מח"ס קשב רב (כת"י)
רמת הריכוז הטעונה בקריאת המגילה, ובדין מי שיש לו הפרעת קשב אם צריך לקחת תרופה כדי להיות מרוכז בקריאה
שאלה: מי שחלם באמצע קריאת המגילה, האם יצא ידי חובתו. ומה הדין במי שיש לו הפרעת קשב, שמכיר את עצמו שמתקשה להתרכז בקריאת המגילה, האם מחויב לקחת תרופה כדי שיוכל להיות מרוכז בכל הקריאה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.א. דברי הרשב"א שאפילו אם לא כיון בכל תיבה בשמיעתו יצא י"ח
תשובה: כי מראש צורים אראנו להרשב"א בתשובה (ח"א סי' תסז) שכתב וז"ל שאלת בקריאת המגילה אם צריך השומע לכוין בכל תיבה ותיבה בשמיעתו. ונתעוררתי על זה ששמעתי בשם אחד מן החכמים שהיה תופש מגלה אחת בידו. ותמה אני מי לא יצא מפי הקורא, אם זה אמת. ועוד מדאמרינן יוצאין באשורית נשים ועמי הארץ. תשובה. האמת כמו שאמרת מאותן ראיות שאמרת מן הלעוזית ועמי הארץ. ועוד אמרו העובר אחרי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם עמד חזקה כיון. עוד אני אומר, כי כל חכם שתופש מגלה אחת בידו שאינה כשרה לקרות בה, גרעא טובא משנים שקראו אותה, מפני שנותן דעתו בקריאתו באותה מגלה. ע"כ. [וכן מבואר מדברי התו' בסוטה (לט: סד"ה עד שיכלה). ע"ש. ודו"ק]. ונראה שהשואל נפשו לשאול הגיעה, אם צריך השומע לכוין בכל מילה לשמוע מפי הקורא, ולכן אותו חכם היה תופס מגילה בידו, וקורא בה יחד עם הקורא, כדי שיוכל להיות מרוכז עמו בכל תיבה ותיבה. [או שלא היה קורא עמו ממש, אלא רק עוקב אחריו מתוך המגילה שבידו, וכמבואר בשו"ת ארץ צבי (פרומר ח"א סי' מה) בדעת הרשב"א. ע"ש]. וע"ז כתב השואל, דהוא תמה אם לא יצא מפי הקורא אם לא נתכוין לשמוע ממנו כל מילה ומילה. ועוד, דהא אמרינן דהלועז ששמע אשורית יצא, וע"כ דלא בעינן לשמוע כל תיבה ותיבה, דאל"כ היאך יוצא י"ח, הרי כיון שאינו מבין את השפה, ודאי אינו מרוכז לשמוע כל תיבה ותיבה. והשיב לו הרשב"א, דבאמת א"צ לכוין לשמוע כל תיבה ותיבה, אלא סגי שישמע הקריאה מפי הקורא, וכדמוכח מדין הלועז ששמע אשורית. וכ"כ המג"א (סי' תרצ ס"ק טו) בדעת הרשב"א, שאם שמע ולא כיון בכל תיבה יצא. ע"ש. וע' בס' נימוקי או"ח (שם סק"א) מ"ש בדעת הרשב"א. ואחמה"ר אין דבריו מוכרחים כלל. וע"ע בס' יסוד ושורש העבודה (שער יב פ"ד). ולפי"ז יש להוכיח גם מדברי מרן בש"ע (סי' תרצ ס"ח), שאם שמע את כל הקריאה, אע"פ שמחשבתו היתה טרודה בענינים אחרים, יצא י"ח, דאיכא פרסומי ניסא. וכ"כ בס' אור לציון (ח"ד פנ"ד ס"ח בביאורים ד"ה ומי) להוכיח מדין הלועז ששמע אשורית. ע"ש. [ולא זכר דברי הרשב"א בתשובה הנ"ל]. וכ"כ בשו"ת דברי שלום (ח"ו הערות לחלק או"ח, סי' כד), בתשובת בן הגאון המחבר ז"ל. ע"ש. וע"ע לו (ח"ה סי' צט במסקנות סעיף יא).♦
ב. אין ראיה מדברי הרשב"א, שאם הסיח דעתו לגמרי יצא י"ח
אמנם לכאורה י"ל דמה שאמרו הלועז ששמע אשורית יצא, היינו דוקא לענין עצם הדין שאדם יכול לצאת י"ח בלשון הקודש, אע"פ שאינו מבין את הלשון, אבל לעולם צריך שישמע מילה במילה ולא יחשוב מחשבות אחרות, ובאמת אם מחמת שאינו מבין את הלשון, מסיח דעתו למחשבות אחרות, אינו יוצא י"ח. אולם נראה בדעת הרשב"א, דכיון שאמרו דהלועז ששמע אשורית יצא, אע"פ שבמציאות אינו יכול להתרכז כשאינו מבין את הקריאה, ע"כ שאינו מעכב שיהיה מרוכז בכל תיבה ותיבה. ושוב ראיתי להגאון הראש"ל מוה"ר יצחק יוסף שליט"א בס' ילקוט יוסף (שבת כרך א ח"ג עמ' קצח ד"ה והנה) שהביא את הראיה הנ"ל, מההיא דהלועז ששמע אשורית, וכתב דשאני התם דס"ס שמע כל מה שקראו, אלא שלא הבין כל מילה, וסגי שמבין הענין בכללותו וכו'. ע"ש. ולא זכר את דברי הרשב"א הנ"ל. ומכל מקום אין ראיה מדברי הרשב"א, שאם הסיח דעתו לגמרי מחמת מחשבותיו, יצא י"ח, כי יש לומר דמיירי שהלועז נותן לבו לשמוע כל מילה מפי הקורא, ואפילו אם יחשוב מעט מחשבות אחרות, מ"מ לא יסיח דעתו לגמרי מן הקריאה. וכן נראה לפי דברי הרמב"ם בפיה"מ (מגילה פ"ב מ"א ד"ה והלועז ששמע אשורית) שכתב דאע"פ שהלועז אינו יודע פירוש כל מילה ומילה, הרי הוא מבין כלל הענין. ע"כ. וא"כ י"ל דכיון שמבין את הענין, אינו מסיח דעתו לגמרי, אלא שאינו מכוין בכל תיבה ותיבה. אמנם מדברי רש"י שם (יח. ד"ה ופרסומי ניסא) משמע שאינם מבינים מה ששומעים כלל. וכן מבואר מדברי כמה ראשונים. ואכמ"ל. מכל מקום י"ל דמיירי במתאמץ שלא להסיח את דעתו לגמרי, אבל אם הסיח דעתו לגמרי, לכ"ע לא יצא. וכן מבואר בשו"ת מנחת שלמה (קמא סוף סימן א), שאם שמע איזה דבר מאחר ונתכוין לצאת י"ח, ובאמצע היה טרוד במחשבותיו, ומחמת כן לא נתן לבו לשמוע את התיבות, אע"פ ששמע את קול המדבר, מ"מ מסתברא שלא יצא י"ח. ע"ש.♦
ג. ביאור הוכחת הרשב"א מדין העובר אחורי בית הכנסת
