קוים לדמותו של העילוי הירושלמי - הגאון רבי יוסף זוסמנוביץ זצ"ל[2]
העילוי הירושלמי
בחיל וברעדה, נישא בפיהם של גדולי הלומדים והמעיינים, בקרב היכלי התורה בליטא ובאה"ק, שמו של הגה"ק רבי יוסף זוסמנוביץ', שנודע והתפרסם כעילוי מופלא, מגאוני וגדולי אותו הדור.מתוך כתביו שהניח לברכה, עולה עדות ברורה על גאונותו המופלאה ועומק עיונו בכישוריו העילויים. על בקיאותו במסכתות הש"ס ומפרשיו הראשונים, ברמב"ם ונו"כ, בשו"ע ונו"כ ובספרי גאוני הדורות, עד שכל מילה כפשוטו היתה כמונחת לנגד עיניו בכל רגע נתון. עם מעלות סגוליות אלו שניחון בהן, בנה מערכה אחר מערכה וחידש דרכים חדשות משלו בביאור עומק סוגיות הש"ס, שקל וסתר ובחן כל סברא מכל זוית ופינה, ואף העלה כמה וכמה אופנים בהבנת כל סוגייא וסוגייא באופן מפליא.
מבעית לראות את המו"מ של תורה שניהל גם עם גאון הגאונים, רבי יוסף ראזין, ה"רוגאצ'ובר". כידוע, בקושי ניתן למצוא מי שיכל לשאת ולתת עם האחרון במו"מ של תורה, על אף מכתביו הרבים לכל שואל ופונה. לא אחת ניתן למצוא עדויות של ת"ח מאותם השנים שנכנסו למעונו ונשאו ונתנו עמו, אולם תוך כדי שתקו וכבר החלו לאבד את מחשבתם בשל שטף דבריו. לא כן עם הגה"ק הגרי"ז הי"ד, כפי שמעיד אחד המכתבים שהאחרון שלח להגאון בעל ה"צפנת פענח", כמענה לאשר שלח לו בעל הצ"פ. מדבריו ניתן לראות את כוחו להשיב לו ולסתור את דבריו ולהציע לו בפשיטות ביאור חדש בנדון המדובר.
משחר ילדותו, הפליא את גדולי גאוני ירושלים בכשרונותיו העילויים. לא אחת ניתן לראות בחידושיו (להלן) שהוא מבאר דרכים בהבנת הסוגיות כאשר בדבריו מציין שהתחדשו לו בימי הילדות והבחרות. לימים, כאשר שם פעמיו לבקש תורה בהיכלי התורה שבליטא, דבק בו התואר "הגאון הירושלמי", בשל הגעתו מירושלים[3].
הגרי"ז, נולד בירושלים בשנת תרנ"ד/ה[4]. בהיותו כבן שמונה חודשים, התייתם מאמו מ' שרה, וגדל עם שתי אחיותיו בבית סבו, אבי אמו, הר"ר יצחק סג"ל הלוי. בבית הסב, זכו היתומים לטיפול מסור מזקניהם, מתוך חיבה ואהבה אבהית[5].
בנערותו למד בישיבת עץ חיים. משחר טל ילדותו, שמו יצא לפניו כעילוי מופלג, לצד מעלותיו הסגוליות. בהיותו בגיל צעיר הוכר בשקידתו העצומה ובלט בחריפותו, עמקנותו ותפיסתו המהירה והחודרת.
נמנה משומעי שיעוריהם של הגאונים: רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי[6], רבי צבי פסח פראנק[7] ורבי יעקב משה חרל"פ. על אף גילו הצעיר, גאונותו ובקיאותו – סיני ועוקר הרים כאחד - עמדו לו, והתרועע עם גדולי הלומדים הקשישים שבירושלים מהם: רבי שלמה זלמן זלזניק ורבי דוד טקטין, שהתייחסו לדעתו כאל דעה מוסכמת. בין חבריו מאותם הימים, רבי גדליה ניימן, בעל מחבר ספר גידולי שמואל.
