא היה מסכים לזה, הדין הוא שמה שנכתב בחוזה לא היתה בכוונתם להתחייב, וממילא החוזה אינו מחייב.
אך יש לדעת שזה יכול לבוא לידי דין ודברים בין הצדדים, ושם יוחלט על ידי הדיינים ולפי שיקול דעתם, האם הסעיף נכתב בטעות או במתכוון, כך שזה יכול לגרור עלויות גבוהות ועגמת נפש, ולא בכל המקרים יפסקו שלא מתייחסים לנכתב בחוזה. לכן מומלץ טרם חתימת כל הסכם לעיין היטב בכל הסעיפים, וכן להתייעץ עם דיין מומחה בצורת כתיבת חוזה על מנת שבכל סעיף תהי' ברור הכוונה, ושלא יהי' חילוקי דעות בפרשנות בין הצדדים [כפי שמצוי בהרבה מקרים שמגיעים בפני בית הדין].
נימוקים
החותם מתחייב גם אם לא קרא או לא הבין על מה שחתם
ידועה תשובת הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן, עז) הביא שאלה שיש הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של גויים, האם כיון שלא יודע לקרא לא מועיל חתימתו, או דזהו דין רק בעדים שאם לא מבינים זה לא נקרא עדות, אבל בהודאת בעל דין הוא הודה בכל מה שנכתב.ומסיק הרשב"א שכל שחותם אפילו שאינו יודע לקרות, אומרים כל שחתם מסתמא קראו לכל מה שכתוב בו לפני שחתמו. ומוסיף שאפילו שמודה שלא מבין, או אפילו שיש עדים שלא קרא לפני שחתם, מכל מקום מתחייב בכל מה שכתוב בו, כיון דלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הלא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עמו, והיו טעמא דשלישי, וגדולה מזו אמרו (בגיטין סד.) בבעל נתן גט לשליש, והבעל אומר לפיקדון, והשליש אומר לגירושין, הדין שהשליש נאמן שכיון שבשעה שהשליש את הגט, יודע שהשליש יכול לתת לאשה, ולכן כתב זאת לשמה ונתנו לגרש באופן שהנפקד יאמר שזה לגירושין, וכל שכן בחותם שסומך על אחרים, אפילו שאינו יודע מה כתוב שם, ולא קרא זאת וחתם, כוונתו שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו, ומתחייב בזה.
המבואר שאפילו שברור וידוע שהחותם לא יודע לקרות גם מה שכתוב, וכן גם אם הוא מבין את השפה ברור שלא קרא, רק כיון שסומך על נאמנות כותב השטר, שהרי בלי זה לא הי' חותם, ולכן הדין שמתחייב בכל מה שנכתב בשטר. וכן הובאה תשובה זו בקיצור בתשובתו (ח"א סי' תתקפ"ה).
ונפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי מה ס"ג) הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של גויים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו. ומבאר הש"ך (סק"ה) שכיון שלא קרא זאת וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר, וכן הביא הנתיבות (חידושים סק"ה) שכיון שחתם עצמו קודם שקראו גמר בלבו להתחייב כמו בשליש.
וכן נפסק (סי' סח ס"ב) שטר העשוי לפני גויים, והלוה בעצמו חתום עליו, אף על פי שאינו יודע לקרות, חייב בכל מה שכתוב בו שהרי גמר בדעתו להתחייב, ולכן חתם עצמו, ובודאי קראהו לפניו והאמין לקורא ההוא.
♦
חתן שלא הבין את חיוב הכתובה
הרשב"א בתשובתו (ח"א סי' תרכט) על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לו כתובתה, ואמר שלא הבין כשקראו את הכתובה, ושאלו את פי רבי מאיר והשיב ששומעין לו והוא נאמן ואינו מתחייב. אבל הוא סובר שאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו, שאם לא אומרים כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן וזהו דבר תימה. ומסיים הרשב"א שמה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה.והבית יוסף (אבן העזר סי' סו) אחר שהביא את תשובת הרשב"א שנחלק על רבינו מאיר כתב ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא. ולענין הלכה מכריע כמו הרשב"א שמחייבת חתימתו של אדם, גם אם לא קרא והבין, שאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן.
והאמת שמעיינים בתשובת הרשב"א נראה שמה שרבי מאיר מודה דיכול לטעון שלא הבין מה שהתחייב זה בקראו את הכתובה, אבל לא שחתם, שבזה יודה לרשב"א שמתחייב ולא יכול לטעון שלא הבין. וכן מבואר להדיא בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סי' סו סל"ג) דשיטת רבי מאיר זה רק בכתובה, דעדים הוא דקא מחייבי ליה, אבל כשהוא עצמו חותם, על חתימתו יש חזקה דאדם לא חותם עד שיודע מה כתוב שם, ואם חותם זה על דעת להתחייב בכל מה שנכתב.
וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' סא סי"ג) מי שטען על כתובת אשתו שהיה ע"ה ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו. ומבאר הסמ"ע (ס"ק כג) דהוי ליה לומר כן מתחילה שלא מבין ולבקש שיפרשוהו, וכל שתיקה בדבר זה נחשב כקבלה לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהן.
וכן פסק הרמ"א (אבן העזר ס' ס"ו סי"ג) ולכן עם הארץ שבא לגרש ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה. והחלקת מחוקק (ס"ק מח) מבאר שמאחר שמי שלא יודע לקרות פסול, א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחילה בפני החתן והגידו לו, וכן מבאר הבית שמואל (ס"ק כט).
♦
הדברי גאונים הביא שבשטר קנין אם לא ידע מה חתם אינו מתחייב
הדברי גאונים (כלל קב סי' כ) הביא את המהריא"ז ענזיל (סי' מט) שחילק שדוקא בשטרי הלוה וחיוב, שיכול אדם לחייב את עצמו גם בדבר שאינו חייב, אבל בשטרי קנין כגון מכר ומתנה, זו טענה שלא ידע כיון שצריך דעת המקנה. וכן חילק דגם בשטרי חיוב לא מועיל רק כשכתב הסופר, שיש לו דין שליש שסמך עצמו על אומנתו וגמר בדעתו להתחייב בכל מה שיכתוב, אבל אם הביא המלוה שטר כתוב ולא קראו לפניו רק האמין להמלוה, לא הי' בדעתו להתחייב בכל מה דכתב, כיון שהוא הבעל דין.♦
תשובת חתם סופר בענין ויכוח רב עם קהילה עבור כמה זמן התחייבו לשלם לרב
החתם סופר בתשובה (חו"מ סי' ה) הביא שאלה בענין קהל שחתמו לרב שמתחייבים לשלם לו עשרים זהובים כל שבוע כל זמן שהוא בקהילתם, והקהל טענו שהתחייבו רק על ג' שנים, והשטר שכתב הרב בכתב ידו כתוב שהתחייבו לעולם, זה נעשה שלא בידיעתם וחתמו עצמם ולא קראו מה שבתוכו. והביא שם את תשובת הרשב"א הנ"ל, והוסיף שאותם שחתמו סמכו על הרב והסכימו לכל מה שכתב שחזקה אין אדם חותם טרם קריאה וידיעה. ועוד, דיש חזקה לא חציף הרב לזייף באסיפת קהל ועדה לכתוב מה שלא נאמר בדבר שעתיד להתגלות, וחזקה אלימתא זה. ועיי"ש במה שהאריך שם, והכריע עם הרב שהחיוב לעולם כמו שכתוב בשטר, ודחה את טענת הקהל.♦
המבואר מפסקי השו"ע ומהפוסקים שחתימה מחייבת אפילו שברור שלא הבין ולא יודע לקרא את ההסכם
ומכל מה שנכתב לעיל נראה פשוט שאם חתם על חוזה ויכל לבקש שיסבירו לו, ולא עשה כן הדין שנחשב שקיבל על עצמו כל מה שנכתב בו, וכ"ש שאם הלכו לעורך דין ושילמו לו שיערוך הסכם, ודאי שהוא סומך עליו ולא יוכל לטעון שלא הבין את מה שעורך הדין הכין בהסכם.♦
באופן שסוכם אחרת ממה שנכתב בחוזה
במקצוע בתורה (סי' מה סק"ג) אחר שהביא את תשובת הרשב"א, כתב שצריך עיון לפי זה אם מודה בעל דין שלא נתחייב לו כל כך כפי מה שכתוב בשטר, אם נימא שיתחייב, שאפילו שמצינו ששליש נאמן וכתבו התוס' (גיטין סד. ד"ה שליש) אפילו משקר, מכל מקום לא מסתבר כלל שיתחייב יותר ממה שנתחייב. והביא את פסק השו"ע (אבן העזר סי' סו סי"ג) בעם הארץ שבא לגרש ואמר שלא הבין מה שכתוב בתנאים שאומרים שמסתמא קראו לפניו, ולא נתן טעם שסמך עליהם. ואפשר ששם טען שהטעו אותו וכתבו יותר ממה שהתנה בעל פה, ונשאר בצריך עיון.הישועות ישראל (סי' מה, עין משפט סק"ג) הביא באריכות את תשובת הרשב"א ודן שם באריכות בדבריו, ובתוך הדברים כתב כשחתם עצמו בכת"י אינו נאמן לומר שהסופר הטעו ושכתב מה שלא ציוה, אבל כשמודה הלה שלא ציוה כך או שהביא עדים לכך מהני. מבואר מדבריו דהוא סובר שגם אם נחתם חוזה בתנאים מסוימים, אם הצדדים מודים שסוכם אחרת, הדין הוא שמה שסיכמו מחייב אפילו שבהסכם ביניהם כתוב אחרת.