ומה שהוכיח עוד הרשב"א כן מדברי הירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ז, דף יז ע"ב). לכאורה אינו מובן. ושמא הכוונה היא דכיון שעמד בחוץ, מסתמא לא נתכוין לשמוע כל תיבה ותיבה. ואינו מוכרח. וראיתי מי שכתב לפרש לפי דברי המאירי בריש נדרים בפירוש דברי הירושלמי, דאע"פ שלא נתכוין כוונה מוחלטת לשם מצוה, מ"מ אנו דנין מן הסתם, דאי אפשר אחר שנמשך להתעכב שם, ויודע שזהו זמן המצוה שהוא צריך לצאת בה י"ח, שלא יתעורר על זה מעט. עכת"ד. וכי היכי דלענין הכוונה לצאת י"ח סגי בכוונה קלושה זו, ה"נ סגי בכוונה זו לצאת י"ח מדין שומע כעונה. וצ"ע. אמנם יש לומר בפירוש דברי הרשב"א, שהרי העובר אחורי בית הכנסת, ודאי אין מגילה בידו, דאל"כ מאי קאמר אם כיון לבו יצא, הרי כיון שתופס מגילה בידו, ודאי שרוצה לצאת י"ח. אלא ודאי דאע"פ שאין לו מגילה, וממילא אינו יכול לכוין מילה במילה לכל מה שאומר השליח ציבור, מ"מ יצא י"ח. ושוב ראיתי במחצית השקל (שם ד"ה ועוד) שכתב כן בפירוש דברי הרשב"א. וכ"כ בקובץ יתד המאיר (גליון 167 סי' קז אות ב). ע"ש.♦
ד. דברי הפמ"ג שכוונת הרשב"א לענין כוונה לצאת י"ח
אמנם מדברי הפמ"ג (שם בא"א ס"ק טו) משמע שהוא הבין בדעת הרשב"א, שכוונתו לענין כוונה לצאת י"ח, ולכן תמה דמה ראיה מלועזות ועמי הארץ, אטו כוונת הפירוש בעינן, אלא כוונה לצאת י"ח, וא"כ אין ראיה מלועזות. ע"ש. [וכן היה מקום להבין מהוכחת הרשב"א מדברי הירושלמי הנ"ל]. ולפי"ז יש להביא ראיה מדברי הרשב"א, למ"ש המשנ"ב בשער הציון (שם ס"ק לט). ושוב מצאתי למרן רבנו הגדול זיע"א בס' חזון עובדיה (פורים עמ' פד) שהביא סיוע לדברי המשנ"ב (שם), מדברי הרשב"א הנ"ל. ע"ש. [ומדבריו מוכח שהבין בדעת הרשב"א כהבנת הפמ"ג הנ"ל]. אולם לפי האמור אין דברי הפמ"ג מוכרחים בדעת הרשב"א. וכן ראיתי בלבושי שרד (שם) שפירש בדעת הרשב"א, דכוונתו להוכיח מדין הלועז ששמע אשורית, דא"צ לדקדק לשמוע כל תיבה ותיבה, אלא כיון שמטה אזנו לקורא, ואינו חושב מחשבות אחרות, מסתמא שמע הכל, ואין צריך לכוין בכל תיבה בבירור. ע"ש. [ומן ההכרח לפרש כן, דאל"כ תקשי מה הראיה מדין הלועז ששמע אשורית, וכמו שהעיר הפמ"ג]. וכן מבואר מדברי האהל מועד (שער מועד קטן דרך ב נתיב ה) שכתב וז"ל השומע א"צ לכוין בכל תיבה ותיבה, וראיה דיוצאים באשורית, ומ"מ צריך שיהא שומע כל התיבות. ע"כ. וע' בשו"ת דברי שלום (ח"ו הערות לחלק או"ח, סי' כד), בתשובת בן הגאון המחבר ז"ל, מה שכתב בזה. וע"ע בשו"ת ארץ צבי (פרומר ח"א סי' מה).♦
ה. אם יש ראיה מדברי הרא"ש דלא ס"ל כהרשב"א
ועינא דשפיר חזי להרא"ש בתשובה (כלל ד סי' יט) שכתב וז"ל ובברכת יוצר וערבית אני אומר עם שליח צבור בנחת, כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם החזן בשתיקה. וגם אם היה אדם מכוין לדברי שליח צבור בשתיקה, ובאמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים, הרי הפסיד הברכה, כי הפסיק באמצעיתה. אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם קרא מקצתה בלא כוונה יצא, כדאמרינן בברכות (יג:) עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כונה. ואמרינן בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) מחזיקנא טיבותא לרישי דכי מטינא למודים כרע מנפשיה. ע"כ. והובא בטור (סי' נט). וע' בב"י (שם). וכיוצא בזה כתב עוד בב"י (סוף סימן קפג) לפי דברי הרשב"א בתשובה הנ"ל. וכן פסק בש"ע (שם ס"ז). ע"ש. ומבואר שאין לצאת י"ח בברכה ארוכה מדין שומע כעונה, כי יש לחוש שיסיח דעתו באמצע בדברים אחרים, ואם יסיח דעתו, אינו יוצא י"ח. ולכאורה נראה דפליג על דברי הרשב"א הנ"ל. וכן העיר הגאון מהרש"ם בס' דעת תורה (סי' תרצ ס"ד). ע"ש. מיהו יש לתמוה, דא"כ אמאי מרן בב"י (סי' נט, וסי' תרצ) לא הרגיש בזה. וגדולה מזו יש לתמוה על דברי המג"א (סי' תרצ ס"ק טו), שהעתיק דברי הרשב"א, שאם שמע ולא כיון בכל תיבה יצא. ומאידך (סי' קכד ס"ק טז) כתב דכיון שאי אפשר לכוין לשמוע את כל התפילה, לכן יתפלל כל אחד לבדו [והוא כדברי הרא"ש בתשובה הנ"ל]. ולכאורה הוא מזכה שטרא לבי תרי. אולם לפי האמור נראה, שגם הרשב"א יודה לזה, שאם הסיח דעתו לדברים אחרים לא יצא י"ח, אלא דס"ל דאע"פ שלא היה מרוכז בכל תיבה, יצא י"ח, ובזה י"ל שגם הרא"ש יודה לדבריו, כי הרא"ש מיירי שבאמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים לגמרי. ושוב ראיתי שכן כתב בס' אגרת הפורים (ספטימוס פ"ג הערה סח) בשם מו"ר הגר"ח קניבסקי, בדעת הרא"ש. ושם (הערה סט) דייק כן מלשון הרא"ש שם. ע"ש. וכיוצא בזה יש להוכיח מדברי המשנ"ב בשער הציון (סי' קסז ס"ק מג). וכן מוכח עוד מדברי המשנ"ב (סי' תרצ ס"ק מא). ע"ש. וע"ע בביאור הגר"א (סי' קצג סק"ד).♦
ו. הערה היאך יוצאים י"ח קריאת המגילה מדין שומע כעונה, ולא חיישינן שיסיח דעתו
אמנם יש לתמוה על דברי הרא"ש, שלפי דבריו היאך יוצאים י"ח קריאת המגילה מדין שומע כעונה, הרי ודאי יש לחוש שהשומעים יסיחו דעתם לדברים אחרים באמצע הקריאה, שהרי קריאת המגילה הרבה יותר ארוכה מברכות ק"ש, וא"כ היאך יוצאים י"ח בשמיעה. וכן העיר הגאון מהרש"ם בס' דעת תורה (שם). ע"ש. וצריך לומר, דבקריאת המגילה לא חיישינן שישקע לגמרי במחשבות (אע"פ שהיא ארוכה הרבה יותר מברכות ק"ש), משום שהיא חביבה, וכמ"ש כיוצא בזה מרן בש"ע (שם ס"ב), דמטעם זה אמרינן דתרי קלי משתמעי בקריאת המגילה. ע"ש. אולם במציאות אין הדבר נכון, שהרי הרבה בני אדם שוקעים במחשבות באמצע הקריאה, באופן שמסיחים דעתם לגמרי מהקריאה, ופוק חזי מאי עמא דבר. וא"כ יש לתמוה אמאי אין מדקדקים שיקרא כל אחד בעצמו, וכמ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל. וכי תימא שקשה שיהיה לכל אחד מגילה כשרה שיוכל לקרוא בה (או שימצא אדם שישאיל לו), וגם צריך ללמוד את הטעמים והדקדוקים, ולאו כל מוחא סביל דא. מיהו אכתי לא איפרק מחולשא, דכיון שאפילו אם חיסר תיבה אחת לא יצא, וכמ"ש הרשב"א בתשובה (שם). וכן הסכימו רוב הפוסקים. וכן פסק מרן רבנו הגדול זיע"א בס' חזון עובדיה (פורים עמ' עח). ע"ש. וע"ע בשו"ת מחקרי ארץ (כהן ח"ב סי' סו). [ובתשובה אחרת כתבתי בזה]. א"כ הרי ודאי יש לחוש שאינם יוצאים י"ח הקריאה כלל, וא"כ אמאי לא מצינו שצריך להשתדל כל אחד לקרוא המגילה בעצמו. וע"ע בקובץ יתד המאיר (גליון 167 סי' קז אות ג). וצ"ע.♦
