מרכז תורה ומדינה, ניצן
הגדרות ליבון
פתיחה
בפרשת מטות אומרת התורה (במדבר לא, כג): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר".ובגמרא בעבודה זרה (עה ע"ב): "ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן הגויים: דברים שלא נשתמש בהן – מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י צונן, כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות – מדיחן ומטבילן והם טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י חמין, כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין – מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י האור, כגון השפודין והאסכלאות - מלבנן ומטבילן והן טהורין".
וכך נפסק להלכה (שו"ע או"ח תנא, ד): "כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון".
הפוסקים הוסיפו שיש שני סוגים של ליבון: ליבון קל וליבון חמור. מאמר זה יברר את הגדרות חז"ל והפוסקים לשני סוגי הליבון, וינסה להציג את השיטות השונות, בתוספת השערות ומדידות מדעיות, על לא על מנת לקבוע הלכה, אלא לסייע בידי הלומדים לברר סוגיה זו ולהציע אפשרויות שונות.
♦
הגדרות הליבון בחז"ל
בהגדרת הליבון הנצרך על מנת להכשיר דבר שבלע על ידי האש, אומרת הגמרא בע"ז (עו ע"א): "ועד כמה מלבנן? א"ר מני: עד שתשיר קליפתן".בירושלמי (עבודה זרה פ"ה הט"ו) נאמר גדר אחר: "והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה".
יש שהבינו שהשיעור של הבבלי והירושלמי אינו זהה[2], ויש שכתבו מחמת כך שהשיעור של הירושלמי קל יותר ונאמר רק לגבי סכינים (ובליעת היתר)ב, שלגביה מצאנו קולא בהכשרה.ג אבל מדברי הראשונים משמע שהשיעור שווהד, ויש מהפוסקים שכתבו כן במפורשה.
♦[3]
הגדרות הליבון בראשונים
בדברי הראשונים מצאנו הגדרות לליבון:[4][5][6]הנימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים) בעבודה זרה כתב: "מלבנן באור - עד שיהא לבן כגחלת" וכן כתב גם רבנו יהונתן.
בתשובות מיימוניות השייכות להלכות מאכלות אסורות סימן ה, דנו האם צריך ליבון גמור בין אפיית בשר לחלב, ושם נאמר: "אבל מרת מרים אשת דודי ר"ת היא מחמירה ללבנה עד שתאדים וכשאין יכולה להאדים כי השלהבת אינה יכולה להאדים כמו הגחלים היתה מכוונת כשיעור האדמת גחלים".
על פי דברי ההגהות מיימוניות נראה שליבון גמור הוא כאשר הכלי מאדים, כנראה משום שדבר זה נחשב לניצוצות ניתזין מן הכלי[7].
כן עולה גם מדברי פוסקים נוספים[8], אך רבים לא כתבו גדר זה של האדמה של הכלי, ואין הכרח שכולם הבינו שהגדרת "ניצוצות ניתזין" זה האדמה של הכלי.
יש להעיר שבדברי רבנו יונה שהובאו בטור ובשו"ע (תסא ס"א) נאמר גדר של ניצוצות ניתזין גם ביחס לליבון כלי חרס ולא רק ביחס לליבון כלי מתכות.
♦
ליבון קל כתחליף להגעלה
בספר התרומה[9] כתב: "ואו' מורי רבי' דאם עשה כל כך אש בפניהם שאינו יכול ליגע בחוץ בדופני החבית וידו סולדת לו ליגע בחוץ אז חשיב כהגעלה ומותר".כדבריו כתבו ראשונים נוספים: מחזור ויטרי[10], סמ"ג[11], תוספות[12], רא"ש[13], ר"ן[14].
יש מהראשונים שלא קיבלו את דברי ספר התרומה,[15] אך הטורטו והשו"עטז פסקו לקולא בזה כדבריויז.
בדברי[16][17]ראשונים[18]אחרים[19]מצאנו במפורש שכתבו ליבון קל כתחליף להגעלה לא רק ביחס ליין נסך ששימושו היה בצונן[20]:
רבינו פרץ (בהגהותיו על הסמ"ק מצוה קצד אות ג): "ודווקא שמלבנה מחלב לצורך בשר או איפכא, דאז לא בעי ליבון גמור שתסיר קליפתה, אלא סגי בליבון קצת כמו שרגילין העולם לעשות ולנסות ע"י קש שנותנין מלמעלה דבהכי סגי ולא גרע מהגעלה דמועלת אף בתשמישו על ידי האור היכא דהיתרא בלע. אבל שבלועה מאיסור וצריכה ליבון גמור שתשיר קליפתה ליבון זה ודאי אסור לעשותו ביום טוב".
דברים אלו הובאו בהגהות מיימוניות (הלכות יו"ט פ"א ה"ח אות ה) ובאסור והיתר הארוך (כלל נח דין כח)[21].
בדברי הראשונים לגבי יין נסך עולה שהליבון שמהווה תחליף להגעלה הוא כזה שהיד סולדת בצד השני של האש. לעומת זאת, רבנו פרץ, הגהות מיימוניות, ואו"ה, כתבו שההגדרה היא שקש נשרף מבחוץ, שזהו שיעור גדול מאשר יד סולדת.
גם האגור (הלכות הגעלה סימן תשמב) כתב שיש אפשרות ללבן במקום הגעלה, וכתב שיעור של חוט שנשרף מבחוץ: "המדוכות של נחושת או ברזל נוהגים להגעיל. ואם חוששין שלא יתקלקלו ראיתי אני המחבר את מורי חמי מה"ר אברהם זכ"ש ז"ל נוהג ליתן בתוכו גחלים בוערות ולסבב המדוכה בחוט סביב בחוץ קשור ולשהות הגחלים בתוכו בוערות עד שהחוט בחוץ ישרף ודיו".
גם איסור והיתר הארוך (שער נח דין ל) ותרומת הדשן (סימן קל) הזכירו את הבדיקה על ידי חוט פשתן, ונראה מדבריהם שבדיקה זו שווה לקש.
היה ניתן לומר שהגדר של יד סולדת נאמר רק ביחס לחבית שבלעה יין נסך בצונן, אך מדברי הפוסקים נראה שהם נקטו שלא כך:
גם המרדכי בסוף עבודה זרה (סימן תתס, הובא בב"י או"ח תנא, ד) כתב שליבון קל יכול להיות תחליף להגעלה, ובדבריו מפורש שהשיעור של הגעלה זו היא שהיד סולדת בשני הצדדים: "אותם הבלועות היתר כגון של חלב שצריכין ללבנה כדי לאפות תחתיהם פשטיד"א של בשר או איפכא אז אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה אלא רק עד שתהא יד סולדת בו משני עבריה וגם רגילים לבדוק ע"י נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי דא"כ שליט הליבון מעבר לעבר אף על גב שלא תשיר קליפתו ומ"מ די בכך דכיון דהתירא בלע א"כ די להם בהגעלה ואף על גב דתשמישה ע"י האור כדמשמע בשמעתא והא לא גרע אותו ליבון מהגעלה ואותו ליבון מפליט יותר מהגעלה".
בדברי המרדכי מתברר שגם ליבון שמהווה תחליף גמור להגעלה די לו מעיקר הדין שהיה תהיה סולדת משני הצדדים, אלא שרגילים לבדוק זאת ע"י נתינת קש מבחוץ. ונראה שלכך כיוון גם רבנו פרץ שכתב: "כמו שרגילין העולם לעשות ולנסות ע"י קש שנותנין מלמעלה".
♦
ביאור דברי הפרי מגדים שליבון קל של יד סולדת מועיל רק לדבר שבלע מכלי שני
הפרי מגדים התקשה, כיצד יתכן שליבון שמגיע רק לחום של יד סולדת מועיל כמו הגעלה לכלי שבלע על גבי האש, והרי הגעלה צריכה להיות על ידי מים שמעלים רתיחות, וליבון שהיד סולדת מבחוץ אינו מגיע לחום זה[22].מחמת קושייתו זו, כתב הפרי מגדים[23] שליבון שהיד סולדת בו אינו מועיל כהגעלה לדבר שבלע מכלי ראשון שעל האש, אלא רק לדבר שבלע מכלי שני, או מכלי ראשון שהוסר מהאש[24]. ועל מנת להכשיר כלי ראשון שהשתמשו בו על האש צריך ליבון שקש נשרף מבחוץ.
