אב"ד סלבודקה ומיר
הדרן על מסכתות ביצה ופסחים
בשיטת רש"י בהא דאין שורפין קדשים ביו"ט[2]
הנה שיטת רש"י בביצה (דף כז), בהא דאין שורפין את הקדשים ביום טוב, דלאו דוקא לשרוף את הקדשים ביום טוב אסור דהוא הדין לבערו בכל מיני ביעור, דרחמנא אחשביה למלאכה. והנה שיטת רש"י תמוה מכמה טעמים. א. דמאין לקח זה רש"י דיכול לבער את הקדשים ע"י כל ביעור, ואין מצותו דוקא בשריפה, ואין פותר. ב. תמהו האחרונים לתמוה על שי' רש"י, דמבואר בפסחים (דף ה), על הא דאמרי' אין ביעור חמץ אלא שריפה, והוא מדהוכיח ר"ע דהשבתת שאור הוא מערב יום טוב, שהרי אמרה תורה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה, ומזה מוכיח רבא דאין ביעור חמץ אלא שריפה, דאי יכול לבערו בכל דבר הרי אפשר לבער אף ביו"ט. ואי נימא כשי' רש"י דכיון דהוה מצוה חשוב מלאכה, אם כן מה מוכיח רבא מדברי ר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה מהא דאסור לבער ביו"ט, הא אף אי נימא דהשבתתו בכל דבר מ"מ אסור לבער ביו"ט משום דהמצוה אחשביה למלאכה. ודבר זה שאל הרב אור חדש להנודע ביהודא (מהדו"ק, חלק או"ח, סי' טו), עיי"ש מה שדחק הוא בזה. ג. יש לתמוה על שי' רש"י ממשנה ערוכה דכריתות (דף יג), יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ד חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והוא נותר מן המקודשין ביום הכפורים. ואי נימא כשיטת רש"י דמה שמבער הקדשים מן העולם הוה כמו שריפה, אם כן אמאי לא נחייבו עלה משום שריפה לשי' רש"י דחשיב מה שמבערו כמו שריפה ואם כן נחייבו עלה חמש חטאות למאן דסבר הבערה לחלק יצאת, והוה כמו שאר מלאכות שחייב חטאת.♦
א. ב.
והנראה בישוב דברי רש"י אלו, והוא על פי מה שנבין מקור דבריו ומהיכן המציא רבינו רש"י דבר זה. ונראה בביאור ד"ז, דלרש"י לשי' מוכרח דלאו דוקא בשריפה היה מצות שריפת קדשים, אלא בכל ביעור שאתה יכול לבערו. והוא על פי מה שהבאנו לעיל (סי' ב, מקונטרס חיבת הקודש), מה שכתב הר"ן בע"ז[3] דדברי רש"י מטין דכל קדירה שאינה בת יומא אף דלא הוה מעת לעת פוגם ואינו משביח, ובתוס' עמדו על זה, דאם כן למה ציותה התורה להגעיל כלי קודש שבישלו בו משום דלמחר נעשה נותר וכשיבשלו בו קדשים אחרים יתן הנותר טעם בהם, הלא למחר כשיעשה נותר יהיה נותן טעם לפגם דהרי אינו בן יומו. וביאר הר"ן, דלכך צותה תורה להגעיל כלי קודש, דנהי דהבלוע הוה נותן טעם לפגם, היינו דוקא כשהבלוע נותן טעם בתערובת, אבל עצם הבלוע אין בו פגם, ומעצמותו הוא ראוי לגר, וכיון דהתורה רצתה שיבערו את הנותר לכך ציוותה התורה שיגעילו את הכלי. הנה מבואר מזה, דלאו דוקא בשריפה הוא מצות הבערת נותר, אלא בכל הבערה שאתה יכול לבערו הוה מצותו. ומיושב תמיה א, מאין לקח רש"י את מקור דבריו מה שכתב דלאו דוקא בשריפה הוה מצותו, ולפי זה הרי לרש"י לשי' דכל דאינו בן יומו אף דלא הוה מעל"ע מ"מ הוה נותן טעם לפגם, אם כן מה שצותה התורה להגעיל כלי קדש הוא מדין הבערת קדשים, ומוכרח דהבערת קדשים לאו דוקא בשריפה הוא אלא בכל אופן שהוא מבערו מן העולם, והדברים ברורים ונכונים.♦
ומעתה מיושב תמיהת הנודע ביהודא דאם כן מה מוכיח רבא דש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי לאו הכי היה מותר ביום טוב, ולפי זה מה הוכחה הוא, הרי רחמנא אחשביה למלאכה דהרי גם בשריפת קדשים רחמנא אחשביה למלאכה. ולפי זה מיושב מתרי טעמא, הטעם ה-א הוא, דהרי עיקר כונת רש"י שם במה שכתב דרחמנא אחשביה למלאכה הוא, דאי לא נימא הכי אם כן תיקשה דאמאי צותה התורה שלא לשרוף את הקדשים ביו"ט הרי יכול לבערו ע"י ביעור אחר ואמאי אין מבערין ביו"ט, ובע"כ משום דהתורה אחשביה למלאכה אם כן משום זה צותה התורה שלא לשרוף ביו"ט.
ומעתה, הרי מבואר בפשיטות דזהו דוקא בשריפת קדשים, כיון דגילתה התורה דאין שורפין ביו"ט, ובע"כ דאף בשאר אופני ביעור אסור, דאי לאו הכי למה לי קרא דאסור לשרוף את הקדשים, הרי בלאו הכי אסור כיון דיכול לקיים שניהם ע"י ביעור, ובע"כ דבאה התורה לאסור אף ע"י ביעור ומשום דרחמנא אחשביה לביעור קדשים כשריפה, אבל בחמץ הרי לא מצינו דרחמנא אחשביה לביעורו כשריפה, אם כן בודאי אמרינן דלא אחשביה, לכך שפיר מוכיח רבא דאין ביעור חמץ אלא שריפה, דאי בכל ביעור, אם כן הרי אפשר ביו"ט ומאי מוכיח ר"ע דתשביתו הוה מעיו"ט, ובע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה לכך אי אפשר ביום טוב.