ז. אם יש ראיה מדין תרי קלי משתמעי בקריאת המגילה
ואין להביא ראיה מהא דתנן במגילה (כא.) הקורא את המגילה עומד ויושב, קראה אחד קראוה שנים יצאו (ולא אמרינן אין שני קולות נשמעין כאחד. רש"י). ובגמ' שם (כא:) איתא ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, מאי טעמא כיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי. ע"כ. ומבואר דאע"פ שתרי קלי לא משתמעי, היינו שאינו יכול ליתן דעתו לשמוע את הקולות היטב, אבל באמת הוא שומע את הקולות, ולכן בהלל ובמגילה אמרינן דתרי קלי משתמעי, דכיון דחביבה יהבי דעתייהו לשמוע היטב את הקולות, ולהיות מרוכז בכל תיבה. ומוכח דלא סגי מה ששומע את הקולות, דאל"כ אמאי איצטריך לטעמא דכיון דחביבה, תיפו"ל שכל העם שומעים את הקולות, אלא ודאי בעינן שיהיה מרוכז בכל תיבה, וכיון דחביבה יהבי דעתייהו לשמוע היטב כל תיבה ותיבה. אולם זה אינו, דהא דאמרינן תרי קלי לא משתמעי, אין הכוונה שאינו מרוכז בכל תיבה, אלא שהקולות מבלבלים זה את זה, והוי כמי שאינו שומע כלל, ומשו"ה איצטריך לטעמא דאיידי דחביבה. וכן משמע מדברי הר"ן שם (יב. מדפי הרי"ף ד"ה תנו). ע"ש. אבל לעולם י"ל שאם שומע את הקריאה היטב, יוצא י"ח אע"פ שאינו מרוכז בכל תיבה ותיבה. וצ"ע. וע' בפמ"ג (שם במש"ז סוף סק"ח). ודו"ק.♦
ח. פלוגתת הראשונים בדין שמעה מתנמנם אם יצא י"ח
ולכאורה יש להעיר בזה ממה שנחלקו הראשונים בדין מי ששמע את המגילה כשהוא מתנמנם, אם יצא י"ח, כי הנה בירושלמי (פ"ב דמגילה ה"ב) איתא רבי מנשה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, אינמנם, אמר ליה חזור לך דלא כוונית. ע"כ. והמרדכי (מגילה סי' תשצא) הביא דברי הירושלמי, וכתב דלא פליג אמתניתין דתנן אם קראה מתנמנם יצא, דהתם הקורא מתנמנם, כיון שהוציא בפיו יצא, אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא. ע"כ. וכ"כ השבלי הלקט (סי' קצח) בשם רבינו שמחה. והובא בב"י (שם). אולם הראב"ן (סי' תכה) כתב וז"ל קראה מתנמנם יצא, ונ"ל דהוא הדין לשומע מתנמנם. ע"כ. וכ"כ בס' ההשלמה (רפ"ב דמגילה). וכתב מרן החיד"א בברכ"י (שם בשיורי ברכה סק"א), דאע"פ שיש לפרש דברי הראב"ן לשומע מקורא שהוא מתנמנם, ובהא קאמר דיצא. אבל לעולם בשומע מתנמנם לא יצא, וכמבואר בירושלמי. אבל יותר נראה דפליג על המרדכי ורבינו שמחה, וסבירא ליה דאפילו אם השומע עצמו מתנמנם יצא. ע"ש. ומעתה י"ל שלדעת המרדכי ורבינו שמחה, כשם שהשומע מתנמנם לא יצא, ה"נ השומע ואינו מרוכז בקריאה, אינו יוצא י"ח. אבל לדעת הראב"ן דס"ל דיצא י"ח, כל שכן שאם שמע ולא היה מרוכז בכל תיבה שיצא י"ח, ואפילו אם היה טרוד במחשבות אחרות, דלא גרע ממתנמנם, דלבו בל עמו. ומרן בש"ע (שם סי"ב) פסק כדעת המרדכי ורבינו שמחה הנ"ל, שאם שמעה מתנמנם לא יצא. ולכאורה ה"נ בנידון שלנו, אם לא היה מרוכז בשמיעתו, לא יצא י"ח. אולם אינו מוכרח, כי המשנ"ב (שם ס"ק מא) כתב דהטעם שהשומע מתנמנם לא יצא, היינו משום שבקורא מתנמנם כיון שקורא כראוי מוכח דרמי אנפשיה לומר שפיר, ומשא"כ בשמיעה, בודאי חסר לו כמה תיבות. ע"כ. ומשמע שדוקא משום שבודאי חסר לו כמה תיבות, אבל מצד זה שאינו מרוכז בכל מילה, ליכא גריעותא. וא"כ אדרבה יש להוכיח מזה דאע"פ שלא היה מרוכז בכל תיבה, מ"מ כיון ששמע יצא. [אמנם יש להעיר בזה מדברי הגר"א בביאורו (סי' קצג סק"ד). ע"ש. ודו"ק]. וכ"כ בס' מקראי קודש (הררי פורים עמ' קמא) בשם כמה פוסקים, שאפילו אם לא היה מרוכז בקריאה, וחלם באמצע הקריאה, מ"מ אם אזניו שמעו את הקריאה, יצא י"ח. ע"ש.♦
ט. אם יש ראיה מדברי הפוסקים שכתבו שהקורא לנשים לא יברך
אולם אכתי יש לאלוה מלין להעיר בזה מדברי הגרי"ח בבן איש חי (פרשת תצוה הלכות פורים אות א) שכתב שאם קרא המגילה בביהכנ"ס, וחוזר וקוראה לנשים, לא יברך בשבילם, וגם הם לא יברכו. ע"כ. וכ"כ הגאון כנסת הגדולה בס' דינא דחיי (דף קפח). וכ"כ בס' יפה ללב (ח"ב סי' תרפט אות א), שהקורא לנשים לא יברך, ואף הם לא יברכו בעצמם. ע"ש. ולכאורה נראה דטעמם משום שדרך הנשים (עכ"פ בזמנם) שאינן מקשיבות לכל מילה ומילה (מאחר שלא היו יודעות קרוא וכתוב), ויבואו לחלום באמצע הקריאה, ולכן לא יברך בשבילן, כי יש לחוש שתהא ברכתו לבטלה. וכן ראיתי להגאון מהר"ד עמאר בס' תפלה לדוד (דף פה ע"ב ד"ה ועוד), שהביא את דברי המג"א (סי' תרצ ס"ק טו) שכתב שאם השומע לא שמע אפילו תיבה אחת לא יצא. וכתב ע"ז דלכן הקורא לנשים לא יברך ברכת על מקרא מגילה, לא הקורא ולא