מדוע סודרה מסכת שקלים בסדר מועד?
מסכת שקלים היא בסדר מועד. דבר זה מעורר שאלה, שכן השקלים ניתנים לצורך הקרבנות, ורוב המסכת עוסקת בגבייתם ובשימוש בהם, ומדוע אם כן לא סודרה המסכת בסדר קדשים[2].♦
הסבר ראשון - דברי רב שרירא גאון
נראה שכבר רב שרירא גאון התייחס לשאלה. אמנם עיסוקו הוא בסדר המסכתות, אבל מדבריו עולה הסבר. וז"ל באיגרתו: "מיהו אית למימר שיש להקדים מסכת שבת תחלה הואיל וחשיב שבת טובה, ובתרה מסכת עירובין דדמי לה וחדא עניינא הוה, ובתרה מסכת פסחים שהפסח הוא ראשון לכל המועדים והחגים של כל השנה, ובתרה שקלים שהוא מלפניו וכאחד מעניניו".והנה בהקדמת הרמב"ם למשנה כתב: "ואחריה פסחים לפי שהוא מצוה ראשונה שנצטוינו בה על ידי משה, ועוד שהוא סמוך לשבת בפרשת מועדות. ואחריה שקלים כסדר הכתוב". ופרש התוספות יום טוב: "כתב הרמב"ם דשקלים סדר רבינו הקדוש אחר פסחים שכן נסדרו בתורה ע"כ. ונ"ל שר"ל שפרשת שקלים בכי תשא קודם לפרשת המועדות שבפרשת אמור".
בספר שושנים לדוד (מסכת שקלים פתיחה) הביא פרוש לדברי רב שרירא שכוונתו כרמב"ם: "ומ"ש הרמ"ז דגם ר"ש גאון מסכים עם הרמב"ם דמה שכתב שהוא מלפניו ר"ל פסח לפני שקלים", אך העיר: "נ"ל דאין קשר לזה עם מ"ש אח"כ ובאחד מענייניו, האפשר לומר שהוא הפסח כאחד מענייני השקלים? אלא כוונת הגאון ששקלים הם לפני הפסח בניסן וחשובים כאחד מענייני הפסח. והוא טעם אחר מטעם הרמב"ם". וא"כ רב שרירא אומר ששקלים זמנם קבוע בניסן, וממילא הם נחשבים אחד מענייני הפסח. ונראה שיש כאן תוספת על האמור להלן בהסבר הרביעי, שכן לא רק ששקלים קשורים לתאריך בשנה, אלא שזהו תאריך שבתחילת חודשו של הפסח, וממילא יש קשר ביניהם, וראויה א"כ המסכת להיות יחד עם עניני הפסח[3].
דברי המאירי – שלושה הסברים
בהקדמתו לש"ס מביא המאירי שלושה הסברים: "... ואחריו נשלמו החגים, וידוע היות בכולם קרבנות צבור שהם באים עם השקלים, עם היות השקלים גם כן נגבים מזמן לזמן, וכן עם היות ענין התמידים רמוז בפסח שני באה אחריה מסכת שקלים".ההסבר הראשון מחבר בין השקלים לבין קורבנות הציבור המוקרבים בכל החגים. אף שגם בימי חול יש קרבן תמיד, אבל בחגים יש קורבנות רבים בכמות ובסוג הבהמות, משמע שיש בהם משמעות מיוחדת. כך משמע גם מדברי הגמרא בערכין י, ב המסבירה מדוע אין הלל שלם בכל ימות הפסח לעומת ימי סוכות, שכן אינם חלוקין בקרבנותיהן, כלומר שהקרבן קשור לאמירת ההלל, כלומר, לכל משמעותו ואופיו של היום. לכן, מובאת מסכת שקלים, שעניינה מקור הכסף של קרבנות הציבור, יחד עם מסכתות המועדים[4].
בהסבר שני כתב המאירי: "היות השקלים גם כן נגבים מזמן לזמן". יש להוסיף שלא רק שהגביה היא בזמן מסוים, אלא במסכת מפורט גם תהליך הגביה לפי זמנים, כמו שכתב בספר מר דרור (על שקלים מהרב מרדכי רבינוביץ, ללא קשר למאירי): "... כיון שיש זמן לכתחילה מתי מכריזין בא' באדר כדי שיתנו לפני ר"ח ניסן הכניסו גם מסכת זו בסדר מועד, וכעין מס' פסחים ומס' חגיגה שגם מצד זה שעוסקים בהל' קרבנות היו ראויים להיות בסדר קדשים אלא כיון שזמנם הוא בחג לכן הכניסו רבינו הקדוש גם אלו המסכתות בסדר מועד".
