הרב משה גרינהוט

גגין ועליות[2]

א.סיכום הסוגיא פסחים פה.-פו:

דעת רב שגגין ועליות לא נתקדשו, בין בגגות ירושלים ובין בגגות העזרה. עליית היכל חריגה, כי היא נתקדשה מפני שהיא בכלל הכתוב והמצווה. מלבדם עלייה השווה לקרקע קדושה, והגמרא מעמידה באוקימתא זו גם את המקרה במשנה של החלונות ועובי החומה, וגם את האמור בברייתא שגגות הלשכות הפתוחות לחול הם קודש.
♦

ב. קשיים בהבנה שמקור דינו של רב מסברה גרידא

דין זה מייצר קושי מעשי במציאות החיים שבה החיים מתנהלים במפלסי חיים שונים. קושי זה איננו חדש לזמננו, אלא התרחש גם בסוף ימי בית שני, בו התקיימו חיים לא רק במפלס הקרקע, כפי שיעידו החפירות סביב הכותל המערבי.
מלבד הקושי שביישום הדין. קיים קושי גדול בדברי רב, הסותם ואומר 'גגין ועליות לא נתקדשו' בלי לפרש מדוע[3].

ג.החלטה היסטורית – ביאור וקשיים

הראב"ד תמיד כז א סובר שהכלל 'גגין ועליות לא נתקדשו' אינו גורף גם ביחס לגגות העזרה. לשיטתו יש לכלל זה שני חריגים: א. גגות שנבנו לאחר מועד קידוש המקדש. ב. גגות שבחרו לקדשם בשעת בנין המקדש. הראב"ד ביאר זאת בכך שבזמן בנין המקדש החליטו לקדש רק את המפלס התחתון, אבל במקומות שלא היה גג קידשו עד לרקיע וממילא אין בכח גג חדש להפקיע את הקדושה הקיימת כבר. כמו כן, גגות שראו צורך לקדשם, התקדשו בזמן המקדש עצמו.
לדעת הראב"ד עולה ממילא שאין הגג מפקיע בעיקרון את הקדושה שכן ניתן לקדשו, והקדושה הקיימת באויר חלה ממילא גם עליו, רק שבפועל לא קידשו את הגגות שהיו קיימים בזמנו, וממילא נחצצה הקדושה עד לגובה הקיים בשעת הקידוש[4].
על דברי הראב"ד יש להקשות:
א. לדבריו דין זה צריך להיות גם לכיוון ההפוך, שאם יגביהו את הבית, לא ייקדש חלקו העליון של הבית. וכן יש לחוש בקדושת ירושלים כל שאינו אוכל על הסלע, שהמפלס השווה הוא מעל מפלס הגג של העבר.
ב. קושיית הגמרא מ'כזיתא פסחא והלילא ופקע איגרא' תמוהה, שכן תיאור זה מתייחס לצפיפות הגדולה שהיתה בירושלים בסוף ימי בית שני, והדעת נותנת שעד סוף ימי בית שני לא היו עוד בתים בירושלים התלויים בזמן הקידוש, וממילא היה אפשר לאכול פסח בבתי ירושלים, וכמעט[5] אין מקום לקושיית הגמרא[6].
ג. תמוה מאד להצריך לשמור כתב ייחוס לכל בית, שיודיע מתי נבנה ומתי חרב ואיזה גובה היה בכל שלב ביחס למפלס החיים באותה עת.
וראו להלן אות ט שנתבארה דרך משלימה בדברי הראב"ד, שמיישבת קשיים אלו.
♦

ד. לא ניתן לקדש את המפלס העליון - ביאור וקשיים

ניתן להבין שלא שייך לקדש את המפלס העליון, שכן הקדושה נובעת מהקרקע, ואילו המפלס העליון בהכרח איננו חלק מן הקרקע[7]. אולם יש על כך קשיים רבים:
א. ברור שהעומד על גבי אבן בירושלים כלול בקדושת ירושלים. כיוצא בזה הנמצא על גב חמור. שאין ירושלים נידונת כטומאת המת שנחצצת ע"י אהל. א"כ מדוע הקומה העליונה חוצצת יותר ממה שנחצץ לטומאה ע"י אהל.
כל שכן שקשה, שדין גגין ועליות נאמר גם במקום שהקומה העליונה היתה מחוברת לענין טומאה מפני שיש בה חלל המחבר אותה לקומה התחתונה[8].
ב. מדוע רואים את החומה והחלונות כשטח נפרד, הרי אין תחתיהם מקום נפרד[9].
ג. מאחר שניתן לקדש את עליית ההיכל, וכתירוץ הגמרא מפני שעליית היכל נכללת בתוכנית המקדש, הרי שגם כשהקדושה תלויה במקום היא אינה נחצצת ע"י תקרה. אם כן, כל ההנחה שעליה יוסדו דברי רב נסתרת, והיה על רב לחזור בו ממנה ברגע שהוכח שעליית ההיכל אף היא קדושה בקדושת היכל, היות שבכך מבואר שניתן לקדש את המפלס העליון, ומכאן שהקדושה אינה נובעת מהקרקע אלא מהמקום.
ד. מבואר בגמרא שכשהגג שווה לקרקע שלידו הרי הוא מתקדש. ויש להבין, הרי הגג איננו חלק מהשטח שלידו, שהרי שייכותו לשטח זה התחדשה רק עתה, ובמקורו הוא שייך לשטח שמתחתיו שאינו יכול להיות סיבה לקדש אותו, וא"כ כיצד הוא מתקדש.
אלא שיש לומר שמתחברות כאן שתי הגדרות שונות: את הגדרת המקום כנמצא בתחום המקודש הגג מקבל מהשטח שתחתיו, רק שלא די בהגדרה זו כדי לקדש אותו מפני שהקדושה זוקקת שייכות לקרקע. ושייכות זו מקבל הגג מהשטח שלצדו, כאשר הגג מהווה המשך של השטח שלצדו.
רק שעל כך קשה שלעובי החמה אין שטח תחתיה שיכול להגדיר אותה כנמצאת בתחום המקודש, שכן היא נבדלת מכלל המקום של ירושלים, אם כן השטח העליון הוא היחיד שקיים בכלל הקידוש, וממילא לא ברור איך די בהיותו המשך של הצד כדי לקדש אותו[10].
♦

ה. הקדושה קיימת רק בחלק הטבעי - ביאור וקשיים

ניתן להבין שהקדושה מתייחסת למקום כצורתו הטבעית, והתוספת האנושית שלו אינה חלק מהמקום המקורי. לפ"ז לא חציצה מבדילה את המקום מלהתקדש, אלא העובדה שמדובר במקום אחר שאיננו חלק מהמקום המקורי.
לפ"ז העומד על בהמה או כלים נמצא בכלל המקום המקורי מפני שעומד על דבר ארעי שלא השתנה, ורק העומד על מקום קבוע[11] אחר אינו בכלל הקדושה.
למבואר עליית היכל שקדושה משום 'הכל בכתב' קדושתה נובעת מכך שהיא חלק מהמקום בכך שהיא חלק מהתוכנית שלו, ואילו העיר אינה חלק מהתוכנית לגבי קדושתה. אולם עדיין קיימים קשיים:
א. לא ברור מדוע כשהיא שווה לקרקע מתקדש הגג, הרי גם כששווה לקרקע הוא עדיין מקום מלאכותי שאיננו חלק מהמקום המקורי של הקדושה.
ב. לא ברור מדוע חומה שאין חלל תחתיה נחשבת מקום מלאכותי, שהרי היא ממשיכה את המקום הראשון. בשלמא, אם זו חציצה לקדושה, אפשר לקבל שיש חציצה לקדושה בכל מקרה. אבל אם הכוונה שזה מקום חדש פחות ברור איך מקום יכול נחשב מקום חדש, כשהוא בסך הכל עוטה אבנים מעל המקום המקורי.
ג. לא ברור מדוע מפלס נוסף יוצר מקום חדש. הרי ודאי כיסוי הרצפה בריצוף אבן איננו עושה אותה למקום אחר, אם כן, מדוע מילוי גבוה יותר עושה את המקום למקום אחר.
קושי זה נובע מדברי הגמרא על 'עובי החומה', שמהם עולה שמפלס חדש שתחתיו סתום אינו בכלל הקדושה.
ד. בגמרא זבחים כד א הסיקו שדוד קידש עד קרקע התהום, ולכן גם עומק הרצפה קדוש. מאידך מדברי הגמרא על 'נתלה ושחט' מבואר שגם אויר העזרה קדוש. אם כן יש להקשות על עיקר סברת רב שגגין ועליות לא נתקדשו, כמבארים שהקדושה קיימת רק במקום הטבעי ולא בצורתו המלאכותית. שכיון שהקדושה קיימת בכל האויר, הרי שהקדושה אינה מתייחסת לצורת המקום אלא לכללו, מדוע מה שהצורה הנוכחית מלאכותית יפריע לקדושת האויר, הרי האויר איננו נחצץ.
♦

