כולל עטרת שלמה
מודיעין עילית
נהג מונית שרואה באמצע הנסיעה שיש לנוסע היהודי חמץ
עובדא הוי בחוה"מ פסח, בנהג מונית שומר תורה ומצוות שהסיע יהודי, ופתאום רואה הנהג באמצע הנסיעה שהנוסע אוכל חמץ רח"ל. ולכאורה אין עליו כל איסור בזה, דהא הוא לא קיבל עליו שום אחריות, ולית ליה איסורא ומצי להמשיך בנסיעה.אולם מאידך נראה שהנהג עובר איסור דאורייתא דבל יראה ובל ימצא, דהנה נודעו דברי רבותינו, דחמץ של ישראל ברשות ישראל, אזי אפילו שהישראל שזה נמצא ברשותו לא קיבל אחריות ואינו שומר על זה, מ"מ הוא עובר בבל יראה ובל ימצא. ויש לזה כמה ראיות מהראשונים, וכגון מרש"י ה ע"ב ד"ה לפי שנאמר, וברש"י בדף מו ע"ב בד"ה לא זהו, ובסוגיא כט ע"א. והכי נקט רבינו הגר"א בסי' תמג סעי' ב', וכן נראה דנוטה דעת המשנ"ב שם בסקי"ד ובשעה"צ בסק"כ. וא"כ הכא איכא חמץ של ישראל ברשות ישראל והוא עובר בבל יראה ובל ימצא דאורייתא.
וביותר, דהא איכא דסברי, דאף למאן דפליגי על הגר"א, הני מילי דליכא איסורא דאורייתא, אבל איסורא דרבנן איכא לכו"ע, יעויין היטב ברבינו דוד ובמהר"ם חלאוה בדף ד ע"א, ובשו"ת חמדת שלמה בסי' יא, ובהעמק שאלה שאילתא עח.
והיה אפש"ל דכיון שהיהודי הנוסע מחזיק את החמץ וזה בצל כנפיו, אזי הנהג לא עובר שום איסור, דכל דברי הגר"א נאמרו דוקא כשאין החמץ תחת חסות הבעלים. אולם בסוגיא בפסחים ו ע"א חזינן לא כך, דאמרינן בגמ': תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער, ומשמע דדוקא בנכרי אין זקוק לבער אבל בישראל הוא זקוק, וכן מבואר בשו"ע בסי' תמ סעי' ג' ובביאור הגר"א יעויי"ש היטב. וחזינן להדיא דס"ל דמאי דאיתא בגמ' 'נכרי' זה לא רק משום דהכי הוא אורחא דמילתא, אלא דבאמת דרק בנכרי הוא כן. וההבנה בזה, כדביאר בשיעורי הגר"ש רוזובסקי בדף ד ע"א אות מג, דהא דחמצו של נכרי עדיף טפי מחמצו של ישראל אחר, הוא משום דהוי דין בחפצא, דחמץ של רשות כזו שאינה שייכת בבל יראה, או חמץ של הפקר שאין לו לגמרי בעלים ששייך בבל יראה אין עוברים עליו. ולענין חמץ של קטן עי' בצל"ח במכילתין כט ע"א.
וניחזי אנן, מה יעשה עתה הנהג כדי שלא יעבור על שום חשש איסור ופקפוק.
