ראש ישיבת מיר
הערות במסכת פסחים[2]
בגדר איסור בל יראה ובל ימצא והנ"מ ביניהם
לולי דמסתפינא הו"א שבל יראה ובל ימצא הם שני דינים, דבל יראה זהו דין בחפצא של החמץ שלא יראה, אבל לא ימצא אין זה דין בחפצא של החמץ, כי אם בגברא שיש עליו דינים שלא ימצא אצלו החמץ. ויש לדקדק במתני' דף כ"ח ע"ב 'ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך' ולא נאמר לא ימצא, אמנם אח"כ בגמ' נקט רבא גם לא ימצא, מ"מ בכל מקום הוזכר רק בל יראה.והיה אפשר לחדש ג"כ בדברי רב אחא בר יעקב (שם בדף כ"ט ע"א) דיליף משאור דראיה דג"כ הכונה דוקא בל יראה, והיינו דכתבו כמה ראשונים (ראה בריטב"א דף כט) דבקבלת אחריות ליכא איסוה"נ, וכנראה מדבריהם דגם לר' יהודה כן לשיטת ראב"י אף דאיכא לא ימצא, אלא דלכמה שיטות בקבלת אחריות איכא רק בל ימצא.
[ובנימוקי יוסף דף ל"א כתב דבמפולת צריך ביטול בלב דאל"ה כתיב לא ימצא, ונראה דליכא בל יראה רק בל ימצא, וכן בריטב"א דף ה' נראה דבטמון איכא רק בל ימצא, ובר"ן כתב דבטמון איכא ג"כ בל יראה, דלאו דוקא בל יראה].
ועפ"ז היה אפשר לומר לפ"ד הריטב"א דף כ"ט בשם הרמב"ן דקנסא רק אם ראוי לעבור בב"י אף דלא עבר, לפ"ז אפשר לומר דבר מחודש מאד להסביר דחמץ של עכו"ם (שקיבל עליו אחריות) דעובר בלא ימצא דהו"ל רק לאו על מציאתו אצלו של החמץ, זה ל"ש לעצם החמץ, ורק ב"י שזה לאו על עצם החמץ זהו אוסר את החמץ, ולפז"נ דחמץ של עכו"ם הרי על עצם החמץ ליכא דין יראה, דאתה רואה של אחרים, וליכא עליו גם איסוה"נ לר' אחא בר יעקב דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה, וכן קנסא דר"ש רק בכה"ג דיש על החמץ דין בל יראה יש גם דין שיאסר בהנאה, אף אם לא עבר מ"מ יש עליו דין בל יראה על חמץ שלא יראה בגבולו וע"ז יש דין איסוה"נ ולא על חמץ של עכו"ם, אבל לא ימצא זה לא שייך לעצם החמץ, רק דין על הבעלים שלא ימצא אצלו חמץ וזה ל"ש לעצם החמץ, וגם לרבי יהודה אין איסור באכילה, דעל החמץ הזה ליכא איסורא, רק דמ"מ אסור דיש אצלו חמץ בקבלת אחריות ויהיה האיסור הזה (דבל ימצא).
ולפ"ז יתכן מאד דאף דמקשינן [שאור דאכילה לשאור דראיה] לרב אחא בר יעקב, מ"מ יהיה דין שאסור באכילה, דהו"ל ימצא, דלא גרע מקבלת אחריות דחשיב ימצא, ול"ש להקישא, ולכן [הדין שחמץ של עכו"ם מותר באכילה] מצויר רק באחר הפסח, אבל חמצו של עכו"ם יהא מותר לפ"ז לרבי יהודה אף בקבלת אחריות, דמ"מ עצם החמץ אין בו דין [איסור] ראיה.
ולפ"ז יתכן לחדש ג"כ, דהא דאיתקש, רק איסורא דאחר הפסח, דזהו איסורא בחפצא דחמץ, אבל איסור דתוך הפסח ל"ש להך היקשא, דזהו איסורא דגברא שלא יאכל חמץ, וכדוגמת לא ימצא, ולכן נקטינן רק באחר הפסח, ולפ"ז אתי שפיר דטמון אף דכמה שיטות דעובר רק בבל ימצא, היינו דאינו נראה, [ועיין רש"י ב"מ דף מ"ב בכלב שיחפש כתב הרי הוא כמבוער - ואין צריך לבערו דאין כאן עוד בל יראה. ולכאורה מה עם גדר מציאה והטמנה, אלא דזה פשוט דאינו מצוי ורק מוסיף שזה גם אינו נראה] אבל אזהרת בל יראה יש עליו, ובאופן זה יש גם שאור דאכילה התלוי בראיה, וכן האיסור דאחה"פ דתלוי בעיקר אזהרת בל יראה שישנה גם על טמון, משא"כ על קבלת אחריות יש רק בל ימצא ורק על הגברא, אבל על עצם החמץ ליכא דין בל יראה.