ו.מקור דינו של רב מברייתא - וקשיים בכך

יש מקום לדון שעיקר דברי רב לא נבעו מסברת ליבו, ואין לבקש את פשרם בסברה וגדר מדויק, אלא עיקרם באו מתוך מקור שרב ציטט. וכן נראה לכאורה, שהרי הגמרא פו א מביאה ברייתא 'גגין הללו אין אוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים' שמתאימה עם העיקרון של רב שגגין ועליות לא נתקדשו. אמנם מדובר בה דוקא על גגין ולא על עליות, אולם מסברה הבין רב שעליות בכלל [ובירושלמי באמת נזכרו רק גגין]. עכ"פ, לפ"ז העיקר הוא מקור הדין וממנו נובעים כל דברי רב.
אם כן יש לבאר אותו - על אלו גגין מדובר? ברייתא זו נמצאת לפנינו בבבלי שבועות יז ב 'גגין הללו - אין אוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור'. אך למי מתייחס 'גגין הללו'? מרצף הגמרא בפסחים נראה שהכוונה לגגות הלשכות שהובאו קודם לכן, אלו שמצינו עליהם קודם את ההיגד ש'בנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קודש, ופתוחות לקודש ובנויות בחול תוכן קודש וגגותיהן חול', גגין הללו עשוי להתייחס אליהם, רק שהדבר תלוי, אם הוא מתייחס לאחרונות הבנויות בחול ופתוחות לקודש שתוכן קודש וגגותיהן חול, הרי שאין דין זה מלמד דבר על 'גגין ועליות' בהכללה, שכן גגין אלו אינם חלק משטח המקדש. אולם אם הכוונה להתייחס לכלל ברייתא זו ולקבוע שבכולה, גם אלו שנאמר עליהם שגגותיהם קודש [דהיינו לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול שתוכן חול] אין אוכלים בגגותיהם קדשי קדשים ואין שוחטים שם קדשים קלים, הרי שיש בברייתא זו כדי ללמד דין דומה לדינו של רב ש'גגין ועליות לא נתקדשו' ככלל.
אבל קשה, שאם זו כוונת הברייתא, הרי שהיא אמרה באופן ברור שגם כשכתוב על גג שהוא 'קודש' עדיין אין קדושתו גמורה לגבי שחיטת קדשים קלים ואכילת קדשי קדשים, ואם כן לא ברורה קושיית הגמרא מדברי הברייתא 'וגגו קודש' האמורים על ההיכל, שהרי גם על גגין הללו נאמר שהם קודש, ולמרות זאת אין דינם קודש כדברי הברייתא לעיל, ועל הגמרא להקשות כבר עליהם בלי להתייחס לגג ההיכל.
משמע מכך, שהברייתא 'גגין הללו' אינה מתייחסת לברייתות האמורות לפניה.
♦

ז.קושיות על רב ממקורות שונים

לא זו בלבד שלא ברור לנו טעמו של רב ודעתו יוצרת קושי מעשי גדול, אלא שיש קושיות רבות על רב ממקורות שונים, מה שמצריך עוד יותר שטעמו של רב יהיה ברור, עד שלא מסתבר שכל דבריו נובעים מדקדוק מברייתא.
לגוף הקשיים – את חלקם יישבה הגמרא, אולם חלק מהקושיות צריכות יישוב גם אחרי דברי הגמרא, ומעוררות מחשבה שאולי אין דברי רב מקיפים וגורפים כפי שנדמה. כלהלן:
א. קושיית הגמרא מעליית היכל שמקודשת.
ב. קושיית הגמרא מגגו קודש[12].
ג. קושיית הגמרא מלשכות שגגותיהן קודש.
ד. קושיית הגמרא מחלונות ועובי החומה.
ה. בברייתא מכות יב ב דעת ר' יהודה באילן הלך אחר נופו, ולדעת ר' אשי אף אחר הנוף. מבואר שהנוף נכלל בקדושת ירושלים למעשר וכל הנידון אם הנוף מושך את העיקר או להיפך. והרי הנוף אינו קדוש בקדושת ירושלים, שהרי הוא כגגין ועליות[13].
ו. תוספתא פסחים ו יא המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה הרי זה חייב שנ' לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. אף על פי שנ' בבית אחד יאכל אוכלין אותו בחצרותיהן ובגגותיהן, מה ת"ל בבית אחד יאכל בחבורה אחת. הרי שאוכלים את הפסח גם בגגות.
ז. במשנה מע"ש ג ו נחלקו ב"ש וב"ה בפירות שעברו בתוך ירושלים מה דינם, ומכאן שקדושת ירושלים קולטת גם את מה שעובר, על גבי חמור או על גבי עגלה[14].
ח. נאמר בגמרא 'גגין הללו אין אוכלים בהם קדשי קדשים ואין שוחטים בהם קדשים קלים', משמע שאוכלים בהם קדשים קלים, והרי גגין ועליות לא נתקדשו גם לקדושת ירושלים. אם כן גגות הלשכות שאינם קדושים גם אין לאכול בהם קדשים קלים[15].
ט. במשנה בפרק א שני חלות תודה מונחות על גג האצטבא, ולר' אלעזר בדף יג ב מדובר בחלות כשרות, וקשה שייפסלו ביוצא[16].
י. ביומא לא א אמרו על טבילות כה"ג ביום הכיפורים 'וכולם בקודש על גג בית הפרווה' – הרי שהמקווה שעל גג בית הפרווה נחשב בקודש, והרי גגין ועליות לא נתקדשו[17].
יא. בזבחים קז ב דנו אם השוחט על גג ההיכל חייב משום שחוטי חוץ או לא, שאינו פתח אהל מועד. מבואר שמצד קדושת המקום אין בו חסרון[18].
יב. בזבחים נו א הקשתה הגמרא ממשנת חלונות, ומשמע שהיא לא סוברת את האוקימתא שהם שווים לקרקע עזרה[19], שאם כן יכלה לומר שהתמעטו חלונות שאינם שווים לקרקע עזרה.
יג. מדוע יש קדושת ארץ ישראל בגגין ועליות[20].
יד. בבבא בתרא עה ב אמרו על ירושלים לעתיד לבא: "ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להגביה את ירושלים ג' פרסאות למעלה, שנאמר: וראמה וישבה תחתיה... אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלם אלף טפף גינואות, אלף קפל מגדלים, אלף ליצוי בירניות, אלף ושני שילה טוטפראות, וכל אחת ואחת הויא כצפורי בשלוותה... והצלעות צלע אל צלע שלש ושלשים פעמים - מאי שלש ושלשים פעמים? א"ר לוי, אמר רב פפי משום ר' יהושע דסכני: אם ג' ירושלים הן - כל אחת ואחת יש בה שלשים מדורין למעלה, אם שלשים ירושלים הן - כל אחת ואחת יש בה שלשה מדורין למעלה".
וקשה לומר שכל המדורים האלו שנוספים על ירושלים אינם קדושים כלל בקדושת ירושלים שהם בעליות ומדורים שלמעלה[21].
בכל קושיות אלו יש לדון - שכן על קושיות הגמרא השיבה היא עצמה, לשאלת אילן התייחסו התוס' וריטב"א. ועל דברי התוספתא בעיקרון אפשר ליישב כתירוצי הגמרא, כיון שזה לא עניינה העיקרי של התוספתא, שרק באה לומר שאין צורך לאכול את הפסח דוקא בבתים, אלא אפשר לאכול גם בחצרות.
אפשר שעל גבי עגלה באמת נכלל בקדושת המקום כיון שאין הדבר קבוע.
לא ברור שאכן נפסלים ביוצא. מכמה סיבות שיש לדון בהם[22].
אולם קשיים אלו מחזקים את הבעיה, כיצד אמר רב את דינו כדבר פשוט בלי להביא מקור ובלי לפרש טעם?
♦

