הערה על מאמרו של הרב מיכאל יהודה אייכנשטיין "ושמרתם את המצות" (עמוד ק"נ)

ראיתי מש"כ הרב מיכאל יהודה אייכנשטיין שליט"א בענין שמירת המצות ויישר כוחו על כך,
אולם לענ"ד יש להעיר בדב"ק כדלהלן. אך קודם לכן אשמח לקבל מידע ומקור למש"כ בסו"ד
שהעלו חוקרי זמנינו שבצק שלנו אינו מחמיץ אף לאחר כמה שעות, עקב חיטוי החיטים משמרי הבר שעליהם, וזה כמש"כ במאמרי על סמך ניסיון שעשיתי והשערה שאמר לי טכנולוג מזון, ולכן חשוב לי לדעת על המחקר שנעשה לקרוא אותו במקורו.
ולעצם מש"כ הרב הכותב לחדש שמצוות שמירת המצות חובתה אף באופן שאין חשש של חימוץ, לענ"ד תמוה לומר כן, דמה שייך שמירה בדבר שאינו יכול להחמיץ.
ומה שרצה להוכיח דבריו ממים שלנו, שאף שאינו מעכב בדיעבד וכדין בצקות של נכרים, מ"מ מדין ושמרתם בעינן מים שלנו כדי ללוש מצות שיוצאים בהם יד"ח. ואחה"ר, אין זה מוכרח כלל, דודאי שיש עלינו חובה לעשות כל השתדלות שהמצות לא יחמיצו, ובין השאר ללוש במים שלנו, אך אם לא לש במים שלנו והמים לא היו חמים, ודאי שאין כאן חשש חימוץ ומצות אלו כשרות גם לצאת בהן יד"ח, דכל ששמרן שלא יחמיצו בפועל הו"ל שמירה. וראיה לדבר, שכתבו הפוסקים לדון לגבי ארצות הקור אם צריכים ללוש במים שלנו, ומרש"י משמע שאין צריך, וכמש"כ באיסור והיתר לרש"י [סי' יד] וז"ל: הילכך כיון דמעיינות רותחין חשו חכמים לפי רוב עיירות שאין להם מי נהרות אלא מי בארות נובעין ממי מעיינות דבשעה שהן שאובין חמים הם לפיכך ידלם מבערב כדי שיצטננו. עכ"ל. ומשמע שמי נהרות לא צריכים לינה. וכ"כ בארחות חיים [הל' חמץ ומצה סי' צט] וז"ל: ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי כי מי הנהרות שהן קרים אין צריכין לינה ומותר ללוש בהן תכף שנשאבו. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז [ח"ו סי' ב אלפים קעב] שנשאל אי מי גשמים בעו לינה, והשיב, שלדעת המתירים מי נהרות דלא בעו לינה כ"ש מי גשמים, דטעמא הוי משום שהם קרים. עכ"ל. וגם במעינות דבעינן מים שלנו כתבו הפוסקים שזה לא מעכב בדיעבד דלית ליה, וכמש"כ האו"ז [ח"ב פסחים סי' רנו], וכ"כ האגור [סי' תשנו] אבל במים שלא לנו בדיעבד מותר ואפי' לכתחילה שרי למילש בהו אי לית ליה מיא אחריני ולזה הסכים הרא"ש. ומסתמות דברי כל הפוסקים הנ"ל משמע שאף יוצאים יד"ח במצה זו דאל"כ היה להם להשמיענו.
כמו כן, ראיתי סתירה בדברי הרב המחבר שכתב בכל המאמר שאף שלא שמרו את המצות כדבעי מ"מ הן כשרות לאכילה וכדין בצקות של גויים, ובסוף המאמר כתב לגבי בצק שלנו שאינו מחמיץ, שאם עבר שיעור מיל הו"ל היסח הדעת ויצא מכלל שימור לכלל "חמץ". והלא לכל הפחות היה לו לתת לו דין של בצקות של נכרים. הן אמת שלכתחילה קשה להקל להשהות בצק כשיעור מיל, אחר שרגילים אנו בכך דורי דורות, אך מאידך להחיל עליו שם חמץ גמור, זה ג"כ אי אפשר.
ומש"כ בפסוק 'ושמרתם' פשטות הדברים שיש מצוה על עצם שמירת המצה והכנתה ולא רק על אכילתה, וגם דרשו ע"ז חז"ל דבעינן שמירה לשם מצה לאפוקי חלות תודה או עיסת הכלבים. ואין שום קושי ודוחק לומר כן כדי שנצטרך לחדש בזה דבר.
ביקרא דאורייתא
בנימין יצחק-הלוי
♦