♦
ג. ד.
באופן אחר יש לומר, דהרי באמת כיון דעיקר ההוכחה הוא מדצותה התורה שלא לבער ביו"ט ע"י שריפה, בע"כ דהתורה אחשביה להביעור למלאכה, אם כן, תליא דבר זה מהיכן ילפינן דאין שורפין את הקדשים ביו"ט, דלחזקיא דיליף בשבת (דף כד), מהבקר, בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו, אם כן בודאי מוכח דרחמנא אחשביה להביעור למלאכה, דאי לאו הכי אמאי ימתינו עד בוקר שני הרי אפשר לשורפו היום, ואי [משום] דאסור [ב]שריפה, הרי אפשר לבערו על ידי דבר אחר. וכן למה לי קרא דאין שורפין ביו"ט, הרי אפשר ע"י דבר אחר, ובע"כ דרחמנא אחשביה לביעור קדשים למלאכה.אבל לרבא דאית ליה דילפינן מלבדו, דדוקא הוא לבדו מותר ביום טוב ולא שריפת קדשים ולא מילה שלא בזמנה, אם כן הרי הא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא משום דגילתה התורה דדוקא מלאכה זו מותר ביו"ט, אם כן מנלן דביעור חשיב מלאכה, הא אפשר לומר דדוקא שריפת קדשים אסור ביו"ט, אבל ביעור קדשים מותר ביו"ט משום דלא חשיב מלאכה. והא דצריך קרא דלבדו, לא לאסור שריפת קדשים, [ד]בלא"ה אסור דהרי יכול לקיים שניהם ע"י ביעור, והא דלבדו לא איצטריך אלא למילה שלא בזמנה, לכך לרבא לשי' הרי אין הכרח דרחמנא אחשביה לביעור קדשים למלאכה, לכך שפיר קאמר ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה, דאי ביעור חמץ בכל דבר בודאי היה מותר ביום טוב, דהיכן מצינו דאחשביה למלאכה לרבא לטעמיה בשבת.
♦
אלא דלפי זה היה נראה דלרבא יהיה מותר לבער את הקדשים ביום טוב על ידי הביעורים שלא על ידי אש, ויהיו מחויבים לבערו כדי לקיים מצות ביעור נותר, וזה לא שמענו. אמנם יתבאר דבר זה עוד, אלא שהקדמנו דבדרך הכרח מוכרח דלרבא לא מצינו דרחמנא אחשביה, ובדרך פלפול יש לומר דלרבא לטעמיה ההכרח הוא לומר דמדר"ע מוכרח הוא דלא אמרינן רחמנא אחשביה. והוא דהנה לכאורה צריך הבנה, דמה מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט דהרי מצינו להבערה שהיא אב מלאכה, הרי אפשר לומר דלעולם תשביתו הוא ביו"ט, ואף על פי כן מותר הוא ביו"ט, משום דהבערה הוה לאו ותשביתו הוה עשה ואתי עשה דתשביתו ודוחה לל"ת דהבערה. אך לא קשה מידי, דהלא יו"ט עשה ולא תעשה הוא, וכדאיתא בשבת (דף כד), ובפסחים (דף פד), אמנם לפי מה שכתב הריב"א בפסחים (דף מז), ובחולין (דף קמא), דהיכא דאיכא עשה ול"ת, אף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, היינו דאין העשה דוחה עשה, אבל מ"מ הל"ת נדחית. אם כן לשי' רבא בזבחים (דף לב), דאמרינן הואיל ואידחי אידחי אם כן כיון דהלא תעשה נדחית, אף העשה נדחית, אם כן מנא ליה לר"ע להוכיח דהאי תשביתו הוא מעיו"ט, הרי יש לומר דהוה ביו"ט ומותר משום דעשה דוחה ל"ת, ממילא גם העשה [נדחה] משום הואיל ואידחי אידחי לשי' רבא.
ובע"כ צ"ל דאי אפשר לומר משום עשה דוחה ל"ת, דהרי לא הוה בעידנא, משום דהרי הלאו דהבערה יעבור בשעה שידליק את העצים, והעשה דשריפת קדשים לא יקיים עד שישליך את העצים [הבשר] לתוך האש. אך כל זה הוא דוקא אי נימא דאינו מקיים את המ"ע דשריפת קדשים אלא ע"י מה שהוא שורף באש, אבל אי נימא דרחמנא אחשביה לביעור קדשים אף ע"י מה שמאכילו לכלבו לשריפה, אם כן הרי אימתי נעשה שריפה, בשעה שהכלב אוכל, ואז הרי הוי בעידנא, ואם כן לרבא לשי' הרי אמרי' הואיל ואידחי אידחי, אם כן עשה דוחה אף לא תעשה ועשה, ובע"כ דביעור חמץ אינו אלא שריפה. ואם כן משו"ה לא מצי עשה דתשביתו לדחות ל"ת ועשה משום דל"ה בעידנא. וזהו שהוכיח רבא דאין ביעור חמץ אלא שריפה.
♦
ה. ו.