ולפ"ז היה אפשר לומר דבכה"ג תלוי באמת בעבירתו, או בלא עבר דאז אין כאן מציאות של ימצא, ול"ש לומר שיש עליו אזהרת בל ימצא אף אם אינו נמצא, דגם על חמץ של עכו"ם יש דין לא ימצא, רק דמצוי יש רק בקבלת אחריות, ולפ"ז תלוי בהפירוש דאי נימא דקבלת אחריות משוי דהוי כשלך, הו"ל גם בל יראה וגם בל ימצא, ואי נימא דקבלת אחריות רק דהו"ל מצוי בידך, ליכא לא יראה דנתמעט מלך, ואם חשיב לך יש גם אסוה"נ אחר הפסח, ואם ליכא דין לך אז מותר אחה"פ, וזה שאמר הירושלמי (פסחים פרק ב הלכה ב) 'ר' יוסה אמר אסור אמר רבי יוסה חמיצו של עכו"ם הוא ישראל הוא שעבר עליו ולא ביערו'. והיינו הוא שעבר עליו דהו"ל רק איסור גברא.
והיה אפשר להגיד דכל חובת בדיקה וחיפוש נאמרה כלפי בל יראה ואולי לא לגבי לא ימצא, אלא דזה אינו נראה, דרבי במכילתא דורש חובת שרפה מבל יראה ולא ימצא ג"כ דמזה נלמד חובת ביעור דשרפה.
♦
בדין מצות תשביתו בדעת הרמב"ם
הרמב"ם בפ"ב הלכות חמץ ומצה ה"א כתב, מצות עשה להשבית החמץ קודם איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו, ובהלכה ב' כתב, ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך חמץ כלל, הרי נראה מלשונו דעיקר מצות תשביתו זהו ביטול וכפרש"י (דף ד' ב'), אבל בתוס' (שם) מבואר דתשביתו היינו העברה מן העולם, רק דביטול הוא כהפקר שעי"ז לא יתחייב בבל יראה.והנה לפי' התוס' נמצא, דכשאמרינן דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה כבדף צ"ה, בע"כ דבטול לאחר זמן איסורו, מלבד מה שלא יועיל, כי אם גם דלא יחשב שקיים עשה דתשביתו, דקיום תשביתו הוא רק בבעור מן העולם, אבל אי נימא דתשביתו היינו בטול, א"כ לו היה מהני ביטול לחמץ היה מקיים בזה העשה דתשביתו לנתק הלאו. וברש"י דף צ"ה ע"א משמע בלשונו דלא קאתי עלה מטעם עשה דתשביתו, רק מטעם דכל ימי הפסח בעמוד והשבת קאי, דהיינו דהוא מעיקר הלאו דלא יראה שיבערנו, ועיי' בתמורה לענין הלאו של לא יוכל לשלחה כל ימיו.
אבל לשיטת הרמב"ם הרי נראה דלא הזכיר כלל השבתה דשרפה, אם לא גרס דבחמץ ידוע צריך להסיר[3], גם כנראה דכל העשה הוא ביום ארבעה עשר, ולפ"ז נראה דלאח"כ ליכא כלל הך עשה רק לאו לחוד, כיון דלא הזכיר בכלל עשה דתשביתו רק ביטול דלא שייך רק קודם זמן איסורו, ולא הזכיר כלל ביעור, רק לענין החיוב דרבנן. רק דבגמ' (דף כ"ז ב') הרי משמע דתשביתו שייך גם לאחר זמן איסורו, דרבנן קאמרי לר' יהודה לדידך חומרא דאתי לידי קולא דרחמנא אמר תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר, הרי לפי' התוס' דר' יהודה קאי לאחר איסורו מפורש דתשביתו גם לרבנן לאח"ז איסורו.