ביישוב קושיית הפרי מגדים שיד סולדת אינה כהגעלה משום שבהגעלה אנחנו מצריכים שהמים יעלו רתיחות כתב הרב יהושע בן מאיר שליט"א[25] בשם הגרש"ז אוירבאך זצ"ל, שכאשר יש מים בסיר, כוח האש משפיע בעיקר על המים ולכן צריך דווקא שהמים יעלו רתיחות, אבל כאשר הסיר בלא מים, כל כוח האש משפיע על הסיר וכבר ביד סולדת הוא מפליט. וכתב שם עוד שאף אם נחשוש לדברי הפרי מגדים, די שהכלי יגיע לחום של 100 מעלות, שבחום כזה המים מעלים רתיחות[26].
ביאור אחר כתב הרב שלמה זלמן גרוסמן[27] שגם בהכשר על ידי הגעלה אין צריך שהכלי המוכשר יהיה בדרגת חום של רתיחות, וכל מה שצריך זה שהמים שעל ידם מוציאים את ההגעלה מן הכלי יהיו בחום זה, אך יתכן שהכלי מגיע רק לחום שהיד סולדת בו. וכך גם כאשר מגעילים על ידי האש, האש היא בחום של רתיחות, והכלי המוכשר אינו צריך להגיע לחום זה[28].
על פי זה, במקרה שהכלי צריך הכשר מבחוץ (כגון כאשר נשפך עליו משהו מבחוץ), אולי די להכשיר את הכלי על ידי שימוש של הכלי בחימום רגיל עם מים על האש, משום שצדו החיצוני (התחתון) של הכלי מגיע לחום שהיד סולדת בו, ואם חיוב ההכשרה הוא על ידי דבר שנבלע מבחוץ, די בליבון מבחוץ. ואם נקבל דבר זה, יש להתיר בכלי זה שהשתמשו בו לאחר שנאסר, שאף שלא נעשתה בו הגעלה[29], מ"מ הועיל לו שימוש זה על מנת שיחשב שהתלבן אם אכן הגיע לחום של יד סולדת. אך לפי ביאורו של הגרש"ז אוירבאך לא יועיל ליבון כזה, משום שכאשר יש מים בסיר, כח האש פועל במים ואינו גורם לשרוף את הבליעה.
לענ"ד נראה לבאר את דברי הפרי מגדים בדרך אחרת:
ראשית, יש להעיר שדברי הפרי מגדים הם בניגוד לדברי הראשונים שכתבו שליבון שהיד סולדת בו בצד השני הוא כמו הגעלה (ואף את הראשונים שכתבו קש נשרף ביארנו שאמרו זאת רק כסימן לכך שהיד סולדת), וא"כ אף שהפרי מגדים הקשה קושיא טובה, מכל מקום אין בה כדי לדחות את דברי הראשונים הנ"ל.
בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת ה"א כלל יו) הביא משו"ת חשק שלמה סימן ג[30] שרצה לומר שאולי הראשונים שהסתפקו בכך שהכלי יהיה בחום של יד סולדת, סוברים שגם בהגעלה אין צורך שהמים יעלו רתיחות, ודי שיגיעו לחום שהיד סולדת. אך הוא דחה זאת, שא"כ היה צריך הבית יוסף להביא מחלוקת בין הראשונים האם צריך שהמים יגיעו לחום של יד סולדת, "אלא וודאי שגם הם יכולים לסבור שיהא מעלה רתיחה, רק דסברי דבליבון כזה שהיד סולדת בצד השני נחשב כמעלי רתיחה".
המקור שעליו התבסס הפרי מגדים הם דברי הרא"ם (סימן נג) שהובאו במג"א (תנא ס"ק כז), ואילו את דברי הראשונים שהובאו לעיל לא הזכיר כלל הפרי מגדים.
על פי זה נראה שהליבון שעליו מדבר הפרי מגדים הוא ליבון מבחוץ, ולא ליבון מבפנים, שהרי על זה דיבר הרא"ם, ואם כן כל דברי הפרי מגדים נאמרו רק ביחס לליבון מבחוץ ולא ביחס לליבון מבפנים. לגבי ליבון מבפנים יכול הפרי מגדים להודות לדברי הראשונים שהובאו לעיל, שדי שתהיה היד סולדת מבחוץ.
קושיית הפרי מגדים מובנת הרבה יותר אם הוא מדבר על ליבון מבחוץ – שכן הליבון מבחוץ הוא הנחת הכלי על האש בדיוק כמו בשעת השימוש. וא"כ אם די בכך שהיד סולדת מבפנים, א"כ מדוע צריך להרתיח את המים עד שיעלו המים רתיחות? די שירתיחו עד שהכלי יגיע לחום של יד סולדת.
אך אם הוא כופה את הכלי על גבי האש ושורף את הבליעה שבתוכו, עד שבצד השני של הכלי הוא מגיע לחום של יד סולדת, אין זה דומה להגעלה, ולא קשה כיצד מועיל הליבון הזה למרות שאין העלאה של רתיחות[31].
על פי זה עולה שהפרי מגדים לא חולק שכאשר מלבנים מפנים די בכך שהיד תהיה סולדת מבחוץ, וכל מה שפקפק זה רק לגבי ליבון מבחוץ. וא"כ דברי הפרי מגדים אינם חומרא בליבון קל, אלא קולא שיש אפשרות לליבון קל גם מבחוץ, ובכלי שני די שתהיה היד סולדת. ואכן הפרי מגדים מפקפק בדברים אלו ונשאר בצ"ע האם אכן זה מועיל או לא[32].
ואם נבין את דברי הפרי מגדים שמדבר גם על ליבון מבפנים, א"כ דבריו סותרים את דברי הראשונים, ולא הזכירם. וא"כ נראה שאין צורך לחשוש לדברי הפרי מגדים שמקשה קושיא בניגוד לדברי הראשונים, וכפי שכתב הרמ"א בחו"מ (כה ס"ב).
♦
שיטת רבנו אביגדור בהגדרת ליבון
על דברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז ה"ג) ששיפודים ואסכלאות צריכים ליבון עד שתישור קליפתן, כתבו הגהות מיימוניות (אות ה): "מצאתי בשם ה"ר אביגדור כ"ץ ז"ל שאם מלבנו עד שאם ישים עליו קש יהו ניצוצות ניתזין ממנו - סגי בהכי, דאל"כ אותו טרפ"א שאופין תחתיו פשטיד"א ומלבנין אותה לאפות אח"כ פלדון ואם היה צריך ללבנה עד שיהו ניצוצות ניתזין היה מתקלקל לגמרי ע"כ".דברי רבנו אביגדור הובאו על ידי הגהות אשר"י (הלכות פסח בקצרה)[33] והבית יוסף (או"ח תנא ד, יו"ד קכא).
ניתן להבין שרבנו אביגדור כתב כדברי הראשונים שהובאו לעיל, שליבון קל שקש נשרף מבחוץ, מועיל במקום הגעלה.[34] אך ניתן גם להבין שרבנו אביגדור סובר שליבון זה של קש נשרף הרי הוא נחשב כליבון גמור, וגדר זה הוא כמו ניצוצות ניתזין וקליפה נושרת. ונראה שנחלקו בכך אחרונים, כפי שיבואר להלן.
♦
הסוברים שרבנו אביגדור התיר דבר שדינו בהגעלה
הרמ"א בדרכי משה הארוך (תנא ד) כתב את דברי המרדכי הנ"ל שליבון שהיד סולדת בו הוא כמו הגעלה ואח"כ כתב "וכן הוא בהגהות מיימוניות"[35], ולאחר מכן הביא את דברי או"ה (נח, ל) הסובר שחמץ נחשב "היתרא בלע". מדבריו עולה שהוא הבין שרבנו אביגדור לא חידש הגדרה מה נחשב ליבון, אלא כתב כדברי המרדכי, שליבון קל מועיל לדבר שמספיקה לו הגעלה.בהגהתו לשו"ע (תנא ס"ד) הביא הרמ"א את שיטת רבנו אביגדור כי"א: "כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון; והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. הגה: ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ (מרדכי סי' פ"ז והגהות מיימוני פי"ז מהלכות מ"א). ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה".
בביאור דבריו כתב המגן אברהם (ס"ק יא): "המרדכי והג"מ כתבו כן בליבון מחלב לבשר... אבל גבי חמץ מצריכים ליבון מעליא... רק הד"מ כ' דלדעת או"ה שפסק דחמץ מקרי התירא בלע א"כ גם בחמץ די בליבון קל כזה עכ"ל".