הנשים, דאי אפשר שיוכל לכוין שישמע כולה, ולא ידלג מילה אחת או שתים מלשמוע. ע"כ. ומוכח דאע"פ ששמעו את כל הקריאה, מ"מ כיון דאי אפשר שיכוונו לשמוע כולה, אינם יוצאות י"ח. וכ"כ הגאון רבי אליהו מני בס' זכרונות אליהו (או"ח ברכות מע' מ אות ה) בשם רבו הזבחי צדק, שאין ראוי לברך לנשים על קריאת המגילה, דהנשים אינן מבינות מה ששומעות, ומסיחות דעתן על כרחן מרוב המחשבות הטורדות, ולכן יקרא להן את המגילה בלא ברכות. ע"ש. אמנם מדברי הגרי"ח אין ראיה לזה, כי י"ל שטעמו משום שמצוי בבעל הקורא לאשתו בבית, שאינו בקי בקריאת המגילה כראוי, ויבוא לידי טעות המשנה משמעות באופן הפסול, וכמ"ש בס' אור לציון (ח"ד פנ"ד ס"ג במקורות) בדעת הגרי"ח הנ"ל. ע"ש. [וכעי"ז יש מקום לחוש שידלג בעצמו איזה מילה, מחמת שאינו בקי לקרותה כראוי, והאשה לא תתקן אותו, ויש לחוש שברכתו לבטלה, כי לדעת כמה פוסקים, אפילו חיסר תיבה אחת לא יצא]. אולם מדברי התפלה לדוד והזכרונות אליהו, שפיר יש ראיה לזה. ושמא י"ל דיש לחוש שיסיחו דעתם לגמרי, ובזה ודאי שאין יוצאים י"ח. [וצ"ע]. ומכל מקום לדינא ודאי יש לחוש לדברי הלבושי שרד הנ"ל, שאינו יוצא י"ח אם חשב מחשבות אחרות באמצע הקריאה.[2]♦
י. אם הסיח דעתו לגמרי לא יצא, אבל אם לא היה מרוכז בכל מילה יצא
וכן הלום ראיתי להגרי"מ רובין שליט"א (מח"ס ארחות שבת) בתשובה כת"י, שאחר שהביא כמה מהראיות הנ"ל, העלה דלא בעינן דרגת שמיעה וריכוז מוחלטים, אלא צריך לדעת על מה מדברים, ואע"פ שאינו מרוכז במחשבותיו בכל מילה, יצא י"ח. אבל אם הסיח דעת לגמרי מהקורא, אע"פ שאזניו שמעו את הדיבור שיצא מפי הקורא, לא יצא י"ח, כיון דבעינן שישים אל לבו מה שאומר הבעל קורא, ולא רק שאזניו ישמעו את הקול היוצא מפיו. עכת"ד. וכן מבואר ממ"ש בס' נטעי גבריאל (פורים פרק מד אות יג) בשם גדולי ההוראה, דמי שבשעת קריאת המגילה לא שת לבו 'קצת' אל התיבות, כיון שבאזניו שמע את הקריאה יצא. וכל שכן אם רק חושש שלא שם לב בכל תיבה ותיבה, דיש לומר דמה שחושש כן, הם דמיונות בעלמא, ואינו צריך לחוש לזה. ע"ש. וכעי"ז כתב בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סי' ריג אות ב), שהדבר תלוי אם פנה לבו לגמרי מהקריאה, ואם ישאלו אותו איזה תיבות אמר חבירו, אינו יודע להשיב, שבזה לא יצא י"ח. אבל אם פנה לדברים אחרים, ומכל מקום יכול לומר את המילים שדיבר חבירו, שפיר יצא י"ח, כיון שנחשב ששמע את הקריאה, אע"פ שחשב על דברים אחרים. ע"ש. וכ"כ בס' אגרת הפורים (ספטימוס פ"ג סעיף כה). וכ"כ בס' הליכות מועד (מלכא פורים פי"ד ס"ה), שאם פנה לבו לדברים אחרים, והוא מנותק לחלוטין במחשבתו מהמגילה, עד שאם ישאלו אותו באמצע הקריאה היכן אוחזים, לא ידע להשיב, לא יצא י"ח אפילו בדיעבד. ע"ש. [ומ"ש שם (הערה לט ד"ה ועי"ל) בביאור דברי מרן בש"ע (סי' תרצ ס"ח) הנ"ל, ע"ש, אין דבריו מסתברים כלל כאשר יראה המעיין]. וכן העלה בקובץ יתד המאיר (גליון 167 סי' קז), שאם שוטט במחשבותיו ורעיוניו, באופן שמוצא את עצמו מביט בספר במקום אחר ממה שנמצא השליח ציבור, לא יצא י"ח. אבל אם מוצא את עצמו שמביט בספר היכן שהשליח ציבור נמצא, יצא י"ח. ע"ש. וע"ע בשו"ת מקדש ישראל (פורים סי' פב וסי' פג) ובס' שלמי תודה (פלמן פורים סי' יז אות א) ובס' פסקי תשובות (סי' תרצ אות ד) ובקובץ אסיף (ח"ג עמ' 502) ובס' עתה באתי (אוהב ציון קונטרס אחרון סי' ט).♦
יא. אם חושש שיסיח את דעתו מהקריאה, יעקוב אחר השליח ציבור באצבעו
ואנכי הרואה בשו"ת ארץ צבי (פרומר ח"א סי' מה ד"ה ובהאי) שכתב שהמביט במגילה בשעת הקריאה, ובכל עת שנזכר, מוצא את עצמו מביט במקום שקורא השליח ציבור, אפילו אם שט במחשבתו בענינים אחרים, כל שמביט במקום שנמצא השליח ציבור, נחשב שומע, דאל"כ היאך מביט באותו מקום שנמצא השליח ציבור, וע"כ דחוש הראיה שלו נגרר אחר חוש השמיעה, וא"כ ודאי הוא שומע. והביא לזה סמך מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תסז) הנ"ל, שחכם אחד היה תופס מגילה בידו בשעת קריאתה, כדי שלא יחסיר מלשמוע תיבה אחת. ומשמע שאם מסתכל במגילה אין חשש. ע"ש. וכ"כ בס' שערים המצויינים בהלכה (סי' קמא בקו"א ס"ק יג). וכ"כ בס' בלילה ההוא (מנדלבוים עמ' 9) בשם הגרי"ש אלישיב, שאם שמע את קריאת המגילה, אך לא שם לבו כל כך לקריאה, כגון שהסיח דעתו מעט באמצע, אבל רואה שעדיין ידו אוחזת במקום הנכון, יצא י"ח. וכן אם שאלו אותו היכן אוחזים, או מה קראו עכשיו, והיה יודע לשחזר בזכרונו דברי הבעל קורא, או לומר היכן אוחזים, חשיב כוונה ויצא. ע"ש. וכ"כ בקובץ יתד המאיר (שם). ע"ש. ולפי"ז אדם שחושש שיחלום במהלך הקריאה, צריך לעקוב באצבעו אחר השליח ציבור, ואם רואה שהוא נמצא עמו תמיד באותו מקום, הרי זה אות ומופת שלא הסיח את דעתו לגמרי, ולכן אפילו אם הוא יודע שחשב גם על דברים אחרים, יצא י"ח.♦
יב. אם רשאי לקרוא יחד עם השליח ציבור מתוך חומש, או דהוי חציו בשמיעה וחציו באמירה
