ירושלים
זריזין מקדימין בשריפת חמץ
יש לדון במי שרוצה להזדרז בערב פסח ולהשבית את חמצו בשעה מוקדמת (למשל מיד לאחר תפילת שחרית כוותיקין), האם שייך בזה דין זריזין מקדימין למצוות.והנה שאלה זו יש לחלק לשני ענינים, א. האם שייך זריזין בשריפת חמץ. ב. האם שייך זריזין קודם שמגיע החיוב.
והנה בפשטות מדוע שלא יהיה שייך כאן זריזין מקדימין למצוות, דהרי בכל מצוה, בין מצוה שקיומה מה"ת ובין מצוה שקיומה מדרבנן, לכאורה נאמר האי כללא דזריזין מקדימין למצוות. ולכאורה לפי"ז גם כאן היה מקום לדון שיהיה האי כללא. אמנם באמת מחמת ב' סיבות היה מקום לומר דלא שייך כאן דין זריזין, וכפי שנבאר.
♦
א. ב.
מצינו בחיי אדם (חלק א כלל סח סעיף ו) שכתב כמה כללים בהלכות כללי המצוות, ושם כתב: "זריזין מקדימין למצוה. דבר שמצותו ביום, יקדים בבוקר לעשותו, כדכתיב [בראשית כ"ב ג'] וישכם אברהם בבוקר. וכן דבר שמצותו בלילה, יקדים בתחלת הלילה. ולכן ראוי להתפלל ערבית מיד ביציאת הכוכבים. ואפילו אם ימתין אזי יעשה ברב עם, מכל מקום מוטב להיות מן הזריזין ומקדימין" ע"כ.והיינו דההגדרה של זריזין היא בכל מעשה מצוה שזמנו לעשות ביום יקדים לעשות זאת בזמן הראשון ששייך לקיים את המצוה, ושזהו בתוך זמן קיום המצוה, ובזה אין נ"מ בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. וא"כ לפי"ז לכאורה בחובת ביעור חמץ, דקי"ל כשיטת רבי יהודה (פסחים יא ע"ב) שאומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש, והיינו דכל שעה חמישית זה מותר בהנאה עדיין, וחובת הביעור וההשבתה היא רק בתחילת שש, א"כ לכאורה לא שייך שיהיה דין זריזין להקדים זמן מצותה שנקבע רק לשעה שישית (או קצת סמוך לה וכפי שיבואר).
וביותר מצינו בספר יד מלאכי (כללי הדינים כלל רטז) שכתב: זריזין מקדימין למצות, לא שייך לומר אלא בשכבר הגיע זמן המצוה כמילה וכיוצא בה שאף על פי שזמנן כל היום מקדימין לעשותן בתחלת היום אבל כשעדיין לא הגיע זמן עשיית המצוה לא שייך בה הקדמה אדרבה מקריא מצוה שלא בזמנה, ראש יוסף על א"ח סוף סי' תנ"ח ופשוט הוא ע"כ:
גם יש לדון דעד כמה שלא הגיע עדיין החיוב לא שייך כאן שתהיה לו מצוה זו, שהרי זה בל תשחית, או שנאמר דמכיון שסמוך לזמן זה יעמוד לשריפה לא יהיה בל תשחית, ועכ"פ זריזין בוודאי לא יהיה שייך.
♦
אמנם מצאנו מפורש בשל"ה (מסכת פסחים פרק נר מצוה אות יח). שכתב בזה"ל: בענין אכילת חמץ וביעורו בערב פסח, ראה ראיתי ברוב המון העם שאינם נזהרין, ואוכלין לאחר ד' שעות על היום. ועבירה גוררת עבירה, נמשכין בשריפת החמץ, ובא שש קודם שנשרף, ואז שתים רעות עושין, אינם מקיימין מצות שריפה בחמץ שלהם, וגם הביטול שמבטלין אינו ביטול, כי הוא לאחר זמן איסורו, ואז אין החמץ ברשותן, כי כבר נהגו שלא לבטל עד אחר שנשרף. ורע עלי המעשה לנהוג קולא בדבר הזה, ובפרט במצוה שאינה באה לאדם אלא פעם אחת בשנה. על כן בני יצ"ו, הזהרו מאד להשכים בבוקר בבוקר, וזריזין מקדימין למצוה (פסחים ד א). ומכם יראו העולם וכן יעשו, ותהיו זוכים ומזכים את הרבים, ע"כ.