המג"א מבאר אם כן את דברי הרמ"א על פי שיטת הרמ"א בדרכי משה שהבין, שכל קולתו של רבנו אביגדור היא רק בדבר שאינו צריך ליבון, ויש מקילים כך גם לגבי חמץ משום שסוברים שחמץ נקרא היתרא בלע. על פי הבנה זו אין בדברי הרמ"א חידוש בהגדרת ליבון, אלא הוא רק הביא את הסוברים שחמץ נקרא היתרא בלע, ודי להכשיר על ידי הגעלה וליבון קל. וכן עולה מדברי כמה אחרונים[36].
יש להביא ראיה להבנה זו בשיטת רבנו אביגדור מכך שרבנו אביגדור הוכיח את דבריו מליבון שנעשה להכשיר מבשר לחלב, והרי הכשרה מבשר לחלב אינה מצריכה ליבון אלא הגעלה, שהרי בשר וחלב בפני עצמם נחשבים "היתרא בלע", כפי שעולה מדברי הראשונים שהובאו לעיל.
♦
הסוברים שרבנו אביגדור חידש גדר בליבון
למרות הראיה שהבאנו לשיטה הקודמת, מפשטות לשונו של רבנו אביגדור עולה שהוא בא להגדיר מה נחשב ליבון ולא הזכיר כלל שדבר שדינו בהגעלה מועיל לו ליבון כלשהוא. על פי הבנה זו, רבנו אביגדור מחדש שמה שאמר הירושלמי שהליבון הוא שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, אין הכוונה שהניצוצות ינתזו מהכלי עצמו, אלא שהניצוצות ינתזו מהקש שמניחים על גבי הכלי. כך נראה שהבינו בדבריו כמה פוסקיםבהגהות אשר"י (הלכות פסח בקצרה) כתבו: "וכן אם ישים עליו קש או נוצה מבחוץ תשרוף חשיב ניצוצות ניתזין הימנו וסגי. הגה' מיי'".
משמע מדברי ההגהות אשר"י שההגהות מיימוניות באו להגדיר מה נחשב ליבון.
בתרומת הדשן (ח"א סימן קל, הובא בב"י (טז)) כתב שיש מחלוקת אם מדוכה צריכה ליבון או הגעלה, ובאושטרייך נהגו לאסור בהגעלה: "ונהגו באושטרייך להכשיר המדוכה בפסח על ידי מילוי גומרים גחלים לוחשות ומדבקין חוט של פשתן בחוץ סביב המדוכה ומפיחין בגחלים עד שישרוף החוט שעל גופו מבחוץ, וכדרך זה חשיב כמו ליבון".
על הכשרה זו, שהיא כדברי רבנו אביגדור, כתב תרומת הדשן שהעירו שאין זה מועיל כדין ליבון: "ואחד מהגדולים קורא תיגר גם על זה, ואמר דהכשר זה היינו אותו הכשר דכתב סמ"ק במצוות יו"ט גבי הטירפא שרגילים העולם לנסות על ידי קש[37], ומשמע התם דדווקא מהגעלה לא גרע אותו ליבון אבל למחשבי כליבון לא".
תרומת הדשן עצמו, בסיום דבריו, חשש לכתחילה לדברי הסמ"ק[38] שמחמיר בהכשר המדוכה, אך בתוך דבריו כתב (דברים אלו לא הובאו בבית יוסף): "אין להחמיר כי הא מההיא דסמ"ק, דהא בהגה מיימון בשם ה"ר אביגדור כ"ץ כתב דאותו הכשר שרגיל לנסות על ידי קש חשיב כמו ליבון"[39].
משמע מדברי תרומת הדשן שרבנו אביגדור סובר שדבר זה נחשב לליבון ולא רק שזה נחשב כהגעלה.
כן משמע גם מדברי הרמ"א בדרכי משה הארוך ביו"ד. על דברי הטור, שכתב שהליבון הוא עד שיהיו הניצוצות מנתזין, כתב: "בהגהת מיימוני פי"ז מהלכות מאכלות אסורות, כתב הר"ר אביגדור כשמלבנין עד שאם ישים עליו קש שיהו הניצוצות מנתזין סגי בהכי עכ"ל". ומשמע שהבין שזו הגדרה חדשה בליבון (לאחר מכן מביא הדרכ"מ את דברי הפוסקים שליבון קל מועיל במקום הגעלה, אך את דברי רבנו אביגדור לא כתב הדרכ"מ ביחס להיתרא בלע, וא"כ לא נראה שהוא השווה אותם, ועיין לקמן).
גם מדברי הרמ"א בסימן תנא ס"ד שהובאו לעיל נראה לענ"ד יותר כהבנה זו, שהרי אם הסיבה שהוא סמך על רבנו אביגדור היא משום הסוברים שחמץ מיקרי היתרא בלע, ועל סברא זו סמך במקום שרק מחמירים ללבן, א"כ מדוע כתב הרמ"א שיש מתירים בליבון קל, ולא כתב שיש מתירים בהגעלה? כמו כן, מדוע התיר הרמ"א ליבון כזה במקום שהליבון הוא חומרא ולא מעיקר הדין, אם הוא סובר שליבון כזה הוא רק כהגעלה[40]? כך נראה גם מכך שביו"ד (קכא, ג) כתב השו"ע "דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים בהלכות פסח", ואילו דין זה של ליבון קל היה רק בהלכות פסח משום קולא של היתרא בלע, היה צריך הרמ"א שם לסייג דבר זה. כך נראה שהבינו כמה אחרונים את דברי הרמ"א.[41]
גם מדברי האליה רבה עולה שהוא הבין את דברי רבנו אביגדור בדרך זו, שכן הוא כתב (ס"ק יג) בתחילה לבאר את דברי הרמ"א כעין דברי המג"א, ושוב כתב שאפשר לסמוך על דברי רבנו אביגדור בשעת הדחק, ושהוא חולק על דברי הסמ"ק: "ויש מקילין וכו'. משום דהיתר מובלע, ועיין סימן תמ"ז (ס"ו) [סעיף ה א"ר ס"ק כד] דרשב"א [תורת הבית בית ד שער לג ע"ב] ס"ל דמקרי איסורא בלע, א"כ אפילו בדיעבד יש לאסור אם לא לבנו אותו, כן כתב מג"א [ס"ק יא]. ונראה לסמוך בהפסד מרובה על פוסקים דס"ל דמיקרי היתר בלע. ועוד דבהגהות מיימוניות פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות [אות ה] כתב הא דליבון קל סגי, על הרמב"ם [ה"ג] דאיירי מאיסורא בלע, ואף דבהגהות מיימוניות פ"א מהלכות יום טוב [אות ה] כתב דוקא בהיתר בלע, (ר"ל) [י"ל] התם כתבו בשם סמ"ק, והכא בשם הר' אביגדור[42]".
על הראיה שהבאנו לביאור הקודם בשיטת רבנו אביגדור מכך שרבנו אביגדור דיבר לגבי הכשרת כלי מבשר לחלב, כתב הפרמ"ג (מש"ז סוף סימן תנב, סדר ההגעלה) שרבנו אביגדור סובר כדברי הפר"ח (יו"ד צג ס"ק ד) שבשר וחלב מיקרי איסורא בלע, ומשום כך על מנת להכשיר מבשר לחלב צריך ליבון.
נראה להביא סיוע נוסף להבנה זו בדברי רבנו אביגדור, על פי דקדוק לשון הפוסקים לאור מה שהתבאר לעיל. לעיל התבאר שליבון שבא כתחליף להגעלה, די לו מעיקר הדין ביד סולדת בשני הצדדים, ורק רגילים לבדוק זאת על ידי זה שהקש נשרף מבחוץ, לעומת זאת רבנו אביגדור, כתב (בהגהות מיימוניות הנ"ל): "שאם מלבנו עד שאם ישים עליו קש יהו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי". לשון ניצוצות ניתזין, היא כלשון הירושלמי בהגדרת ליבון חמור, [43] ולא כלשון הראשונים לגבי ליבון קל "שהקש נשרף", וכמו כן, רבנו אביגדור לא כתב שדבר זה הוא רק רגילות, אלא משמע שדבר זה הוא מעיקר הדין.
כהבנה זו וכדקדוק זה נראה שסבר החמד משה, שכתב (תנא יז): "כל כלי שצריכה ליבון מדינא – צריך ללבן כ"כ עד שאם ישים עליה קש, או שאר דבר, יהיה ניצוצות נתזין ממנה, או עד שישיר קליפתה החיצונה. וכן אם מלבנה מבפנים צריך שילבן כ"כ עד שאם ישים איזה דבר עליה מבחוץ יהיו נצוצות נתזין ממנה.