♦
א. יבטל את החמץ כעפרא דארעא
בראשית הדברים היה נראה דיבטל ויפקיר את החמץ כעפרא דארעא, ובהכרח דאף להגר"א דעוברים על חמץ שאינו שלו, זהו דוקא אי הוי חמץ של ישראל, ולא אי הוי חמץ של הפקר. דאל"כ אמאי בעינן לדינא דשני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, והרי אף אם אינו שלו עובר, ובהכרח דגם להגר"א על חמץ של הפקר אין עובר. ומבואר כן ממאי דמהני ביטול חמץ ולהתוס' ד ע"ב ביטול הרי הוא משום הפקר, ונמצא שעל חמץ של הפקר אין עובר. וא"כ הואיל ואיסוה"נ אינם ברשותו לא היה חשוב חמץ של ישראל לעבור עליו, ורק משום דעשאן הכתוב כאילו ברשותו חשיב חמץ של ישראל. [וכיו"ב אשכחן לענין לאו דשוחט פסח על החמץ, דצריך ג"כ לדין עשאן הכתוב כאילו ברשותו, וכמבואר בצל"ח ו ע"ב. והרי השוחט עובר על חמצו של אחד מבני החבורה, כמבואר בתוס' דף סג ע"ב, ונמצא דאמרינן עשאו הכתוב כאילו ברשותו של בן החבורה וממילא דעובר עליו השוחט].אולם דעת הפנ"י דאף בחמץ של הפקר הוא עובר, דכתב בדף ה ע"ב בתו"ד: נקטינן מיהא מהני מילי מעליותא כיון דלרש"י של אחרים היינו דוקא עובד כוכבים כיון שאין יכול לבערו אם כן שפיר הוצרך רש"י לפרש לעיל דהא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו מדכתיב תשביתו ולא תבערו ולא פשיטא ליה דסגי בביטול מטעם הפקר כסברת התוספות, ולמאי דפרישית אתי שפיר דהפקר גופא לא מימעט משל אחרים דהיינו דוקא עובד כוכבים לפי שאין הישראל יכול לבערו שיתחייב לשלם משא"כ בשל הפקר כ"ש דיכול לבערו אלא על כרחך דאפ"ה קאמר רחמנא דבביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ולא תבערו והיינו כדפרישית לעיל, דדוקא היכא דאי אפשר לבער כגון שאינו אצל החמץ וכן בנפלה עליו מפולת והרבה כיוצא בה דהשתא אין בידו לבער ולא הוי דומיא דבתיכם והיינו ממש כדברי המכילתא, עכ"ל הפנ"י. אבל כבר מבואר בדברי רבותינו דאינו עובר בהפקר, יעויין ברמב"ן לעיל ד ע"ב ד"ה ועוד אני מסתפק, ובבית מאיר בסי' תמג, ובמקור חיים בפתיחה לסי' תלא, ובאמרי בינה בהל' חמץ סי' ב', ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי אות מג, קו, ובמשאת משה בסי' יד.
אמנם פשיטא ופשיטא דכל זה לא שייכא להכא, דהא בפסח כבר א"א לבטל ולהפקיר, וכדאיתא להדיא בסוגיא ו ע"ב, הבודק צריך שיבטל, מאי טעמא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה, וכי משכחת ליה לבטליה, דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל, דאמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן, בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. והדברים פשוטים וברורים, ולא כתבתי זאת אלא למען סדר הדברים להעמיד דבר דיבור על אופניו מה מפורש בגמ' דא"א לעשות, ומה יש לדון בעזה"י. ויש לפלפל, דאי הכא הריעותא הוא רק משום דאינו ברשותו ולפיכך לא מצי כבר לבטל, א"כ הא מצי להקנות את החמץ לנכרי בקנין אודייתא, דדעת החזו"א בב"ק סי' יח סק"ו דקנין אודייתא מהני אף באינו ברשותו, והביא החזו"א דהראו לו דהכי הוא להדיא ביד רמ"ה בב"ב קמט ע"א, ודלא כהקצוה"ח בסי' קצד סק"ג.
ב. ישרוף את החמץ
ולפיכך צריך להוציא מיד את החמץ מהמונית, ברם עתה כבר לא סגי בהכי שיוציאו מרשותו, כיון דכבר אית ליה חיוב ביעור, ולכן חייב מיד לשרוף את החמץ, דהא אפילו כאשר מוצא אדם את החמץ ביו"ט י"א שהוא חייב לשורפו ולא סגי שיוציאו מביתו, וכמבואר בשו"ע בסי' תמו סעי' א' וסעי' ג' ובמשנ"ב שם סק"ו. וכן האריך בזה השאג"א בסי' פג דלא סגי להוציא מרשותו. וכבר מבואר הכי בירושלמי בפסחים פ"ב ה"ב, וכדביאר במנ"ח במצוה יא, ובתוס' הרי"ד על הירושלמי בפאה פ"ה ה"ב.וביותר, דהא כל היכא דעובר על בל יראה אזי איכא עשה דתשביתו, ועמוד והשבת קאי, וכדייסדו לן רבותינו, עי' בצל"ח בפסחים ו ע"א ד"ה נכרי שנכנס, ובנוב"י או"ח סי' כ', ובשאג"א סי' עח, ובפני שלמה סג ע"א, ובמהר"ם שיק קצט, ובעמק יהושע סי' ה'. [והצל"ח סתר משנתו בזה, דבדף ל ע"ב ד"ה נכרי כתב דליכא בכה"ג מצות תשביתו, וכבר עמד בזה האחיעזר בח"ג סי' א' אות י', אלא דאיכא שם ט"ס, דכתב דהצל"ח בדף כט, וצ"ל בדף ל ע"ב].