ח. ביאור סברת רב וסוגיית הבבלי

נראה לבאר את עיקר סברת רב, ולאחריה להמשיך לביאור הסוגיא.
והוא, שכל דברי רב אמורים דוקא בקרבן פסח ואינם עוסקים בשאר קדשים, ואף לא במעשר שני. ולא מפני הבדל באופי הקדושה לקרבן פסח, אלא מפני נקודה מיוחדת שיש בקרבן פסח. וכדי לבאר את הדבר יש להתחיל בנקודה של סברה.
שוודאי לא אמר אדם מעולם שאין קדושת ארץ ישראל בגגין ועליות, ולא מצינו שום דיון על כך, ואפשר להביא ראיות שיש קדושת ארץ ישראל בגגותכא, אלא שגם בלי ראיות הדבר פשוט ולא עלה על דעת אדם לומר אחרת.
אם כן, באיזה סוג קדושה מתאים לדון אם היא קיימת גם בגגין ועליות? דוקא בקדושה ששייכת למבנה או בית או מקום בעל תפקוד מוגדר, שיש לדון אם חלקים מסוימים במבנה נכללים בו או שאינם נכללים בו. לעומת זאת, קדושת הארץ מתייחסת לארץ כמקום בצורתו הגולמית, ולא ליישום מסוים של פני השטח, וההתייחסות למקום כמות שהוא גורמת שכל דבר שתכניס לתוך הארץ נכלל בו.[23]
מכאן, שמצד הסברה ניתן להבין, ואפילו די בקלות, את המחשבה שקדושת המקדש אינה קיימת בגגין ועליות, בין בקדושת היכל ובין בקדושת עזרה[24], כיון שבית המקדש הוא הבית של ה', וככזה הוא קדוש כמבנה מסוים, ויש מקום לראות את העלייה, וגם את הגג כמצויים מחוץ לתחום הקדושה, מפני שהם אינם חלק מתפקוד הבית.
יש לאתגר הנחה זו, מכך שקדושת הבית קיימת גם בחורבנו, ומכאן שהקדושה היא קדושת מקום המיועד למטרה מסוימת, מקום קדוש שמיועד לבנות בו בית, וככזה אפשר שהוא כולל את כלל המקום שיכול להיות בו הבית. על כך יש להשיב, שככל שאין בית, הרי המקום קדוש ליצור בו בית. אבל כאשר יש בית, יתכן שקדושת המקום מצטמצמת לגבולות הבית, שכן המטרה של קדושת המקום היא שהמקום יהיה לבית, ולכן קדושה זו מתממשת בגבולות הבית שמיישם את מטרת הקדושה.
מכל מקום, הנחה זו היא ענין של סברה, שיש לדון אם היא נכונה או לא, אבל יש בה מובן.
מעתה יש לבוא לשלב הבא ולשאול האם הנחה זו ראויה להיאמר לגבי עיר. שכן על פניו אין לעיר מבנה מסוים וברור[25]. יתכן לדון היכן עוצרים גבולותיה של העיר, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי בפרק שלישי של מעשר שני במשנת לשכות מחילות גיתות ואילן, ובתוספתא וירושלמי שדנו בה. אולם תפקוד העיר ידוע, שהיא נועדה לבנות בתים, ולהכיל חצירות, עליות וגגות. והרי לענין הגדרת עיר לתחום ועוד נושאים, כל הבתים מצטרפים לכלל העיר, כולל בתי העלייה[26], והשייכות בחצרות קיימת גם לדר בעלייה ובמרפסת (אלא שהסולם יש בו תורת מחיצה ותורת פתח אבל לגוף השייכות לחצר אין שום חסרון), והשער בחצר נחשב שער לענין מזוזה גם לגבי העלייה[27]. אם כן, הדבר ברור שהעיר יש בה גם מקומות שאינם בכלל הבית, כגגות וחצרות, כשם שיש בה מקומות שמנותקים לגמרי מהבית, כמו רחוב העיר, ואף מקומות מחוץ לעיר שהן גבולותיה, כחומה, ולענין תחומים יש גבולות נוספים, כנהר המיועד לכביסה שהוא קצה גבול העיר לגבי תחומין בעירובין סא א. וכיון שכל תשמישים אלו הם בעיקרון חלק מהעיר, והעיר צריכה אותם, הרי שאין סיבה להגדיר שהם מהווים חריגה מן העיר לגבי הקדושה.
ואכן, כפי שהובא לעיל, מכמה מקומות נראה שגגות ירושלים נכללים בקדושתה, ובאופן שקשה להעמיד את תירוץ הגמרא.
ומעתה יש להבין מדוע סבר רב להוציא את הגגין והעליות בלי לפרש דבר בענין.
ונראה שכל דברי רב הם באמת שיפוט לגבי הבית, בו מסברה אפשר לומר שהגג איננו נכלל בבית. ורב קבע שהגג והעלייה אינם בכלל הבית, אלא הם מקום נפרד שאיננו שייך לבית, ולא קדשו לאכילת קרבן פסח[28] ששייכת לבית. ובבית זה לא נכללים גגין ועליות, כיון שהגג והעלייה הם שימוש נפרד ואינם חלק מהבית.
על הנחה זו הקשתה הגמרא כמה שאלות, שבהכללה אפשר לחלק אותן לשני סוגים: הסוג הראשון - שאלות המוכיחות שקרבן פסח עצמו נאכל בגגות ובעליות, בלי להיכנס לנקודת הסברה. לכך שייכת השאלה הראשונה מתיאורו של ר' חייא על שירת ההלל בגגות ירושלים[29], הסוג השני - שאלות שמערערות את ההנחה של רב שגג ועלייה אינם שייכים לבית, ממקורות שבהם נראה שהגג והעלייה קדושים יחד עם הבית. רוב השאלות של הגמרא הן שאלות כאלו, ובהן הגמרא מדמה את קדושת היכל ועזרה לקדושת הבתים, לפי שאופי ההיכל והעזרה הם כבית ה' והחלקים השייכים אליו. ואם לענין קדושת היכל ועזרה הגגין והעליות הם חלק מהקדושה, הרי גם לענין בתי ירושלים הגגין והעליות בכלל הבית, לענין פסח[30].
הגמרא אינה מוכנה לחלק ולומר שרב דיבר דוקא לענין גגי ירושלים, ולא עסק בכלל בקדושת עזרה והיכל, גם בלי הנימוק המיוחד של ר' יוסף שעליית היכל נכללת בקדושה מפני שהיא בכלל הכתוב ע"י דוד מיד ה'. שהרי אפשר לחלק, כעין החילוק שחילקה הגמרא לגבי מחילות מסברת עצמה בין קדושת הר הבית, שבה אין מחילות קדושות, לבין קדושת עזרה, שמחילותיה קדושות[31]. ויכולה הייתה הגמרא לחלק כעין זה, שרב אמר גגין ועליות לא נתקדשו לגבי ירושלים ולא לגבי שאר הקדושות, ובזה היו נפתרים כמעט כל הקשיים של הגמרא. אלא שהגמרא לא הסכימה ללכת בכיוון הזה, שכן כל סברת רב לא התחדשה לגבי קדושת ירושלים, אלא לגבי קדושת בתי ירושלים, מתוך הטענה שבית איננו כולל את הגג והעלייה, וככזה המבחן צריך להיות בבית ה' שהוא בית שיש בו קדושה, שהרי מצד קדושת ירושלים עצמה אין שום חסרון בגגין ועליות, שהרי ירושלים כעיר אמורה לכלול את הגגין והעליות.
ולכן הקשתה הגמ' מעליית היכל, ותירצה בלשון זו 'אמר רב יוסף, מהיכל ניקום וניתיב איניש, שאני היכל דכתיב 'ויתן דוד... ועליותיו וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל', ולשון זו 'מהיכל ניקום וניתיב איניש' משתמעת לא רק על הקושיא אלא גם על צורת הישיבה, שכיון שנאמר 'מיד ה' עלי השכיל' הרי שישיבת גבוה בהיכל כוללת את העלייה[32], אולם אדם איננו יושב ע"ג העלייה יחד עם ביתו.
וזה מורה ששורש דברי רב נמצא בכלל המשניות הרואות את הגג כמקום נפרד מהבית, וכאמור בפרק תשיעי של עירובין: 'כל גגות העיר רשות אחת הן', שרואות את רשות הגג כנבדלת מרשות הבית, מפני שהגג פחות משמש את הבית. ולדעת חכמים חצרות הין רשויות נבדלות אולם גגות הם רשות אחת, מפני שאינם משמשות את הבתים כמו החצרות. ואף שהלכה כר' שמעון שגגות חצירות וקרפפות רשות אחת[33], מכל מקום הגגות נבדלים מן הבית ואינם מיועדים מטבעם לערב, ואילו החצרות מטבען מיועדות לתשמישים נפרדים של כל אחד ואחד.
ונמצא שכל דין הגמרא איננו בקדושת ירושלים אלא בהגדרת הבית וגבולותיו. הגדרה זו אינה הגדרה בקדושה. אלא בהלכה שפסח נאכל רק בבית.
מהו ייחודו של קרבן פסח שנאכל דוקא בבית ולא בגג ועלייה?
הדבר פשוט, שכן נאמר בתורה על פסח שהוא נאכל בבית, ככתוב (שמות יב) 'בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה' 'על הבתים אשר יאכלו אותו בהם' והגמרא פז א הביאה מחלוקת תנאים אם פסח נאכל בשתי בתים או בשתי חבורות, אולם מכל מקום ברור שמצות הפסח היא שהוא ייאכל בבית[34], ולכן אמר רב שהגג איננו בכלל בית. ואין כוונתולג רק כשהתחיל לאכול את הפסח בבית שאסור לאכלו בגג, שזה שינוי מקום של אכילת פסח בשני בתים, אלא שאסור לאכול את הפסח ברחוב, אלא רק בבית.[35]
ומכלל זה שגג איננו בכלל בית לדעת רב, כיון שזיקתו למגורים בבית אינה מוחלטת[36].
ואכן בתוספתא ו יא אמרו 'אף על פי שנ' בבית אחד יאכל אוכלין אותו בחצרותיהן ובגגותיהן מה ת"ל בבית אחד יאכל בחבורה אחת', תוספתא[37] זו כבר הובאה לעיל כסותרת את דברי רב (אלא שיתכן ליישבה באותו דרך שיישבה הגמרא, בגג השווה לקרקע – כפי שפירשו מפרשי התוספתא המנחת ביכורים והמנחת יצחק), מכל מקום שמענו שדנו שנאכל דוקא בבית ולא בחצר. ונראה שגם כשריבו שאוכלים אותו גם בחצרות וגגות, זה נובע מטפלותם היחסית לבית, שכן גם לענין דיורי אדם החצר והגג הם המשך דיוריו, כמבואר במשנה עירובין ט א, ומכאן שאין אוכלים קרבן פסח ברחוב העיר.
מה שקרבן פסח שייך לבית, שורשו בנס שבפסח מצרים שבו ניתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, והבית ופתחו היו חלק מהנס עצמו[38].
עד כאן נתבארו הגגין, ונראה שגם העליות[39] המדוברות כאן הינם עליות שבתוך הבית, שהינם קומה שנייה של הבית ואינם משמשות לעיקר תשמישו וכעליית היכל, שכן עליות אלו הן שדומות לגגין[40]. ובאמת בירושלמי ז יב נזכרו רק הגגות ולא נזכרו העליות, ונראה מדברי הירושלמי שרק גגות לא נתקדשו אבל עליות נתקדשו, וזה מפני שהעליות קרובות יותר להיכלל בבית.
למרות שדברי רב 'גגין ועליות לא נתקדשו' נראים כמדברים על חלות הקדושה בכלל, נראה שלשון זה מתייחס למשנה המדברת על אכילת קרבן פסח, ומשמעה 'גגין ועליות לא נתקדשו לאכילת פסחים'.
ראיה לגישה זו יש לראות בירושלמי ז יב [כלל שיטתו תבואר להלן אות יא בע"ה] - ר' מיישא רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב גגות ירושלם חול. והא תנינן מן האגוף ולפנים כלפנים מן האגוף ולחוץ כלחוץ פתר לה בגג מבוצר לאויר חצר הא מתניתא. ופירוש 'גג מבוצר לאויר חצר' הוא שהגג מוקף בחצר מארבע רוחותיה[41], ולכן הוא שייך לחצר. והרי שייכות זו היא לחצר ומכל מקום היא מועילה, כיון שעיקר הנושא הוא אם הגג נבדל מהבית, ונבדל מהבית משמעו שהוא שייך לכלל גגות העיר, שהם רשות נפרדת מהבית המשותפת לכלל בני העיר. אבל גג שמוקף בחצרות אינו רציף לשאר הגגות, ולכן איננו בכלל רשות העיר אלא טפל לבית ולחצר שעמו.
וכל סברה זו מתאימה רק אם התפיסה היא במידת השייכות בין הגג לבית ולחצר, שהם תשמישיו של האדם, אבל אם הנידון שייך לקדושת המפלס העליון, אין שום תועלת בהיות הגג מבוצר לאויר החצרות, שהרי הגג מוקף בחצר, אבל גם ביחס אליה הוא מפלס עליון. אמנם, הדבר ברור שהבבלי חלוק על הירושלמי בדין גג מבוצר לחצרות, שהרי לפי הנחה זו גג ההיכל ועלייתו קדושים, שכן הם מבוצרים בחצרות המקדש ואינם שייכים לכלל החצרות. ואכן הירושלמי אח"כ מעתיק את הברייתא 'גגות ההיכל קודש' בלי לסייג אותה כלל, וזה מפני שהיא מתאימה לעיקרון שהגג מבוצר לאויר החצר. אולם מכל מקום יש לשמוע מדבריו את כלל הנושא הנידון, שהוא שייכות הגג לבית ולא שייכות הגג למפלס הקדושה.
לפי המבואר, שאין זו הלכה בקדושת ירושלים וכל הדין האמור נוגע ליחס הבית לגג. יש להבין נקודה בדברי הגמרא. הגמרא פו א הקשתה מ'החלונות ועובי החומה כלפנים, בשלמא חלונות משכחת לה דשווה לקרקע עזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה?' כלומר, שברור לגמרא, שהחלונות שהם חלק מעובי הקיר הם בכלל גגין ועליות, שכן הם אינם חלק מהמפלס התחתון.
אולם לשון הגמרא בשאלה מתייחס לעזרה, ויש להבין מדוע לא דיברו על חומות ירושלים? ומנין שמדובר גם בחומת העזרה ולא רק בחומת ירושלים?
לכאורה ההוכחה של הגמרא שמדובר בחומת העזרה היא מהרישא של 'מן האגף ולפנים כלפנים', שהגמרא פה ב פירשה כמתייחס גם לשערי העזרה וגם לשערי ירושלים, ושסתירת הדקדוק באגף עצמו נובעת מכך שבאגף עצמו הדין משתנה בין ירושלים לעזרה, וממילא נקטה המשנה לשון דו משמעית שתלמד את ההבדל בין אגפיה של ירושלים לאגפי העזרה. מכל מקום, היות שהרישא מדברת בשניהם, מסתבר שגם הסיפא מדברת גם על חומת ירושלים וגם על חומת העזרה. אולם נקודה זו מבליטה גם את הקושי, מדוע הגמרא מדברת דוקא על חלונות וחומת העזרה, ולא על חלונות וחומת ירושלים?
נראה שהתשובה לכך פשוטה, חלונות חומת ירושלים ועובי חומתם יכולים להיות חלק מבית הבנוי בחומה, וממילא להיחשב כחצירו של אותו הבית הבנוי בהם, וכביתה של רחב ביהושע ב, וכבית הבנוי בחומה במשנה ערכין ט ה. רק על החלונות ועובי החומה שבעזרה הקשו בהנחה שמדובר בעובי החומה שאיננו חצר של לשכה. ועל חלונות אמרו שיתכן שמדובר ששווים לקרקע העזרה, דהיינו שהם גבוהים רק מבחוץ ואילו בפנים הם במפלס הקרקע, ועל עובי החומה שמדובר ב'בר שורא', וראה על כך להלן אות יג.
כאמור לעיל, הרווח מהבנה זו הוא שאין שום קושי בדין מעשר שני ובעיקר ענינה של ירושלים.
♦