אבל כל דבר שדינה בהגעלה והחמירו ללבנה משום איזה חומרא או משום גומות וסדקים - די לה בליבון קל דהיינו אם היא כלי שמלבנה ע"י מילוי גחלים מפנים ילבן כ"כ עד שאם ישים עליה קש מבחוץ תשרף, או עד שהיד סולדת מבחוץ וכן אם היא כלי שמלבנה כולה באש, אם נתלבן כ"כ עד שקש נשרף עליה סגי לה, וכן אם מסיק אש וכופה הכלי על השלהבת ונתלבן כ"כ שהיד סולדת בו מבחוץ, הוה כליבון קש".
מדברי החמד משה עולה שהוא פסק למעשה את דברי רבנו אביגדור, שגדר ניצוצות ניתזין הוא כאשר ניצוצות ניתזין מחמת הקש שמניחים על הכלי, ומכיוון שלא הביא בדבר זה מחלוקת נראה שהוא סובר שדבר זה אינו במחלוקת בין הראשונים, וגם את דברי הראשונים שלא כתבו כך יש לבאר שהם התכוונו שהניצוצות ניתזין מחמת שמניח קש או משהו אחר על הכלי.
אף על פי שדקדקנו בלשון הראשונים לחלק בין קש נשרף לבין ניצוצות ניתזין מחמת הקש, מדברי חלק מן הפוסקים משמע שהם לא חילקו כך:
ההגהות אשר"י בהביאם את דברי ההגהות מיימוניות (הלכות פסח בקצרה) כתבו: "וכן אם ישים עליו קש או נוצה מבחוץ תשרוף חשיב ניצוצות ניתזין הימנו וסגי. הגה' מיי'."[44]
עולה מדבריהם שאף על פי שהם הבינו את דברי רבנו אביגדור כהגדרה בליבון לא כתבו לשון ניצוצות ניתזין מחמת הקש, אלא כתבו שהקש נשרף.
גם מדברי תרומת הדשן הנ"ל עולה שאין הבדל בין קש נשרף לבין ניצוצות ניתזין על ידי הקש, שכן על מילוי גחלים עד שהקש נשרף מבחוץ, כתב: "דהא בהגה מיימון בשם ה"ר אביגדור כ"ץ כתב דאותו הכשר שרגיל לנסות על ידי קש חשיב כמו ליבון". ולא חילק בין קש נשרף לניצוצות ניתזין. גם בדרכי משה ביו"ד (קכא ס"ק יד) כתב: "ובתרומת הדשן סימן קל משמע דשיעור שנתן הר"ר אביגדור הוא השיעור דשל סמ"ק" והסמ"ק (מצווה קצד הגהה ג) נתן שיעור של קש נשרף.
כן עולה גם מדברי מהרש"ם בתשובה (ח"ח סימן עה) שכתב:
"שאלה: בהא דאו"ח סימן תנא ס"ד דהליבון בעינן עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהן, אם הכוונה שיהיו ניתזין מעצמן בלתי נגיעה בשום דבר, או בשפשוף בעץ או אפילו בנגיעה?
תשובה: ... בתרומת הדשן דיני פסח סימן קל מבואר דכוונת ר' אביגדור היינו קש נשרף ומ"ש בירושלמי ניצוצות מנתזין ממנו היינו על ידי שפשוף בעץ וכדומה. והחוש מעיד שממילא אין ניצוץ ניתז, וכן המנהג ופוק חזי מאי עמא דבר".
נראה שהגהות אשר"י ומהרש"ם סברו שאין הבדל בין קש נשרף לבין ניצוצות ניתזין מחמת הקש, ושניהם הם אותו דבר.
לקמן יובאו נתונים על טמפרטורת ההצתה של קש, ועל טמפרטורת ליבון חמור, ולפי חלק מן הנתונים הדברים קרובים זה לזה. ואם אכן הם אינם רחוקים זה מזה, יתכן שרבנו אביגדור אכן בא להגדיר מהו
ליבון חמור, אך אין הוא שונה מההגדרות שאמרו חז"ל, אלא ביאר אותם בדרך קצת אחרת.
♦
האם הלכה כרבנו אביגדור?
לפי הסוברים שרבנו אביגדור מחדש גדר בליבון, יש לדון האם דבריו מוסכמים על ראשונים אחרים, וכיצד פוסקים להלכה.אף על פי שלעיל הבאנו מדברי החמד משה שנראה שהוא נקט שדברי רבנו אביגדור מוסכמים על שאר הראשונים, בפשטות מכך שכל הראשונים לא כתבו את שיעורו של רבנו אביגדור נראה שאין הם מסכימים לדבריו. ויש להביא ראיה מדברי האו"ז (פסקי עבודה זרה סימן רצו) שסבר שקליפה נושרת אין זה מחמת דבר אחר אלא מחמת האש עצמה, שכן כתב: "ועד כמה מלבנן? א"ר מני עד שתסיר קליפתן. דרך הברזל להסיר קליפתן כשהוא חם ולאו היינו ניצוצות היוצא מתחת הפטיש אלא מעצמן ניתזין הקליפות. ירוש' הליבון שאמרו והוא שיהא ניצוצות ניתזין ממנה".[45]
מדברי שו"ע ורמ"א עולה שהם נוקטים שלא כשיטת רבנו אביגדור. השו"ע כתב (תנא, ד): "הליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם", על כך הוסיף הרמ"א: "הגה: ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ (מרדכי סי' פ"ז והגהות מיימוני פי"ז מהלכות מ"א). ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה".
מדברי השו"ע משמע שהוא לא קיבל את קולתו של רבנו אביגדור והצריך ניצוצות ניתזין, בלא להסתמך על הקש. הרמ"א כותב שבמקום שאנחנו מלבנים רק מחמת חומרא או במקום הגעלה די בליבון קל, ובהגדרת ליבון קל כותב הרמ"א שהקש נשרף. לעיל הבאנו שתי אפשרויות בהבנת הרמ"א. לאפשרות הראשונה הרמ"א סובר שיש מקום להגדיר חמץ כ"היתרא בלע" ודי בהגעלה, ולאפשרות השניה, הרמ"א סבר שיש מקום להגדיר שליבון גמור הוא קל יותר, ודי שיגיע לחום שהקש נשרף מבחוץ. מ"מ הרמ"א פוסק למעשה כסברא ראשונה, דהיינו שצריך ליבון גמור, ולא מספיק ליבון של קש נשרף במקרה רגיל, והיינו שלא כדברי רבנו אביגדור.[46]
על פי זה קשים דברי החמד משה ומהרש"ם בתשובה (שהובאו לעיל) שפסקו להלכה את דברי רבנו אביגדור בהגדרת ניצוצות ניתזין שזה על ידי שמניחים דבר על הכלי (ונחלקו האם יש הבדל בין קש נשרף לבין ניצוצות ניתזין)[47]. ומהרש"ם עצמו בדעת תורה (תנא, ד) הביא מדברי האליה רבה (שהבאנו לעיל) ומשמע שרק במקום הפסד מרובה מקל שליבון שקש נשרף נחשב ליבון.[48]
♦
פסיקת ההלכה בהגדרת ליבון קל
כפי שהובא לעיל, פוסקים רבים הביאו ליבון קל כפתרון במקום הגעלה. בנוסף הביאו הפוסקים ליבון קל כפתרון להגעלה במקרים בהם יש סדקים בכלי. אולם, נראה לענ"ד שגדרי ליבון קל בכל אחד מהמקרים הוא שונה.♦
ליבון קל כתחליף להגעלה
הרמ"א בהביאו את הגדרת ליבון קל כתב (תנא ד): "ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ".מדבריו אלו משמע לכאורה שהגדרת הליבון היא בדיקה על ידי שהקש נשרף עליו, ולא די ביד סולדת. אחרונים נוספים כתבו שיעור של קש נשרף ביחס לליבון קל[49]. מאידך, יש מן האחרונים שכתבו בשיעור הליבון שהוא שתהא היד סולדת בצד השנימח.
על פי שתי הדרכים שהתבארו לעיל בהבנת דברי הרמ"א (ובהבנת דברי רבנו אביגדור) יש להסביר הסברים שונים מדוע הזכיר כאן הרמ"א קש נשרף ולא יד סולדת. לפי ההסבר שהרמ"א הביא כאן את הסוברים שחמץ נחשב היתר, א"כ מעיקר הדין אכן היה מספיק חום שהיד סולדת בצד השני, אך הרמ"א כתב את השיעור שעל פיו רגילים לבדוק זאת – קש נשרף.[50]
על פי ההסבר השני בדעת הרמ"א, שהוא סבר שרבנו אביגדור מחדש גדר לקולא בעיקר הליבון ולא רק בליבון שבא כתחליף להגעלה, ועל פי זה נראה שבדווקא כתב הרמ"א את השיעור של קש נשרף, שכן לליבון גמור וודאי לא מספיק שהיד סולדת בצד השני.