אותם הימים – ימי בחרותו - התפרסם הגרי"ז כמי שיודע על פה חיבורים עיוניים נכבדים, מהם: קצות החושן, נתיבות המשפט ובאר יצחק לרי"א ספקטור מקובנה. לימים סיפר הגרי"ז להגרש"ז אויערבאך, כי עיקר כניסתו לדרך הלומדות היה הלימוד בספר עץ חיים, להגה"ק מהר"ח אבואלעפייא. בשל כך, אף היה מציע לאחרים ללמוד בספר זה[8].
בשנת תרע"ג, בעודו בחור והוא כבן תשע עשרה בערך, פרסם קונטרס עיוני בהלכות עדות. קונטרסו הפליא את רואיו בשל גילו הצעיר. עם זאת, מראש דבריו נראה כי אותה השנה (תרע"ג), היתה זו רק עת רצון לפירסום הדברים, אולם את עצם כתיבתם העלה בעודו צעיר יותר, כלשונו: "מראשית ביכורי פרי תנובתי אשר בעשתנות ילדותי חידשתי בע"ה סנסן אחד מתנובת פרי טל ילדותי..."[9]
על עצם קונטרסו זה, ניתן ללמוד מתוך סקירה ספרותית שנכתבה עליו. ז"ל:
הוא גם מדגיש בדבריו למעלה שאלה הם פרי נעורים. אולם הדברים אינם נראים כפרי בוסר, אלא כדברים מבושלים כל צרכם, משוכללים בדיונם המקיף את כל צדדי הענין, בכושר מחשבה עצמאית, ובבקיאות עצומה בכל הפוסקים והמפרשים, ראשונים ואחרונים שנגעו באותו ענין.
ראוי לשבח מיוחד הסדר המופתי בקונטרס זה. למרות ריבוי החומר, ועל אף הדיון המקיף הכולל את כל פרטי הענין, אין דבריו משמשים בערבוביא. הוא מרצה מחשבתו בשיטתיות, מבהיר כל צד וצד של הנושא, מברר את דבריהם של הקדמונים, מניח הנחות מבוססות על יסודות הדיון התלמודי, והמסקנות כאילו עולות מאליהן, בכח התנופה השכלית הטמונה בחובן. לפנינו ניתוח מעמיק בכושר הגיוני וברצינות.
למרות גילו הצעיר אין אנו רואים אצלו אף צל של נטיה להתפארות בבקיאות או בהתפלפלות. גישתו היא רצינית בהחלט. הוא מביא רק מה שנחוץ לבירור הענין ומוסר את תמציתם של הדברים. אנו רואים התרכזות בגוף הענין, ללא נטיות לצדדים, וללא סטייה אל מחוץ לאפיקי הזרם המרכזי. תוך הבירור הוא קובע יסודות המשמשים לא רק לענין הנידון, אלא לדיון הלכתי בכללו. ומהלך מחשבתו וסגנונו הוא כשל גדול בתורה. אין פלא איפוא שהקונטרס הטיל סערה בעולם הלומדים בעיר. הרבנים נדהמו בראותם פרי ביכורים של בחור צעיר, שהגיע לשכלול כזה. כשרונו וגדלותו של ר' יוסף זוסמאן היו לשיחה בפי כל. גדולים בתורה הללוהו ושבחוהו, והרימו אותו לנס[10].
כשנתיים לאחר מכן, שנת תרע"ה, החל בכתיבת חיבור מעמיק הכולל מספר הדרנים על כמה מסכתות וחידושים בענייני קדשים, מאשר העלה וחידש טרם לכן, כלשונו בשער הקונטרס: "הנה הואלתי לדבר עד כה אשר ראיתי בעזר ה' פרי ברכה בעמלי שעמלתי תחת השמש, זה חנני ד' לחדש חיד"ת (...) הנה אחרי רואי כי ב"ה העלתי בעטי ועתי הדלה (...) מכל מרעה שמן פרי פלפולים נפלאים ונשגבים בעצות עמוקות (...) כיד ה' הטובה עלי לחנני מאוצר מתנת חינם שלו בזכות אבותי בעה"י. את ד' אשר יעצנו כליותי לעיין ולהעמיק דבר בתורתו הקדושה בזה הקונטרס חיבת הקודש אשר החילותיו בשנה זו שנת תרע"ה לפ"ק..."[11]. את קונטרס זה סיים בהיותו בעיר ריגא בשנת תרע"ו, כפי שחותם "יום ב' פ' שלח לך, פה ריגא שנת תרע"ו לפ"ק".