ט. דברי הראשונים

מדברי ראשונים מספר נראה שאין דעתם כך[42], אלא הם סוברים שהסוגיא אמורה לגבי עיקר קדושת ירושלים ולא רק לקרבן פסח. אולם יש מן הראשונים שדבריהם נראים מסכימים לכך.
א. הרשב"א בתשובה א לד נשאל "שאלת עוד בפרק שני /שבועות/ (דף י"ז ב) גגין הללו אין שוחטין שם קדשי הקדשים ואין אוכלין שם קדשים קלים. ותמהני אפילו למאן דאמר גגין ועליות לא נתקדשו מי גרעי משאר העיר שנאכלין בה קדשים קלים?".
ברייתא זו מתייחסת לגגות הלשכות, והגירסה שבפני השואל היתה שגגות הלשכות אין אוכלים בהם קדשים קלים, על כך תמה השואל: אפילו למ"ד לא נתקדשו 'מי גרעי משאר העיר שנאכלים בה קדשים קלים?'.
שאלת השואל אינה ברורה דיה, הרי אם גגין לא נתקדשו ודאי שהם גרועים משאר העיר, ששאר העיר קדושה ואילו גגות העזרה אינם קדושים. יתכן[43] לפרש את דברי השואל, ואת דברי הרשב"א המסכים עמו, בכך שדרגת הקדושה בגגין יורדת במעלתה מעלה אחת, ולכן גגות העזרה קדושתם כקדושת ירושלים לאכילת קדשים קלים. הסבר זה כתב הקהילות יעקב פסחים סב בביאורו השני[44]. אולם יש הבדל בענין זה בין הרשב"א לשואל. לרשב"א יש דקדוק לשון כזה בגמרא, שהרי לגירסתו נאמר 'אין אוכלים שם קדשי קדשים', וניתן לדייק (כפי שהקשו תוס' שבועות יז א) שקדשים קלים אוכלים בגגות הלשכות. ומכאן יכול הרשב"א לחדש את הסברה שהקדושה יורדת בדרגה אחת. לעומת זאת, לגבי השואל, שגירסת ספרו היא 'אין אוכלים קדשים קלים', לא ברור מנין הבטחון הזה שגם למ"ד גגין לא נתקדשו לא גרעי משאר העיר. אמנם יתכן לשאול כך מסברה, אבל אין לזה הכרח. והרי הרשב"א מסכים בתשובתו[45] שלפי גירסה זו מדובר בשאלה גדולה, כאשר על פניו אין כאן שום קושי, ורק שהיות שהגירסה שגויה, ממילא אפשר ללמוד את חידוש הירידה בדרגה אחת.
אולם אם ההנחה הפשוטה נובעת מניתוח הסוגיא בפסחים כמתייחסת דוקא לאכילת קרבן פסח ולא לכלל קדושת ירושלים, הרי קושיית השואל פשוטה, שגגות ירושלים קדושים לאכילת קדשים קלים, ואיך יהיו גגות העזרה גרועים מגגות ירושלים, וגם תשובת הרשב"א פשוטה[46].
ב. התוס' מכות יב א. הקשו כיצד הנאמר בגמרא שאוכלים מעשר שני בנוף האילן מתאים להלכה שגגין לא נתקדשו, ותירצו בתירוצם השני 'דמיירי [אפי'] באילן שענפיו מרובין ואויר ירושלים כירושלים', ודבריהם צריכים פירוש [וראו בהערה[47] ביאורי אחרונים בדבריהם]. ונראה שבקושייתם הם הבינו שדין גגין ועליות מתייחס לכל סוגי הקדושות בין קדושת ירושלים ובין קדושת המקדש, ובתשובתם השנייה תירצו שהדין אמור דוקא בבית ולא בעיר, שכן 'אויר ירושלים כירושלים', דהיינו שאין לירושלים מבנה מסוים שיישלול מהאויר שעל גבי האילן את היותו חלק ממנה.
ג. הראב"ד תמיד כז א הקשה איך קרא המלך בבימה של עץ שעשו בעזרה הרי גגין ועליות לא נתקדשו. ואחרי שיישב שבימת העץ היא מבנה זמני, כתב שאין הקושיא מתחילה, מפני שדין גגין ועליות לא נתקדשו הוא דוקא בגגין ועליות שהיו בזמן קידוש המקום, ולא בגגין ועליות שהיו אח"כ, שכיון שקדש האויר עד הרקיע ממילא אי אפשר לבטל את הקדושה בכך שבונים מפלס נוסף.
וקשה, שלדעתו אין מקום לקושיית הגמרא על רב מכזיתא פסחא ופקע אגרא, שהרי מן הסתם עדות זו היא מסוף ימי הבית, וא"כ מן הסתם בתי העיר חדשים ואינם מזמן קידוש ירושלים[48], וממילא אפשר לאכול בגגותיהם את הפסח.
אולם למבואר לא קשה. שדברי הראב"ד ממעטים דוקא בבית המקדש שהדין נובע מקדושתו ושייכת טענת הראב"ד שבנייה מאוחרת לא יכולה להפקיע את קדושת האויר, אולם בירושלים שאין גבול לקדושתה ודין גגין ועליות מתייחס לבית עצמו, הרי ודאי שצורת הבית משתנה במשך הדורות והקביעה אם הגג כלול בבית תלויה בבית הקיים בזמן קיום המצוה[49].
♦