בסעיף יא (לגבי מחבת) כתב הרמ"א שיעור זה ביחס לליבון שבא רק כתחליף להגעלה (לפי מ"ד אחד), ואת דבריו אלו נראה שמוכרחים לבאר כהסבר הראשון.
על פי זה נראה להלכה שליבון קל שבא כתחליף להגעלה די בחום שהיד סולדת בו מבחוץ, אך מכל מקום לכתחילה יש לבדוק זאת על ידי קש, או משהו אחר שנשרף בצד החיצוני, ולא להסתמך על כך שהיד סולדתמט.
מספיק[51]שהבדיקה תיעשה על ידי נייר וכדומה שנשרף בקלות[52] (אך בתנאי שהחום הוא לפחות כזה שהיד סולדת בו), ולא מספיק שהנייר ייהפך לחום מחמת החום, אלא צריך שהוא ישתנה ממש[53].
מ"מ אם רואים בעיניים שהאיסור לא נשרף על ידי ליבון קל שהקש נשרף, וכגון במקרה שיש חתיכה גדולה של איסור, נראה שאי אפשר לסמוך על כך שהקש נשרף, וצריך לשרוף את ממשות האיסור[54], אך יתכן שדי בכך שהוא יישרף עד שלא יהיה ראוי לאכילה ולא צריך שהוא ייעלם לגמרי[55].
כל זה בליבון קל שבא רק כתחליף להגעלה, אבל ליבון קל שבא במקום שיש גומות, ובמקום שבדרך חומרא צריך ללבן, נראה שהבדיקה של קש נשרף היא גדר בליבון ואינה רק לכתחילה, וכפי שיתבאר לקמן.
♦
ליבון קל במקום שיש סדקים
הרא"ש (פסחים פרק ב סימן ז) כתב לגבי סכינים: "הילכך סכינין שיש בהן גומות ואין יכול לנקותן יפה בתוך הגומות לא מהני בהו הגעלה וצריכין ליבון".הרא"ש חידש שבמקום שיש לכלוך של איסור בעין, ולא מועילה הגעלה, ניתן להכשיר על ידי ליבון. דברי הרא"ש נפסקו בטור וברמ"א (תנא, ג).
כן עולה גם מדברי הרשב"א, שכתב בתשובה לגבי כלי עם טלאי (ח"א סימן שעא וח"ג סימן רעח, מובא בב"י סימן תנא): "שאנו חוששין שמא תחת אותן החתכות נכנס מגוף האסור וממשות של איסור אינו נכשר בהגעלה. לפיכך אנו רגילין בכל כיוצא בזה שמניחין גומרי על מקום הסדקין אם הוא כלי של מתכת כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו ואח"כ מגעילן".
בדברי הרא"ש הרשב"א והטור, נאמר רק שאפשר להכשיר על ידי ליבון, אך לא נאמר מהו גדר הליבון שעל ידו אפשר להכשיר דברים שיש בהם ממשו של איסור.
הרשב"א בדבריו לא כתב שזה על ידי ליבון אלא על ידי הנחת גחלים, ואילו הרא"ש והטור הזכירו לשון ליבון, וא"כ משמע בפשטות שזהו ליבון רגיל, וכן משמע גם מלשון הטור ביו"ד סי' קכא שכתב "אבל אם יש בו גומות אסור להשתמש בו בין בצונן בין בחמין עד שילבנו היטב".
כך גם הבין המגן אברהם (תנא ס"ק כז) בשיטת הרשב"א, שעל מנת להוציא מחשש של ממשות של חמץ בעין לא מספיק ליבון קל, ואפילו לא הנחת גחלים, אלא "צריך לשום כ"כ גחלים עד שיהו ניצוצות נתזים ממנו", וכן כתב החיי אדם (קכה, י).
אבל באיסור והיתר הארוך (שער נח דין כה): "סכין שיש בו גומות ואין הגעלה אלא משום הגומות א"צ כלל שיהו הניצוצות מנתזין ממנו דלא גרע מהגעלה כדאיתא לעיל".
נראה מדבריו שליבון שמגיע בשביל לשרוף את מה שבגומות אינו צריך להיות ליבון גמור אלא ליבון קל.
וכן פסק הרמ"א (תנא ד): "דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה".
מלבד דברי הגר"א[56] לא ראיתי שציינו מקור לדברי הרמ"א האלו, אך נראה שמקורו הוא מדברי האיסור והיתר הארוך הנ"ל, ולא כפי שדקדקנו ממשמעות דברי הרא"ש והרשב"א.
כן פסק גם בפרי מגדים[57] שלצורך הכשרה בכלי שיש בו בסדקים די בליבון קל שקש נשרף מבחוץ ואין צורך בליבון חמור, ולמד זאת מדברי הרמ"א האלו, וכן פסק המשנה ברורה[58].
קולא גדולה יותר כתב הגר"ז[59], ולפיה די בליבון שהיד סולדת מבחוץ ואין הכרח אפילו בקש נשרף: "ואם אינו יכול להעביר החלודה או שאינו רוצה לטרוח ולהעבירה ישים גחלים בוערות על מקום החלודה וישהה אותם שם עד שאם יגע אדם בצד השני של הכלי במקום שכנגד החלודה יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים שאז בודאי נשרף כל ממשות איסור שתחת החלודה והעולם נהגו להחמיר להשהות הגחלים כל כך על החלודה עד שיהיה קש או חוט נשרף מצד השני (דהיינו שקושרין קש או חוט סביב הכלי מצד השני נגד הגחלים שעל גבי החלודה ומשהה את הגחלים כל כך עד שישרוף הקש או החוט שכנגדן בצד השני)".
מדבריו נראה שהוא סבר שמכיוון שדי בליבון קל, הרי שדי בליבון שהיד סולדת מבחוץ כגדרי ליבון קל שכתבו הפוסקים. ולדידי דברי הגר"ז בזה קשים, שכן גדר זה של הראשונים נאמר לגבי מקום שצריך הגעלה, ואילו כאן כתבו הפוסקים לשון ליבון, ואף האיסור והיתר והרמ"א שכתבו שדי בקש נשרף לא כתבו שיעור של יד סולדת, והסברא נותנת שחום שרק היד סולדת בצד השני אינו שורף את כל הבעין.[60] ומכל מקום, גם הגר"ז עצמו כתב שבדבר זה נהגו להחמיר עד שיהיה הקש נשרף[61].
♦
ליבון קל במקום שמעיקר הדין די בהגעלה ומחמירים ללבן
בדברי הרמ"א (תנא ד) נזכר דבר נוסף שבו די ליבון קל – דבר שהליבון בו הוא משום חומרא. גם בהכשר מחבת (בסעיף יא) כתב הרמ"א שדי בליבון קל.לדברי הרמ"א האלו לא ראיתי שציינו האחרונים מקור[62]. ונראה שטעמו הוא משום שסבר הרמ"א שאין לצרף הרבה חומרות זו לזו, ומכיוון שיש הסוברים שליבון קל נחשב לליבון חמור, ויש הסוברים שבחמץ כלל לא צריך ליבון, אז במקום שמדינא אין חובה ללבן אנו מצרפים את שתי השיטות הנ"ל.
על פי זה נראה שכל מקום שרוב תשמישו אינו על ידי האור אלא רק מיעוטו אין צורך בליבון חמור ודי בליבון קל[63].
ויש להסתפק האם היתרו של הרמ"א לסמוך על ליבון קל במקרים אלו זה הוא דווקא לגבי הכשרת כלים לפסח, מכיוון שמצטרפת שיטת האומרים שחמץ מיקרי היתרא בלע, או שגם בשאר איסורים שאין בהם סברא זו יש להתיר. ונראה שדבר זה תלוי במחלוקת האחרונים שהובאה לעיל בהבנת דברי הרמ"א – לפי הסוברים שקולתו של הרמ"א בתנא ס"ד היא רק משום סברת היתרא בלע, א"כ בשאר איסורים אין להקל, ולפי הסוברים שקולתו של הרמ"א היא משום ששיטת רבנו אביגדור היא שדבר זה נחשב לליבון חמור, א"כ נראה שאפשר להקל בזה גם בשאר איסורים.