ובזה יתיישב מה שהקשה בספר דרוש וחידוש להגאון רע"א בביצה (דף יב), בהא דאיתא שם דאמר ר' יוחנן לההוא תנא דתני דבישול ומבעיר חייב ביו"ט, פוק תני לברא בישול והבערה אינה משנה, משום דר"י אית ליה מתוך. ולפי זה תיקשה נהי דר"י אית ליה מתוך, מ"מ הרי מוכח דר"ע לית ליה מתוך כמו שהוכיח רבא מדר"ע, דאי לאו הכי מאי מוכיח ר"ע דאי אפשר לומר דתשביתו הוא ביום טוב, דהרי הבערה הוא אב מלאכה ואסור ביו"ט, ואי נימא דאית ליה מתוך הרי מותר ביו"ט אם כן אמאי אמר ליה פוק תני לברא הרי ר"ע נמי אית ליה כותיה.והנראה בישוב דבר זה, והוא שנקדים מה שיש לתמוה עוד על שי' רש"י דס"ל דיכול לבער קדשים בכל דבר אף על ידי מה שנותנו לכלבו, אם כן תיקשה עוד מה מוכיח ר' יהודה בפסחים (דף כח), דאין ביעור חמץ אלא שריפה מהא דמה נותר ישנו בבל תותירו ואין ביעורו אלא בשריפה, אף חמץ הואיל וישנו בבל תותירו אין מצותו אלא בשריפה. אמרו לו אשם תלוי יוכיח שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה, שתק ר"י. ולשי' רש"י קשה דהרי גם בנותר גופא יכול לבערו בכל ביעור ולאו דוקא בשריפה. והנראה בזה דאדרבה בזה יתישב עוד קושית התוס' שהקשו וז"ל, תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן דאמרו שהן בשריפה אמאי לא ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה.
והנראה לפמש"כ הרשב"א בתשובה (הבאתיו לעיל סי' ב, מקונטרס חיבת הקדש), דמאן דסובר דמשהו אוסר ה"ה דנותן טעם לפגם אסור. והנה עיקר ומקור הדברים דשי' רש"י דביעור חמץ ושריפת נותר הוא לאו דוקא בשריפה אלא בכל מיני ביעורים, הרי ביארנו דהוא משום הא דגילתה התורה דבעי למגעל כלי קדשים משום דשמא ישתמש בהן למחר, והרי למחר הוה אינו בן יומו, ובע"כ דהוא משום דעצם הבלוע ראוי הוא לגר, והתורה כונה בהגעלה זו שיבערו את הנותר. והנה כ"ז הוא אי נימא דגם מין במינו בטל, אבל אי נימא דמין במינו הוה במשהו, הרי לכך צותה תורה שיגיעלו את הקדשים משום דלמחר ישתמש בהן ע"י מינם ואי דהוה נותן טעם לפגם, הרי היכא דמשהו אסור גם נותן טעם לפגם אסור, וכיון דמין במינו במשהו, ממילא גם נותן טעם לפגם אסור. ולפי"ז למאן דאית ליה דמב"מ במשהו, בטל עיקר יסודתו של רש"י דנותר אין מצות כי אם בשריפה. ומעתה לכך ר"י לשי' דאית ליה דמב"מ במשהו, אית ליה דגם נותר אין מצותו דוקא בשריפה. לכן שפיר יליף חמץ מנותר דמה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. משא"כ לדידן אי אפשר למילף מנותר, דנותר בעצמו אינו בשריפה דוקא, ומשם התבאר חיזוק שי' רש"י הנזכרת לנו.
♦
מעתה נעבור נא בכור הבחינה שארי הסתירות לשי' רש"י ונראה נא היעמדו אם לא. הנה ראש דבר מה שתמה הנוב"י מהא דאמר רבא בפסחים (דף ה, ע"א), ש"מ מדר"ע תלת, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. ולפי שיטת רש"י הרי כיון דרחמנא אחשביה לביעור הוה מלאכה, אם כן אפשר לומר דהוה מלאכה. ולפי זה הרי כיון דרבא אית ליה בפסחים (דף ל), דמין במינו במשהו, אם כן הוא הדין דנותן טעם לפגם אסור, אם כן אין הכרח כלל לומר דרחמנא אחשביה למלאכה, דיש לומר דלכך צותה תורה להגעיל כלי קדשים משום דשמא ישתמש בה למחר, דלמחר הוה נותר ואף דהוה נותן טעם לפגם, מ"מ כיון דמין במינו במשהו הרי גם נותן טעם לפגם אסור.
ומעתה יתיישב קושית הדרוש וחידוש דלמה אמר ליה ר"י לתנא פוק תני לברא הרי איכא ר"ע דסובר דלא אמרינן מתוך, ולפי"ז הרי מיושב בפשיטות, דהרי כבר כתבנו דלרבא דאית ליה דאמרינן הואיל ואידחי אידחי ובעי לן למימר עשה דוחה לא תעשה ועשה, והיה יכול העשה דתשביתו יכול לדחות את הלאו ועשה דיו"ט, ומה שהוכיח מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה, הוא משום דאי לאו הכי הרי לא הוי בעידנא, וכ"ז אי נימא דאין ביעורו אלא בשריפה, אבל אי נימא דביעור חמץ הוא אף בשארי מיני ביעורים הרי יכול להיות בעידנא. ובע"כ דלדידיה הא דקאמר ר"ע דתשביתו אינו אלא מעיו"ט, הוא בע"כ משום דאי לאו הכי אינו יכול לבערו ביו"ט, דיום טוב עשה ול"ת הוא, ובע"כ דלי"ל הואיל ואידחי אידחי, וכמבואר.