י. גגין הללו

קושיית הגמרא 'תא שמע וגגו קודש, ותשובתה 'ותסברא והא קתני גגין הללו אין אוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטים שם קדשים קלים' צריכה התייחסות משלה. ויש לבאר למה מתייחסות ברייתות אלו ומה פירושם.
מדברי הגמרא נראה שהמימרא 'גגין הללו' מקבילה להגדרת הגגין כגגין שאינם קדושים.
ברייתא זו נמצאת בתוספתא כלים (בבא קמא) (צוקרמאנדל) פרק א הלכה יא: "ר' יהודה אומר מחילות שתחת היכל חול וגגה של היכל קדש אין אוכלין שם קודשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים והטמאים שנכנסו לשם הרי אלו פטורין".
הלשון 'גגין הללו' איננו נמצא בה אלא רק הקטע 'גגה של היכל קודש', ומשמע שהכל מתייחס לגג ההיכל[50]. וגג ההיכל שאמרו עליו שהוא קודש, איננו קדוש לכל דבר. נקודה זו מתאימה לפירוש רש"י בקושיית הגמרא ש'גגו קודש' מתייחס לגג ההיכל, ותירוץ הגמרא שאין קדושת גג ההיכל גמורה מתאים לדברי הברייתא. אולם אי אפשר להניח שלפני הגמרא עמדה ברייתא זו כצורתה, שאם כן, לא מסתירה ולא מדברי רב היא קשה, אלא מצד עצמה היא צריכה פירוש, שאם הברייתא קובעת שגגה של היכל קודש ויחד עם זאת שאין אוכלים ושוחטים שם הרי ממילא עולה הקושיא במה גג ההיכל קודש.
גם לשון 'גגין הללו' אינו יכול להיכנס לברייתא זו, שכן לא נאמרו קודם לכן גגים כלל. רש"י שבועות יז ב פירש 'גגין הללו – שבעזרה', אולם לא ברור מה נכלל ב'הללו' ומה מתמעט ממנו.
למעשה, לפי לשונה ברייתא זו היא חלק מרצף ברייתות האמורות בתוספתא מעשר שני פרק ב יג-טו:
לשכה בנויה בקודש ופתחה לחול תוכה חול וגגה קודש [אין] אוכלין בה קדשי קדשים ואין שוחטין בה קדשים קלים ואין חייבין עליה [משום] טומאה.
בנויה בחול ופתחה לקודש אף על פי שאין מקיימין כן תוכה קדש וגגה חול אוכלין בה קדשי קדשים [ושוחטין בה קדשים קלים] וחייבין עליה משום טומאה.
בנויה בקודש ופתוחה לחול ולקודש כולה קודש בנויה בחול ופתוחה לקודש ולחול כולה חול בנויה בקודש ובחול ופתוחה לקודש [ולחול] כגון לשכת בית המוקד תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש ומכנגד החול לחול חול אם לאכילת קדשים הכל הולך אחר פתחה אם לעניין טומאה מכנגד חומה ולפנים הכל הולך אחר פתחה היתה בנויה בחומת ירושלם אוכלין בה קדשי קדשין ואין שוחטין בה קדשים קלים היתה בנויה בחומת עזרה שוחטין [בה קדשים] קלין ואין פודין בה מעשר שיני בית הבנוי בחומה ר' יהודה או' כאילו הוא מבחוץ ר' שמעון או' כאלו הוא מבפנים כל הלשכות כולן בנויות בקודש ר' יוסה או' תחומי ארץ ישראל שבכתובים נידונין בחוצה לארץ ר' לעזר בי ר' יוסה אומ' נידונין בארץ ישראל.
ונראה שכאן מקומה של ברייתא זו, והיא סוכמת ענין זה ואומרת ש'מחילות שתחת ההיכל חול וגגו של היכל קודש', וכל גגין שאמרנו שהם קודש, עדיין אין אוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטים שם קדשים קלים. והיא מתייחסת לכל גגין הללו יחד, וקובעת שכל הגגין שאמרו שהם קודש אינם קודש לענין אכילת קדשי קדשים ושחיטת קדשים קלים, בין גגי הלשכות שנחשבו חול, ובין גג ההיכל.
אולם אם כן, הרי ברייתא זו קשה מצד עצמה, במה גגין אלו קודש אם אכן דינם הוא שאין הם קדושים לענין שחיטת קדשים ואכילת קדשי קדשים?
נראה שהיה ברור לגמרא שמשמעות 'גגות קודש' על כולם הוא לענין כל תשמישי הקודש שבהם, ורק על גג ההיכל התקשתה הגמרא, שכן גג ההיכל לא נועד לשמש לשום דבר. ובשלמא אם הכוונה היא ששוחטים בו קדשים אפשר לומר כן, כדרך שנאמר במשנה זבחים ו א על השוחט בגג המזבח ובברייתא זבחים סג א על האוכל קדשים בתוך ההיכל. אבל אחר שלהלכות אלו אין הדבר קודש, שוב קשה לגמרא מה משמעות הדין ועל כך אמרה שהכוונה היא שעושים בו תשמישי הקדש בכך שהוא נועד למדידת וקבלת מידות המודדים[51].
ואפשר יותר, שהגמרא הבינה שמושג 'גגו קודש' יכול להתייחס לכך שלא ייאסר ביוצא [וראו לעיל הערה כ]. אבל לגג ההיכל שום דבר לא אמור להגיע, ועל כך השיבה הגמרא שיש תשמישים אחרים שעשויים להיעשות בגג ההיכל.
אולם פירוש זה קשה מאד, שכן תשובת 'לאותן שתי אמות' מתאימה לגג שער שושן שבו היו שתי אמות אלו, ולא לגג ההיכל, שבאמת לא השתמשו בו כלל.
מקור נוסף שבו נמצאת ברייתא זו הוא בשבועות יז ב: "גגין הללו - אין אוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, וטמא שנכנס דרך גגין להיכל - פטור, שנאמר: ואל המקדש לא תבא, דרך ביאה אסרה תורה".
ונראה שהקשר הברייתא הוא הסיפא, והיא מתייחסת למשניות במעשר שני על לשכות וגגותיהם הנמצאים בגבול העזרה, אולם אינה מתייחסת ישירות לגגות מסוימים מהם. ועיקרה לומר שגגין הללו שדינם שהם חול, אין אוכלים שם קדשי קדשים וקדשים קלים, והנכנס דרכם להיכל פטור שאין זו דרך ביאה.
וגם האמירה "וגגו קודש" מתייחסת למקרה זה עצמו, שנכנס דרך גגין להיכל.
משמעות ברייתות אלו משתנה. לדעת רב הן מדברות גם על גגין הבנויים בשטח הקודש, ולכן הגמרא צריכה לפרש את המושג 'וגגו קודש' לאותן שתי אמות. ואילו לחולקים על רב הן מדברות על גגין שונים, 'גגו קודש' מדבר על גג שערים שבתוך שטח העזרה, ואילו 'גגין הללו' מדבר על הגגים שבגבול שהן בראש לשכות הפתוחות לקודש ובנויות בחול.
ראה עוד על ענין זה להלן בדברי הרמב"ם.
♦