כפי שהובא לעיל, מדין זה שחידש הרמ"א נראה יותר שהוא סבר ששיטת רבנו אביגדור היא שליבון קל הוא ליבון גמור. ומ"מ נראה שבמקום שאנו מחמירים ללבן, אין להתיר בליבון קל של יד סולדת אלא צריך דווקא ליבון שהקש נשרף מבחוץ, וכדברי הרמ"א והגדרת רבנו אביגדור.
♦
ליבון חמור בכלים בימינו
בשו"ת מהרש"ם (ח"ח סימן עה) כתב: "החוש מעיד שממילא אין ניצוץ ניתז".[64] ובעינינו אנו רואים שקשה מאד לגרום לנשירת קליפה ולניצוצות ניתזין בכלים בימינו, אף על פי שיש לנו אפשרות להגיע לחום גבוה ואש טובה.בספר דרך כוכב[65] הובא מכתבו של הרב אהרן פפויפר: "מה שנתקשית על ענין ליבון חמור, ששיעורו עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהכלי, וכמבואר בטור ובשו"ע סימן תנ"א סעיף ד', שכמה וכמה פעמים ניסית ללבן ליבון חמור, ולא ראית ניצוצות יוצאים מהכלי. גם אני נתקשיתי בזה מאוד, ואחר שביררתי אצל מומחים לדבר, נתברר לי, כי כדי שיהיו ניצוצות יוצאים מהכלי עצמו, צריך יותר מאלף מעלות צלזיוס, וחום כל כך גדול, אי אפשר בשום אופן, שיוכלו לייצר בבית, רק במפעלים גדולים ומיוחדים, והיה כל ענין זה לפלא גדול בעיני. ואחרי זמן פגשתי מומחה גדול למתכות, ושאלתי אותו מה דעתו על זה, ואחרי מחשבה של כמה ימים, ביאר לי את העניין באופן ברור מאוד, שבזמנם כשהיו מיצרים כלי מתכות, לא היו דוחסים אותם כל כך כמו היום, והיו יותר רווחים של אויר במתכת, וכך שהיה מתקבץ שם הרבה טעם מהאוכל, וכשהיו מחממים את הכלי בחום גבוה, היה טעם האוכל הבלוע נהפך לפחם, ופחם זה היה מוציא ניצוצות, עד שהיו נראים ניצוצות יוצאים מהכלי. אמנם, בזמנינו, כשמיצרים כלי מתכת, דוחסים את החומר מאוד, יש הרבה פחות אויר בתוך גוף הכלי, והטעם הנבלע בו הוא מעט מאוד, ולכן, כשמחממים הכלי בחום גבוה, אף אמנם, שהטעם הבלוע הופך לפחם, בכל אופן אין ניכרים ניצוצות כלל, כיון שיש מעט מאוד טעם שנהפך לפחם, ובזה כבר נסתלקה התמיהה הראשונה, למה בזמנינו אין רואים ניצוצות יוצאין. ושאלתיו באיזה שיעור חום, שמחממים המתכת, כבר יהפך הטעם הבלוע בה לפחם, ואמר לי שלדעתו כבר ב350 מעלות צלזיוס, אבל בודאי אין צריך יותר מ400 מעלות צלזיוס, כדי שכל הטעם הבלוע ייהפך לפחם, ונסתלקה גם התמיהה השניה, איך אפשר לחמם בחום כ"כ גבוה, שניצוצות יצאו מן המתכת, שאי"ז מן המתכת עצמה, אלא מן הטעם שהפך לפחם, ולזה דיו בשיעור חום של בין 350-400 מעלות צלזיוס".
על פי דברי הרב פפויפר, שינוי הכנת הכלים בין תקופת לחז"ל לימינו גורם לכך שהיום רואים ניצוצות ניתזין ברמת חום גבוהה יותר, ולדבריו עולה שדי שתהיה רמת חום שלפי ההשערה הייתה בכלים שהיו בזמן חז"ל, ולדבריו הוא בחום של 350-400 מעלות.
ביאור אחר להגדרת ניצוצות ניתזין וקליפה נושרת, ולהבדל בין הכלים של חז"ל לכלים בימינו, שמעתי מידידי ד"ר אריה בורנשטין (ד"ר לכימיה):
כאשר כלי עשוי מכמה סוגי מתכות, ולא ממתכת אחידה, או כאשר החומר לא התקשה (בשעת ייצורו) כגוש אחד אלא שכבות שכבות – חימום הכלי גורם לתגובה שונה בשכבות השונות שלו, דבר הגורם לחלק מהשכבות ליפול או להנמס, ולפעמים לא כל השכבה נופלת אלא חלק קטן של מתכת נופל ונמס מהחום[66].
על פי זה, הגדרת הבבלי שליבון הוא "שתשיר קליפתן" היינו כאשר שכבה שלמה נופלת או נמסה, ואילו הגדרת הירושלמי שליבון הוא ניצוצות ניתזין היינו כאשר חלק של מתכת נופל ונמס.
תופעות אלו קורות כאשר הכלי עשוי בצורה לא אחידה, בצורה זו היו נעשים הכלים פעם, אך היום מכינים את כלי המתכות בצורה אחידה ולא בשכבות שונות. ומשום כך בכלים שנעשים בימינו תופעות אלו אינן קורות גם אם יחממו אותו מאד (עד שבחום גבוה מאד הכלי ימס).
הבדל זה בין צורת הכנת הכלים בתקופת חז"ל לצורת הכנת הכלים כיום, מבוסס על השערה ולא הצלחנו לבסס השערה זו.
הסברים אלו יכולים להתאים דווקא לכלי מתכות, אך לא לגבי כלי חרס.
לעיל הובאו דברי תשובות מיימוניות מהם נראה שהגדרת ניצוצות ניתזין היא האדמה של הכלי.
לאור הקושי להגיע לגדרים שקבעו חז"ל, ובפרט אם דבר זה נובע משינוי צורת הכנת הכלים, יש מקום לעיין האם ניתן לקבוע גדר אחר לליבון. לצורך כך יש לעיין האם ההגדרה שאמרו חז"ל שהקליפה נושרת וניצוצות ניתזין, היא סימן לרמת החום הנצרכת על מנת לשרוף את הבלוע בכלי, וא"כ אם נדע מהו החום הזה, די להגיע לחום זה אפילו בלי הסימנים שקבעו חז"ל, או שסימנים אלו הם הסיבה להכשר הכלי?
♦
האם הגדרים שאמרו חז"ל הם סימן או סיבה?
לענ"ד נראה יותר שההגדרות שנתנו חז"ל הן סימן להכשר הכלי ולא סיבה להכשרו, מכמה ראיות:א. על פי מה שכתבו ראשונים ואחרונים רבים שתכלית הליבון היא לשרוף את הבלוע בכלי, נראה שניצוצות שניתזין וקליפה שנושרת אינן מהוות את ההכשר אלא רק סימן לכך שהכלי הגיע לרמת חום כזו שכל הבלוע שבתוכו כבר נשרף.
ב. נראה שדבר זה כמעט מפורש לגמרי בתשובות מיימוניות שהובאו לעיל: "כשאין יכולה להאדים כי השלהבת אינה יכולה להאדים כמו הגחלים היתה מכוונת כשיעור האדמת גחלים".
בדברי הגהות מיימוניות מדובר בדבר שיש בו צדדים נוספים להקל, וניתן לדחות שרק בכה"ג הסתפקו בחום שמתאים לניצוצות ניתזין, (וכן העיר במנחת יצחק ח"ג סימן סו).
ג. כן נראה להוכיח גם מכך שישנה הגדרה שונה בבבלי ובירושלמי, והראשונים לא החשיבו זאת כמחלוקת בין התלמודים אלא כשני דברים שכל אחד נכון בפני עצמו, כפי שהוזכר לעיל[67].
יש להעיר שאף אם נקבל שהסימנים שאמרו חז"ל אינם סיבה להכשרת הכלי אלא רק סימן, אין הכרח ללמוד שדי להגיע לרמת החום שבה היו ניצוצות ניתזין בכלים של חז"ל, וזאת מכמה סיבות, אך נראה לענ"ד שאין בהן כדי לדחות הוכחה זו:
א. יתכן שבכלים שלנו, כמו שלא רואים את הסימנים שאמרו חז"ל בגלל השוני בין צורת עשיית הכלים, כך גם הבליעה אינה נשרפת בחום זה[68].
לענ"ד יש מקום לעיין שאם מתחשבים בשינוי בין הכלים שלנו לכלים של חז"ל, הרי שזה יכול להיות יותר לקולא, משום כלים שלנו בולעים פחות מאשר כלים בתקופת חז"ל[69].