ויש לחדד שלא רק שיש תאריך להכרזה, ומצוות ההבאה קשורה גם היא לתאריך מדויק, אלא אף שלושת המועדים שבהם תורמים את הלשכה, הם בתאריך מסויים, ולכן זה קשור לשאר מצוות המועדים. ויש להדגיש שלדעת הרמב"ם מי שהביא אחרי ר"ח ניסן, אין לוקחים משקלו לקרבנות. שהנה למדנו בשקלים פרק ג משנה א: "בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג", ובמשנה ד: "תרם את הראשונה ומחפה בקטבלאות שניה ומחפה בקטבלאות שלישית לא היה מחפה". וכתב הרע"ב (שקלים פרק ג משנה ד): "תרם את הראשונה ומחפה בקטבלאות - תרומה ראשונה שהיתה בפרוס הפסח. לאחר שתרם אותה היה מכסה כל השקלים הנשארים בלשכה בקטבלאות דהיינו עור שלוק, כדי שיתנו עליו השקלים שיביאו ממדינות שסביב ארץ ישראל שלא יכלו להביא קודם הפסח, ומביאים מפסח ועד עצרת ונותנים אותם על גבי הקטבלא כדי שיתרום מהן בפרוס העצרת ולא יתרום מן הדבר שתרם כבר בפרוס הפסח. ואחר שתרם בפרוס העצרת חזר וכסה כל המעות שבלשכה בקטבלאות, ונותנין עליהם כל השקלים המביאים מבבל וממדי ומן המדינות הרחוקות, ותורמין מהן בפרוס החג. ועוד לא היה מחפה, שאין עוד תרומה אחריה". משמע מדבריו שמה שמובא אחרי ראש חודש ניסן משמש בהמשך השנה. אולם בפרוש המשנה לרמב"ם פירש: "השלש קופות הגדולות שבהן כל המעות, שכבר ביארנו שהן מחזיקות עשרים ושבע סאין היו מכוסין בשלש מטפחות, ונכנס התורם בשלש קופות הקטנות המחזיקות תשע סאין כמו שביארנו, וממלא את הקופה שכתוב עליה א' מאחת השלש קופות הגדולות, ומכסה אותה במטפחתה, ואח"כ מגלה את הקופה השניה מן הקופות הגדולות וממלא ממנה הקופה שכתוב עליה ב' ומכסה אותה. ואח"כ מגלה את הקופה השלישית וממלא ממנה את הקופה שכתוב עליה ג' ואינו מכסה". ופירש החזו"א (מנחות כ"ח, י"ב) שלדעתו רק בר"ח ניסן תורמין ממה שנאסף, ובהמשך לוקחים מתוך זה פעמים נוספות, כמוש"כ בשקל הקודש (ביאור ההלכה הלכות שקלים פרק ב הלכה ז): "הנה דעת רבנו שהיו קופות גדולות וקופות קטנות ובר"ח ניסן היו תורמין ג' קופות גדולות שכ"א מחזקת ט' סאין שהן ביחד כ"ז סאין ומאלה היו תורמין בר"ח ניסן ג' קופות קטנות של ג' סאין שמסתפקין מהן עד עצרת ובעצרת חוזרין ותורמין עוד ג' קופות ובסוכות עוד ג' מהן ובזה נגמר כל הקופות הגדולות נמצא שכולן כבר נתרמו בר"ח ניסן ולא היו מוסיפין להן עוד שקלים וכל השקלים שהובאו מר"ח ניסן והלאה היו נופלין לשירי הלשכה ומש"כ רבנו בה"ח שתרם את הראשונים לשם א"י והשניים לשם כרכין המוקפין לה והשלישים לשם בבל וכ"ה בירו' מפרש רבנו שאינו אלא לפרסם שגם הראשונים חייבין בשקלים וצריכין להביא בר"ח ניסן אבל מה שהביאו אח"כ אין תורמין מזה כלל כמש"כ בחזו"א מנחות סי' כ"ח סקי"ב". א"כ לדעת הרמב"ם מועד ההבאה הוא ממש לעיכובא.