והנה עיקר ההכרח דרחמנא אחשביה למלאכה, הוא מהא דצותה תורה להגעיל כלי קדשים. והרי אינו בן יומו, ובע"כ דהוא משום ביעור נותר, ובע"כ דרחמנא אחשביה. ולר"י הרי סובר דמין במינו בנותן טעם ולדידיה מוכרח דרחמנא אחשביה, א"כ הרי משכחת לה בעידנא, משום זה דיבער ע"י שיאכיל לכלבו. והנה לדידיה הרי בע"כ לית ליה הואיל ואידחי אידחי, דאי לאו הכי מאי מוכיח ר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה והוא מעיו"ט, הרי יש לומר דהוא ביו"ט ומשום עשה דוחה ל"ת, ואי דהוה עשה בהדה הרי הואיל ואידחי אידחי, ואי דלא הוי בעידנא הרי משכחת לה שיהי' בעידנא ע"י שיאכיל לכלבו ויהיה בעידנא. והרי לדידיה בע"כ מוכח דרחמנא אחשביה למלאכה, דאי"ל מב"מ בנו"ט, ובע"כ דאית ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ולא הואיל ואידחי אידחי, וכאמור.
והנה עיקר הך טעמא דהוכיח רבא דר"ע לית ליה מתוך, כבר ביארנו דאי אית ליה מתוך אם כן ממ"נ מוכח דר"ע לית ליה או הך דמתוך או הך דהואיל ואידחי אידחי, דהרי באמת יש לומר דאית ליה מתוך והאי דאסור ביעור חמץ הוא משום דצורך גבוה הוא ול"ש מתוך. אמנם לרבא לטעמיה מוכרח דאיהו לית ליה, דאי ל"ה מאי מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מעי"ט, דילמא הוא ביו"ט ואתי עשה דתשביתו ודוחה ל"ת דיו"ט, ואף דהוה עשה ול"ת, מ"מ הואיל ואידחי אידחי, ואי דל"ה בעידנא, הרי על השעה שאינו בעידנא ל"ה צורך גבוה ושייך מתוך. ובע"כ דר"ע לית ליה מתוך. אבל לר"י דאית ליה אין עשה דוחה ל"ת ועשה, הרי לדידיה אפשר לומר דביעור חמץ הוא אף בכל מיני ביעור, ואפי"ה אסור משום דרחמנא אחשביה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומ"מ לית ליה מתוך, ואפי"ה בביעור חמץ לא שייך מתוך משום דהוא צורך גבוה. ולכך ר"י לטעמיה שפיר קאמר פוק תני לברא, דלדידיה אין הכרח דר"ע לית ליה מתוך ושפיר אינו משנה לדידיה לפי מה שביארנו שי' רש"י.
♦
ז. ח.
ומעתה נראה נא היעמוד קושיא הלזו שהקשינו מהא דכריתות (דף יג), דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד חטאות ואשם אחד, ואמאי לא נחייבהו נמי משום נותר, דקיים בזה מצות שריפה. ונראה בזה, דהנה זה ברור הוא דאף שכתב רש"י דרחמנא אחשביה למלאכה, מ"מ זהו דוקא אם בזה שהוא מבער הוא מקיים המצוה, אז הרי מצוה זו מחשיב את הביעור למלאכה, אבל היכא דלא קיים המצוה אף דביער את הקדשים, מ"מ הרי לא קיים מצות ביעור ושוב לא הוה מלאכה. וכן תפס הרב בנוב"י (שם[4]), דהוא משום חשיבות מצוה. מעתה נקדים שתי הקדמות. ה-א, הוא דמצוה הבאה בעבירה מן התורה מילתא הוא וכמו שכתב השאגת אריה (בסי' צד). והוציא זה מדברי הר"מ (בפ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ז). ועוד נקדים דלפי"ז היכא שיתבער הדבר מן העולם ע"י עבירה שוב לא הוי מלאכה ולא שייך אחשביה, כיון דמה שיתבער מן העולם יהי' ע"י עבירה הרי לא נתקיים המצוה משום מצוה הבאה בעבירה ושוב לא הוי מלאכה, כיון דהרי לא קיים המצוה, ולא שייך אחשביה והוה כמו ביעור בעלמא דלא הוה מלאכה.ומעתה הרי מיושב בפשיטות דכיון דהא דיש אוכל אכילה אחת מיירי שאוכל נותר והן מוקדשים הרי כיון דאוכלם בשעה שהוא נותר הרי שוב על ידי מה יקיים מצות ביעור, על ידי מה שהוא אוכל את הנותר, הרי שוב יתקיים המצוה דביעור על ידי עבירה, ושוב הוה מצוה הבאה בעברה דלא יתקיים המצוה הרי שוב ל"ה מלאכה, ושוב לכך אינו מחויב עלה משום איסור הבערה, דהרי בהבערה זו לא קיים מצות ביעור. והדברים ברורים ועמוקים לדעתי בביאור ישוב קושיא זו וכאמור.
♦
ובזה יש לומר פרפרת אחת לישוב זה, לפי מה שביאר הרב שאגת אריה (שם, ובסי' צח), דהא דמצוה הבאה בעבירה מן התורה מילתא היא או לא פלוגתא דאמוראי הוא, ושמואל ורבא אית להו דמצוה הבאה בעבירה לא הוה כי אם מדרבנן, ור"י אית ליה דהוה מן התורה. והוכיח זה מהא דסוכה (דף לה, ודף ט). ומעתה הרי ר"י לשי' דאית ליה דמצוה הבאה בעברה מה"ת מילתא הוא, משום דלדידיה הרי אית ליה דמין במינו בשישים, ותיקשה לדידיה מהא דציותה התורה להגעיל כלי קדשים, משום דלדידיה הוה נותן טעם לפגם ומותר, ובע"כ משום ביעור קדשים נגעו בה, ובע"כ דכל ביעור רחמנא אחשביה כמו שריפה, דאי לאו הכי הרי יכול לבערו ע"י שאר ביעורים, ובע"כ דרחמנא אחשביה למלאכה. ותקשה מהא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד חטאות ואשם אחד ואמאי לא נחייב משום הבערה, ובע"כ דמצוה הבאה בעברה מה"ת הוא, ולכך לא שייך אחשביה, ולא נתקיים המצוה. משא"כ לשמואל לשי' דאית ליה דמין במינו במשהו, א"כ לדידיה אין ביעור חמץ ונותר אלא בשריפה ולא אמרינן אחשביה, שוב לק"מ מהא דיש אוכל ד חטאות ואשם ואין הכרח דמצוה הבא בעבירה מן התורה.