והנה ברש"י בדף ז' (ע"א בד"ה ונבטליה) מבואר דמדאורייתא הי' צריך לשרוף בתחלת שבע, והיינו כנראה מדין תשביתו, והנה ברמב"ם מבואר דמדאורייתא צריך קודם איסור אכילתו, ואף דהרמב"ם הרי איירי בביטול, עכ"פ מפרש להמצות עשה דתשביתו דהיא קודם שש כלשון הרמב"ם ביום ארבעה עשר, וברש"י הרי מפרש דתשביתו פרושו בתחלת זמן איסורו דהיינו בתחלת שבע, אף דבל יראה ליכא עד הלילה כמ"ש הראב"ד והה"מ דגם הרמב"ם מודה, רק מדין תשביתו דינו בתחלת שבע, א"כ נראה דאף לפרש"י דתשביתו פרושו ביטול ג"כ חלוק מדברי הרמב"ם דפי' בה"א דהמצות עשה הוא להשבית קודם איסור אכילתו והיינו קודם סוף שעה שישית ביום, נמצא דל"ש כלל דליהוי ניתק לעשה כיון דהעשה ישנה גם קודם.
והנה חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער וצריך לבטל, וברמב"ם (חמץ ומצה פ"ג הי"א) וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שישית, ולכאו' נראה לפרש, דדין הרי הוא כמבוער הוא לענין בל יראה, דלענין זה הרי הוא כמבוער ול"ח לא יראה, משא"כ לענין השבתה ל"ש זה לשם מבוער רק לשם השבתה, והשבתה לא חשיב עדיין, רק צריך שיבטל וליחשב השבתה, וא"כ קשה דא"נ כן למה לא יתחייב לאחר שש לבערו מן העולם, ובע"כ דתשביתו ליכא כלל לאחר שש.
ואולם יתכן אצלי לומר דבר החדש, דבאמת הרי אינו ברשותו ויתכן דגם לגבי חיוב תשביתו שייך למימר הך סברא, ורק שבעלמא יש תשביתו כיון דרחמנא אוקמיה ברשותיה, ואם כן בנפלה עליו מפולת כיון דליכא בל יראה א"כ ליכא כלל הגזה"כ דחשיב רשותו, וליכא תשביתו כלל לאחר שש, ורק קודם שש איכא חיוב תשביתו וכמ"ש, וא"כ נמצא די"ל דלאחר ו' ג"כ איכא עשה דתשביתו וליכא ראי' מזה.
רק דא"נ כן צ"ע, דהרי כל הפלוגתא של ר"י ורבנן אם השבתתו בשרפה או בכל דבר, וכיון דז"פ דלענין בל יראה בודאי שלא יעבור כשיפרר, א"כ ליכא גזה"כ, ושוב ליכא תשביתו ג"כ, וא"כ מהיכ"ת יתחיב בשרפה. אלא שי"ל דכל זמן שלא נשרף חל עליו מצוה דתשביתו וצריך לשרוף ומשו"ה לא יבער באופן אחר, אף דלאח"כ יתבטל ממנו המצוה דתשביתו, ודבר זה צל"ע רב.
והנה ק"ל דלפ"ז נמצא דבי"ד לאחר חצות כיון דשם ליכא דין עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, א"כ ליכא אז הדין תשביתו כלל, וזה אין נראה.
ולכן נראה דאדרבא דלדין תשביתו א"צ ברשותו וחייב בהשבתה גם באינו ברשותו בלא דעשאן הכתוב ברשותו, וא"כ שוב קשה משה"ק לעיל דליחיב בשרפה גם בהרי הוא כמבוער, והרי מוכח דתשביתו הוא רק קודם זמן איסורו. גם ק"ל לישנא דגמ' והתורה אמרה תשביתו, ולמה לא אמרו 'בל יראה' דעבר על בל יראה מחמת שאין לו עצים, ולכאו' לפרש"י דר' יהודה קאמר רק בזמן בעורו אבל לאחר זמן בכל דבר משום בל יראה, א"כ הגמ' אתיא על דין דלפני שש דלר"י בעי שרפה אז א"ש, דהרי ל"ש בל יראה רק דמתבטלת מ"ע דתשביתו.