עוד הדגשה על חשיבות התאריך מצויה בדברי המאירי (שקלים פרק א): "אבל נשים ועבדים אין ממשכנין אותם שהרי מצות עשה שהזמן גרמא היא ואינן חייבות בכך". והקשה בשקל הקודש (ביאור ההלכה הלכות שקלים פרק א הלכה ז): "ויל"ע למה הוי מ"ע שהז"ג דאי משום שצריך להביא לר"ח ניסן למה לא יוכל להפרישה מתחלת השנה או אפי' להביאה לגזבר מתחלת השנה שישמרנה עד שיגיע הזמן ואז יתננה בלשכה". ויש לציין שכך אכן כתב במנחת חינוך[5] [מצוה קה אות א]: "והכל חייבים במצוה זו כהנים לויים ישראלים גרים ועבדים משוחררים כמו כל מצות התורה חוץ נשים ועבדים אף דהוי מ"ע שאין הזמ"ג מ"מ נלמד מקרא דפטורים". והביא בשקל הקודש שבירושלמי: "סוף שקלים תנן המקדיש שקלים ובכורים (בזה"ז לפ"ד רוב הראשונים) קודש רש"א האומר בכורים קודש אינו קודש ומפרש בירו' דה"ה שקלים ופריך למה במפריש קרבן גר בזה"ז קדוש לר"ש ומשני דכאן הטעם לפי שמצוה להקריב מתרומה חדשה והאיך הו"ל ישנה אם יבנה ביהמ"ק. וקשה למה הו"ל ישנה ולמה לא יוכל להפריש עתה שיהא עד שיבנה ביהמ"ק ואז יקריבו מזה ונ' דס"ל דכיון שהתורה הקפידה שיביאו מתרומה חדשה א"א להפריש קודם ולהחזיקו עד הזמן". והוסיף עוד: "שרבנו כתב מ"ע מה"ת ליתן כל איש מישראל מחה"ש בכל שנה ושנה והבאנו בשם ס' קובץ דכונת רבנו שא"א להביא בשנה אחת עבור כמה שנים ומשמע שאפי' הגזבר מסכים לשמרו עד שיגיע הזמן ואז ליתנו ללשכה לא מהני דבעינן שכל שנה יתן מחדש, ומה"ט י"ל דגם להפריש מתחלת השנה לא מהני דהתורה רוצה דבר"ח ניסן יביאו תרומה חדשה שהקדיש עתה כדדרשי' חדש והבא לי מתרומה". וסיים: "ועוד יל"ע כיון שאם לא הביא בתחלת השנה יכול להביא כל השנה [ואפי' בשנה הבאה רק שאז הולך לתקלין עתיקין] א"כ למה זה מ"ע שהז"ג ואפשר דבאמת א"א ליתן אחר ר"ח ניסן ולכן הגזברין תורמין על העתיד לגבות כדי שכולן יקיימו המצוה ומה שצריך לפרוע הוא מצד שעבוד."
♦
הסבר רביעי - הקשר למסכת פסחים
"וכן עם היות ענין התמידים רמוז בפסח שני באה אחריה מסכת שקלים". בחלקה השני של מסכת פסחים, המכונה בראשונים פסח שני, יש פרק תמיד נשחט, וזהו ההקשר המתאים למסכת שקלים. נשים לב, שבעוד ההסבר הראשון דיבר על שאר קרבנות המועדים, כפי שראינו לעיל, מתמקד פרוש זה דווקא בקרבן התמיד, שהוא הקרבן התדיר והבסיסי, אליו הולכים השקלים. ובעצם שני הפירושים משלימים זה את זה, וכאמור בשקלים פרק ד משנה א: "התרומה מה היו עושין בה לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור". ומעניין להזכיר דברי פסיקתא רבתי בהם מוזכרים רק התמידים [פיסקא י - כי תשא]: "ולהיכן היתה תרומת הלשכה, לוקחין בה תמידים משל כל ישראל מן השקלים שהיו שוקלים, למה כדי שיהיו כל ישראל שותפים בו... לא היה ניגבה אלא על כפרתם של ישראל שהיו לוקחים בהם תמידים".♦
הסבר חמישי - המצווה היא הנתינה עצמה