בשל כישוריו העילויים, הבין אביו שלא יוכל בנו להתפתח בלימודו בא"י כיאות לבעל כשרון כמותו, ובשל כך נשלח ללמוד בישיבות ליטא. סמוך ונראה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נסע לגולה ואת דרכו החל בפוניבז', אצל הגאון רבי יצחק יעקב רבינוביץ', הידוע בכינויו: "רבי איצל'ה מפוניבז'"[12]. בעודו בימיו הראשונים הפליא את כל רואיו והוכר בגאונותו והיקפו המבעית בכל סוגיות התלמוד, כמי שעולה על כל בני החבורה במספר מדרגות.
כשנה לאחר מכן, בקיץ תרע"ה, הצטרף לרבו ולבני הישיבה שנדדו ללוצין, שבפלך ויטבסק. בשלהי אותה השנה, כאשר נאלצה הישיבה לגלות שנית, הגרי"ז עבר לריגה ומשם המשיך לטעלז, וקבע בישיבה שם לימודו מספר חודשים, כאשר גם שם הוא מניח רבים מאחריו (להלן). על אף טלטוליו בשנה זו ללוצין, לריגא ולטעלז, נשאר שקוע בלימודו ללא הרף ואף העלה חידו"ת עמוקים בסדר קדשים, בקונטרס חיבת הקודש שהחל כתיבתו בשנת תרע"ה וסיימו בראשית שנת תרע"ו, ראה לעיל.
על תקופתו בטלז העיד אחד מתלמידיה, הגאון רבי מיכל שלפוברסקי, מראשי ישיבת תפארת צבי, כי בעת שהגרי"ז הגיע לישיבה ביקש להימנות עם חבורת הלומדים בסדר קדשים, שכללה את המופלגים שבין בני הישיבה. בקשתו התמוהה של הבחור שזה עתה הגיע, גרמה כי נהפך להיות בלבם של בני החבורה ללעג וקלס. היתכן? זה עתה הגיע וכבר יכלל עם מופלגי הישיבה? אולם מיד משהחל את לימודיו עם בני החבורה, הללו השתוממו לגלות היאך ידיו רב לו בכל סדר קדשים ונמצא בכמה דרגות למעלה מהם[13].
♦
חתן תורה
לאחר פרק זמן של כמה חודשים שקבע הגרי"ז לימודיו בטלז, התבשר על מחלתו של סבו ונקרא לחזור לירושלים. בשל כך, שם פעמיו לקובנה לטפל בניירת הנצרכת לו לנסיעה לארץ ולקניית כרטיסי הנסיעה.בעודו בסלבודקה, טרם השלמת סידור הדברים, נכנס ללמוד בבית המדרש של ישיבת כנסת ישראל שבעיר. בהיותו בהיכל הישיבה, פגש לראשונה בחותנו לעתיד, הגאון רבי משה מרדכי אפשתיין ראש הישיבה, ושח עמו בלימוד. הגרמ"מ בגאונותו הידועה, עמד על טיבו של העילוי המופלג ויצא מגדרו. בשל כך, ביקשו להתעכב בישיבה, כי נפשו חשקה בו לחתן ובכוונתו להציע הענין לפני בתו, לשמוע דעתה. הגרי"ז הודיעו שכבר קנה כרטיס חזרה לביתו, אולם הגרמ"מ ביקשו אעפ"כ, ואף הבטיחו לשלם לו הוצאות הנסיעה גם אם ענין השידוך לא יצא אל הפועל[14]. סו"ד, מה' יצא הדבר ואותה השנה, השיאו הגרמ"מ לבתו לאה.
לפי עדות הג"ר אברהם משה המבורגר[15], שמו של הגרי"ז יצא כעילוי שבחתניו של הגרמ"מ. לא בכדי, גם חותנו הגרמ"מ, היה מבטל דעתו מפני דעת חתנו זה. וגדולה מזו, אף שאלות הלכתיות וכיוצא שהגיעו לשולחנו כרבה של סלבודקה, היה מפנה לחתנו הנז', ויש להניח שהיה זה גם מתוך מטרה להרגילו לרבנות, שיעשה שימוש בפניו[16].