וא"כ מבואר להדיא בשל"ה ששייך בזה דין זריזין, ולכאורה צ"ע בזה, מה היא סברתו. ואין לומר דהשל"ה דיבר להקדים רק אחר שהגיע זמן איסור אכילה (ובזה היה מקום לומר דאף שמאכיל לבהמתו כבר מיישך שייך לזמן האיסור), דהמעיין בלשונו יראה שכתב לשרוף בבוקר בבוקר, ומשמע דהכוונה בעוד הזמן הראוי לאכילה, ובכל אופן שייך זריזין וצ"ב אמאי.
♦
ג. ד.
עוד יש לדון ולעיין אם שייך זריזין במצוה דהשבתת חמץ, והאם האי כללא נאמר בכל מצוה, דראיתי בספר מנחת אשר עה"ת (להגר"א ווייס שליט"א, בראשית ס' כ"ב אות ב') שתמה על מה שאין נוהגין להקדים חופה וכן חליצה ולא חיישינן לזריזין מקדימין. וביאר שדין זריזין הוי רק במצוות שעיקרה העשיה, כתפילה וכיו"ב, אבל במצוות שעיקרן בתוצאה ואין מעשה המצוה עצם קיום המצוה, כמו בקדושין דאין בעצם מעשה הקדושין מצוה, אלא שהמעשה מביא לידי מצוה, אין נוהגין דין זריזין מקדימין בזה עכת"ד. וא"כ יש לדון לפי"ד האם במצוות השבתה יש זריזין, דהרי מצות תשביתו -שריפת חמץ עיקרה התוצאה, שהחמץ יהא מבוער מהעולם, וא"כ לפי"ז ל"ש בזה זריזין. וזה נידון נוסף בדברי השל"ה בזה[2].אמנם היה מקום לפרוך את יסוד זה של הגר"א ווייס שליט"א, שהרי המקור לכך הוא בגמ' בפסחים (דף ד) לזריזין מקדימין הוא מאברהם אבינו שהשכים בבקר לחבוש חמורו, והרי אין בנסיעתו של אברהם אבינו עיקר קיום המצוה, אלא צוה לו הקב"ה ללכת אל ארץ המוריה כדי להעלותו שם לעולה. נמצא דעיקר התוצאה הוא להקריבו ע"ג מזבח, ואעפ"כ אמרינן במה שחבש חמורו בבקר שקיים בזה זריזין מקדימין למצות. אלמא אף במצוה שאין המעשה עיקר התוצאה אמרינן זריזין מקדימין למצות, וצ"ע.
♦
ובאמת יעויין בשו"ע הלכות פסח (סימן תמה סעיף א) שכתב הרמ"א: והמנהג לשורפו. וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (ד"ע), אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו) ע"כ. וראיתי שבאמת הגרא"י זלזניק זצ"ל רצה לדייק מדברי הרמ"א הנ"ל דכל מה שמותר להקדים היינו רק כשיש חשש שהחולדה תקח, אבל בלא זה אין הרשות בידו להקדים, דלכאורה כמו שכתבנו שהכא שהמצוה היא להשחית החמץ עד כמה שלא מטא זמן חיוביה, אולי אף יש בזה איסור דבל תשחית.
אכן יעויין בכסף משנה (הלכות חמץ ומצה פרק א ה"ט) שכתב וז"ל: ''וכיון שכן גם אני אפרש דברי רבינו דתחלת שעה ששית לאו דוקא אלא סוף חמישית קאמר וצריך להמתין עד קרוב לתחלת שעה ששית להורות ששורפו מפני זמן האיסור שבא וזה מורה יותר שמקיים המצוה. ועי"ל דנהי דשעה ששית אסרוהו בהנאה מ"מ לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה וזה עיקר'':
ומבואר בכסף משנה ג"כ דכל דין השבתה אדרבה ראוי לעשותו רק סמוך לזמן החיוב ולא מקודם, ולשונו מדוייק להורות ששרפו מפי זמן האיסור, ולא סתם, דאז אולי לא מקייםלמצוה.
♦
ה. ו.