כתב הגר"י רוזנטל (משנת יעקב ריש הלכות שקלים): "לא מבואר ברמב"ם מהו יסוד דין מחצית השקל ולאיזה צורך יש ליתנו ופשטות הדברים היה נראה דיש ליתנו עבור קרבנות, אבל לא נראה כן מדברי הרמב"ם דלא הזכיר כלל כאן בפרק א' משקלים ענין הקרבנות, רק להלן בפ"ד כתב דהקרבנות באות מהשקלים, אבל לא דעיקר השקלים הוא בשביל קרבנות, ומשמע דעיקר דין השקלים הלכתו הוא דיש ליתן כל שנה מחצית השקל, ובנוסף לזה יש הלכה נוספת דהקרבנות מביאין מהשקלים". והוסיף לדייק כך גם מהעובדה "דהרמב"ם הביא הלכות שקלים בסדר זמנים, ולכאורה הא הרי זה שייך לסדר עבודה וקרבנות, ולא בסדר זמנים, וגם בש"ס סדרו רבינו הקדוש בסדר מועד, ולא בסדר קדשים, ומוכח מזה דיסוד דין שקלים אינו בסדר הקרבנות... אלא דיסודו הוא דין דכל איש מישראל חייב ליתן מחצית השקל... אבל אין יסודו דין בהלכות קרבנות". וכ"כ במנחת אשר (שמות סימן נ"ז) והוסיף להוכיח מב"ב ט' ע"א שמצוה לתת שלישית השקל לצדקה בכל שנה ולומדים מפסוק בנחמיה, וכתב הריטב"א: "והוא כנגד חצי השקל שהיו חייבין לתרומת הלשכה אלא שהוסיפו על המדות, וכן הוא בירושלמי". ואם מהות המצווה היא נתינה לצורך הקרבנות, איך נלמד מזה לצדקה, אלא ע"כ שעיקר העניין הוא עצם הנתינה.והוסיף במשנת יעקב: "עיין רמב"ם להלן בפ"ד ה"ז שכתב דמגיהי ספרים שבירושלים ודיינין שדנין את הגזלנין נוטלים שכרם מתרומת הלישכה, ולכאורה זה מצד לב בי"ד מתנה עליהם להשתמש בשקלים לצורך זה. אך להאמור אין צורך לזה. דמעיקר הדין דשקלים הוא, דאין עיקר הילכתן לקרבנות, אלא יש דין נתינה של מחצית השקל, וא"כ ממילא כל צורכי ציבור יכולים לקחת מזה, דאין עיקרן לקרבנות ציבור".
ויש להרחיב בנקודה זו. ברש"י (כתובות ק"ו, א) אכן משמע שזה מעין לב בית דין מתנה, וז"ל: "מגיהי ספרים - של כל אדם ואדם שאסור להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה וראו בית דין שהיו מתעצלין בדבר והפקירו תרומת הלשכה לכך". וכ"כ תוספות מעילה יד (ד"ה "בונין"): "שאני תרומת הלשכה שבאה בנדבת צבור ולב בית דין מתנה עליהם...". אבל תוס' בכתובות ק"ו ב' (ד"ה "וכי") מסבירים אחרת: "דבכל הנהו היו בית ישראל מקדישין אותן לצורך כך, כמו לצורך קרבנות שכל אותן דברים רגילות הן והיינו דקתני דבאין מתרומת הלשכה עצמה ולא קתני מותר היינו משום דלאו מחמת לב ב"ד מישתרו אלא מחמת ישראל".
והקשה במקדש דוד (קדשים סימן לה אות ג): "והנה יש לעיין, ממ"נ אם מדינא הוא שבית גרמו ובית אבטינס ומבקרי מומין וכל הנך דחשבינן שם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, א"כ א"צ לתנאי כלל ואף לתנאי של בית ישראל א"צ, ואי מדינא אין להם ליטול מה מועיל תנאי של ישראל שנותנים ע"ד זה, הא שקלים חובות הן ומה רשות יש להם להתנות שיהיה לצורך זה כשפורעין חובותיהם דתנאי ל"ש רק בנדבה".
והסיק מזה: "ונראה לומר דחוב של שקלים אינו דוקא לקרבנות כי אם סתם לצורכי ציבור ואף קרבנות בכלל, תדע דהא מי שלא שקל אשתקד מביא שקלו ונותנו לשופר של תקלין עתיקין ואין מקריבים מהם שום קרבן רק הולך לחומת העיר ומגדלותיה, ואף שהם חולין כדאמרינן בקידושין (נ"ד א), והמביא יוצא בזה ידי שקלו ואם אינו מביא ממשכנין אותו אלמא דחוב של שקלים הוא לציבור... וכיון דהחוב של השקלים שממשכנין עליהם אינו דוקא לקרבנות, כי אם לציבור בכלל א"כ יכולים ישראל להתנות בשקליהן שיהיו אף לבית גרמו ואבטינס ולמבקרי מומין וב' דייני גזירות ומגיהי ספרים כיון שהם צורכי ציבור אם נותנין לזה פורעין בהם את חוב שקליהן, וכיון דשוקלים תורמין עליהם ויש להם חלק בק"צ".