זאת ועוד, יש לצרף לאמור את עדותו של הגר"י סרנא. בדבריו מספר כי תחילה עלתה במחשבתו של חותנו הגרמ"מ להביא לישיבה בחברון גם את חתנו הגרי"ז, עד שלבסוף הכריע שעליו להישאר בסלבודקה, למלא את מקומו. באריכות דברים על השתלשלות האירועים אז, מספר הגר"י סרנא בין היתר: "ואז אמר לי חמי להביא את חתנו המכונה הירושלמי, לארץ ישראל. והוא היה הגאון רבי יוסף זוסמנוביץ', שהיה חתן חמי. אני הייתי ג"כ חתנו, אך הוא היה צעיר ממני... אמרתי שאני מסכים להביאו הנה, ובשבילי היה זה נסיון רב, כי הלא הייתי עדיין צעיר ולא הגדתי שיעורים, והוא הירושלמי היה מפורסם ביותר בעולם..."[17]
את הערכתו של הגרמ"מ כלפי חתנו הגרי"ז ניתן לראות, בין היתר, מתוך הסכמתו לספרו חלקו של יוסף, שהתפרסם בשנת תרפ"ו, והוא רק כבן שלושים ושניים שנים. ז"ל:
הגדלת בני לעשות, הרים גדולים, סוגיות חמורות, סתירות נפלאות, עשיתם למישור. ברוב גאונות, ברוחב שלך ובעומק תבונתך, בגודל הקף שכלך וברוב בקיאותך בש"ס בבלי וירושלמי ובספרא וספרי, המצאת שבילים ונתיבות אשר בהם ילכו במישור לפרק שברים ולישר הדורים. חדשת דברים והראית אור בדברים מאירים כספירים[18].
לאורך כל שנות חייו של הגרמ"מ, תמך בחתנו הגרי"ז, כפי שמתאר זאת האחרון במספר מילות הודאה בהקדמתו: "והוא החזיק אותי הרבה, הן בהדפסת הספר הן בעמל הפרנסה"[19].
עדות נוספת על גדלותו, ניתן ללמוד מתוך מספר מלים של תלמידו מתקופת סלבודקה. בהדפיסו מכתב ששלח אליו, ציין בהערה אודות גדלותו של הגרי"ז – השולח – וכתב: "הוא היה גאון נורא בתורה בחריפות ובקיאות בבבלי וירושלמי, ספרא ספרי ותוספתא. וברוחב שכלו ועומק הבנתו היה כמעין המתגבר בפלפולי דאורייתא, להמציא שבילים חדשים ונתיבי אורח, בהם הלך במישור אחרי פירוק סלעים וישור הדורים. בחידושיו, הראה אור חדש והם מאירים כספירים לפענח כל נעלם בתורה[20]".
♦
על מקום חותנו
בימי הזוהר שקודם מלחמת העולם השנייה, עולם התורה בליטא רעש מגאונותו וכישוריו העילויים של הגרי"ז הי"ד. נראה היה, שכוכבו האיר בעדו. מנער עילוי גאון המתגורר בסמטאותיה של ירושלים בטרם נהפכה לעיר התורה, החל לתפוס את מקומו בכותל המזרח של בחירי הישיבות בליטא, להימנות מגדולי בעלי התריסין, ששמו לבד מטיל אימת כבוד על הלומדים, ועד לעילוי שבחתניו של ראש ישיבת סלבודקה.שנת תרפ"ח, הגרמ"מ גמר בלבו לעלות לא"י ולהשתקע בה[21]. את מקומו בראשות הישיבה רצה להעביר לידי חותנו הגרי"ז, שראה בו כמי שראוי ביותר והולם להנהגת הישיבה. סו"ד לא איסתייעא מילתא ובאצילות רוח, מחליט הגרמ"מ להתפטר ממשרתו כראש הישיבה[22], וראשות הישיבה עברה לידי הגרי"א שער, חתנו של הסבא [23]. עם זאת, את כסאו ברבנות העיר, הניח לידי חותנו הגרי"ז, שכל אותם השנים ששהה בסלבדקה סבל מרורות מאיזה עסקנים, על אף שמצד בני הקהלה זכה לאהבה רבה[24]. במקביל לרבנותו, כיהן כרב גם הרב שלמה זלמן אוסובסקי הי"ד[25].