עוד ראיתי בזה שאכן יש לדון אימתי נקבע זמן המצוה של השריפה-ההשבתה. וראיתי שהעיר בזה הגאון רבי יהושע שפירא (שהיה חי לפני מאתים וחמישים שנה) בשו"ת שלו הנקרא שו"ת מהרי"ש (סי' ח' בעניני פסח) ושם כתב שאלה: זמן שריפת חמץ בי"ד אימת אי סוף חמש אי תחילת שש דמתני' קתני בהדיא דשורפין בתחילת שש אליבא דכו"ע, ובסי' תל"ד סקח כ' מג"א שיש לשרוף קודם שעה שישית, כ' המג"א שכן המנהג הפשוט, גם ראיתי בכמה קהילות נוהגין לשרוף תיכף אחר שעה ד' וזריזין מקדימין וצריך לבאר אי מנהג בטעות הוא דעוקר הלכה המפורש במשנה הנ"ל, או מנהג של ישראל תורה היא ואל ישנה מן המנהג.והסיק שם בתשובה, והעולה מדברינו שמנהג זה שנהגו להקדים ולשרוף מנהג בטעות הוא דאין להם שום מקום לסמוך, ואדרבא נראה דעדיף טפי לשרוף תחילת שש להסמיך זמן שריפתו לזמן איסורו וכו' וכל המחמיר לזרז לשרוף תיכף אחר ד' הוא זריז ולא נשכר כלום ואין להחמיר בזה מטעם דלא בקיאי האידנא לצמצם בשעות ולכוון המשקלות ויטעה בין חמש לשש וכו' ואף מי שרוצה להחמיר על עצמו להקדים זמן איסור הנאה לא נכון בעיני להקדים לשרוף וכו' ומה בכך שימתין קצת בשריפתו הא קיימא לן המשהה חמץ בביתו ודעתו לבער אין עובר כן נ"ל להלכה ולמעשה עכ"ד. וא"כ הוא הסיק שם דבוודאי לא נכון וראוי להקדים קודם, אלא אפילו ממש ראוי שישרוף רק בתחילת שעה שישית.
♦
שוב מצאתי בשו"ת שיח יצחק (סימן רה) שכתב שם לדון ממש בנידון זה, ע"ד השאלה אם קפידא בדבר לשרוף החמץ בערב פסח דווקא בשעה חמישית, או אם רוצה להקדים עצמו למצוה לשורפו בבוקר השכם בו, רשאי ג"כ.
והשיב. הנה למ"ש המג"א סי' תל"ד ס"ק ו', שיש טעם בסדר היום לומר הביטול בלשון ארמי, והובא במחצית השקל שם, שהוא שלא יקטרגו המקטרגים, שנראה הביטול זלזול לפת שהוא חיי האדם, ואעפ"י שמוכרח לקיים מצות ה' שלא יעבור בבל יראה, צ"ל שהיה לו לחפש אוכלים קודם לזה, כדי שלא ישאר לו חמץ שיהא צריך לזלזל בו לבטלו, עכ"ד. עפי"ז י"ל דגם אם יבערו עוד לפני שעה שתיקנו חכמים ביעורו יש קטרוג עליו, דהרי יכול לחפש עוד אנשים שיאכלוהו, ודו"ק.
וא"כ לכאורה מעתה תמוהין דברי השל"ה הקדוש שסבר דשייך זריזין בהשבתת חמץ, אף קודם שהגיע זמן המצוה.
♦
ז. ח.
אמנם הא מילתא דהנחנו כדבר פשוט שלא שייך זריזין קודם זמן המצוה (וכן הבאנו מחיי"א ומהיד מלאכי), יש להעיר על זה מהתוס' במסכת ב"ב דף ה' ע"ב (ד"ה כי) שכתבו לגבי פדיון הבן שזמן החוב לכהן בשביל קיום מצות הפדיון הוא מיום השלושים שרק מאז חל החיוב לפדותו, שכתבו שמכל מקום אין בזה את הכלל שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, שמשום זריזין מקדימין למצוות הוא יפרע גם קודם הזמן. וצריך ביאור שהרי לא שייך דין זריזין מקדימין קודם הגעת זמן חיוב המצוה, וכבר עמד על זה שם בקובץ שיעורים ב"ב אות כח.ולכאורה היה אפשר ליישב על קושיא זו מהתוס', ולומר דמצוות כאלו שהיסוד הוא התוצאה, ולמשל בפדיון הבן שצריך לדאוג שהבן יהיה פדוי ואין החפצא של המצוה הוא במעשה כמו כאן דאין דין מעשה פדיון, אלא העיקר שיהא פדוי. וממילא זה יש לומר דשייך זריזין גם קודם זמן המצוה, אבל מצוה כזו שיש חפצא של מעשה מצוה כלולב שופר וכדומה, א"כ קודם זמן המצוה לא שייך שיקיים את המצוה ולא שייך זריזין.
