מראשי ישיבת חברון, בעל בית אהרן
חידושי מסכת פסחים
בענין קול מראה וריח אין בו משום מעילה ומעילה בסממני הקטורת[2]
ענף א' – קול מראה וריח אין בו משום מעילה
א. בקושיית התו"י – מאי שנא קטורת מדישון מזבח הפנימי
[פסחים] ד' כ"ו [ע"א]: קול ומראה וריח אין בו משום מעילה. ומסיק דריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו משום מעילה הואיל ונעשית מצותו וכו', משום דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. והנה מסוגיא זו תמוה על דברי התו"י ביומא ד' ס' [ע"א] ד"ה והרי תרומת הדשן שכתבו[3] [להקשות, מאי שנא] דמועלין בדישון מזבח הפנימי, מהא דקטורת לאחר שתעלה תמרתו דאין מועלין. [וכתב ליישב בב' אופנים א'] הוא מטעם דריח אין בו משום מעילה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שא"א שלא יהנו בו בחפינה ופיטום והולכה, ורבנן הוא דגזרו, אבל אחר שנעשית מצוותו לא גזרו בו מידי. אי נמי ריח אין בו ממש כמו קול, אבל דישון מזבח הפנימי יש בו ממש. ודבריהם תמוהים מסוגיא דידן, דמוכח דעיקר הטעם הוא משום דנעשה מצוותו, וא"כ לפי טעם זה אין חילוק בין דישון מזבח הפנימי לריח.♦
ב. תירוץ על קושיית התו"י - וביאור סברת התוס' ישנים
ונראה לתרץ, דהנה לכאורה יש לתרץ קושייתם שהקשו שם, דאמאי מועלין בדישון מזבח הפנימי, הא קטורת לאחר שתעלה תמרתו אין בו משום מעילה, דהנה במעילה ד' י"א [ע"ב] איתא: נסכים שירדו לשיתין אין מועלין בהן, לימא מתניתין דלא כר"א בר צדוק וכו', ומסיק אפילו תימא רבי אלעזר בר צדוק, דאי קלט, והיינו דקודם שירדו לתהום אין מועלין בהם, אבל אחר שירדו לתהום חלה עלייהו קדושה משום דבעי שריפה בקודש, והא דביני לביני[4] אין מועלים, היינו משום דמחמת הקדושה הראשונה כבר נעשית מצוותו. ולפי"ז י"ל דבקטורת לאחר שתעלה תמרתו כבר נעשית מצוותו מחמת קדושת הקרבה, אבל לאחר שנעשה דישון דחל עליו מצות דישון דהוא עבודה, חל עליו קדושה חדשה ומשו"ה מועלין בו.אך התוס' [ישנים] לא נחתו להך סברא, משום דס"ל דכיוון דאם יעשה דשן יהיה בו צורך גבוה מחמת מצות דישון, גם קודם שנעשה דשן הדין נותן שימעלו בו, דטעמא דנעשה מצותו אין מועלין בו הוא משום דלא הוי קדשי ד' משום דאין בו צורך גבוה, אבל אם עדיין יש בו צורך גבוה אף דעדיין לאחר דין העבודה, מ"מ לא יצא מרשות הקדש משום דעדיין יש בו צורך גבוה.
ועפי"ז דס"ל להתו"י דכ"ז הוא רק במקום דשייך דין מעילה ממש, אבל במקום דלא שייך דין מעילה מדין קודש, רק אנו דנים לענין איסור קודש, ע"ז שייך שפיר דנעשה מצותו ... [ואין מועלין], דלא שייך עדיין חלות מצות דישון[5].
♦
ג. ב' גדרים באיסור הנאה של הקדש
דהנה נראה דבאיסור הנאה של הקדש יש ב' דינים: יש האיסור מדין קדשי ה' משום דהוא שייך לגבוה (ראה מעילה טו, א). ויש איסור מחמת שם קודש לבד, כמו בשל בקדשים קלים [ד]אין מועלים בהם משום [דלא] הוי קדשי ד' (תו"כ פרשה יא, כ), ואפ"ה אסור מדאורייתא מחמת שם קודש, וכן בקדשים שמתו אי ס"ל דיש בהם איסור דאורייתא אף דלאו קדשי ד' מ"מ יש בזה איסור קודש[6]. והיינו דאיסור קודש אין תלוי בזה שיש בו צורך גבוה והוא ברשות גבוה.ולפי"ז י"ל דס"ל להתו"י דבריח דאין בו ממש, אין בו דין מעילה דאורייתא, רק רבנן גזרו בו משום מעילה, ונראה דמה שגזרו רבנן משום מעילה אינו רק במקום שיש איסור דאורייתא מחמת קודש, אבל במקום שאין איסור דאורייתא מדין קודש לא גזרו חכמים איסור חדש.
ולפי"ז (ל"ש) [א"ש] דבאמת בקטורת לאחר שתעלה תמרתו נעשית מצוותו. רק נוכל לדון משום דעדיין מיקרי קדשי ד', משום דיש בו עדיין צורך גבוה משום שיחול מצות דישון [בקטורת] בשעה שנעשה דשן[7], וכ"ז הוא רק אם נוכל לחייבו מדין מעילה מדין קדשי ד', אבל כיוון דאין בו ממש, אין לחייבו מדין מעילה מדין קדשי ד', רק אנו דנים אם אסור מחמת איסור קודש. וע"ז י"ל דאזלינן בתר השתא, דכיוון דעתה נעשה מצותו פקע איסור הקדש, ואף דלאחר שיעשה דשן יחול בו מצות דישון, אבל קודם שנעשה לא חלה עדיין הקדושה.