יא. דעת הירושלמי

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק ז: "רב שאול לרבי חייה רבה גגות ירושלם מה הן? א"ל מן מה דמתלין מתלא פיסחא כזיתא והלילה מתבר אגרייא הדא אמרה גגות ירושלם קודש. ר' ירמיה ר' מיישא רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב גגות ירושלם חול. והא תנינן מן האגוף ולפנים כלפנים מן האגוף ולחוץ כלחוץ פתר לה בגג מבוצר לאויר חצר הא מתניתא. והא תנינן החלונות ועובי החומה כלפנים. עוד היא בגג מבוצר לאויר חצר היא מתניתא. ואתיא כההיא דאמר רבי אחא בשם רבי חיננ' [איכה ב ח] ויאבל חיל וחומה. שורא ובר שורא. אם עובי החומה קידשו כל שכן חלון א"ר אחא בחלון שעל גבי האגוף נצרכה אף ע"ג דתימר לא קידשו תחת האגוף של ירושלם חלון שע"ג האגוף קודש. תני בשם ר' יהודה מחילות שתחת ההיכל חול וגגות ההיכל קודש".
מהלך סוגיית הירושלמי הוא כלהלן. תחילה הביאו ללמוד מדעת ר' חייא שגגות ירושלים קודש, ובשם רב שחלק על כך. וע"ז הקשו כמה קושיות, שיש לפורטן.
א. והא תנינן מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ?
ההסבר הפשוט הוא שקושיא זו היא על דרך הכללה, שמשמע שכל מה שנמצא לפנים מן האגף קדוש. אולם הסבר זה קשה, שכן הירושלמי מעמיד אוקימתא בתירוצו, אבל אם המשפט 'מן האגף ולפנים' מתפרש בדרך כוללת, הרי כל אוקימתא נסתרת, שכן משמע שכל שלפנים מן האגף קדוש.
ונראה שקושיית הירושלמי היא שלשון 'אגף' מתפרש גם מלשון 'הגפת הדלתות' וגם מלשון 'אגפיים', דהיינו חלקים מוגבהים של הדבר, כפי שנקראים כנפי העוף 'אגפיה' בחולין מו א, וכן 'אגפי' אמת המים במו"ק ד ב, שאלו דברים שעל גבי הדבר ומגינים עליו[52]. ולכן הביטוי 'מן האגף ולפנים' נכון גם עליהם.
פתר לה בגג מבוצר לאויר חצר היא מתניתא. תשובת הירושלמי היא שמדובר בגג שמוקף בחצר, ולכן הוא משתייך לבית, כפי שנתבאר לעיל 'מבוצר' משמעו מוקף ולא שווה בגובהו.
ב. והא תנינן החלונות ועובי החומה כלפנים? כלומר שהחלונות שבחומה אינם חלק מבית כלשהו ובכל זאת דינם כבפנים.
עוד היא בגג מבוצר לאויר חצר היא מתניתא. אף אותם תעמיד כאשר הגג מבוצר לאויר החצר. שהיות שגג המבוצר לאויר חצר הוא חלק ממנו, הרי ממילא אם נעמיד את החלונות שבחומה בבתים הבנויים בחומה שיש להם חלונות, הרי ממילא הם חלק מהבית.
ובכך נעמיד את החיל והחומה על חלקי החומה הנמוכים, שעליהם בנויים בתים וממילא החומה ממשיכה אותם.
לפ"ז הגדרת 'גג מבוצר' מקבלת כאן ריבוי מסוים, שגם כל גג שממשיך בית דינו כדין גג מבוצר[53]. וזה דוחק, שמשמע ש'מבוצר' זו אוקימתא מציאותית ולא אוקימתא רעיונית.
אולם יתכן שאין צורך שיהיה הגג מוקף מארבעה צדדים אלא די בכך שיהיה מוקף משלושה צדדים, ובכך הוא ג"כ מבוצר לאויר חצר. ועל דרך ששלוש מחיצות דאורייתא להחשיב מקום כמוקף, גם לעניננו הגג נחשב מוקף כבר משלושה צדדים. ולכן החומה יכולה להמשיך את אויר החצר המבוצרת אליה. לפ"ז זו אוקימתא, שכן לא בהכרח שכל חלון יהיה מוקף משלושה צדדים.
ג. אם עובי החומה קידשו כל שכן חלון? קושיא זו בפשטות קשה על המשנה בכל מקרה, שהחלונות יותר שייכים לעיר מאשר עובי החומה.
א"ר אחא בחלון שע"ג האגוף היא מתניתא. דהיינו שהמקום התחתון איננו חלק מהעיר, ורק החלון משמש כחלק ממנה. ובפשטות אין הכוונה שע"ג החומה למעלה מן האגוף אינו קדוש, אלא שנאמרו חלונות ללמד עוד חידוש, ויש ללמוד ממנו לצד השווה. אולם אין הדבר מוכרח.
♦

יב.הקושיות שאינן נמצאות בירושלמי

יש לשים לב שהירושלמי לא שאל חלק גדול מקושיות הבבלי. למרות שכלל מבנה הסוגיא דומה[54]. היות שהירושלמי השמיט את 'עליות', הרי שלא היה לו מה לשאול מעליית היכל. אולם יש לעיין בהשמטת השאלות ממשנת לשכות שבמע"ש ג. הבדל נוסף בין הבבלי לירושלמי נמצא בפירוש משנת 'תחת האגוף', שהירושלמי שואל ממנה בהתאם להנחה שהיא מדברת על האגוף של ירושלים, ואילו בבבלי פירשו אותה בהתאם להנחה שהיא מדברת על העזרה. כפי שצויין לעיל, בבבלי פה ב נאמר שמשנה זו מדברת גם על ירושלים וגם על העזרה, אולם אין בכך כדי לבאר בדברי כל אחד מן התלמודים ממה הקשו.
אולם הדבר פשוט, ומתבאר ממילא.
בירושלמי הדיון מתחילה עוסק ב'גגות ירושלים', ולכן אין לשאול מגגות העזרה. שכן יתכן בעיקרון להבין שגגות העזרה כולם קודש ורב לא דיבר עליהם כלל, מחומרת המקדש. אולם נראה יותר לפרש על דרך הירושלמי עצמו, שכיון שהמקדש כולו בית, הרי לשכותיו דרך כלל מבוצרות לאויר חצר, ואין צורך באוקימתא מיוחדת לכך. הדבר ברור לגבי גג ההיכל, שהוא מבוצר לאויר חצר, אולם נכון גם לגבי גגות הלשכות שהפנימיות מבוצרות, וגם החיצונות עשויות להיות מבוצרות, אם נסתפק בשלושה צדדים מבוצרים.
בהנחה כזו לא יכלו לשאול על ההיכל, שהרי ידוע שההיכל מבוצר, ומרגע שנאמר תירוץ זה הרי ההיכל והלשכות מבוארים ממילא.
♦

יג.שורא ובר שורא

הגמרא הקשתה על חלונות ועובי החומה שדינם כלפנים: 'בשלמא חלונות משכחת לה בשוים לקרקע עזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה? משכחת לה בבר שורא, דכתיב ויאבל חיל וחומה ואמר ר' אחא ואיתימא ר' חנינא שורא ובר שורא'. ופרש"י 'בר שורא חומה קטנה לפנים מן החומה הגדולה והיא נמוכה ושווה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות'.
על פניו, לרש"י הגמרא לא שינתה כלום מההנחות ההלכתיות שלה, אלא רק הוסיפה אוקימתא מציאותית שבה הנחות אלו יתאימו למקרה המדובר. אולם יש בכך כמה קשיים:
ברור שאין להגדיר כ'חומה' קיר השקוע בקרקע, לכן 'בר שורא' צריך להיראות חומה. מלשון רש"י משמע שבר שורא שווה לקרקע עזרה אולם איננו המשך רציף שלו, אלא החומה הפנימית הנמוכה שווה לקרקע העזרה מרחוק[55]. ולפי זה השוויון לקרקע העזרה הוא בגובה המפלס. ואין צריך לומר שד"ז תמוה, שתהיה משמעות לגובה הכללי של המפלס כאשר אין הגג יכול להיות המשך שלו משום בחינה.
קושי נוסף שיש בדברי רש"י הינו מה שרש"י כותב שבר שורא נמצא בצד הפנימי של החומה הגדולה. רש"י הוכרח לכך מפני שנאמר בגמרא ש'בר שורא' שווה לקרקע עזרה, וודאי אין ערך למה ששווה לקרקע עזרה מבחוץ וחצוץ ע"י חומת העזרה. אולם דבר זה תמוה במציאות, לשם מה נעשית חומה נמוכה זו? אנו מכירים חומה חיצונית נמוכה העשויה באלכסון ומכונה 'חלקלקה', מטרתה למנוע את ערעור יסודות החומה העליונה, ולמנוע התקרבות לחומה שלא תאפשר ירי חיצים לעבר המסתערים על החומה, אולם לא ברור מה מועילה חומה נמוכה פנימית[56].
להלן מספר הצעות לבאר את דברי הגמרא:
א. כוונת הגמרא איננה לחלקלקה אלא למעלות החומה. שכיון שיש דרך לעלות לחומה, הרי החומה מחוברת למפלס הקרקע. הגמרא מכנה מדרגות אלו כחומה קטנה, אולם מטרתם היחידה היא לאפשר גישה לחומה.
ואף שבגגין ועליות ג"כ אפשר לעלות אליהם בסולם או במדרגות, הרי בגגין ועליות לא תמיד היכולת לעלות מחברת את שני המפלסים, שהרי בסולם אפשר גם לנתק את העלייה. וכן סולם דינו כמחיצה. אבל מדרגות[57], לפחות כשתשמישן נוח, הרי הן מחברות אחד את השני. וזו כוונת הגמרא חיל וחומה שורא ובר שורא, לא לחומה הקטנה, אלא לחיילות העומדות על החיל ועל החומה. וכוונת מושג החיל הוא לרחבה שממשיכה את החומה, כעין החיל של המקדש, שאפשר שהוא כעין רחבת כינוס החיילים או האוצרות שסביב לבית. ולא כחצר שהיא שימושית, וגם לחומה יש חיל, שהוא החיל שממנו עולים לחומה.
ולפ"ז אפשר שישתנה הדין ככלל בחומה והיא תחשב המשך לקרקע שלפניה, מחמת תירוץ הגמרא[58].
ב. כוונת הגמרא לרחבה שלפני החומה, הנקראת על שם החומה[59]. ומשמעות עובי החומה היא שגם כשרחבה זו נמשכת לתוך עומק החומה היא נחשבת חלק מקדושת המקום, אולם כלל החומה באמת אינה בכלל הקדושה.
פירוש המילה 'בר שורא' איננו חומה קטנה, אלא תוצאת החומה. כפי שבן אדם איננו אדם קטן אלא בנו של אדם. לחילופין, בר שורא משמעו מה שמחוץ לחומה, כמשמעותה הארמית הנוספת של המילה 'בר'[60].
♦