אמנם יש לדון באופן שהוא מכיר את עצמו שגם אם יעקוב אחר השליח ציבור באצבעו, לא יהיה מרוכז עמו, ובמהלך הקריאה הוא עלול למצוא את עצמו במקום אחר ממה שנמצא השליח ציבור, וכגון שיש לו הפרעת קשב, איזה תקנה יש לו. והנה פשוט שאם יש בידו מגילה כשרה, יקרא יחד עם השליח ציבור, וישים לבו לקראה היטב בטעמיה ודקדוקיה. [ואע"פ שקורא בעצמו, ואינו יוצא י"ח מהשליח ציבור, מ"מ לדעת החזו"א (או"ח סוף סימן קנה), נחשב לו כקריאה בציבור, כי דין קריאה בעשרה היינו אפילו אם כל אחד קורא במגילה שלו, ואפילו אם אינם קוראים מילה במילה ביחד. והביא לזה ראיה מהא דתנן במגילה (יז.) ע"ש. אמנם הגר"מ שטרנבוך שליט"א בס' תשובות והנהגות (ח"ב סי' שמט) ובס' מועדים וזמנים (ח"ב סי' קעג הערה ב) כתב בשם הגרי"ז מבריסק, שאין דינו כקורא בציבור. ע"ש. אבל אם יקרא יחד עמו מילה במילה, גם לדעת הגרי"ז נחשב לו כקריאה בציבור, וכמ"ש בס' פורים המשולש (דבליצקי פ"ב הערה כו). ע"ש. וע"ע בס' קיימו וקיבלו (עמוד 75). ואכמ"ל]. ואפילו אם אין בידו מגילה כשרה, לכאורה י"ל שיקרא יחד עמו מתוך החומש, כדי שלא יבא להסיח את דעתו, ויכוין לצאת י"ח בקריאת השליח ציבור, וממילא אפילו אם יחסיר לשמוע איזה מילה, הרי קראה בעצמו. ואע"פ שנמצא שיצא י"ח חציה בשמיעה וחציה באמירה, מ"מ שפיר מהני בקריאת המגילה, וכדמוכח מדברי הפמ"ג (סי' תרצ בא"א סק"ז) שכתב שאותם תיבות שלא ישמע מהשליח ציבור מפני שהנערים מכים את המן, יאמר אותן בעצמו. והובא במשנ"ב (שם ס"ק יט) ובכה"ח (שם ס"ק לו). וכ"כ בס' רוח חיים (שם סק"ו). ע"ש. וע"ע בס' קהילות יעקב (ברכות סי' יא ד"ה ונראה) ובשו"ת מנחת שלמה (קמא סי' כ אות ג ד"ה אולם). ובתשובה אחרת כתבתי קצת בזה. וה"נ בנידון שלנו. אמנם י"ל דכיון שכוונתו לצאת י"ח בקריאת השליח ציבור, שוב אינו יכול לצאת י"ח בקריאתו שלו. אולם י"ל שיכול לכוין מתחילה שאותן תיבות שלא יהיה מרוכז בקריאת השליח ציבור, יצא י"ח בקריאת עצמו, ואע"פ שאינו קורא מתוך מגילה כשרה, מ"מ עד חציה שרי אפילו על פה, וכמ"ש בש"ע (שם ס"ג).♦
יג. אם יש בזה חסרון משום שנחשב שמדבר בשעה שיוצא י"ח מדין שומע כעונה
והן אמת שיש מקום בראש לומר, דכיון שבא לצאת י"ח מדין שומע כעונה, א"כ כיון שקורא את המגילה בעצמו, שוב אינו יכול לצאת י"ח מדין שומע כעונה, שהרי הוא כאומר שני דברים בבת אחת [וכן שמעתי בשם הגאון רבי עמרם פריד שליט"א]. אולם ראיתי להגאון מהר"א הכהן מסאלוניקי בס' יוקח נא (שם סק"ד) שכתב דבני אדם השחים בעת קריאת המגילה, אם ברור להם שאע"פ ששחו, מ"מ שמעו את כל המגילה מהשליח ציבור, ולא השמיטו מלשמוע אפילו תיבה אחת, יצאו בזה י"ח, שהרי לדידהו בשמיעה תליא מילתא, והרי הם אומרים ששמעו את כל המגילה ולא חסרו דבר. אלא שלכתחילה יש לגעור בהם שלא ישיחו, וכמ"ש מרן בש"ע (סי' תרצב ס"ב). עכת"ד. [וע"ע בס' חזון עובדיה (פורים עמ' פג). ודו"ק]. ומוכח דאע"פ שיוצא י"ח מדין שומע כעונה, מ"מ אם דיבר תוך כדי שמיעתו, ויודע שלא חיסר בשמיעתו אפילו תיבה אחת, יצא י"ח. [וכן יש לדייק מדברי המשנ"ב (סי' תרצב סק"ט). ע"ש. אולם מדברי המשנ"ב בשער הציון (סי' קסז ס"ק מג) לכאורה לא משמע כן. ע"ש. ושמא יש לומר דשאני התם שאומר ברכה אחרת ממה ששומע. ומשא"כ בנידון שלנו, שאומר מה ששומע. ואינו מוכרח, שהרי עיקר סברתו הוא דכיון שיוצא י"ח מדין שומע כעונה, אינו יכול לדבר באמצע, וא"כ אין לחלק בדבר. וצ"ע. וע"ע להלן בסמוך]. וכ"ש בנידון שלנו, שקורא את המגילה יחד עם השליח ציבור. וכן מוכח מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תסז) הנ"ל, דמה שקורא יחד עם השליח ציבור מתוך מגילה שאינה כשרה, אינו מעכב, אע"פ שאינו יוצא י"ח בקריאתו, אלא בקריאת השליח ציבור, ואין לחוש בזה אלא משום שנותן דעתו בקריאתו. ע"ש. ושוב ראיתי להגאון רבי דוד יוסף שליט"א בס' תורת המועדים (פורים עמ' קפו ד"ה ומכל מקום) שהוכיח כן מדברי הרשב"א. ע"ש. ואח"כ מצאתי שכבר העיר בזה בשו"ת מעט מים (סי' כג, דף נה סע"ב), ושכן משמע מדברי מרן בב"י (סי' תרצב). וכתב שהוא דבר פשוט בעיניו, ולא הוצרך להביא ראיה אלא לתלמידי דבי רב. ע"ש. ולפי"ז ה"נ בנידון שלנו, כיון שחושש שיסיח את דעתו במהלך הקריאה, יכול לקרוא יחד עם השליח ציבור מתוך מגילה שאינה כשרה, ולכוין לצאת י"ח בקריאת השליח ציבור.♦
יד. לכאורה נראה שיקרא יחד עם השליח ציבור ויזהר להשמיע לאזניו
וכן הלום ראיתי בשו"ת אבני ישפה (ח"ה סי' צח ענף ט) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב, שאם תופס בידו חומש, וחושש שלא יוכל לשמוע ולהקשיב, יקרא עם הבעל קורא מילה במילה בלחש, ויזהר להקשיב לבעל קורא ולא לעצמו. וכ"כ בס' אשרי האיש (ח"ג פמ"ג ס"ד) בשם הגריש"א, והוסיף (בשמו) שיכוין לצאת בקריאת הבעל קורא, ויתנה בליבו שאם חיסר כמה מילים, הרי הוא יוצא בקריאת עצמו במילים החסרות. ע"ש. וכ"כ בס' אגרת הפורים (ספטימוס פ"ג הערה כד) בשם הגר"נ קרליץ, שיכול לקרוא מילה במילה עם החזן אפילו מתוך חומש, אלא שיזהר לקרוא ממש מילה במילה, דאל"כ יש בזה חשש הפסק וכו'. ע"ש. אמנם ראיתי במשנ"ב (סי' תרפט ס"ק יט) שכתב בשם הפמ"ג (שם בא"א ס"ק יא), שעכשיו ראוי לכל אחד שיהיה לו מגילה כשרה, ויקרא בלחש מילה במילה, דא"א לשמוע מהשליח ציבור מחמת רעש ובלבול שמכים בעצים ומשמיעים קול, וראוי לכל ישראל לנהוג כן מי שהיכולת בידו. ע"כ. וכ"כ עוד (סי' תרצ ס"ק כו) בשם