ונראה שהדברים מתאימים להערת המשנת יעקב, שאכן אין צורך להגיע ללב בית דין מתנה.
אולם אחר כך הוסיף המקדש דוד: "והנה התוס' כתבו בכתובות דבית גרמו וכל הנך דחושב בכתובות מבקרי מומין ומגיהי ספרים שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה הוא מתנאי ישראל ולא משום תנאי ב"ד, ובמעילה (י"ד ע"א) ד"ה בונין כתבו שלב ב"ד מתנה עליהם ע"ש, ונראה דצריך תרתי חדא שיהו רשאים להוציא מעות הלשכה לאותן דברים ועוד שלא ימעלו באותן מעות, והנה לזה שיהו רשאים להוציא המעות לצרכים אלו ע"ז מועיל מה דישראל נותנים ע"ד כן, אך מ"מ כיון דהשקלים הקדש הם ואין ישראל משיירים בהקדושה ע"ז צריך תנאי ב"ד שאותן המעות שנותנין למגיהי ספרים וכיוצא בהן יהיו חולין למפרע ולא ימעלו בהן וזהו מתנאי ב"ד". וגם אחרי דבריו, ניתן לומר שלב בי"ד מתנה אינו סיבת ההיתר המהותית, והסיבה קשורה למהות חובת מחצית השקל[6].
אמנם בספר משנת חיים (שקלים סימן מ"ד) הקשה על המקדש דוד: "ואין זה מספיק לבאר דברי התוס', דאם כדבריו שוב אין מובן לשם מה צריכים ישראל להקדיש לכך שישלמו להן שכרן מן השקלים, שהרי בעיקר מחצית השקל הוא לכל צורך צבור ואלו בכלל". וביאר שם ודאי כדברי המקדש דוד כן הוא, דחיוב המחצית השקל אינו דווקא לקרבנות אלא לכל צורכי ציבור... אמנם כל זה הוא בחיוב של כל אחד ואחד אך קדושת תרומת הלשכה, אמנם י"ל כי היא מיועדת בעיקר קדושתה רק לקרבנות ועבודת המקדש לכן אחר שנכנס לקופות להיות תרומת הלשכה הוא רק לקרבנות ושאר עבודות המקדש..ןא"א להעבירו לצורך אחר, ומיהו חידשו התוספות... דמהני תנאם לשלם בשקליהם שאר חובות ציבור אף לאחר שנכנס בכלל תרומת הלשכה...".
הרי שבעיקר הנקודה הנוגעת לניד"ד עולה מדבריו כמו המקדש דוד.
בספר הררי קדם (ח"ב סימן קס"ח) נמסר בשם הגרי"ד סולובייצ'יק שיש מחלוקת ראשונים סביב שאלה זו של מהות מצוות מחצית השקל, שכן ברמב"ם משמע שהעיקר הוא הנתינה, ולכן יש דינים בעצם הנתינה כמו שאין לתת שוה כסף ושאין לתת את המחצית מעט היום ומעט מחר. אולם רש"י בכתובות ק"ח, א' כתב "שוקל לו את שקלו" -"שוקל בשבילו שקל שהוא חייב לכל שנה לקרבנות צבור". "ומבואר דעצם החיוב של מחצית השקל הוא לשם קרבנות ציבור". לפי זה גם מובן מדוע רש"י בכתובות לא פירש כתוספות, אלא פירש מדין לב בי"ד.