דבר זה מצוי שחותמים על הסכם שהיה בו סעיף שלא דובר [ומצוי שמעתיקים נוסחאות מהסכמים אחרים ושוכחים לשנות סעיף מסוים שלא רלוונטי, ובאו בפני מקרים כאלה גם ממשרדי עו"ד מהמובילים בארץ], שלזה ברור שאין להם נאמנות לגבי זה, והחוזה עם הסעיף הרלוונטי שהם סיכמו ביניהם אחרת, הסיכום הוא המחייב, ולא החוזה.
♦
באופן שהכניסו סעיף או דרישה לא מקובלת שלא סוכם על כך
אמנם זה פשוט שאם יש סעיפים בחוזה שאינם קשורים כלל לנושא העיסקה, או דברים שבכל החוזים הרגילים אין דרכם של אנשים לכתוב סעיפים אלו, ואפשר להגדירם כטעות, רק שהחותם סמך על נאמנותו של כותב ההסכם, בזה ברור שלא נתן החותם את אמונו ואין כוונתו להתחייב על דברים בלתי סבירים, ואין חתימתו מחייבת.וכמו כן יש מקרים [כמו שכתבתי שבאו בפני גם מקרים ממשרדי עו"ד מהמובילים בארץ], שהקבלן או חברה שבונים בהרבה מקומות בארץ, ולפעמים מעתיקים מחוזה אחד לשני, ולפעמים מעתיקים גם דברים לא מקובלים, כגון שקבלן מתחייב על דבר שלא מקובל, כגון חימום במרכז, או כל מיני דברים מסוג זה, שלא מקובל בסוג הסכמים אלו לכתוב כאלה סעיפים, או שברור שאדם סביר לא הי' מסכים לסעיף זה בהסכמים אלו. הדין הוא שאם באמת לא מקובל כלל באותו מקום לעשות כן, או שאדם סביר לא הי' מסכים לזה, יש לכאורה לומר שהייתה טעות בחוזה ואי אפשר לחייב, גם לפי שיטת הרשב"א. וכמובן רק אם זה יהי' מוכח שאין שום צד בעולם לכתוב כזה סעיף, שאם יש שכותבים זאת אז יהי' קשה לטעון זאת, והכל לפי שיקול דעת הדיינים.
♦
החוק בענין טעות בהסכם
נביא חלק מעיקרי החוק בארץ ישראל, אך יש לדעת שכל דבר יש לבדוק לגופו של ענין, ולהתייעץ כל מקרה לגופו.מי שהתקשר בחוזה, והיתה שם טעות בהסכם, וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני ידע או היה עליו לדעת רשאי לבטל את החוזה, אבל טעות אינה עילה לבטל את החוזה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע לפני שבוטל החוזה שהוא מוכן לעשות זה. אבל אם נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים, ואין הטעות עילה לבטל את החוזה. ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד, אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו.
♦
ההמלצה למעשה להתיעץ ולעיין היטיב לפני כל חתימה על כל מסמך או הסכם שהוא
לפני כל חתימה על חוזה או הסכם על כל מסמך אחר, יש לדעת שגם אם לא מבינים, או לא קוראים את כל הסעיפים, זה מחייב כל מה שנכתב. חוץ מאשר אם יהי' אפשר להוכיח על סעיף שלא דובר על כך ואין דרך האנשים לסכם כך, או שסוכם אחרת, שזה בדרך כלל אחרי התדיינות, וידונו האם זה טעות או שנכתב במתכוון, וזה תלוי גם בשיקול דעת. ודין ודברים זה יכול לגרור עלויות גבוהות, והרבה עגמת נפש. לכן מומלץ טרם חתימה על חוזים והסכמים מכל סוג שהוא, לעיין היטב בכל פרטי ההסכם, וכן להתייעץ עם דיין מומחה שמבין היטב בנושאים אלו, שכל סעיף וסעיף יהי' ברור לכל אדם, ולכתוב בצורה פשוטה השווה לכל נפש, ושלא יהי' חילוקי דעות בפרשנות וכדומה. ע"מ לא להיות מהצועקים לשעבר, שיש אנשים שהפסידו הרבה מאוד כסף, ולפעמים גם מפסידים את דירתם היחידה, עקב חתימתם על מסמכים שהם לא הבינו את משמעותם.♦ ♦ ♦