ב. יתכן שהסימן של ניצוצות ניתזין ושל קליפה נושרת הוא סימן לכך שיש פה כילוי של חומר כלשהוא והוא מגלה על כך שכל החומר הבלוע התכלה גם הוא (שהרי חם מקצתו חם כולו), וכל עוד שאיננו רואים בעיננו סימן זה – אין לנו סימן אחר שאפשר לסמוך עליוסח.
לענ"ד מדברי תשובות מיימוניות הנ"ל מוכח שלא חששו לכך.[70]
ג. יתכן שחז"ל נתנו שיעור משום שלא רצו לתת את הדבר לאומדנא של כל אחד לפי דעתו, וא"כ אם אין לנו את השיעור שחז"ל נתנו, אין אפשרות להגיע לליבון.[71]
♦
הצעה להתאמה לכלים בימינו – חום בו הבליעה נשרפת
הרא"ה (בדק הבית בית ד שער ד) ביאר כיצד פועל הליבון: "והוי יודע דהחזרת כבשונות אינו הכשר כהגעלה בכלי מתכות דהתם להפליט מה שבלע, אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו אלא כלוי הוא שהוא מכלה איסור שבתוכו".אף על פי שדברי הרא"ה אינם מוסכמים,[72] דבריו הובאו בש"ך (יו"ד קכא ס"ק יז) ובט"ז (שם ס"ק ז), וכדבריו עולה מדברי ראשונים[73] ואחרונים[74] נוספים. על פי שיטתו, יש מקום להגדיר שאם אנו יודעים בוודאות שהבליעה נשרפת הרי זה נחשב כליבון. [75]
לאור דברים אלו ועל פי נתונים שקיבלתי בעבר כתבתי לגר"ד ליאור מכתב, בו כתבתי: "על פי מה ששמעתי, בחום של כ300-350 מעלות כל החומרים האורגניים נשרפים וא"כ כלי שהגיע לחום כזה וודאי שכבר נשרף בו כל הבליעות של האוכל שהיו בו. וא"כ נראה שבחום כזה וודאי יצאו ידי חובת ליבון".
במענה לדברים אלו כתב לי הגר"ד ליאור שליט"א[76]: "מסתברת מאד מסקנתך, על בסיס מידע שקיבלת, שבחום של כ-300 מעלות כל החומרים האורגניים נשרפים... לכן למעשה נראה שחום של 300 מעלות מכלה את כל הבלוע והכלי נותר נקי מכל מה שהיה בלוע בו, וראויים הדברים להיות נחלת הכלל ולאורם ילכו"[77].
לאחר מכן ניסיתי להגיע למידע יותר מדוייק על שריפת החומרים, ולפי נתונים שמצא ד"ר אריה בורנשטין, ובדיקות שהוא עשה עבורי במעבדתו, באופן כללי אפשר לומר שחלבונים מתפרקים עד 120 מעלות, סוכרים באזור 250 ושומנים 400, אך יש חומרים (כמו שומן בקר ושמן חמניות) שמתפרקים רק ב450.
אציין שידידי הנ"ל כתב לי שלדעתו כאשר 50% מהחומר נשרף, אין עוד שם של שומן או חלבון עליו. מבחינה כימית זה חומר אחר לחלוטין, התכונות אחרות, יש לו למשל מוליכות חשמלית, ועוד, ולכן אין בו עוד איסור. בנספח למאמר זה מופיעים נתונים שבדק עבורי במעבדתו, ולפי הנתונים שעלו בבדיקה, גם החומרים שנשרפים בחום גבוה, ב360 מעלות כבר מאבדים מחצית מהמסה שלהם.
חשבתי להביא ראיה לשאלה מתי להגדיר את החומר כשרוף מדברי הראשונים שחילקו בין חרכו, דהיינו שפגמו רק מאכילת כלב בתוך הפסח, שאסור בהנאה, לבין שרפו לגמרי עד שנהיה לאפר, שמותר בהנאה[78]. ומכיוון שבליבון אפשר לעשותו גם בתוך הפסח (רמ"א תנב, א), א"כ בהכרח שליבון בהכרח שיהיה שריפה גמורה ולא רק פגימה מאכילת כלב[79].
על פי זה יש מקום לקבל את מה שאמר ד"ר אריה בורנשטין, שכאשר חצי מהמסה נשרף הרי זה כבר חומר אחר והוא נחשב לאפר[80] ולא רק לדבר חרוך, ובפרט לאור הראשונים שכתבו שגחלים דינם כאפר[81], אך אין הדבר ברור[82].
אך נראה שאין לקשר בין הגדרות הליבון לבין חרכו קודם זמנו מכמה סיבות[83].
סיוע לאפשרות שליבון אינו חום כ"כ גדול
חשבתי להביא קצת ראיה לכך שחום של ליבון אינו חום כ"כ גדול.בגמרא בפסחים (ל ע"ב) נאמר: "אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. הא הוסק התנור מיהא שרי". מבואר בגמרא זו שהיסק רגיל של תנור הרי הוא מכשיר את התנור. אמנם שם מדובר על הכשר מבשר לחלב, ולפי מה שכתבנו לעיל, אין צורך בליבון גמור ודי בליבון קל, אך הרי מבואר בגמרא (לפי הלישנא השניה שם) שגם בתנור של חרס נאמר דין זה, וכך נפסק להלכה בשו"ע סימן תנא ס"א וסימן תסא ס"א, ובפשטות לגבי תנור של חרס לא מועילה הגעלה, וצריך דווקא ליבון גמור,[84] ועולה א"כ שהיסק התנור הרי הוא נחשב לליבון גמור[85].
ויש להביא ראיה לגבי חום התנור שלהם ממה שנאמר בגמרא לגבי אפיית מצה:
הגמרא בפסחים (לז ע"א) אומרת שאסור לאפות מצה בעובי טפח, ואף על פי שלחם הפנים היה מצה והיה בעובי טפח, מכל מקום יש כמה חילוקים בין לחם הפנים לבין מצות שלנו. אחד החילוקים אותו כתבה הגמרא היא "אם אמרו בתנור חם, יאמרו בתנור צונן?!", מגמרא זו מוכח שתנור שלהם שבו הם היו אופים הרי הוא "תנור צונן".
כמה הוא "תנור חם" וכמה הוא "תנור צונן"?
לפי המידע של היום, פת עבה טפח אינה יכולה להיאפות בחום של יותר מכ200 מעלות, שכן אם החום יותר מזה, עוד לפני שמספיק החלק הפנימי של העיסה להיאפות, החלק החיצוני כבר נשרף.
פרופסור זהר עמר ואריה כהן כתבו[86]: "שקלול כל תוצאות הניסויים מורה שטמפרטורת התנור המומלצת לאפיית לחם הפנים היא 200-210 מעלות, למשך 37 דקות בממוצע". אם נקבל דברים אלו עולה ש"תנור חם" הוא תנור של כ200 מעלות, וא"כ תנור צונן בו אופים מצות הוא פחות מ200 מעלות. גם אם לא נקבל השערה זו שהתנור של לחם הפנים היה כ200 מעלות, מכל מקום עולה מגמרא זו שתנור רגיל של אפיית מצות נקרא "תנור צונן". ונראה שעל תנור זה אמרו הגמרא שהיסק רגיל שלו הרי הוא מלבן את התנור!
♦
הגדרות הליבון בטמפרטורה
הפוסקים בדור האחרון "תרגמו" את החום הנצרך לטמפרטורה, ונאמרו כזה כמה שיעורים שאינם רחוקים זה מזה כל כך.ליבון חמור
יש שמועות שעל מנת להגיע לליבון חמור צריך להגיע ל800 מעלות, אך נראה שמקורן של שמועות אלו הוא בשימוש במעלות פרנהייט ולא במעלות צלזסיוס (800 מעלות פרנהייט הן 427 מעלות צלזיוס)[87].כפי שהובא לעיל, הרב פפויפר כתב על פי מומחה שב350-400 מעלות נהפך החומר הבלוע בכלי לפחם ודי בזה כדי להגיע לליבון חמור.
בספר הגעלת כלים (לרב צבי כהן, עמוד תמה) כתב בשם האגר"מ שליבון חמור הוא 700 מעלות פרנהייט, שזה 371 מעלות צלזיוס.
הרב לוי יצחק הלפרין[88] כתב שהשיעור של ההאדמה הוא ב450 מעלות (והביא שם דעה שזה 650 מעלות).