♦
ט. י.
מדי דברי בענין זה הנני להעתיק בזה מה דקשה לי מכבר בהאי ענינא, מהא דפסחים (דף ה), ש"מ הבערה לחלק יצאת, ומשמע דאי לאו הכי היה מותר לבער ביו"ט משום הך עשה דתשביתו. ומעתה האיך קאמר ר"י לר"ע אי"צ, ומשמע דהוא מודה לר"ע דהוה הוכחה דתשביתו הוה מעיו"ט, דאי לאו לא היה מותר ביו"ט, הרי ר"י בעצמו סובר ביבמות (דף לג) הבערה ללאו יצאת, אם כן הרי מותר אף ביו"ט.והנראה לישב קושיא זו, בהקדם מה שכתבתי במקום אחר, דלכאורה צריך הבנה מה מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט דאי לאו הכי האיך מותר ביו"ט, הרי לעולם יש לומר דתשביתו הוא ביו"ט, ואפ"ה מותר משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה. ועיין שבת (דף קו, ע"ב), דהרי הוא אינו צריך אלא לקיים המצוה ולא לגוף השריפה. אמנם יש לומר כיון דלאחרי השריפה הרי הגחלים מותרים, אם כן שוב היה צריך לגופו לכך חייב, ולפי"ז יש לומר כיון דשייך אחשביה אם הרי אף דהבערה ללאו יצאת, מכל מקום אסור למ"ד דמלאכה שאין צריך לגופה חייב משום אחשביה אמנם כ"ז אי מלאכה שאין צריך לגופה חייב אבל אם מלאכה שאין צריך לגופה פטור, הרי לא עדיף הכא דרחמנא אחשביה מכל מלאכה גמורה, דאף דאית כאן מלאכה גמורה מ"מ הוא פטור. ולכך שפיר מוכיח רבא מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי לאו הכי הוה מהנקברים דאפרן אסור, ושוב הוה מלאכה שאין צריך לגופה ואמאי חייב, ולכך ר"י לשי' שפיר הוכיח דאין ביעור חמץ אלא שריפה, משום דאי לאו הכי הרי רחמנא אחשביה, ושוב הוה מלאכה אף דאית ליה הבערה ללאו יצאת, דהרי אחשביה, או דהוה מלאכה שאין צריך לגופה, והלא לר"י אף מלאכה שאין צריך לגופה חייב.
ובזה יש ליישב גם מה שתמהנו לעיל דלשי' רש"י דבצורך גבוה לא אמרינן מתוך, אם כן מה הוכיח רבא דר"ע לית ליה מתוך, הרי יש לומר דאית ליה מתוך ושאני הכא דהוה צורך גבוה. ולפי"ז הרי משום צורך גבוה הוה מלאכה שאין צריך לגופה, ועיקר מה דהוה צורך גבוה הוא לפטור, ומה שחייב הוא משום שהרי האפר מותר, אם כן אי נימא מתוך הרי הותר עיקר האיסור, וזה ברור. והנה ראיתי לאחרונים שרצו לדון דבאמת בכל חמץ שמבעיר יש [גם] שם [מלאכת] מכבה, כמו שמבואר בשבת (דף קלד) לענין מיתוק החרדל, אלא דהוה מלאכה שאין צריך לגופה ולכך לר"י לשי' דאית ליה בשבת (דף לא) דמלאכה שא"צ לגופה חייב, שוב חייב משום מכבה.
אמנם לדעתי ראיה ברורה דלא כדבריהם, דאי לאו הכי האיך יפרנסו את הגמ' ביבמות לענין הקטרה בשבת, אי לר"י הא אמר הבערה לאו יצאת, ועיין שם (דף לג) ובשבת (דף ע), והרי מ"מ לחייבו ג"כ משום מכבה, ובע"כ דלא שייך לחייבו בזה משום מכבה. והנה בעיקר קושיא זו מצאתי להשער המלך (בהלכות יום טוב), שעמד בזה לשי' רש"י דבצורך גבוה לא אמרינן מתוך, מהא דפסחים (דף ה), שעמדנו בזה והניח בצריך עיון. ובענין מלאכה שאין צריך לגופו יש לנו דברים הרבה ואין כאן מקומו.
ובזה יש ליישב מה שיש לתמוה לפימש"כ בהגהת משנה למלך (פ"א מחמץ ומצה), דלהכי בקנה חמץ ביו"ט אינו יכול לפרר ולזרותו לרוח משום דהוה טוחן, ולפי"ז הרי תיקשה דמה מוכיח רבא מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה, הרי יש לומר דביעור חמץ הוה אף במפרר וזורה לרוח, ומכל מקום ליכא למימר דהוא ביו"ט משום דהוה טוחן. אך יש לומר דלפי"ז הוה מהנקברים דאפרן אסור ושוב הוה מלאכה שאין צריך לגופה, ולכך הוכיח מר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ושוב הוה מלאכה הצריכה לגופה משום האפר, ועיין בתוס' שם, ויש להאריך בזה עוד בענינים אלו.