שנת תר"ץ, הגרי"ז עמד בראשות ישיבה חדשה שנפתחה בסלבודקה, בקיץ של אותה השנה, ע"י תושב קובנה ר' נטע ליפשיץ (בנו של הרב יעקב ליפשיץ מקובנה, מזכירו הנאמן של הגרי"א ספקטור). הישיבה קבעה מקומה במקום בו שכנה ישיבת כנסת בית יצחק, ואף ישיבה זו נקראה ע"ש רבה של קובנה, הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור.
לישיבה זו, בחר הגרי"ז את גדולי הלומדים המצויינים ומנהלה היה ר' נטע ליפשיץ. על בחינת הדברים ע"י הגרי"ז, כמו על אופיים של הלומדים הנבחרים, ניתן לראות ממכתבו של הגרי"ז לתלמידו הרב פנחס טייץ: "תדע יקירי, כי קודם החלטתי בדעתי להציע לך ולדומה כל הענין ולהוציאו לפועל, ישבתי שבעה נקיים בעיון גדול, ואחר החלטתי כי עתה העת היותר מוכשר לזה. הא כיצד, יודע אני את כל האחריות שאני מקבל עלי ואחריות דאחריני צעירי ימים וגדולי כשרון, כי אני בוחר רק במצויינים העומדים לעלות למעלה למעלה למשכיל, וביותר יודע אני אחריותי עליך בתור גדול כשרונות העומד להיות מאור ישראל, אבל רק זו הסיבה הניעתני להציע לך ולהכניסך במנין הראשונים הנבחרים האלו, כי בעזרת ה' יתברך יש כר נרחב ועתיד מזהיר למוסד זה... ובאמת בחורים מצוינים מקרוב ומרחוק רוצים להיכנס לזה המוסד, אך אני רוצה דוקא מצוינים שבמצוינים..."[26] (לפי עדות איש קובנה, הישיבה התקיימה כשלוש שנים[27]).
♦
ישיבת יח"ל ורבנות וילקומיר
בראשית שנת תרצ"ד, לאחר פטירתו של הג"ר מאיר שפירא מלובלין, ראש ישיבת "חכמי לובלין" (יח"ל), הצעות מגוונות הועלו מי יעמוד בראשות הישיבה תחתיו. בין הדמויות שהוצעו באותם הימים היה הגרי"ז, שאף הגיע להשמיע שיעורים בישיבה לתקופת נסיון. שיעוריו שנמסרו בעמקות בשיטת הלימוד הליטאית השאירו רושם עז, אלא שהרב לא הסתגל לאוירה החסידית וכעבור מספר שבועות שב לעירו.אחד הרשמים שנותרו לבני הישיבה מאותם הימים, עובדה המאפיינת ביותר את גדלותו המופלגת של הגרי"ז, שבמספר השבועות המעטים ששהה בישיבה, הספיק ללמוד לראשונה ולקנות בקיאות מפליאה בכל חלקי הספר אבני נזר, להגאון מסוכטשוב[28].
על אף אהבתם הרבה של תושבי העיר סלבודקה לגרי"ז, כפי שהטיב להגדיר זאת במספר מילים: "ופותחין בכבוד אכסניא אנשי ק"ק סלאבאדקא אשר במסירות ואהבת נפש דאגו לקיומי ופרנסתי..."[29] בשנת תרצ"ז, לאחר פטירת הגאון רבי יהודה לייב רובין, רבה של וילקומיר, עבר הגרי"ז עם ב"ב לכהן תחתיו.
לאחר שעקר מגוריו מסלבודקה לוילקומיר, על מקומו ברבנות סלבודקה ישב חתנו האחר של הגרמ"מ, הג"ר משה סקארוטה, ששימש רבה של רז'יצה שבלטביה[30].
בהיותו בוילקומיר כיהן במשרת הרבנות ואף נתן מהודו על בני הקהילה ובחורי הישיבה שלמדו במקום, שאף נקרא לעיתים לבחון את אלו[31].