הפמ"ג (שם במש"ז סק"ו). ומשמע שאינו יכול לעשות כן במגילה שאינה כשרה. אולם פשוט דהיינו כדי לצאת י"ח לכתחילה, דהא דקיי"ל קראה על פה עד חציה יצא, היינו דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לקרותה (או לשמעה) כולה מן הכתב, וכמ"ש מרן בב"י (שם ד"ה וזה לשון). ע"ש. ולכן נראה, דמי שחושש שמא לא ישמע איזה מילים, מחמת שיסיח דעתו לדברים אחרים, יתנה מתחילה שאם לא ישמע כמה מילים, אזי באותן מילים הוא מכוין לצאת י"ח בקריאת עצמו. אלא שיזהר להשמיע לאזנו, דאל"כ יש לחוש שאינו יוצא י"ח, משום דליכא פרסומי ניסא, וכמבואר מדברי מרן בב"י (סוף סימן תרפט ד"ה ומ"ש רבינו). וכ"כ המשנ"ב בשער הציון (שם סק"ז) בדעת מרן. ע"ש. וע"ע בס' חזון עובדיה (פורים עמ' נה). ואכמ"ל.♦
טו. יש לחוש שיתן דעתו בקריאתו ולא בקריאת השליח ציבור
אולם יש להעיר בזה מדברי מרן בש"ע (סי' תרצ ס"ד) שכתב שאם תופס בידו מגילה שאינה כשרה, לא יקרא עם שליח ציבור, אלא שומע ושותק. ע"כ. ומבואר שאינו רשאי לעשות כן. אמנם י"ל שהטעם שלא יקרא מתוך מגילה שאינה כשרה, הוא מחמת השומעים, שיתנו לבם לזה הקורא ולא לשליח ציבור, וכמ"ש מרן בב"י (שם ד"ה וכתוב) בשם הארחות חיים (הלכות מגילה אות ל). אבל האדם עצמו יכול לשמוע לשליח ציבור, אע"פ שקורא בעצמו. וכ"כ המג"א (שם סק"ו) בפירוש דברי מרן הש"ע הנ"ל. וכן משמע מדברי הט"ז (שם סק"ד) והובא בביאור הגר"א (שם סק"י). וכן פירש המשנ"ב (שם ס"ק יג) ע"ש. ולפי"ז ה"נ שיכול לקרוא מתוך חומש בלחש (באופן שישמיע לאזניו, ולא לאזני חבירו), ולכוין לצאת י"ח בקריאת השליח ציבור, ויתנה שאם יחסיר איזה מילה בשמיעה, אזי רוצה לצאת י"ח בקריאתו (באותן מילים) וכנ"ל. אולם מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תסז) נראה שאפילו אם אין חשש שאחרים יתנו דעתם בקריאתו, מ"מ אינו רשאי לקרות מתוך מגילה שאינה כשרה, כיון שנותן דעתו בקריאתו. והובא בב"י (שם ד"ה כתב הרשב"א). וכן משמע מדברי הרדב"ז בתשובה (ח"ח סי' פא). וי"ל. [ולכאורה צ"ב, דנראה דפליגי במציאות אם נותן דעתו בקריאת עצמו או בקריאת השליח ציבור. וע' בפמ"ג (שם בא"א סק"ו). ויש לפלפל בזה. ודו"ק]. ומלשון מרן בש"ע (שם) נראה שנקט כדברי הרשב"א, ולא כדברי הארחות חיים, שהרי כתב שלא יקרא מתוך מגילה שאינה כשרה (דבזה מיירי הרשב"א), ולא כתב שלא יסייע לחזן על פה (דבזה מיירי הארחות חיים).♦
טז. יש לומר שגם הארחות חיים יודה שאינו רשאי לקרוא את כל המגילה מתוך חומש
ונראה שאפילו לדברי הארחות חיים י"ל דהיינו דוקא כשמסייע לחזן על פה, דבזה החשש הוא מצד השומעים, דכיון שאינו קורא מתוך מגילה, אלא רק מסייע לחזן בעל פה, אין חשש שיתן דעתו בקריאתו, כיון שאינו עושה כן בקביעות אלא לפעמים, ולכן כל החשש הוא רק מצד השומעים. אבל כשקורא מתוך מגילה שאינה כשרה, יש לומר שגם הארחות חיים יודה שיש לחוש שהקורא עצמו יתן דעתו בקריאתו, דכיון שקורא בעצמו מתוך המגילה (שאינה כשרה), נותן דעתו יותר בקריאתו, כיון ששם ליבו למה שמוציא מפיו. [ובזה ניחא זה שמרן לא כתב דאיכא נפ"מ בין הרשב"א לארחות חיים, באופן שאין חשש שאחרים יתנו דעתם בקריאתו, וכגון באופן שקורא בלחש וכיוצא בזה, דבאמת ליכא פלוגתא בינייהו. וכן מוכח מעצם דברי מרן בב"י, שהביא דברי הארחות חיים כדין בפני עצמו. ומשמע שאינו חולק על דברי הרשב"א. וכיוצא בזה כתב מרן בב"י (או"ח סי' שכג). ע"ש. ובזה אתי שפיר נמי דברי הלבוש (שם ס"ד), שנראה שסותר את עצמו מתחילתו לסופו. ע"ש. ולפי האמור ניחא].[3] ושוב ראיתי בא"ר (שם סק"ה) שפירש כן בדעת הלבוש (שם), וכתב דלא כהמג"א (שם סק"ו) שכתב הטעם שמא יתן השומע לבו וכו', על קורא במגילה שאינה כשרה. ע"ש. וכן מבואר בפמ"ג (שם בא"א סק"ו). ע"ש. אמנם מדברי המג"א (שם) מוכח דלא ס"ל לחלק בזה אליבא דהארחות חיים. מכל מקום, מדברי מרן נראה שתפס כטעמו של הרשב"א, וא"כ גם בנידון שלנו אינו רשאי לקרוא יחד עם השליח ציבור.♦
יז. מדברי מרן נראה שתפס כדעת הרשב"א, וא"כ בנידון דידן אינו יכול לקרוא יחד עם השליח ציבור
וכן בקדש חזיתיה להגאון מאמר מרדכי (שם סק"ג ד"ה ואחר) שכתב להשיב על דברי המג"א והט"ז הנ"ל, כי מדברי מרן בש"ע נראה שפסק כדברי הרשב"א. וא"כ אפילו אם אין חשש שאחרים יתנו דעתם בקריאתו, מ"מ אינו רשאי לקרוא מתוך מגילה שאינה כשרה. ובפרט שגם לדברי הארחות חיים, היינו דוקא כשמסייע לחזן בעל פה בחלק מהמגילה ולא בכולה וכו'. והביא שכן מבואר מדברי הלבוש (שם), דהטעם דמי שתופס מגילה שאינה כשרה, לא יקרא עם השליח ציבור, היינו מפני הקורא עצמו, ולא מפני השומעים. ולכן אפילו אם קורא בלחש, ואין אחר שישמע אותו, לא יקרא. ושוב הביא את דברי המטה משה (סי' תתרא), שמבואר בדבריו דשפיר דמי לקרוא מתוך החומש בלחש, והביא לזה ראיה מדברי הרא"ש בתשובה (כלל ד סי' יט). והובא בטור (סי' נט). וכתב ע"ז דלא דמי להתם, דשאני הכא דאינו יוצא כלל במה שאומר בעל פה. [וכוונתו דלא דמי לברכות ק"ש, כיון שבקריאת המגילה צריך לקרוא מתוך מגילה כשרה, וכיון שנותן דעתו בקריאתו, והרי אינו יכול לצאת באותה קריאה, כיון שאינה מתוך מגילה כשרה, לכן עדיף שלא יקרא כלל יחד עם השליח ציבור]. וע"ש. וע"ע