תגובת המחבר

לכבוד הרב בנימין יצחק הלוי שיחי'
קראתי בעיון את מאמרך שפרסמת בירחון האוצר וכן את מה שכתבת להעיר על דברי, ויישר כוחך על הדברים שכתובים בשפה ברורה ומאירה.
ראשית, אינני בא לדון בנושא זה של חמץ מההיבט המדעי, מכיוון שלדעתי חימוץ לא נמדד בכלים מדעיים, אלא חמץ הוא ההיפך ממצה, שעליה נאמר ושמרתם את המצות, ומפי' חז"ל שאם לא ישמור עליה תהפך לחמץ. ואפילו אם הבצק נשמר שלא לשם מצה אלא מתוך רצון לבצק שאינו חמץ, לדוג' אפיית קרקרים וכדו' ע"י גוי, מ"מ אותו בצק לא החמיץ. אך בצק שעמד זמן לעצמו יצא מכלל שימור ובא לכלל בצק שעומד להתפחה, והלא התפיחה לוקחת זמן רב בין לזמננו ובין לזמנם, שאף בזמן המתואר בפסוק השתמשו בשאור ע"מ לזרז את התהליך. ומ"מ כשעמד הבצק זמן מסוים, כבר החלו בתוכו ההכנות לחימוץ והחל התהליך של עשיית הלחם. ואף שהוא מסברה מתחיל ברגע שבו מורמות הידיים מן העיסה, מ"מ יש שיעור זמן של היסח הדעת שבו נחשב עדיין הבצק לשמור[2]. (ראיתי ציטוט ממאמר של הרה"ג לוי יצחק הלפרין מהמכון הטכנולוגי שהשמרים מתחילים לייצר את הפחמן דו חמצני כבר לאחר שמונה עשרה או עשרים וארבע דקות עיין במאמרו מוריה, גיליון קג-קד, ניסן תש"מ, עמ' נט ואילך. ולא ראיתי במקומו אלא במאמר שציטט משם). אך אם נראה על הבצק סימני חימוץ לפני זמן זה או במראית העין, כדוג' קרני חגבים, או במשמע אוזן כהד עמום שנשמע ע"י טפיחה על בצק שתוכו נפוח, כבר נודע שהבצק ברח לעושהו והפך לחמץ אפילו קודם זמנו.
מדברי הראשונים שהתירו לאפות מצות לשאר ימי החג ממים שלא לנו, אע"פ שהבצק פחות שמור מחשש חימוץ, רציתי להוכיח שלדעתם שימור המצה מחמץ הוא הנלמד מהפס' ושמרתם את המצות, ושעיקרה להרחיק את הבצק מכל חשש שיבא לכלל חימוץ. ואע"פ שבדיעבד ידוע לנו שלא החמיץ, מ"מ כיוון שלא נעשתה על ידינו השמירה הנכונה מחמץ אין זו מצה ולא יוצאים בה ידי חובה. וממילא שמצה היא הנעשית בהרחקה מירבית מכל חשש של חימוץ. ואפילו אם יבוא נביא ויעיד שבצק זה אינו חמץ, מ"מ גם מצה איננו שלא נשמר על ידינו. וכן דעת הגאונים להחמיר במצה שיצאים בה ידי חובה בחיטים השמורות משעת קצירה, אע"פ שלא חיישינן לחמץ באלו שאינן שמורות מחזקה. ומכאן שיש עניין מיוחד בשימור המצה מחמץ ולא מחשש בעלמא שמא תחמיץ, דאם כן היה די בידיעה בדיעבד שאיננה חמץ כמצות שאר ימי החג[3]. ולא הבנתי בכלל מה ראית להביא ראיה מדברי הראשונים שהקלו ללוש במי נהרות קרים, הלא אלו הם מים קרים בדיוק כמו מי בארות שלנו[4].
ולכן יש חומרה בבצק ששהה כדי הילוך מיל מבציקות של נכרים או מבצק שלא נשמר מחימוץ על הצד היותר טוב, שאלו לא נשמרו לשמן, אך בצק זה עמד לנוח, וממילא הוא חמץ גמור. וכלשון הרמב"ם שכבר החמיץ מחמת שכבר התנתק הבצק, ולא נשמר לאו דווקא מהחימוץ המדעי אלא נשמר מעצם המציאות של עמידה ע"מ להחמיץ, ובזמן זה לא הורחק ועוכב התהליך שבסופו יחמיץ הבצק. וכהא דדרש רבא בפר' כל שעה, והבאתי במאמרי שאשה לא תגביה ידה מן הבצק כל שעה, שזו החומרה הנכונה שלא יבוא הבצק לכלל חימוץ, התעיף עיניך בו רגע ואיננו.
מקור למה שהבאתי שבצק בן זמננו אינו מחמיץ מחמת חיטוי לא ראיתי באופן מדויק, אלא שלפני כמה שנים שמעתי שבצק בן זמננו לא מחמיץ אלא לאחר זמן רב, ואכן עשיתי ניסוי ובאמת לקח זמן רב לשינוי בבצק. ואחר שחפשתי סיבה, מצאתי באתר בשם האופה, מתכון למחמצת שאור שבו הוא כותב שיש השפעה לריסוס החיטה על החימוץ אמנם לטענתו זה לא משמעותי, אך נכנסה לי לראש שזו הסיבה. אכן אפשר שעובדה זו מסיבה אחרת.
וכהערת אגב עיין באתר עלי ספר שם פורסם מאמר מדעי על חימוץ ובו הובא הציטוט מהרב לוי יצחק הלפרין וכן דיון מדעי שלם ולטענתם אכן מחמיץ הבצק לאחר כעשרים דקות אף בזמננו עיי"ש.
בברכת קיץ בריא ומלא בברכת ה'
מיכאל יהודה אייכנשטיין
♦