בוילקומיר התגורר עד ליומו האחרון, באמצע חודש אב תש"א[32], אז עלה על המוקד עם ראשוני יהודי וילקומיר כמאה במספר, ע"י בני המקום הליטאים הארורים. כעבור זמן קצר, נעקדה גם רעיתו ושני בניו.
נכון לציין, כי גם הגרי"ז פעל באמצע המלחמה לקבל אזרחות אחרת מתוך נסיון להינצל מידי הארורים. מאמציו יצאו אל הפועל, אלא שבשעה שקיבל את אזרחותו ואישור הגירתו, כבר לא היה בין החיים. על כך ניתן ללמוד מתוך תעודה קונסולרית רשמית שתח"י, מיום ו כסלו תש"ג, המקנה לו אזרחות ע"י אל סלבדור (ז'ינבה) ומאפשרת לו לעבור את הגבול. אלא שסו"ד, כאמור, עלה הכורת וגדע את הארז שבלבנון ותשב נשמתו בטהרה להיכל העליון בו נשמותיהן של הקדושים שמסרו נפשם על ק"ה, היכל אשר אין העין שולטת בו[33].
על חורבן הקהלה בוילקומיר, והעינויים שעבר הגרי"ז במשך כשבועיים עד שהוצא להורג, ע"י הארורים ימ"ש, ניתן ללמוד מתוך מובאה שכתב על כך הרב אפרים אושרי, מתלמידיו בסלבודקה, ז"ל (בתרגום מאידיש ללה"ק):
26 ליולי 1941, (ב אב תש"א), נכבשה וילקומיר ע"י הגרמנים. התחילו הצרות והעינויים על היהודים בכל הערים המרכזיות ובהם היהודים השבורים שבוילקומיר קובנה ועוד ישובים. לקחו יהודים לעבודה, הרבה מהם כבר לא חזרו משם. הנשים הצעירות נתקפו בחרדה ולאחר מכן הגרמנים הרגו אותם ליד הנהר.
ככה חיו היהודים בפחד מוות שבועיים ימים. לאחר מכן לקחו לכלא את הרב זוסמנוביץ, הד"ר קרלינסקי ואת עורכי הדין, מורות של הגימנסיה והחשובים מבעלי הבתים. במילה אחת, את הכוחות האינטלגנטים של וילקומיר. הגרמנים ימ"ש התאכזרו אליהם בעינויים קשים בכל מיני עינויים מזויעים שהגרמנים המציאו. הם נתנו לבלוע מעי בהמה מלא במים עד שנהפכו מעיו של הקרבן שלהם, ועוד יסורים שונים ומשונים.
הם בחרו לעצמם כמאה איש מהנעלים ביותר, ביניהם: הרב זוסמנוביץ', ד"ר קרלינסקי, הרב משה גראץ, הרב אלתר ברוידע, הרב חיים יעקב רעזניק מ"אונטערן וואסר[34]", ר' וועלוול ברוידא, ר' יעקב זלמן גאלדמן - השוחט, ושאר השוחטים. העבירו אותם ל"פיוואינע" (חורשת יער), ודחקו את כולם לתוך אסם ואת האסם הציתו באש. כולם נשרפו.
לאחר מכן גורשו כל היהודים מבתיהם, הם חויבו כולם להתאסף באיזור של "אונטער וואסער", ולקחו להם את רכושם והטוב שהיה להם והורו להם להידחס לתוך חבית כמו סרדינים. כאן כדאי להזכיר את הרבנית לאה זוסמנוביץ', היא הסתובבה וסיפרה, שבעלה הרב זוסמנוביץ הגיעה אליה בחלום ואמר לה שהיהודים יעשו יום כמו יוה"כ, כלומר, שכולם יצומו ויתפללו ויבקשו לה' ואז ינצלו.
בכל העיירות סביב וילקומיר כמו ווידישאק, באלניק, קאווארסק, שירווינט, פאזעלווע, קורקעל, ועיירות נוספות, הם לקחו חלק מיהודי הערים והובילו אותם לוילקומיר זרוקים בעגלות או במכוניות, הזקנים החולים, הילדים הקטנים ביחד עם אימותיהם ומשפחותיהם ואת כולם הובילו לוילקומיר.