בשו"ת שערי עזרא (טראב סי' כו). וכן מוכח מדברי השבלי הלקט (סי' קצח) שכתב וז"ל כתב הרב רבי בנימין, כשהחזן קורא את המגילה, צריכין הציבור לשתוק ולכוין דעתם בקריאתו, ואסור להם לקרות עמו, דכיון שאינן כתובין בגליון כתיקנן, הוי ליה כקורא על פה. עכ"ל. ולכאורה הרי אין הם מכוונים לצאת י"ח במה שקוראים, אלא בקריאת השליח ציבור, וא"כ אמאי אסור לציבור לקרות יחד עם השליח ציבור. אלא ודאי דס"ל כדברי הרשב"א, שהקורא נותן דעתו בקריאתו, ולכן אינו רשאי לעשות כן, כי אינו שם לבו לקריאת השליח ציבור. אולם מדבריו יותר נראה דס"ל דכיון שקורא בעצמו, שוב אינו יכול לצאת י"ח מדין שומע כעונה, דהוי תרתי דסתרי, ודלא כמו שהוכחנו לעיל מדברי הרשב"א. [וכן מצאתי להגר"ד יוסף שליט"א בס' תורת המועדים (פורים עמ' קפו ד"ה ומכל מקום) שכתב כן בדעת השבלי הלקט. ע"ש]. ולפי"ז ה"נ בנידון שלנו, יש לחוש שהקורא יתן דעתו בקריאתו (או משום דהוי תרתי דסתרי, וכמבואר מדברי השבלי הלקט), וכיון שקורא מתוך מגילה שאינה כשרה, אינו רשאי לעשות כן. וכ"כ בס' תורת המועדים (שם). ע"ש. וע"ע בס' חזון עובדיה (פורים עמ' עט).♦
יח. למעשה יש להורות שיקרא יחד עם השליח ציבור, דאל"כ מסתמא לא יצא י"ח
אולם נראה לפע"ד, שאם מכיר את עצמו בודאות שאם לא יקרא יחד עם השליח ציבור מילה במילה (מתוך מגילה שאינה כשרה שברשותו), לא יהיה מרוכז במשך כל הקריאה, ואפילו אם יעקוב אחריו באצבעו, וכגון שיש לו הפרעת קשב, וקשה לו להישאר מרוכז הרבה זמן, יש להורות לו לסמוך על דברי האחרונים הנ"ל, ולקרוא מתוך המגילה שבידו בלחש יחד עם השליח ציבור. ויכוין שרוצה לצאת י"ח בקריאת השליח ציבור, ויתנה שאם יחסיר מילה או יותר, רוצה לצאת י"ח בקריאת עצמו, וכדברי הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ הנ"ל. ובפרט דסגי שברוב הקריאה יהיה מרוכז בקריאת השליח ציבור, ואז אפילו אם בשאר הקריאה יתן דעתו לקריאת עצמו, יצא י"ח. [ומשא"כ אם יעקוב אחריו באצבעו, הרי אם בקצת פסוקים איבד את השליח ציבור, והסיח דעתו למחשבות אחרות, שוב לא יצא י"ח כלל]. ואע"פ שהרשב"א כתב שנותן דעתו בקריאתו, ומשמע דס"ל דיש לחוש שברוב הקריאה יתן דעתו בקריאתו, מ"מ י"ל שלא כתב כן אלא לענין לכתחילה, דכיון שלכתחילה צריך לשמוע כל הקריאה מתוך מגילה כשרה, לכן לא יקרא עם השליח ציבור מתוך מגילה שאינה כשרה, כי אף אם ברוב הקריאה יתן דעתו לקריאת השליח ציבור, מ"מ לא יצא י"ח לכתחילה. אבל בנידון דידן דמיירי בדיעבד, שפיר י"ל שיקרא יחד עם השליח ציבור וכמשנ"ת. ועוד שכן מבואר מדברי גדולי האחרונים (המג"א והט"ז והמשנ"ב) הנ"ל, בדעת מרן הש"ע, שאם קורא בלחש עם החזן, שפיר דמי. [וי"ל]. ובפרט שיש לומר, דמה שכתב הרשב"א שלא יקרא יחד עם השליח ציבור, כיון שיש לחוש שנותן דעתו בקריאתו, היינו משום דאזיל לשיטתיה (שם), שאפילו אם לא כיון בכל תיבה יצא, ולכן אין להתיר לו לקרוא יחד עם השליח ציבור, ואע"פ שאם יסיח דעתו לגמרי, נראה דאף הרשב"א יודה שלא יצא י"ח, וכמו שנתבאר בס"ד לעיל, מ"מ לא חיישינן שיסיח דעתו כולי האי, ולכן אינו רשאי לקרוא עמו. אבל אם מכיר את עצמו שעלול להסיח דעתו לגמרי, עדיף שיכנס בחשש שיתן דעתו בקריאתו, משיסיח דעתו ובודאי לא יצא י"ח. [ובזה יש לפרש דברי המטה משה (מת סי' תתרא). ע"ש. ודו"ק]. ולכן ה"נ יקרא יחד עם השליח ציבור וכנ"ל.♦
יט. אם לא יעזור לו לקרוא יחד עם השליח ציבור, נראה שחייב לקחת תרופה להפרעת קשב
פש גבן לברורי היאך הדין באופן שמכיר את עצמו שגם אם יקרא יחד עם השליח ציבור מילה במילה, לא יצליח להתרכז בכל הקריאה (כגון שיש לו הפרעת קשב חמורה), אם מחויב לקחת תרופה קודם הקריאה. ונראה שאין עצה ואין תבונה אלא שיקח תרופה כדי שיהיה מרוכז בקריאה, כיון שדבר זה הוא מדרכי ההשתדלות הטבעית שאדם צריך לעשות כדי שיוכל לקיים את המצוה, שהרי לדברי הרופאים חסר לו חומר מסוים במח (הנקרא דופמין). וא"כ לקיחת התרופה כמוה כרפואת הגוף מחולי (אע"פ שאינה מרפאת את ההפרעה לגמרי), שיש לו לעשות כן, וכמבואר מדברי הרמב"ם בפיה"מ (פסחים פ"ד מ"ט), שאדם שצריך לקחת רפואה, הוי כאכילה ושתיה, ואין זה חסרון ביטחון בהשי"ת אם לוקח הרפואה. וכן מבואר במדרש שמואל (פ"ד סי' א). ע"ש. וה"נ אחר שגילו את הבעיה, וגם את תרופתה, הרי זה מדרכי ההשתדלות הטבעית כדי שיוכל לקיים את המצוה. וכיוצא בזה העלתי בס"ד בתשובה אחרת, דמי שיש לו הפרעת קשב, ואינו יכול להתרכז בלימוד התורה, אא"כ יקח תרופה, חייב לקחתה, ואינו יכול לפטור את עצמו בטענת אונס, כיון שזהו מחובתו להעמיד את עצמו במצב שיוכל לעסוק בתורה לפי כוחו. ואע"פ שיש מעט צער בלקיחת התרופה, כגון תופעות לוואי וכיוצא בזה, מ"מ אינו נפטר משום כך. והבאתי שכן הסכימו כמה מגדולי פוסקי זמנינו שליט"א. ותשובה זו נדפסה בקובץ יעלה הדס (ח"ו סי' כח). וע"ש מה שהארכתי בזה. ולכן ה"נ נראה, שאם אין עצה אחרת, חייב לקחת תרופה כדי שיוכל לצאת י"ח קריאת המגילה.♦
כ. דברי הפוסקים שאדם אינו מחויב לעשות טיפולים כדי לקיים מצות פריה ורביה