ויל"ע דשמא מצות תשביתו היא רק בערב פסח, אולם כבר כתבו הקדמונים דאיכא תשביתו אף בתוך ימי הפסח, וכמבואר באור זרוע בהל' פסחים סי' רנו, ובשאג"א בסי' פב ד"ה אכתי, ובמג"א בסי' תמו, ובשעה"מ בפ"א מחמץ, ובמנ"ח מצוה ט אות ב', ובנוב"י מהדו"ק או"ח סי' כ', ובמהדו"ת או"ח סי' ס' סא, ובפרי יצחק ח"א סי' יז, ובדברי יחזקאל בסי' י' אות ט', ובגור אריה יהודה סי' ק. וכל זה דלא כהשואל בנוב"י, והגרי"פ בביאורו לרס"ג עשה נ דף רכג דמצות תשביתו איכא רק בערב פסח.
אולם נראה דהכא אף לדברי הגר"א אינו חייב לבערו, כיון דכל חיובו זהו משום דהוי ברשותו, ובעת שמוציאו מרשותו תו לית ליה איסורא, ורק כאשר החמץ היה שלו או באחריותו אז לא סגי להוציאו מרשותו. וביותר, דהכא החיוב בא בפסח עצמו, ואזי איכא למימר דהחיוב הוא רק על המצב שהחמץ ברשותו, ואי מפקיע את המצב ומחזירו לקדמותו, תו ליכא חיוב על הגברא. דדוקא במצא חמץ ביו"ט, דהיה כבר מעיקרא ברשותו, וחייל עליו חיוב ביעור בזמנו, ורק חסרון ידיעה היה לו, חייב לבערו כעת, משא"כ בנידו"ד. ועי' באחיעזר בח"ג שילהי סי' ב' דכתב: אבל במוציא את החמץ למקום הפקר שאינו שמור ת"י בעל החמץ בודאי מהני כמו דמהני לשי' הרמב"ן במופקד, ואם מוציאו לרה"ר למקום הפקר גם לד' החולקים ע"ד הרמב"ן אפשר דמהני דדוקא במופקד אצל אחר דפקדון הוי ברשותו ובידו להקנותו ולהקדישו ס"ל דעובר על בל יראה, אבל ברה"ר שאינו שמור דהוי אינו ברשותו כיון דהוי מקום הפקר כמו שא"י להקדישו כ"כ אינו עובר על בל יראה דהא אינו ברשותו ממש, והא דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו היינו משום אסוה"נ, אבל מה שאינו ברשותו בפועל כמו שאין הנגזל עובר בבל יראה כמ"כ אינו עובר אם מונח במקום הפקר ובירושלמי פ' כל שעה, לא יראה לך אית תניי תני לך אין אתה רואה רואה את בפלטייא, אית תניי תני אפילו בפלטייא, מ"ד לך אין אתה רואה רואה את בפלטייא בשהבקירו קודם לביעורו, מ"ד אפילו בפלטייא כשהבקירו לאחר ביעורו. ומבואר לכאורה דלאחר ביעורו היינו אחרי חצות אי אתה רואה אפילו בפלטייא, ולא מהני מה שהוציא לשוק, וזהו נגד חידוש האחרונים דבמוציא מרשותו למקום הפקר אחר חצות אינו עובר. ואולם אפ"ל בהמשך הירושלמי שם א"ר בון ב"ר חייא תיפתר בקדשים שחייב באחריותן, ואין לזה קשור ובאור, ואפ"ל דבקדשים דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא בנאבדו כמבואר בחולין קל"ט דלא פקע רשות גבוה, ויש עליו אחריות אם כלה ונשרף כמו במת השור וכו' ובכה"ג עובר אפילו בפלטיא, וצ"ע, עכ"ד האחיעזר הנפלאים. אך הירושלמי מיירי בחמץ שלו.