יד.דברי הרמב"ם

כדי לעמוד על שיטת הרמב"ם יש לראות את דבריו בכמה הלכות:
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה ז: "הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול אם היו גגותיהן שוין עם קרקע העזרה תוכן חול וגגותיהן קדש ואם אינן שוין אף גגותיהן חול שהגגות והעליות לא נתקדשו, לפיכך גגין אלו אין אוכלין שם קדשי קדשים ולא שוחטין קדשים קלים".
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה ח: "היו בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור, וגגותיהן חול לכל דבר".
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט הלכה א: "כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה, והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר לוקה שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, והוא שיניחנו בחוץ, שהוצאה כתובה בו כשבת לפיכך צריך עקירה והנחה כהוצאת שבת, ואין מוציא אחר מוציא בפסח שכיון שהוציאו הראשון נפסל, מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ, החלונות ועובי הכותלים כלפנים, הגגין והעליות אינן בכלל הבית".
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י הלכה ה: "וכן הבכור שהרי נאמר בו ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, וכל אלו הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה, וכולן נאכלים בכל העיר שנאמר את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור לא נאמר בהן במקום קדוש שהיא העזרה אלא טהור שהוא כל מחנה ישראל שכנגדו לדורות ירושלים, והוא הדין למעשר ופסח שהרי הן קדשים קלים כשלמים, והחלונות ועובי החומה כלפנים".
רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ב הלכה טז: "בתים שבצד החומה שפתחיהם לפנים מן החומה וחללן לחוץ, מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר ומכנגד החומה ולחוץ אין אוכלים שם ואין פודין שם להחמיר, היה חללן לפנים ופתחיהם לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ פודין בו ואין אוכלין, ומכנגד החומה ולפנים אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר, והחלונות ועובי החומה כלפנים".
אלו דברי הרמב"ם על עניינים אלו, ואם נסכם את הדינים העולים ממנו בפשטות, מבלי עיון במשנה ובתלמוד, יעלו המסקנות הבאות:
בכל הקשור לקדושת ירושלים וקדושת העזרה לא הגביל הרמב"ם את גבולות הקדושה כמוציאים מכללם גגין ועליות, כך שהדין הוא שאוכלים קדשים קלים ומעשר שני גם בגגין ועליות. ההגבלות שהרמב"ם מביא על קדושת ירושלים הן לגבי בתים שבחלל העיר ופתחיהם לחוץ, אבל לא לגבי גגין ועליות הנמצאים בתוך ירושלים[61]. בנוסף, לגבי קדושת ירושלים הן למעשר שני והן לקדשים קלים כתב הרמב"ם שהחלונות ועובי החומה כלפנים בלי הגבלה.
לגבי קרבן פסח כתב הרמב"ם שגגין ועליות 'אינם בכלל הבית', כשהמשמעות הפשוטה היא שאין אוכלים בהם קרבן פסח. אולם לגבי חלונות ועובי הכתלים כתב שהם כלפנים ודינם שאוכלים בהם את הפסח.
לגבי קדושת העזרה כתב שגגי הלשכות הפתוחות לחול שתוכן חול מחמת פתחן, אם גגן שווה לקרקע העזרה קדושים ואם גגן למעלה מקרקע העזרה אינם קדושים.
הקשיים העיקריים על הרמב"ם הם:
א. מדוע הרמב"ם לא הזכיר את דין גגין ועליות בקדשים קלים [ובמעשר שני].
ב. מדוע הרמב"ם הביא את דין החלונות ועובי החומה כלפנים, בלי להתחשב בתירוץ הגמרא 'בשווים לקרקע עזרה' ו'בר שורא'.
ג. מדוע הרמב"ם הביא את דין 'גגות הלשכות' דוקא בלשכות שתוכן חול, בעוד בגמרא מבואר בפשטות שדין זה הוא כללי, ונכון לכאורה גם בכל הלשכות.
להלן יבוארו עיקר דברי הרמב"ם בביאור הסוגיא בדומה לדרך שהוצעה בעיקר הסוגיא, לצד מספר הבחנות שהן ייחודיות לרמב"ם בסוגיא, ויש לבררן[62].
העיקרון של הרמב"ם הוא שגגין ועליות נידונו ביחס לבית, וכלשון הרמב"ם ש'אינם בכלל הבית', הגדרה זו נכונה דוקא בקרבן פסח[63] שמקום אכילתו הוא בבית וכלעיל.
אולם הרמב"ם לא הביא כלל את הנידון לגבי הלשכות, מלבד דברי הגמרא שהעמידה את הלשכות כשגגותיהם שווים לקרקע עזרה, מהם יש ללמוד שלשכות שבנויות בקודש ופתוחות לחול כשגגן אינו שווה לקרקע עזרה אין גגן קדוש.
אולם בפשטות אין ללמוד מכאן דבר על גגין ועליות שלא נתקדשו, שכן מדובר דוקא כשגגין אלו עומדים מעל לשכה שהיא עצמה אינה קדושה. אם כן, לכאורה הרמב"ם סובר שגגין ועליות של הלשכות קדושים בקדושת עזרה שכן לא הביא אחרת. אולם אם זו דעתו, מדוע בכלל הביא את דין לשכות בגגות השווים לקרקע עזרה, שהרי דין זה נאמר בגמרא כתירוץ לקדושת גגות הלשכות לדעת רב שגגין ועליות לא נתקדשו, ואין בו צורך אם -מאיזו סיבה- הרמב"ם סובר שבעזרה גגין ועליות קדושים[64]?
אולם באמת לא יתכן לומר שהרמב"ם חלק על גגין ועליות, שהרי הוא מנמק ש'הגגין והעליות לא נתקדשו', ובכך הוא מצטט את העיקרון של רב, לכן לא יתכן לחשוב שהרמב"ם חלק על מושג זה.
נראה שלרמב"ם העיקרון פשוט, ויש להקדים לו דיון בתשובת הגמרא על 'עליית ההיכל'.
הגמרא השיבה שאין לשאול מהיכל, שכן עלייתו הוזכרה בפסוק ובתוכנית הבית שקיבל שלמה מדוד, שניתנה ברוח הקודש וחל עליה הכלל 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'.
נחלקו ראשונים אם תשובה זו כוללת גם את גג ההיכל. רש"י ד"'ה ת"ש וגגו קודש פירש שקושיית הגמרא היא מגג ההיכל שאינו צריך להיות קדוש לרב, ומבואר שהתשובה שהשיבה הגמרא קודם על עליית היכל שמקודשת משום 'הכל בכתב' אינה כוללת את גג ההיכל. וזאת, בפשטות, מפני שהגג לא הוזכר בדברי דוד לשלמה. אולם הדבר קשה, שכן דין 'הכל בכתב' מתייחס לתוכנית ולא לפסוק, והרי כל בית יש לו גג בהכרח, וא"כ גם הוא חלק מהתוכנית. אכן, אפשר לפרש שהגג מיועד רק לקרות את חלל הבית, ואיננו מיועד ליצור מקום לשימוש, ולפ"ז רק הגגות אינם קדושים.
מכל מקום לדעת כמה ראשונים גג ההיכל קדוש משום הכל בכתב[65]. לדבריהם עיקר הנקודה היא שהלשכות עצמן אינן כלולות בהכל בכתב.
בפשטות דעה זו קשה, שכן דין הכל בכתב נאמר גם כמגבלה איסורית שאין להוסיף על הבנין אלא לפי המתאים לתוכנית הכתב, או לתוכנית נבואת יחזקאל, וכדברי הרמב"ם בית הבחירה א ד שעולי הגולה בנו את הבית בדוגמת שני בתים אלו. אבל אסור לבנות באופן אחר, וכקושיית הגמרא סוכה נא ב על תוספת הגזוזטרא בעזרת הנשים.
נראה שלדעת הרמב"ם כל תוכנית המקדש כלולה ב'הכל בכתב' כולל גגותיה[66]. ואין צורך שהגגות ייועדו לשימוש מסוים כדי שייתקדשו.
וכל קושיית הגמרא היא רק מגגות הלשכות שפתוחות לחול ותוכן חול, שגגן קודש. שהרי גגות אלו אינם כלולים ב'הכל בכתב' שהרי לשכותיהם אינם קדושות, וא"כ על כרחך קדושתם באה משום שכעיקרון גג מהווה חלק מהבית.
על כך השיבה הגמרא שכל קדושתם היא כשהם שוים לקרקע עזרה, אבל בלי זה גגין ועליות אינם קדושים, מפני שמצד עצמן הגגין והעליות אינם חלק מהבית, רק כשהם ממשיכים אותו.