והן אמת דמי שאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה כדרך כל הארץ, אינו מחויב לעשות טיפולים כדי לקיים את המצוה, וכמ"ש בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סוף סימן קז), דנצטוינו לקיים מצות פריה ורביה כדרך בני אדם, ולא ע"י התחכמויות כאלה. וכן מצאתי בשו"ת מנחת שלמה (ח"ג סי' צח אות ח). ע"ש. וע"ע בשו"ת יוסף דעת (ח"א אהע"ז סי' ב) ובשו"ת דברי יואל (אהע"ז סי' קז אות ו). וכ"כ בס' תשובות והנהגות (ח"ו סי' רמא ד"ה ולענ"ד) בשם הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, דמי שאינו יכול להוליד אלא ע"י סיוע המבחנה, רשאי לעשות כן, אבל אינו מחויב בכך. ע"כ. וכ"כ בס' נשמת אברהם (ח"ה עמ' קיג) בשם הגרשז"א, שזוג חשוך ילדים אינו חייב לעבור טיפול כדי להביא ילדים. ע"ש. וכן הסכים מו"ר הגר"ש בן שמעון שליט"א (ליל ש"ק חיי שרה התשע"ח), שאי אפשר לחייבו לעשות טיפולים, כיון שהחיוב הוא רק בדרך כל הארץ. ע"כ. וכן מצאתי להגאון הראש"ל רבי אליהו בקשי דורון בשו"ת בנין אב (ח"ב סי' ס אות ב) שכתב שחיוב פריה ורביה הוא כדרך כל הארץ, ואין כל חיוב שלא בדרך ביאה רגילה, ואע"פ שמקיים המצוה גם שלא בדרך ביאה, מ"מ אינו מצווה על כך. ע"ש. וכן העלתי בס"ד בתשובה אחרת [עי' בירחון האוצר גיליון לז], ודלא כמ"ש בס' פסקי רפואה (אוחנה פ"ד ס"ב) ובס' רץ כצבי (רייזמן אבן העזר עמ' לה). ע"ש. וע"ע בתשובת הגרז"נ גולדברג שנדפסה בשו"ת פוע"ה (פוריות עמ' 84). ולכאורה ה"נ אינו מחויב לקחת תרופה כדי שיוכל לשמוע היטב את קריאת המגילה ולצאת י"ח, דהוי בגדר טצדקי.♦
כא. יש לחלק בין טיפולים לפריה ורביה, לתרופה להפרעת קשב
אולם נראה, דשאני התם, דכיון שאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה כדרך כל הארץ, הרי הוא אנוס, ואינו מחויב במצוה, ולכן א"צ לעשות טצדקי כדי לקיים את המצוה. ומשא"כ בנידון שלנו, הרי ודאי מחויב במצוה, שהרי יכול ללמוד לקרוא את המגילה, ולקרוא בעצמו מתוך מגילה כשרה, ואפילו אם קשה לו לקראה ברצף, הרי קראה לסירוגין ואפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא, וכמ"ש מרן בש"ע (סי' תרצ ס"ה). אלא שרוצה לצאת י"ח מהשליח ציבור מדין שומע כעונה. וא"כ י"ל דכיון שמחויב במצוה, צריך לעשות כל מה שבידו לעשות כדי לצאת י"ח, ובכלל זה גם לקחת תרופה כדי שיוכל להיות מרוכז בקריאה. ובר מן דין נראה, דשאני התם, דעצם קיום מצות פריה ורביה אינו כדרך כל הארץ, אלא ע"י הפריה מלאכותית (וכל שכן חוץ גופית) וכיוצא בזה, ולכן אינו מחויב לקיים מצות פריה ורביה בדרך זו, כי החיוב לקיים המצוה, אינו אלא בדרך כל הארץ. ולכן אם צריך לקחת ויטמינים כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה, שפיר מחויב בזה. וכן שמעתי (מהגאון רבי נתן מחפוד שליט"א) בשם הגרי"ש אלישיב. והיינו משום שאת עצם המצוה מקיים כדרך כל הארץ, אלא שצריך לחזק את גופו, וזה ודאי צריך לעשות. [וכן חילק הג"ר יוסף משדי שליט"א בקובץ הלכה ורפואה (מכון דורות תשפ"ב, עמ' 277 בהערה 87). ע"ש]. ומעתה ה"נ בנידון שלנו, שלוקח את התרופה כדי שיוכל להיות מרוכז ולשמוע קריאת המגילה כמו שאר בני אדם, שפיר יש לחייבו בזה. ובפרט שהיום אינו בגדר פעולה שאינה טבעית, כי הוא דבר מקובל ונפוץ מאד בעולם. וכל שכן אם רגיל לקחת תרופה זו בשאר הימים, דא"כ הוי כדבר הרגיל אצלו, ואינו בגדר טצדקי, ולא תהא כהנת כפונדקית. וכן דעת הגר"י זילברשטיין שליט"א והגר"א נבנצל שליט"א. וכן השיבוני הגרמ"ש קליין והגר"ע פריד שליט"א, שחייב לקחת תרופה כדי להיות מרוכז בקריאת המגילה. וכן צדד הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בתשובה אלי, ונשאר בצ"ע. וכ"כ הג"ר יוסף משדי שליט"א בס' לבוש יוסף (דיני חנוכה ופורים סי' תרפט הערה כא), שיש חיוב לקחת תרופה, כדי שיוכל לקיים את מצות קריאת המגילה. ע"ש.♦
כב. סיכום
וזאת תורת העולה, שהשומע קריאת המגילה, לכתחילה צריך להשתדל לשמוע כל תיבה ותיבה מפי השליח ציבור. ומכל מקום אם לא הסיח דעתו מהקריאה, אע"פ שלא דקדק לשמוע כל תיבה ותיבה, וחשב על עוד דברים במהלך הקריאה, יצא ידי חובתו. אבל אם מחשבותיו שוטטו אנה ואנה במהלך הקריאה, עד שאם ישאלו אותו היכן אוחזים, או מה קראו עכשיו, לא ידע לענות, לא יצא י"ח. ולכן מי שמכיר את עצמו שקשה לו להתרכז בקריאת המגילה בלא להסיח דעתו למחשבות אחרות, יעקוב אחר השליח ציבור מילה במילה באצבעו, ואם מוצא את עצמו תמיד מביט במקום שהשליח ציבור נמצא, הרי זה אות ומופת ששמע עד אותו מקום, ולכן אפילו אם חשב על עוד דברים במהלך הקריאה, יצא י"ח. ואם לא יעזור לו לעקוב אחר השליח ציבור באצבעו, וכגון שיש לו הפרעת קשב, מעיקר הדין צריך לקרוא מתוך מגילה כשרה, ויזהר לקראה בטעמיה ובדקדוקיה [והברכות יכול לצאת מהשליח ציבור, או שיברך בעצמו]. ונראה שאפילו אם אין לו מגילה כשרה (אלא חומש וכדומה), יקרא יחד עם השליח ציבור מילה במילה, ויזהר להשמיע לאזנו ולא לאזני חבירו, ויתנה (בתחילת הקריאה) שאם יחסיר כמה מילים בשמיעה מהשליח ציבור, מכוין הוא באותן מילים לצאת י"ח בקריאת עצמו. ואם גם דבר זה לא יעזור לו להיות מרוכז בכל הקריאה, נראה שצריך לקחת תרופה (ריטלין וכדומה) כדי להיות מרוכז בקריאה ולצאת ידי חובתו. הנלענ"ד כתבתי והיעב"א.♦ ♦ ♦