♦
הסבר דברי רעק"א על פי ההגדרה הנ"ל
כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן ט): "דלכאורה נראה דנשים פטורות מתפלת מוסף כיון דנשים לא היו שוקלות אין להם חלק בקרבנות ציבור וכ"מ בת' בשמים ראש ס' פ"ט" ע"ש. בספר באר יצחק להגאון רי"א ז"ל מקאוונא חאו"ח סי' כ' ענף ג' משיג על דברי הגרע"א וז"ל: "ועיקר מש"כ הגאון הנ"ל דנשים פטורות מתפלת מוסף לפי שלא היו שוקלות, לא נהירא לי דא"כ תקשה לפי מאי דאיתא במנחות ד' כ"א ע"ב דאמר ר' יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא, כי עפ"י דין פטורים המה משקלים וכמו"כ לוים כמש"כ השעה"מ בפ"א משקלים, וכן קטנים [הפחותים מבן כ'] כמבואר בשקלים (פ"א מ"ג וע' ברטנורה שם) דפטורים, אטו כהנים ולוים וקטנים פחותים מבן כ' יפטרו ממוסף, ואף דנימא דקטנים שאני דאתו לכלל חיובא עכ"ז תקשה מכהנים ולוים, אע"כ מוכח דאין תפלת המוסף תלוי בשקלים כלל".הרב אריאב עוזר בשיעורו בעניין יישב את דברי רעק"א, על פי ההגדרה הנ"ל בדעת הרמב"ם: "יש ליישב דברי רעק"א, דהנה בקהילות יעקב זבחים ד' ביאר שאף לפי מה שהוכיח בעמודי אור שהנשים מתכפרות עם כל הציבור, מ"מ חיוב אין מוטל עליהן, ועל כן פטורות גם כן מתפילת המוספין כדרך שהן פטורות מחיוב הקורבן. ומה שהקשו מהלויים ומהפחותים מבן כ' שחייבים במוסף הגם שאינם חייבים בשקלים, פירש שמ"מ חייבים הם בקורבנות הציבור הגם שפטורים ממצות מחצית השקל הקבועה בכל שנה, ששני דינים הם בשקילת השקלים: העלאת 'מס' שנתי קבוע לצרכי המקדש, והבאת כסף עבור קורבנות ציבור". ואחר שטעים זאת גם דרך מיקום המסכת והלכות ברמב"ם הוסיף: "ועל כן מצד היותה כמכשירין לקרבן יתכן שאינה ראויה להימנות כמצווה לעצמה אלא כסעיף במצות קורבנות הציבור ומטעם זה יש ממוני המצוות שלא מנו מצוה זו במניין תרי"ג, ורק מצד מה שהיא חיוב 'מס' שנתי קבוע, נמנית מצוה לעצמה. ועל כן הביא הרמב"ם מצוה זו עם שאר המצוות הקבועות לזמנים מסוימים בשנה. ואם כן י"ל שהכוהנים אמנם פטורים מהקצבה הקבועה אבל חייבים במימון קורבנות הציבור. ואם יאפס הכסף לקורבנות הציבור, חייבים גם הכוהנים והפחותים מבן כ' להשתתף בחובת הציבור לממן את ההקרבה, ורק מהמצווה המסוימת של שקילת השקל בכל שנה כמס קבוע שהיא חובה גם כאשר יש די מעות לקורבנות, ממנה הם פטורים. ואילו נשים פטורות לגמרי מחובת קורבנות הציבור כי כל קורבנות הציבור הן מצוות עשה שהזמן גרמן לפי שאינם קרבים אלא ביום".
♦
הסבר שישי - מהות המצווה ההשתייכות לציבור
בספר מי באר הביא בשם ר' משה שפירא כיוון דומה במשהו להסבר הקודם, אך גם שונה, שעיקר מצוות השקלים היא להיות שייך לעצם הציבור של כנסת ישראל, דהיינו להיקבע כציבור, כלומר, מצוות השקלים היא להעמיד עצמנו כציבור, הווה אומר תכלית המצווה וגדר המוטל על כל אחד - להיות ציבור, והמעשה הוא נתינת שקלים. והוכיח זאת מהמשנה בסוף שקלים האומרת שאין שקלים אלא בזמן הבית, והדבר נלמד מפסוק. ואם המצווה היא לקנות קרבנות, הדבר פשוט שאינו נוהג, אלא ע"כ שהמצווה היא עצם נתינת השקלים. ועוד הוכיח, שהרי בתורה פרשת השקלים שייכת לעניין המניין, שאינו מצוה לדורות, אלא שיסוד המצוה, גם כשנצטוו למנות היא ליצירת ההתכללות של הציבור, ולכן נלמדת המצוה מפסוק העוסק בעניין אחר לכאורה, אך משותף עימה בעניין מהותי. לפי דבריו צ"ל שהקשר לסדר מועד הוא היות הדבר קשור לזמן כנ"ל, או בסגנון אחר שעניין המועדים קשור לענין הציבור כעין מש"כ בברכות מ"ח, א "ישראל דקדשינהו לזמנים".♦ ♦ ♦