ועוד יתכן דכאשר הוא זורק את החמץ למקום הפקר, אז הוא כן מקיים מצוות תשביתו, וכמש"כ בשו"ת פני יהושע בסי' יב, והוכיח הכי מרש"י ה ע"ב. וכן הביא בשו"ת בית יצחק או"ח סי' נט, דכתב שם דמקור הדין הובא באחרונים בשם תשובת זקיני הגאון בעל תשובות פני יהושע באחד ששכח למכור חמצו, וצוה להשליכהו ברחוב העיר כמבואר שם. וטעמו דס"ל דלרבנן דלר"י מקיים בזה מצות עשה דתשביתו דמשליכו למקום הפקר. והביא ראיה מדברי רש"י פסחים ה' דע"כ כונת רש"י להשליכו למקום הפקר דלהאכילו לכלבים אפי' של הפקר אסור וכמבואר בירושלמי וכן היא שיטת הב"י סי' תמ"ה דכשמוציאו מרשותו סגי לרבנן. והפמ"ג בסי' תמ"ח א"א סק"ב מביא דבריו, וז"ל ומשמע דבעבר על העשה לא קנסוהו. והנה לכאורה דבריו אינם מובנים דהרי לשיטת הפ"י לא עבר כלל על העשה דתשביתו דאדרבה קיים העשה כמבואר. אולם באמת כוונת דבריו דנהי דהשתא קיים אותה, מ"מ עד השתא עבר עליה. וכמו דבבל יראה בכל רגע עובר כן בתשביתו בכל רגע עובר, ועיי"ש עוד דהאריך בזה.
♦
ג. יתן מעות לנוסע וישרוף החמץ
איברא דאכתי לא העלינו תרופה, דהא מסתברא דיהודי שרח"ל אוכל חמץ בפסח, לא יתן שישרפו לו את החמץ, ואי ישרוף אזי יתבענו בדיניהם, וא"כ מאי תקנתא. ואולי אי הנהג יתן לנוסע כסף שיסכים שישרוף, אבל הא נמי לא ניחא, דהא הוא גורם בהכי דהנוסע היהודי יהנה מהחמץ ע"י זה שקיבל תמורתו כסף, ובפרט אם יקבל יותר משוויות עצם החמץ. ומסתברא דעדיף שיעבור על האי איסור שגורם לו הנאה מאשר על איסור בל יראה ובל ימצא, וביותר, דהא ממנפ"ש הוא יעבור כאן על איסור, וא"כ עדיף האי איסורא. וגם יתכן שלא יתן לו את הכסף עבור עצם שוויות החמץ, אלא עבור הפעולה שנותן לו לשרוף את החמץ.ובשו"ת דבר יהושע (ח"א סי' כג, כד) דן האם ישרוף חמץ של חבירו כשעקב כך יתבעוהו למשפט, ובסוף דבריו כתב דיש סברא גדולה שלא יצטרך להפרישו, דעד שאתה בא להצילו מלאו זה, שאינו עובר עליו רק בשב ואל תעשה, תצילהו שלא יבא לידי לאו יותר חמור, דהיינו לאו דגזל, שיעבור בקום ועשה, וכמבואר בשבועות ל ע"ב בתוד"ה אבל. וא"כ בודאי בכה"ג עדיף להפרישו מקום ועשה, מלהפרישו מלאו בלא מעשה. ואין לומר הרי בידו ליתן את מחיר החמץ למפקיד בתורת מתנה, ולא יעבור על גזל, זה אינו דהא ודאי דאין אדם מחויב לעשות כך להציל את הגזלן מלאו דגזל, ע"י שיתן לו במתנה, דא"כ כל היכא שבא אדם לגזלן יצטרך ליתן לו במתנה, כדי שלא יעבור על איסור גזל, עכ"ד. אבל פשיטא דהכא חמור טפי, דתרוייהו עוברים על איסור חמץ.