בשו"ת שמע שלמה (הרב עמאר) ח"ט יו"ד סימן ו כתב שבכלי מתכת שלנו הניצוצות לא ניתזין ומ"מ יש מקום לומר שהניצוצות אינן אלא סימן שכל הבלוע נשרף, ודי לנו בסימן אחר, ואם הכלי מתאדם כגחלת ולא רק קש נשרף עליו אלא גם חתיכת עץ תבער בו, הרי שזה נחשב ליבון,[89] ועל פי זה התיר למעשה להכשיר לפסח כלים על ידי זה שינקו אותם היטב במשחזת של ברזל והמתנה מעת לעת בלא שימוש, ואחר כך "שרפו אותם עד שנהיו אדומים מאד, ונעשה כמו שהם שקופים לגמרי, כעין שלהבת העולה מן האש שאפשר לראות מה שיש אחריה, כן הברזלים האלו מרוב החום נראו כזכוכית צבועה באדום והיא שקופה עד שרואים דרכה[90]".
ביסודי ישורון ח"ו עמ' קנט כתב שניתן להכשיר תנורים על ידי זה שמחממים אותם עד שיגיעו ל ל900 מעלות (כנראה כוונתו לפרנהייט, שזה 482 מעלות צלזיוס) משום שהכל נעשה לפחם.
בספר המטבח כהלכה[91] כתב שליבון חמור הוא יותר מ500 מעלות.
על פי מה שהעלנו כהצעה לעיל, הרי יש לבדוק את הטמפרטורה בה נשרפים החומרים, ולפי מה שהובא לעיל, שומנים נשרפים בערך ב450 מעלות ואף למעלה מזה[92], וזהו שיעור קרוב לשיעורים שהזכירו חלק מן הפוסקים לליבון חמור בימינו, ונראה שאין להקל למעשה בפחות מזה, אלא אם נקבל את האפשרות שדי בשריפה של מחצית המסה, דבר שאינו ברור כנ"ל.
♦
ליבון קל
גם לגבי ליבון קל נאמרו כמה גדרים בספרי דורנו.בשו"ת אור לציון[93] כתב: "ואם מסיק את התנור על חום מאה וחמישים מעלות צלזיוס במשך מחצית השעה ודאי שדי בכך".
בקיצור שולחן ערוך הלכות בשר בחלב[94] כתב "שיעור חום שקש נשרף עליו מבחוץ הוא בין מאתיים למאתיים וחמישים מעלות חום".
בספר המטבח כהלכה[95] כתב שליבון קל שקש נשרף עליו הוא כ250-300 מעלות.
בשם הגר"ש וואזנר[96] כתבו שיש להכשיר תנור מבשר לחלב על ידי שמפעילים אותו על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה, ושב300 מעלות זה וודאי כבר ליבון קל.
הרב מנחם פרל[97] כותב נתונים של בדיקות שעשו לגבי שריפת קש[98] במכון צומת, והנתונים שנמצאו הינם:
"סימני חריכה קלה הופיעו על הקש ועל עץ הגפרור בטמפרטורה של 190 מעלות לאחר 30 דקות. בטמפ' של 130 מעלות לא השתנה צבעם כלל, גם לאחר 5 שעות. ולעומת זאת בטמפרטורה של 260 מעלות החלו לשנות את צבעם הנייר והגפרור תוך 5 דקות ואילו הקש החל לשנות את צבעו רק לאחר 15 דקות. ככל שעבר זמן, סימני החריכה היו ניכרים יותר. ב- 300 מעלות השחימו שלושתם תוך 5 שניות...
אם משמעות 'קש נשרף' היא כפשוטו - דרגת החום דומה מאוד לליבון חמור. קש נשרף מיידית ב- 450 מעלות, וב- 300 מעלות הוא משחים תוך זמן קצר מאוד.
אם משמעות 'קש נשרף', היא השפעה ניכרת של החום על הצבע של הקש (או גפרור, נייר, חוט) - מדובר בתהליך שמשך זמנו משתנה בהתאם לטמפרטורה:
190 מעלות - כחצי שעה, 260 מעלות - כ15 דקות".
הבהרה בעניין הגדרת ליבון לפי טמפרטורה:
בעירה של חומר נגרמת כאשר הוא מגיע לטמפרטורה כלשהיא, ואין היא תלויה בזמן בו החומר נמצא בטמפרטורה זו. הסיבה שיש צורך בשהייה של זמן היא על מנת לגרום לחומר להגיע לטמפרטורה זו, ודבר זה תלוי במקור החום ובחומר שמתחמם[99]. כמו כן, כאשר החומר שבוער גדול יותר, יקח לו זמן רב יותר להגיע לטמפרטורה זו, מכיוון שהחום מתפשט בכל החומר[100].
על פי זה, בניסוי שנעשה במכון צומת אין כדי ללמד באיזה טמפרטורה הקש נשרף, ואם ננסה לנתח הרי שבחום של 260 מעלות הקש יכול להשחים (אולי גם להישרף אך דבר זה לא נבדק), אמנם זה לקח זמן (5 דקות) אך הזמן הוא רק על מנת שהקש יגיע לחום זה, ויתכן שגם לאחר זמן זה הקש לא להגיע לחום של 260 מעלות. כאשר מקור החום היה גדול יותר, הקש הגיע מהר יותר לחום זה, ולכן השחים מוקדם יותר.
נקודה זו (שלמדני ד"ר אריה בורנשטין) משמעותית גם להגדרת קש נשרף וגם להגדרת ליבון חמור, על פי זה, אם באים להגדיר לפי טמפרטורה הרי שצריך למדוד אותה בכלי המלובן, וכאשר אי אפשר למדוד את הטמפרטורה של הכלי המלובן יש לשער מהו הזמן שלוקח למקור החום לגרום לכלי המלובן להגיע אליה.
♦
נספח: תוצאות מדידת שינוי מסה לפי טמפרטורה[101]
במכשיר Thermal Gravimetric Analysis) TGA) נמדדו שלוש דוגמאות: 1. קמח 2. מרגרינה 3. נקניקיה. כולם מוצרים מסחריים סטנדרטיים שנרכשו במרכול.המדידה התבצעה מטמפרטורה של 30 מעלות צלסיוס ועד 800 מעלות בקצב של 5 מעלות לדקה. זו מדידה איטית מאד שמאפשרת תגובות טרמיות איטיות.
המדידה בוצעה בנוכחות חמצן מהאויר על מנת לדמות שריפה בתנאים סטנדרטיים.
בכל הגרפים נראה שבר המסה בעקומה כחולה, מחושב לפי
בעקומה הכתומה חישבנו את הנגזרת של השינוי במסה, זו דרך שימושית לעקוב אחר המגמות בגרף.
♦
קמח
הקמח עשוי ברובו (כ%80) מעמילן. להלן תוצאות המדידה עבור 5.5 מ"ג קמחלאחר מדרגה ראשונה של התאדות המים, המדרגה העיקרית של העמילן מתחילה ב 250 ומסתיימת ב 350 מעלות צלסיוס. לאחר מדרגה זו נשארים 23 אחוזים של המסה ההתחלתית, כנראה חלבונים.
מחצית מהמסה יורדת בטמפרטורה של 290 מעלות.
בבדיקה מוקדמת יותר שעשה בקמח לבן מנופה היו כמה מדרגות של שריפה של החומר: מדרגה אחת באיזור 100 מעלות, ואלו מים שהיו בקמח, המדרגה העיקרית מתחילה ב 260 ונגמרת ב 325, במדרגה זו יש ירידה של 56% מהמסה. מה נשאר אחר כך, לדעתו זהו רק פחם והוא הולך ונשרף לאט עד 800 מעלות.
♦
מרגרינה
המרגרינה עשויה ברובה כ (98%) משומנים.לאחר מדרגה ראשונה של התאדות מים, המדרגה העיקרית התחילה ב275 ומסתיימת ב435 מעלות צלסיוס. מרכז המדרגה נמצא ב 370 מעלות. לאחר מדרגה זו נשאר בחומר ב15%.
מחצית מהמסה יורדת בטמפרטורה של 360 מעלות.
♦
נקניקיה
כ80% מהנקניקיה עשויה ממים. על מנת להקל את האנליזה, הגרף והחישובים נעשו לאחר התאדות המים ב 200 מעלות.המדרגה העיקרית מתחילה ב 200 ומסתיימת ב 480 מעלות צלסיוס. לאחר מדרגה זו נשאר 0.23 מהמסה היבשה ההתחלתית. מרכז המדרגה ב360 מעלות.
מחצית מהמסה היבשה יורדת בטמפרטורה של 360 מעלות.
♦ ♦ ♦