וכן י"ל לפי תירוצם הראשון שתירצו דריח אין בו מעילה, לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, כל זה הוא רק לענין דין מעילה מחמת קדשי ד', אבל איסור דאורייתא מחמת שם קודש יש בו, והטעם [ד]אפילו באיסור קדשי ד' לא שייך בו משום דההשתמשות אינו מיוחד לד' לבדו, כיון שבהכרח ייהנה בו הדיוט, אבל מכל מקום איסור קודש יש בו, אם משתמש בו שלא כדרך עבודה. והשתא י"ל כנ"ל לעניין איסור דאורייתא שייך שפיר נעשה מצותו, וזה כפתור ופרח.
♦
ענף ב' – בענין מעילה בסממני הקטורת
ד. תמיהה בדברי הרמב"ם – שהשווה דין נעשית מצותו עם דין קול ומראה
והנה הר"מ (פ"ה מהל' מעילה הט"ז) כתב וז"ל: "קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין, במה דברים אמורים כשהריח בקטרת אחר שעלתה התימורת, אבל אם הריח בקטרת כשתעלה תמרתה מעל". והנה לשון הר"מ קשה, [ד]אם לאחר שתעלה תמורתו אין הטעם משום דריח אין בו מעילה, רק משום מעשה דנעשה מצותו, ולמה כתב רבינו דין ריח עם קול ומראה דהנך לא הוי בהו מעילה משום דאין בהן ממש. אכן באמת כדברי רבינו מוכח מדברי הגמ' דהא גם ריב"ל כלל הנך ב' כהדדי. אבל צריך טעם על דברי הגמ' גופא, וכן קשה מש"כ בשעה שתעלה תמורתו, דאיזו (שיעור) [שינוי] יש בין בשעה שתעלה, בין לאחר שתעלה תמורתו.♦
ה. החילוק בין קטורת דיוהכ"פ לשאר ימות השנה
ונ"ל בזה דבר חדש דהנה הב"י או"ח (קלג, א) כתב דאם חיסר אחת מי"א סממנים אפילו בשאר ימות השנה חייב מיתה, ואם חיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה. ובמל"מ ובט"ז (או"ח קלב, סק"ב) תמהו עליו, דמבואר ביומא (נג, א) דבחיסר מעלה עשן ביוהכ"פ חייב מיתה. וא"כ מאי שנא דבשאר ימות השנה אינו חייב מיתה אם חיסר מעלה עשן.ונראה בזה דהנה ביומא (שם) איתא: "אין לי אלא ביוהכ"פ, בשאר ימות השנה מניין, ת"ל וכיסה". והיינו דכמו דביוהכ"פ יש דין וכיסה הענן כ"כ (=כמו כן) בשאר ימות השנה יש בהקטרת הקטורת דין וכסה הענן. ונ"ל דיש חילוק בין יוהכ"פ לשאר ימות השנה, דביוהכ"פ עיקר דין הקטרת הקטורת הוא דין וכסה הענן, דהא אין מקטירין על גבי המזבח, אלא עיקר מצות הקטורת הוא ענן הקטורת, אכן בשאר ימות השנה דין ההקטרה הוא דין בהקטורת עצמה, שצריך להקטיר אותה ע"ג המזבח. רק מלבד זה יש גם דין וכיסה הענן, דהמצוה היא גם בענן הקטורת.
ולפי"ז אתי שפיר דביוהכ"פ אם חיסר מעלה עשן הוי קטורת חסירה, משום דהמעלה עשן הוי מעצם דין הקטורת, כיון דעיקר הדין הוא הענן, אבל בשאר ימות השנה אם חיסר מעלה עשן לא הוי חסרון בעצם הקטורת, רק חיסר מצות וכיסה. ולכן אינו חייב מיתה דלא הוי קטורת חסירה.
♦
ו. החילוק בין מעלה עשן לשאר סממני הקטורת
ועפי"ז י"ל דיש שני מיני ריחות, דהריח של העשן הוי כמו יש בו ממש, אך הריח שמגוף הקטורת בשעה שמקטירו הוי אין בו ממש, ולפי"ז נראה דהא דקטורת לאחר שתעלה תמרתו הוי נעשה מצותו, אינו רק על דין וכיסה דבשעה שעלה תמרתו נגמרה מצות וכיסה, אך מצות הקטרה בגוף הקטורת לא נגמרה עד שתיעשה דשן כמו בכל דברים הנקטרים, ולפי"ז בעינן לשני הטעמים, דאי ריח יש בו ממש אז גם לאחר שתעלה תמרתו מעל מחמת הריח של גוף הקטורת שלא נעשה מצותו, ולכן בעינן לריח אין בו ממש, אבל הריח של העשן הוי יש בו ממש, דהעשן... אך חלק העשן כבר נעשית מצותו, דלאו בר הקטרה הוא, ומחמת דין עשן כבר נעשית מצותו וכ"ז (=וכל זה) הוא לאחר שתעלה [תמרתו], אבל בשעה שתעלה דהיינו שלא כיסה עדיין העשן, אז יש בו מעילה [מצד] העשן, וזה נכון בע"ה.♦ ♦ ♦