את השאלה מגגו קודש לא פירש הרמב"ם על גג ההיכל, שכן לפי האמור, גג ההיכל קדוש לדעתו כחלק מההיכל, אלא על גגות הלשכות הגבוליות, וכפי האוקימתא שבתירוץ הגמרא שמדובר על שתי האמות שבגג שער שושן. יתכן שפירוש זה נבע מסברה. אולם נראה שהוא נבע גם מניתוח של לשון הגמרא והברייתות המובאות כאן והנזכרות במקומות אחרים[67].
נראה שהרמב"ם פירש 'גגין הללו' כמתייחס לגגות הלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול, אלו שגגותיהן אינם שווים לקרקע עזרה ולכן גגותיהן אינם קודש כתשובת הגמרא, ואומרת שגגין הללו אין שוחטים בהם. על כך הקשתה הגמרא מכך שנאמר גגו קודש, כשהכוונה לגגין אלו עצמם שנזכרים בגמרא בשבועות כגגין שנכנסים דרכם להיכל ולעזרה, והרי אם נכנסים דרכם הרי שמדובר בגגין העומדים על גבול העזרה.
לפי ההגיון שנתבאר עד כאן בדברי הרמב"ם, מובן מדוע הגמרא התקשתה בחלונות ועובי החומה, ביחס לחלונות העזרה ועובי חומתה, שכן הגדרת גגין ועליות התייחסה לגגין ועליות שבגבולות העזרה, ועל כך הקשתה הגמרא שחלונות ועובי החומה הם כלפנים למרות שאינם בתוך שטח העזרה.
הרמב"ם הביא את משנת חלונות כפשוטה. בין אם סמך בכך על הסוגיא בזבחים נו א וחלק על מסקנת הסוגיא כאן[68]. ובין שסבר שתשובת הגמרא עולה יפה עם דבריוסז, מכל מקום משנת חלונות משתלבת לרמב"ם הן בקרבן פסח, שבו גגין ועליות אינם בכלל הבית, והן ביחס לעזרה, שבה כתב שגגין ועליות לא נתקדשו כשאין תחתיהם מקום מקודש.[69]
שורא ובר שורא – לרמב"ם:
נראה שפירוש 'בר שורא' לרמב"ם הוא כדרך השנייה שנתבארה לעיל, דהיינו הרחבה היוצאת מהחומה ולא העובי העליון של קיר החומה, אלא רחבה הנמצאת בתוך הקיר לצד הפנימי וחצוצה מהחוץ.
וזה כמשמעות החיל שבמקדש, שהוא שטח הנספח לחומה. וכמבואר בדברי הרמב"ם עצמו בהלכות בית הבחירה ה ג 'ולפנים מן הסורג החיל [גובהו] עשר אמות, ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה זו חומת העזרה', הרי שפירש שחל שפירשה אותו הגמרא 'בר שורא' הוא החיל[70].
ומבחינה זו 'עובי החומה' משמעו המקום שהחומה עבה, ולא ראש החומה. וכל קדושתו של מקום זה היא מפני שהוא איננו עומד בראש החומה אלא בחללה.
יש מקום לדון האם פירוש זה עולה יפה בדברי הגמרא, אולם מכל מקום יש להוכיח שהוא הפירוש שלמד הרמב"ם, שכן לגבי פסח כתב הרמב"ם 'עובי הכתלים' ואם הכוונה על גבי הכותל, קשה, שעל גבי הכותל זהו חלק מהגג, ולכל דבר נכלל בהגדרה 'גג', שכן חלק זה בגג אינו מובחן בנפרד מכלל הגג[71]. ואם הגמרא שאלה מסברה שלא מתאים שיהיה קדוש, הרי כאן השאלה היא לשונית, שאין לכנות את החלק שעל גבי הקיר 'עובי הכותל' אלא גג, והוא נכלל בהגדרה גג שעליה כתב הרמב"ם שאינה בכלל הבית.
אולם אם הכוונה לעומק הקיר והשטחים הקיימים בתוכו[72] ולא לראש הקיר, הרי ש'עובי הכתלים' זו הגדרה נוחה. וגם 'עובי החומה' בהקשר של ירושלים אין משמעו אם מישהו טיפס לראש החומה, אלא שטחים הכלולים בחומה. וכפי שהתפרש 'בר שורא', דהיינו לא ראש החומה אלא החלק שבעומק החומה.
לביאור זה דברי הגמרא אינם מהווים אוקימתא במובן הרגיל, דהיינו צמצום של דברי המשנה למקרה מסוים, אלא פירוש של המשנה בה עובי החומה אין משמעו על גבי החומה אלא משמעו בתוך החומה.
הסיבה שהרמב"ם לא טרח לפרש זאת היא פשוטה. לגבי פסח מדובר על עומק הקיר, שכן אחרת מדובר בגג אליו התייחס הרמב"ם קודם לכן. ולגבי העזרה מדובר על שטחים רלוונטיים ונגישים שהם בכלל הקדושה, ולא על מקרים של טיפוס על חומת העזרה.
[עולה מכך שאין הכרח לדעת הרמב"ם לכלול את גג החומה כחלק מהקדושה מטעם אחר, שכן המשנה לא התייחסה אליו, וממילא יש מקום לדון, שגג החומה מעבר לעוביה, אינו קדוש בקדושת ירושלים, לא משום 'גגין ועליות' אלא משום שאינו נכלל בתחום המקודש].
דברי הרמב"ם במעשר שני:
הדרך שנתבארה עד כה היא שרמב"ם סבור שגגין ועליות נתקדשו לכלל עניני הקדושה מלבד לענין הבית. לפי זה, גגין ועליות שבירושלים קדושים לענין אכילת מעשר שני. אולם בדברי כמה אחרונים מצינו שהם למדו ברמב"ם שגגין ועליות לא נתקדשו למעשר שני. אלה[73] ביארו את דברי הרמב"ם מעשר שני ב טו 'אילן שעומד לפנים מן החומה ונופו נוטה חוץ לחומה אין אוכלין תחת נופו מע"ש ומע"ש שנכנס תחת נופו אין פודין אותו שהרי הוא כמי שנכנס לירושלים' כמורים שדעתו היא שגגין ועליות לא נתקדשו למעשר שני. שכן הרמב"ם פירש את הנוף האמור במשנה ובגמרא כמכוון לתחת הנוף. הסבר זה אינו עולה עם פשטות הגמרא, ולדעתם הסיבה שהרמב"ם נדחק לכך היא שגגין ועליות לא נתקדשו, ולכן על גבי הנוף אפילו בתוך ירושלים אין אוכלים מעשר שני.
בדברי האחרונים אין הסבר מדוע באמת תחת הנוף טפל לנוף, אלא רק הסבר מדוע הוכרח הרמב"ם לפרש כך נגד מה שלדעתם הוא פשטות הגמרא. אם כן, מציאת הכרח אחר לפירוש הרמב"ם תייתר את טענת האחרונים ותשיב את שיטת הרמב"ם למקומה, שלדבריו בענין אילן ונוף אין קשר כלל לדעתו בענין קדושת גגין ועליות.
והכרח כזה קיים, והוא פשטות הגמרא מכות יב א ורמינהי: אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים - מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ! מעשר אערי מקלט קא רמית? מעשר - בחומה תלה רחמנא, ערי מקלט - בדירה תלה רחמנא, בנופו מתדר ליה, בעיקרו לא מתדר ליה. הרי שהגמרא מתארת את הנוף כמקום שמתאים לדירה, ואת העיקר כמקום שאיננו מתאים לדירה. אם אכן הכוונה למקום שעל גבי העץ, הרי שאין הכרח שהנוף יתאים לדירה יותר מהעיקר, שכן במקרה שהגזע עבה ניתן לשבת על גביו בנוחות יחסית, ואילו על הענפים הדקים והדלילים לא ניתן לשבת כלל. לכן פירש הרמב"ם שהכוונה לשטח שתחת הנוף, שהוא שטח שלא זו בלבד שניתן לשבת בו, אלא שהצל שתחת העץ מאפשר ישיבה נוחה לסעודה (ככתוב בבראשית יח 'והשענו תחת העץ') ואף לחניית מגורים יומית (עירובין טו א). זאת, לעומת הגזע שגם אם ניתן לשבת עליו הוא איננו מקום נוח לישיבה או למגורים. בכך גם מובן מדוע תחת הנוף נחשב טפל לנוף ושייך אליו, עד שהנוף הולך אחר העיקר להיחשב כנכנס לירושלים לחומרא, שכן נוף האילן הוא שיוצר את המקום ומגדיר אותו. כמקום שימושי.
מעתה אין הכרח עוד בדברי הרמב"ם לכך שאין אוכלים מעשר שני על גבי הנוף, משום שגגין ועליות לא נתקדשו.
סיכום הנראה בדעת הרמב"ם:
א. גגין ועליות של ירושלים לא נתקדשו דוקא לפסח ולא לקדשים קלים ומעשר שני.
ב. גגין ועליות ההיכל והעזרה קדושים משום 'הכל בכתב'.
ג. גגין ועליות שעל גבי לשכות הפתוחות לחול שתוכן חול אינם קדושים.
ד. החלונות הם חלק מהבית לפסח.
ה. עומק הקיר הוא חלק מהבית לפסח.
ו. על גבי הקיר איננו חלק מהבית לפסח אלא חלק מהגג.
♦

טו.עיקרי הדברים

א. נראה שדברי רב גגין ועליות לא נתקדשו מגדירים את אופי הבית, ומוציאים מכלל הקדושה שטחים שאינם בכלל בית.
ב. דין 'קרבן פסח' להיאכל בבית או בשטחים הנטפלים אליו.
ג. על רקע דין זה, חידש רב שגגין ועליות אינם בכלל הבית ואין לאכול בהם קרבן פסח.
ד. קדושת ירושלים עולה עד לרקיע וקיימת גם בגגין ועליות, מפני שאין הקדושה תלויה בבית אלא במקום.
ה. בכך עולים יפה המקורות המראים שירושלים קדושה גם על גבי גגין ועליות.
ו. יש לבאר דרך זו גם בכמה ראשונים: תוס' מכות יב א בתירוץ אחד, הראב"ד, הרשב"א בתשובה והרמב"ם.
♦ ♦ ♦