♦
ועל פי דרך פלפול יש לנו לומר בישוב קושית הרב רע"א דאמאי אמר ליה ר' יוחנן לתנא פוק תני לברא להאי דאמר דלית ליה מתוך, הרי ר"ע לית ליה מתוך, והוא בהקדם מש"כ הרב טורי אבן בחגיגה (דף יח), על הא דפריך ר"י לר"ל על האי קרא דחג האסיף אימת, אילימא ביו"ט מי שרי קצירה ביו"ט, וכל הני קושיות. ועמד הטורי אבן דמאי קושיא, הא בודאי שרי ביו"ט כדין כל אוכל נפש. והכריח מזה דר"י אית ליה כמו שמבואר בירושלמי, הביאוהו התוס' ביצה, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות משימור ואילך הוא דשרי. ור"י אית ליה כמ"ד דשימור דמצה הוא מלישה ואילך, לכך מלישה ואילך הוא דמותר אוכל נפש.
והנה רבא סובר בפסחים (דף מ) דשימור דלישה לאו שימור הוא ובעי שימור משעת קצירה ואילך, נמצא דלפי"ד לרבא כל המלאכות משעת קצירה ואילך שרי ביו"ט משום אוכל נפש, ולר"י אסור. מעתה הנה מלאכת הטחינה אם הותרה באוכל נפש אם לאו, תליא בהך פלוגתא, ולר"י אסור ולרבא מותר. ומעתה לפי מה שהבאנו לעיל דבפירור וזורה לרוח איכא מלאכת הטחינה, והנה שריפה אי הוה מלאכה הצריכה לגופא אם לאו תליא אי נימא דמצותו דוקא בשריפה, אם כן, הוה מלאכה הצריך לגופא, ואי נימא דאין מצותו דוקא בשריפה לא הוה מלאכה הצריכה לגופה.
והנה בצורך גבוה לא אמרינן מתוך, מעתה לר"י לטעמיה אין הכרח דר"ע אית ליה מתוך, דיש לומר דאית ליה מתוך, ואפ"ה אסור ביו"ט משום דהיה צורך גבוה, ואף על פי כן אסור ביו"ט משום דבצורך גבוה לא שייך מתוך, ואי דהוה מלאכה שאין צריך לגופה דהרי יכול לפרר, יש לומר דמפרר הא הוה טוחן ואין לומר בטוחן מתוך, דהא לדידיה בטוחן אף אוכל נפש אסור ולא שייך מתוך, ולכך אמר לתנא פוק תני לברא. אמנם רבא לטעמיה דאית ליה דבעינן שימור משעת קצירה, אם כן לדידיה הרי אף אי נימא דמשום צורך גבוה לא אמרינן מתוך, מ"מ הרי תיקשי דהרי יכול ליהנות מן העפר ושייך מתוך. להכי מוכרח רבא לומר דמהא דר"ע מוכח דלית ליה מתוך ואין לומר דאית ליה מתוך, ואפי"ה ל"ש כאן מתוך משום דהוה צורך גבוה, דזה אינו, דהרי יכול לבער ע"י פירור וזורה לרוח, ואין לומר שיהיה חייב משום טוחן דהרי לדידיה גם בטוחן שייך מתוך, ואין לומר דהרי גם בטוחן הוי צורך גבוה ולא שייך מתוך, דזה אינו, דהרי שוב הוה מלאכה שאין צריך לגופה שהוא פטור עלה, ולכך מוכרח דאין ביעור חמץ אלא שריפה, ושוב ל"ש לדידיה הא דמלאכה שאין צריך לגופה, דהרי אפרו מותר. ומוכרח דר"ע לית ליה מתוך, ולר"י לטעמיה אין שום הכרח דר"ע אית ליה מתוך כמו שביארנו, ולכך אמר פוק תני לברא.
♦
יא. יב.
ולכאורה היה נראה עוד בזה, בישוב ביאור דברי הגמ' מה שאמר רבא ש"מ הבערה לחלק יצאת, וכבר נדחקו בזה בתוס', דמה מוכח דהבערה לחלק יצאת. ונראה לן עפי"ז לפימ"ש במקום אחר, דרבא אית ליה דבכל עשה שדוחה ל"ת, לא בעינן בעידנא (יעוין בדברינו סי' ג, אות ז). ולפמ"ש דרבא לטעמיה דאית ליה דאמרי' הואיל ואידחי אידחי (בזבחים לב), אם כן לדידיה עשה דוחה אף ל"ת ועשה. אמנם נראה ברור דאף למה דאית לן עשה דוחה ל"ת ועשה משום הואיל ואידחי אידחי, מ"מ אז לכו"ע בעי בעידנא, דהרי לא גרע מהא דהואיל ואישתרי אישתרי דלא אמרינן באיסור קדים, (עיין יבמות ז), ואף דהרי לא בעינן בעידנא, מ"מ אימת נעשה הדיחוי של האיסור, בשעה שנתקיים המצוה, אם כן ל"ש הואיל ואידחי אידחי. מעתה הנה זה שהוכיח רבא דהבערה לחלק יצאת דאי הבערה ללאו יצאת הרי גם ביו"ט ליכא אלא לאו ומה מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט, הרי לעולם יש לומר דתשביתו הוא ביו"ט, ואפי"ה מותר משום עשה דוחה ל"ת אף דלא הוי בעידנא, משום דלרבא לטעמיה הרי לא בעינן בעידנא. אמנם אי נימא דהבערה לחלק יצאת, הרי יש כאן עשה ול"ת ואין העשה נדחית אלא משום הואיל ואידחי אידחי, וכיון דלא הוי בעידנא ל"ש הואיל ואידחי אידחי כמו דל"ש הואיל ואישתרי אישתרי, ושפיר מוכיח ר"ע דתשביתו היה מערב יום טוב.אמנם מה שיש לכאורה עוד להקשות, לפימ"ש הרמב"ן (בתורת האדם), דכלל הוא דהיכא דא"א להמצוה להתקיים בענין אחר שוב הותר איסור זה. אם כן, מה מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט, הרי לעולם יש לומר דהוא ביו"ט ואפי"ה שרי, כיון דא"א להמצוה להתקיים בענין אחר.