♦
ד. יפקיר את המונית
וכן אולי מהני שיפקיר המונית ואז החמץ לא ברשותו, ויתכן דבכה"ג ליכא חובת ביעור, ותליא נמי בהנתבאר לעיל. וכדאשכחן כיו"ב בשו"ע בסי' רמו סעי' ג', אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לאינו יהודי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת, שאדם מצווה על שביתת בהמתו וכו', ואם השאילה או השכירה לאינו יהודי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת, יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר בהמתו קנויה לא"י, כדי שינצל מאיסורא דאורייתא.ואע"ג דבעינן להפקיר בפני שלשה אנשים, והכא לית ליה במונית ג' אנשים, מ"מ בדיעבד סגי בפני אחד או אפילו בינו לבין עצמו, וכמבואר בפוסקים שם. וביותר, דאיכא שיטות דכאשר איכא גמירות דעת שהוא חפץ להפקיר, אז אפשר לכתחילה להפקיר בינו לבין עצמו, וכמבואר בסמ"ע בחו"מ סי' רעג סקי"א, ובמחנ"א בהל' זכיה מהפקר סי' א', ובשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קנז. אולם הכא לא נראה שאיכא כ"כ גמירות דעת מוחלטת שהוא מפקיר את המונית, כיון שלא לפי כל הפוסקים הוא עובר על בל יראה, וכיו"ב מבואר בקובץ תשובות ח"א סי' רכט לענין שביעית. וגם דהוא חושש דאי יפקיר את המונית, אחרים יכולים לזכות בה, והוא פלוגתא רבתי בפוסקים שם, ובמג"א שם סקי"א, ובשו"ת הגרעק"א במהדו"ק ריש סי' לז, ובמשנ"ב בסקי"ח. וגם דיתכן דלא יוכל ליטול את אותו סכום שסיכמו דמי נסיעה אי יפקיר את המונית, דהא מעתה הוא משמש רק כנהג ברכב שכור. וכל זה גורם דליכא כ"כ גמירות דעת שמפקיר.
ועוד יל"ע, דאכתי כל זמן שהנהג נמצא במונית יתכן שזה לא מהני, ורק אי יפקיר וייצא מהמונית אז מהני. ולכאורה הוי פלוגתא בין המקור חיים בסי' תמ סק"ה להאחיעזר בח"ג שילהי סי' ב', דכתב שם האחיעזר דהנה השאג"א כתב בשי' הרמב"ן דגם אם מוציא מרשותו סגי, והמקו"ח כתב ע"ז שזוהי תורה חדשה, ובאמת לשי' הרמב"ן ודעימי' ע"פ דרשת המכילתא בודאי דאינו עובר עליו כל שאינו ברשותו ואינו קרוי בבתיכם, דמה אם החמץ המופקד ביד אחר דשאול המקום להמפקיד חשוב אינו ברשותו, מכש"כ היכא שמוציא מרשותו ואינו שמור ביד הנפקד. והמקו"ח תמה ע"ז דלפ"ז במוצא חמץ ביום טוב דכופה עליו את הכלי הא יש לו תקנה להפקיר רשותו, ובאמת מד' השאג"א נראה דמהני שיפקיר רשותו, אבל בפשוטו נראה דלא בעינן בתיכם שיהא ביתו ממש כמו לענין מזוזה, דהא בבל יראה סגי במה שהוא אצלו בידו וכמ"ש המקו"ח לענין שכירות, דאע"פ שאין לו קנין הגוף מ"מ חשוב זה ברשותו. א"כ לאו דוקא שכירות אלא כל שהוא משתמש ושמור אצלו חשוב רשותו ומצוי אצלו, ומה בכך שיפקיר ביתו כיון שהוא שמור אצלו ועומד בצדו חשוב מצוי אצלו.
ויל"ע אי באמת מהני שיפקיר המונית, האם הוא חייב להפקיר בשביל לא לעבור על בל יראה, דאע"פ דבשביל לא לעבור על ל"ת צריך ליתן כל ממונו, מ"מ י"א דזה דוקא כשעובר על הל"ת בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה, והכא זה שב ואל תעשה. ועי' בזה ברשב"א בב"ק ט ע"א, ובשו"ת חות יאיר סי' קלט, ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' קעז, ובמשנ"ב בסי' תרנו סק"ט. ועי' בפמ"ג בסי' תרנו סק"ח באש"א דכתב בתו"ד: ויראה החילוק בין עשה ללא תעשה, זה קום ועשה וזה שב ואל תעשה, וממילא אם אנסו עכו"ם לעבור על בל יראה בחמץ בפסח בשב ואל תעשה, יש לומר דאין מחויב לבזבז הון רב, על דרך משל שלא לבער חמצו שנתחמץ בפסח, ואפשר התם כל שאנוס אין עובר, וצ"ע.