שלושה ק"מ מוילקומיר נמצא חורשת היער "פיוואניע", ביער זה החליטו הנאצים לעשות קבר אחים לכל היהודים מאזור וילקומיר. לאחר מכן הובאו לשם גם יהודי וילקומיר, קודם הגברים, ולאחר מכן הנשים, והילדים הקטנים. ובעוד נשמתם באפם הם נלקחו על קידוש ה'. והרוצחים עוד לא נרגעו וגם הרסו את בית הקברות. תלשו את המצבות וישרו את הקרקע של המקום שבו נחים הנשמות הקדושות כבר מאות שנים. יהי זכרם ברוך[35].
♦
הביקור באה"ק
לא אחת מוצאים את הגרי"ז מבקר בא"י. לפי מספר עדויות שלפנינו ניתן למנות מספר ביקורים מהידועים לנו.זמן קצר לאחר מחצית שנת תרצ"א, שהה הגרי"ז בארץ, לפי הנראה עם כל בני משפחתו. על כך ניתן ללמוד מתוך עדותה של בתו של הגר"מ חברוני. לדבריה: "בתקופה מסוימת בחייו, זמן קצר לאחר נישואיו לאמי, בתו של ראש הישיבה מרן רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, התקבל עבורו כתב רבנות של העיר קובנא. זה היה כתב רבנות מאוד מרשים. ראיתי אותו בעיני". נציין, כי הגר"מ חברוני נשא לאשה את רעיתו ביום יד בשבט תרצ"א, בוינה. "הורי היו במצב כלכלי קשה מאוד, אבל אבי לא רצה לעזוב את הארץ... במקומו נסע גיסו, בעל אחותה של אמי, הגאון רבי יוסף זוסמנוביץ' זצ"ל...[36]".
נראה, כי על אותם השנים קיימת עדות אחרת, לפיה באחת השבתות ניגשו הגרח"י דינקלס והגר"מ חברוני להגרי"ז "לדבר על לבו שימנע מלנסוע לסלבודקה והשיב שאינו יכול לעשות דבר נגד דעת גיסו הגר"י סרנא...[37]".
בשנת תרצ"ה, ביקר הרב בארץ ושהה בבית אביו מספר חודשים, כפי שהזכיר בהקדמת ספרו: "ובשנת תרצ"ה זיכני ד' להסתופף איזה ירחים בצל עיר ד', שמה הר ד', ירושלים. ושמה ראיתי את אאמו"ר הרב הגאון הצדיק מהור"ר אשר דוב שליט"א וזרזני לגמור הדפסת ספר זה אשר התחלתי בשנת תרצ"ד..."[38].
ניתן לשער כי ביקורו הנז' היה בשלהי שנת תרצ"ה ונמשך גם על פני תחילת תרצ"ו, שכן לפי עדותו של הגר"ב ז'ולטי, רבה של ירושלים, בראשית שנת תרצ"ו בשעה שנפטר הגרי"ל חסמן, המשגיח דחברון (חשון תרצ"ו), הגרי"ז שהה בארץ וביקשוהו להיות מהסופדים למשגיח בשעת הלוויתו[39].
לפי עדויות אחרות, גם בשנת תרצ"ט, בעת חנוכת הבית של ישיבת חברון, נכח הרב יחד עם גיסו הגאון רבי דוד יונגרייז, בשיעור הפתיחה שכובד למסור הגרא"ז מלצר[40].
איזכור שמו של הרי"ז מאותה תקופה ששהה אצל אביו בירושלים, ניתן למצוא גם במברק מיום כד תמוז תרצ"ה, ששלח זאב ז'בוטינסקי ממקומו בפאריז, אל הצה"ר מרכז א"י בתל אביב. תוך דבריו מודיע, בין היתר, כי "קובנה כותבת שהגאון זוסמנוביץ מסלבודקה, פסידונים הירושלמי, הנמצא בירושלים אצל הרב אשר דליאון נוטה להשתתף ב-NZO והבטיח שבארץ יחליט. שימו לב אולי סירקיס ישפיע"[41].
♦ ♦ ♦