ומצאתי לאחד מגדולי גאליציען שעמד בזה, אמנם לדעתי נראה ברור דלא קשה מידי, והוא דהרי כבר כתב השאגת אריה (סי' פז), להקשות על ר"י דיליף אין ביעור חמץ אלא שריפה מהא דנותר, ואי נימא דאין ביעור חמץ אלא שריפה, הרי הוי מהנשרפים דאפרן מותר, ואי נימ דהוא בקבורה הרי אפרן אסור. אם כן כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. ותי' בשאגת אריה, משום דקודם זמנו לכו"ע הוא בשריפה, משום דהוה חרכו קודם זמנו. מעתה הרי לא קשה מידי, דהכא לא שייך זה דא"א המצוה להתקיים בענין אחר הותרה, דאם כן הרי יכול לשרוף קודם זמנו, וזה ברור.
אלא דעדיין צריך ביאור דאם כן מ"מ מה שהוא שורף קודם יו"ט הרי לא קיים מצות ביעור, אם כן הדרא קושיא לדוכתא, דמ"מ יש לומר דהמצוה דביעור הרי אינו מקיים כי אם באופן זה, ושוב הותרה, ומה מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט. ונראה ליישב זה בשני פנים, הפן ה-א הוא, דהנה זה ברור דאף אי נימא דהותרה הוא באופן זה, מ"מ זה אינו אלא גופו של המצוה ולא מכשירה, ומעתה הרי יצטרך לעשות אש ביו"ט, ושוב הרי זהו מכשירים והמכשירים לא הותרו. ובע"כ צריך לבא עלה משום דיחוי, ולא שייך בזה דיחוי כמו שביארנו. זהו שמצינו גבי מילה דהמכשירים לא הודחו, ור"ע לשי' דאית ליה דמכשירי מילה אינו דוחה שבת. ובזה יש לבאר מה דאיתא בשבת (דף כד, ע"ב) לענין שריפת נותר אם מותר ביום טוב או לא, ורבא יליף דאסור מהא דאמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשירין, לבדו ולא מילה שלא בזמנה. ולכאורה למאן דאית ליה מתוך, אם כן מה הראיה מהא דלבדו ולא מילה שלא בזמנה להאי דאין שריפת קדשים דוחה ליו"ט, הרי לרבא לטעמיה דאמר הואיל ואידחי אידחי, אם כן ע"כ אינו כי אם גזירת הכתוב דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט, אם כן מה ראיה הוא להא דשריפת נותר ממילה שלא בזמנה, ועיין רשב"א בחידושיו בשם הרמב"ן, ודוק בזה.
♦
אמנם לפי"ד לעיל מבואר שפיר, כיון דהא מוכרח להבעיר את העצים, אם כן הוה שלא בעידנא אלא דהוה כמו מכשירין, ולכך כיון דגלי קרא דמכשירין, ולכך כיון דגלי קרא דמכשירין אינו דוחה, שוב הוה שלא בעידנא. ובזה יש לומר דבברכות (דף ט) מבואר דפליגי ר"ע ור"י עם ר"א בהא [דילפינן זמן אכילת הפסח וזמן שריפתו מהפסוק] דשם תזבח את הפסח מועד צאתך ממצרים. ר"ע סובר שם תזבח את הפסח מועד צאתך ממצרים, עד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים, ור"א סובר ממועד צאתך ממצרים אתה שורף. ועמד בזה הטורי אבן במגילה דהאיך דריש ר"א ממועד צאתך ממצרים אתה שורף, הלא אין שורפין את הקדשים ביו"ט. ולפי"ז דהנה הא באמת הוה מותר שריפת קדשים ביו"ט משום עשה דוחה ל"ת, והעשה נמי נידחית משום הואיל ואידחי אידחי, ובע"כ הא דצותה תורה לשרוף את הקדשים לאחר יום טוב הוא משום דעדיין לא הגיע זמנו, א"כ כיון דגלי קרא כאן דהגיע זמנו ביו"ט, שוב שייך הואיל ואידחי, ומותר לשרוף ביו"ט משום עשה דוחה ל"ת ועשה, [ו]משום הואיל ואידחי אידחי.
ואין לומר דהרי שלא בעידנא לא שייך הואיל ואידחי אידחי, זה אינו דהרי לר"א לשי' דאית ליה דגם מכשירי מצוה דוחים כמבואר בשבת (דף קלב), לדידיה הרי הוה בעידנא, דמה שצריך להבעיר את העצים לא גרע ממכשירים. ובזה יש לומר דר"א ור"ע לשיטתם אזלו, ר"ע דאית ליה בשבת שם דמכשירי מצוה אינם דוחים את השבת, בע"כ לית ליה הך דרשא דממועד צאתך ממצרים אתה שורף, דהא אסור לבער ביום טוב דלא הוי בעידנא ולא שייך הואיל ואידחי. ור"א לשי' דאית ליה דמכשירים דוחה שבת, שוב הוה בעידנא ושייך הואיל ואידחי אידחי, ושוב הוה כמו כל עשה ול"ת דשייך הואיל ואידחי, לכך סובר דהך דממועד צאתך ממצרים אתה שורף, דמותר לשרוף ביום טוב. ועיין צל"ח (שם), מה שביאר לפירש"י ע"פ הא דזבחים (דף נו).
♦
יג. יד.