ומעתה נראה לומר וליישב את דברי השל"ה, דאדרבה באמת מצות תשביתו זהו מצוה כזו שקיומה היא בתוצאה, וממילא אף אם מקדים שייך שיקיים זריזין (וכמו בפדיון הבן), וכל מה שלא שייך להקדים ולקיים מצד זריזין זה רק במצוה כזו שקיומה במעשה עצמו כלולב וכדו'. וממילא מיושבים שפיר דברי השל"ה דשייך זריזין, דכמו שחזינן בתוס' דשייך זריזין בפדיון הבן אף מקודם שהגיע זמן החיוב, הכ"נ בתשביתו. דרק במצוה שהקיום הוא במעשה גרידא, אז אמרינן דמקודם שהגיע הזמן אין שום שעניין של זריזין, אבל במצוה כזו שמוטלת עליו התוצאה וזהו קיום המצוה, א"כ אז שייך שיהיה זריזין אף מקודם.
ומעתה נאמר שגם במצוות שקיומן בתוצאה אז שפיר שייך עניין דזריזין ודלא כמו שנקט הגר"א ווייס שליט"א, אבל בזה אדרבה הזריזין הוא יותר כללי והוא לא מוגבל דווקא לאותו היום או הלילה, אלא ככל שיזדרז מהיכן ששייך המצוה הוא יקיים. וצ"ל דמה שאברהם אבינו קם רק בבוקר ללכת הוא משום דבלילה זה לא זמן יציאה לדרך כי יצא אדם בכי טוב, אבל לולי זה אה"נ אברהם היה יוצא לדרך אף בלילה, באותו רגע שה' ציווה אותו על עניין העקידה.
♦
וא"כ למה שנתבאר היה צ"ל שזריזין יהיה מיד לאחר בדיקת חמץ יהיה כבר קיום דזריזין לשרוף את החמץ, ורק נראה דכיון שעדיין אוכל ממנו ולא מבער לגמרי, לכן עיקר הזריזות הוא מהבוקר כשגמר את סעודתו. ובאמת לפי"ז מדוקדק היטב מש"כ הרמ"א (באו"ח סימן תמה סעיף א) וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (ד"ע), אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו). ע"כ. ולכאורה מהכ"ת שישרוף בלילה, וכתב שרק בגלל דומיא דנותר ישרוף ביום, אלא צ"ל דבאמת מצד זריזין שייך שיקיים כבר בלילה, ורק בגלל דומיא דנותר יש עניין לשרפו ביום.
♦
ט. י.
והנה מה ששאלנו מצד בל תשחית דאולי כאן יהא ריעותא שלא להזדרז, וצ"ל דחמץ כזה שמקיים בו מצות תשביתו כלל לא שייך בל תשחית בשריפתו, ואפילו שהיה יכול לאכלו באותו הזמן, מכיון שגם בהשבתתו הוא מקיים מצוה לא שייך ביה בל תשחית, והרי הא מיהת ברור דכבר ל' יום קודם פסח חלה מצות תשביתו, וכדמוכח בסוגיא דהמפרש ויוצא בשיירה.והנה הרש"ש בפסחים (דף כא עמוד ב) הקשה וזת"ד: וא"ת לפ"ז איך שרי לאכול ולהאכיל חמץ ל' יום קודם הלא מבערו שלא ע"י שריפה, ותי' י"ל דחום הטבעי אשר בבע"ח המעכל המזון הוי כשריפה ע"כ. וא"כ אדרבה הוא שאל איך מותר לאכול ולהפקיע את מצות השריפה, מבואר פשוט דמצוות תשביתו ושריפה כבר עומדת עליו כבר ל' יום קודם הפסח, ושפיר יהיה שייך בזה זריזין. ורק כל היכא דעדיין אוכל חמץ מה שייך למעשה להזדרז, אבל היכא שכבר משך ידיו מן הפת (ועכ"פ בבוקר כמש"כ הרמ"א דומיא דנותר), אז מאותו רגע בבוקר יום י"ד שפיר יהיה שייך בזה זריזין מקדימין למצוות. ומיושבים דברי השל"ה על נכון.
♦
מסקנא דמילתא. מצינו ביאור נפלא ליישב את דברי השל"ה ששייך קיום זריזין אף במצות תשביתו ושריפת חמץ מההשכמה ביום י"ד, ושפיר אפשר לנהוג כך. (אכן מצינו את דברי הכס"מ ושו"ת מהרי"ש שסבירי שראוי לשרוף רק סמוך לשעה שישית ולא מקודם).
♦ ♦ ♦