♦
בספק דככר ובור בשמי קורה
עיין סימן תל"ח בטור ובשו"ע, ומדברי הטור נראה דהספק דככר בבור ובשמי קורה דוגמת הספק הקודם, ולדידי תמוה מאד דלפי הנראה מן הגמ', הרי הספק דלמא שייך אתי למיכל, והרי זה שייך רק כלפי חיוב בעור דרבנן, ולא לגבי חיובי ביעור וביטול דאורייתא, נמצא דהספק לא חל לגבי דאורייתא כלל, ופשיטא דצריך לבטל מן התורה, רק אם ביטל אם חייב לבער על הספק, נמצא דכל הספק בדרבנן וכלל לא לענין דאורייתא, ולפ"ז יל"ע בד' הגר"א (תל"ח ס"א) שהביא מדברי השו"ע בסעיף ב' שכתב דיוכל לבטלו בלבו, ולפ"ז אין ראיה דהתם כל הספק בדרבנן, אבל היכן דהספק חל בדאורייתא אולי גם בדרבנן להחמיר.גם נראה להדיא מדברי הטור דבמקום דליכא ביטול אז החיוב בדיקה הוי מה"ת, וכן בשמי קורה ג"כ דבלי ביטול הו"ל החיוב ביעור מה"ת, ובמק"א בראשונים הוזכר רק דמספקא דאורייתא חייב ביטול מה"ת, ולא הוזכר דבלי ביטול חיוב ביעור ובדיקה מה"ת, ואולי גם זה כונתם.
אבל יתכן לפרש דהטור הרי ס"ל דביטול כהפקר, והיינו טעמא דאינו שלו, ונמצא דעיקר חיוב התורה הו"ל בדיקה וביעור, אלא דע"י ביטול נפטר מביעור, ונמצא דבלי ביטול הו"ל חיוב ביעור מה"ת וגם בדיקה הו"ל מה"ת במקום שלא ביטל, אבל א"נ דעצם חיובו הו"ל השבתה דביטול, נמצא דבעצם זהו חיובו מה"ת, ולפ"ז יתכן דבכלל ליכא חובת בדיקה מה"ת גם אם לא ביטל, הגם שמ"ט לא יתחייב, אלא דמזה מוכח דלא דרשינן דין חיוב בדיקה מקרא דחיפוש, כיון דהרי סגי בביטול לדין תשביתו.
ובאמת מלשון הרמב"ם בפ"ב מהל' חמץ ומצה היה נראה דלעולם עיקר חיובו דביטול גם על כל המקומות ולאו דוקא על מכניסין בו חמץ, רק בנוגע לחיוב בדיקה הנוספת מדברי סופרים אמור הכלל דמקום שאין מכניסין בו חמץ, וגם דין אין חוששין לחולדה, וכל זה לגבי חיובי בדיקה ולא לגבי חיובי ביטול.
אלא דאם נימא שיש עליו חיוב ביטול גם על מקומות שאין מכניסים חמץ, אם כן תקשי מאי מקשה בגמ' [דף ו' ב', אהא דהבודק צריך שיבטל] מ"ט צריך שיבטל, וחזינן דאינו כן כהוכחת הר"ן (שם), אמנם אפשר לומר ע"ד הצל"ח (שם ד"ה ונראה לתרץ), דבאמת בכל בדיקה הרי יש גם ביטול, ועל זה מקשה מ"ט צריך ביטול, ומתרץ רק לפרורין כיון דלא ימצאם בבדיקה אין כאן ביטול עליהם, וכן בגלוסקא לפי' הרמב"ם דהיה בדעתו ושכחו דלא היה בכלל הביטול דבדיקה, צריך ביטול במיוחד.
ולפ"ז באמת על כל חמץ חייב בביטול וכל הדינים דאח"כ שייכים רק על בדיקה, וביטול הרי היה בכלל הביטול גם החמץ שהעכבר הכניס דכל חמץ ביטל, ורק על שמי קורה או על בור נקיט [הרמב"ם] מבטל בלבו, כיון דאמרינן דהתם אין חייב לבדוק הרי אין ע"ז ביטול ממילא, ומ"מ דוחק גדול לומר כן.
[כוונת רבינו כנראה להקשות על הרמב"ם שבספיקות של עכבר לא הזכיר שצריך לבטל, ורק בבור כתב כן, והטור השוה את הנדונים, וע"ז כתב שבעכבר זה נכלל בביטול שנעשה ממילא ע"י הבדיקה, אבל בבור הרי לא בדק שם, ולכן צריך לבטל, ועיין].
♦ ♦ ♦