הערה על מאמרו של הרב מאיר שולביץ "זריזין מקדימין בשריפת חמץ" (עמוד צ')

בס"ד
א. קראתי את מאמרו הנפלא של הג"ר מאיר שולביץ שליט"א, בענין זריזין מקדימין בשריפת חמץ. ובתוך המאמר [אות ד'] הביא את יסודו של הג"ר אשר ויס שליט"א [מנחת אשר כב, ב] שמצוות שעיקרן בתוצאה כגון קידושין וכדומה, לא נוהג בזה דין זריזין מקדימין, אלא רק במצוות שעיקרן בעשייה ולא בתוצאה.
והקשה על כך הרב המחבר, דהא מצינו בפסחים [ד, א] דהמקור לזריזין מקדימין למצוות, הוא מאברהם אבינו בציווי העקידה, וציווי זה עיקרו בתוצאה שיוקרב יצחק אבינו לעולה, ואם כן לכאורה חזינן דאף במצוות שעיקרן תוצאה, מכל מקום שייך בזה דין זריזין מקדימין, עכ"ד.
ואפשר ליישב, דשאני קידוש השם שעיקרו במעשה שהאדם מצידו מייחד את עצמו לקדש שם שמים, ואין עניינו בתוצאה, אם מת לבסוף או לאו. וכפי שהרמב"ם [יסודי התורה ה, י] מביא מקור למצות קידוש השם מיוסף הצדיק ואשת פוטיפר, והגם שיוסף לא מסר את נפשו, אלא עשה מבחינתו מעשה של קידוש השם. ואם כן שפיר נחשבת העקידה לזריזין מקדימין מצד המעשה של קידוש השם ולא מצד התוצאה שיהיה מוקרב על קידוש השם, ודוק.
ולפום ריהטא היה מקום לומר ביתר שאת, שלגבי יצחק הציווי היה לעלות אותו לעולה, ולא להקריב אותו. וכפי דפרש"י [בראשית כב, יב]: "כי עתה ידעתי - אמר רבי אבא אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי (לעיל כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת (שם כב ב) קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו הקדוש ברוך הוא (תהלים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה". אמנם יש לדחות זאת, דהרי אברהם לא הבין שכל המצווה היא לעלותו, אלא חשב שנצטווה לשוחטו, ומכל מקום השכים בבוקר השכם, מדין זריזין.
בנותן טעם להביא מה שכתב הגר"א גרבוז שליט"א בהסכמתו לספר עדות ליוסף, בעריכת אמו"ר ז"ל, בשם דודו מרן הג"ר יעקב אדלשטיין זצ"ל, ששמע מהרב הצדיק רבי זלמן אסטולין זצ"ל, שהיה מסורת מזקני ליטא שבשעה שלקחו את הגר צדק לשרפו על קידוש השם, וסובבהו בעיר וילנא, אמר לו הגר"א שילך בזריזות. והסבירו דהגר צדק הסתפק, האם עדיף לילך בזריזות משום זריזין מקדימין למצות, או דמשום חיי שעה צריך להתמהמה בדרכו, ופסק לו הגר"א שילך בזריזות.
ב. באות ח' הביא את קושיית האחרונים על דברי התוס' ב"ב [ה, ב ד"ה כי] שכתבו שיש זריזין מקדימין בפדיון הבן קודם הל' יום, הרי שגם קודם זמן המצוה אמרינן דין זריזין. וכתב ליישב, דשאני פדיון הבן שעיקרו בתוצאה שיהיה בנו פדוי, ובזה שייך זריזין אף קודם הזמן, בשונה מלולב ושופר שעיקרם בגוף העשייה.
אמנם הלום ראיתי בשו"ת להורות נתן [י, לה אות ב'] שמחלק בין הכשר מצוה, שבזה לא שייך דין זריזין מקדימין קודם הזמן, לבין מצוות שעיקרן במעשה דומיא דפדיון הבן, וכלשונו: "אבל בפדיון בכור שהמצוה היא הנתינה לכהן, בזה שפיר שייך זריזין מקדימין להקדים את המעשה של הנתינה, ואף על גב שעדיין לא הגיע זמן המצוה, דהא ליכא מצות פדיון אלא לאחר ל' יום, מ"מ כיון דגוף המעשה - דהיינו את הנתינה לכהן - כבר יכול להעשות קודם ל' יום, וזמן ממילא קאתי, י"ל דבזה שייך הדין דזריזין מקדימין אף טרם שהגיע זמן החיוב, כיון דיכול להזדרז ולהקדים לעשות את המצוה עצמה וכו'". הרי שנקט שמצות פדיון הבן עיקרה היא במעשה פדיון, ולא בתוצאה שיהא בנו פדוי.
ג. בענין זריזין מקדימין למצוות בשריפת חמץ, ראה בתשובתו של הג"ר נתן גשטטנר בלהורות נתן [שם, אות ב-ג] שנראה דלא שייך זריזין מקדימין בשריפת חמץ, שכן עיקר שריפתה היא בשעה שישית, עיי"ש.
דוד לוי
♦