באופן אחר יש ליישב מה דמוכיח ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט, וכבר הקשינו ע"ז ממש"כ הרמב"ן (בתורת האדם[5]), דהיכא שא"א להמצוה להתקיים בענין אחר אז לא הוה איסור כלל עלה, אם כן ה"נ לית ליה איסור דהבערה לגבי מ"ע דתשביתו. ונראה בזה, ובהקדם מה שיש להקשות בהא דיליף ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר, הרי הוה דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל מטעם אחר, והוא לפימש"כ רע"א דביסוד הך דינא דבל יראה הוה ניתק לעשה, תליא בהא, דאי נימא דין ביעור חמץ אלא שריפה אם כן מוכרח הוא דהלאו דבל יראה הוה ניתק לעשה, ואי נימא דביעור חמץ הוא בכל מיני ביעורים אזי אין הכרח, דהרי באמת יש לומר דתשביתו אינו עשה, והא דצותה תורה להשבית הוא כדי שלא יעבור בבל יראה. אך כיון דחזינן דהקפידה תורה שיהיה דוקא בשריפה אם כן שוב אי אפשר לומר דהא דצותה תורה שישרוף הוא משום ביעור חמץ, דאם כן למה צותה תורה דוקא בשריפה, ואם כן מהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה מוכח דהוי לאו הניתק לעשה, ואי נימא דהוה לאו הניתק לעשה שוב אין לוקין עלה, אם כן האיך יליף מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה הרי הוה דין שסופו להקל דלא ילקה עליו, ועיין פסחים (דף צה).אמנם יש לומר בע"כ דאף דאין ביעור חמץ אלא שריפה, מ"מ אינו לאו הניתק לעשה משום דלאו מדין המצוה הקפידה התורה שיהא בשריפה, אלא משום דמטו זמנו שיעבור עליו בבל יראה, לכן הקפידה תורה שיהא ביעור גמור כל כך עד שלא ישאר אף פירורים. ועיין שואל ומשיב (מ"ק, ח"ש, סי' ש[6]). והנה כ"ז אי נימא דהאי שריפה אינה מדין ביעור שריפה שהוא מצוה, אלא משום זה שצריך ביעור גמור. ומעתה הלא בע"כ אפשר לנו לומר כדברי הרמב"ן בתורת האדם בשארי דחיות שבש"ס ה"נ לענין ביעור חמץ, דמשום דאי אפשר להמצוה להתקיים בענין אחר לכך מותר לשרוף אף ביום טוב, דאי"נ הכא הרי הביעור הוה לפי"ז חלק מהמצוה והיה ב"י ניתק לעשה, אם כן הוה דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל, ואיך מצינו למילף מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ובע"כ דאינו כי אם מדין ביעור, ושוב האיך מותר ביו"ט, ובע"כ דתשביתו הוה מעיו"ט. וזהו כונת רש"י שדקדק במה שהוכיח מר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה, וכתב רש"י משום דיליף מנותר, וכונת רש"י הוא משום דיליף מנותר מזה הוה הוכחה דלאו מדין המצוה הוא ושוב אי אפשר לומר כאן כטעמו של רמב"ן בתורת האדם.
♦
טו.
מדי דברי בענין שריפת קדשים, זכור אזכור עוד מה שהעליתי בו מעלומי, דלר' יוחנן יהיה משכחת לה דישרפו את הקדשים ביו"ט. והוא דהרי לר"י אית ליה בביצה (דף יב) דאמרי' מתוך אף בצורך גבוה, ונדרים ונדבות קרבים ביו"ט, ולדידיה ע"כ הא דצותה התורה לשרוף את הקדשים לאחר יו"ט ולא ביו"ט, הוא משום דעדיין לא מטי זמנו. ועיין יבמות (דף עב) ובתוס' משום דזהו גזיה"כ דתן בוקר שני לשריפתו. ומעתה הנה כ"ז הוא אם הבקר ראשון הוא ביו"ט, אז גילתה התורה דעדיין לא מטי זמנו עד בוקר, אבל בהיה יו"ט לאחר השבת ובשבת נעשה נותר, דאז הרי יו"ט הוה בוקר שני, שוב הוה הגיע זמנו לישרף ומותר ביו"ט מדין מתוך, וזה דבר חדש.אלא דזה יש לי לדון אף לדידן דלית לן מתוך, מ"מ יהא רשאי לשרוף ביו"ט נותר בכה"ג. והוא דהרי לדידן הטעם דלא דחי עשה דשריפת קדשים ליו"ט משום דיו"ט הוה עשה ול"ת, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והתוס' בקידושין (דף לח) הקשו דהרי יכול לשרוף אותם ע"י נשים, דהעשה דשריפה יתקיים, ועשה דיו"ט לא יעבור, משום דהוה מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות. והברור בישוב קושיתם הוא כמ"ש כל רבותינו, דכיון דשריפת קדשים הוה מ"ע שהזמן גרמא דאין שורפין את הקדשים בלילה, שוב הרי אין מחויבים אעשה דשריפת קדשים, ואיך יעברו אלאו דיו"ט במקום שלא יקיימו עשה. ומעתה כל זה בנותר בכה"ג, אבל בנותר שנעשה נותר בשבת, הרי ביו"ט הוה נותר שלא בזמנו דנשרף בין ביום ובין בלילה, וכמבואר ביבמות (שם). אם כן שוב גם נשים חייבות לשרוף, ולגבי דידהו ליכא לעשה דיו"ט, ושוב אתי עשה דשריפת קדשים ודוחה לל"ת דיו"ט, ונשרף ע"י נשים דאינם במ"ע דיו"ט.
והנ"מ [בין] לדידן [ל]בין ר"י הוא, דלר"י הרי הוה נותר בזמנו, ואין נשרף אלא ביום, וכן דוקא ע"י אנשים משום דהוה מ"ע שהזמן גרמא. ולדידן דוקא ע"י נשים משום דאינם במ"ע דיו"ט, ומ"ע שהזמן גרמא לא הוי משום דנותר שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה, ולא באתי אלא להעיר.
ומה שחידשתי עוד בימי ילדותי ע"ד החריפות, אציגה לפניך בסימן הבא לחדודא דאורייתא, וזה החלי בעזרת צורי.
♦ ♦ ♦