♦
ה. הוי כנפלה עליו מפולת
ועוי"ל דכיון דנתבאר דמסתברא דיהודי שרח"ל אוכל חמץ בפסח, לא יתן שישרפו לו את החמץ, ואי ישרוף או שיוציאו מהמונית אזי יתבענו בדיניהם, ואז יהיה לו הפסדי ממון של קנסות וכו', אזי בכה"ג אינו צריך לשרוף, והוי כנפלה עליו מפולת. וכמש"כ הפנ"י ה ע"ב בד"ה בפירש"י בד"ה לפי: ולכאורה נראה לי ראיה מפורשת מהמכילתא שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין סי' ד' והר"ן ז"ל וכן הרמב"ן בחומש (שמות יב, יט) והכי איתא שם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך יכול כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות עובד כוכבים אע"פ שיכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של עובד כוכבים ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו כו' עכ"ל. נמצינו למידין לפי משמעות לשון המכילתא דעיקר הפטור בשל אחרים היינו לפי שאין יכול לבערו שיתחייב לשלם ושלא מן הדין, דכיון שלא קיבל עליו אחריות לא רמיא עליה כלל, ומכל מקום אם יבערו ויזיק בידים יתחייב, ומשום הכי פטרה רחמנא, דומיא דמפולת שאין בידו לבערו ולא הצריכו הכתוב לפקח הגל ולבער, משא"כ בשל ישראל שפיר קרינן ביה יכול לבערו, שהרי אם יבערו פטור מתשלומין למאי דקי"ל חמץ בפסח לאו בר דמים הוא, וכן עיי"ש עוד בהמשך דבריו.ובשו"ת אבני נזר או"ח סי' שיז אות ט' נמי כתב כיו"ב, דכתב שם דנראה דטעם ההיתר שאינו יכול לבערו, אף שיכול להעביר המפולת ולבער, ולא מצינו שידחה איסור תורה בשביל מעט ממון. אך הענין הוא כמו שכתב הרמב"ן עצמו בחידושיו בריש פסחים דענין עשאן כאילו ברשותו משום שרוצה בקיומו יעוין שם. והיינו דמשום שאינו מבערו מן העולם נראה שרוצה בקיומו, ואם לא כן למה אינו מבערו, ומזה מוכח שאינו כעפר אצלו, אבל בנפל עליו מפולת שיצטרך הוצאות על הביעור שוב אין הוכחה שהחמץ חשיב אצלו, ולעולם הוא אצלו כעפר, אך שאינו רוצה להוציא הוצאות על העברת המפולת, נמצא דשניהם נתמעטו מדכתיב לך, דבנפל מפולת שאין הוכחה שרוצה בקיומו לא עשאתו כאילו ברשותו ואינו שלו, ודומה לחמצו של נכרי, ועל כן כללם המכילתא יחד, והאי אינו יכול לבערו אחמץ שנפלה עליו מפולת לבד קאי, וזה ברור בפירוש המכילתא, עכ"ד. וכן עי' בשו"ת פני יהושע השלם בסי' לב, ובמהר"ם שיק בפתיחה לפסחים אות ב', ובשו"ת בית אב סי' סח סק"ב ד"ה ועוד יתכן, ובזכרון סופרים בסוגיא ה ע"ב.
ברם יתכן דכל דבריהם הני מילי שהחמץ היה של גוי ולא של ישראל כנידון דידן. ותו דיתכן דרק בגוונא שהיה ביטול לחמץ, אבל בנידו"ד שהנהג לא ביטל את החמץ של הנוסע, אזי אין פטור זה. אולם בדברי האבנ"ז נראה יותר דהכי הוא בחמץ של ישראל שלא ביטלו, דכל עיקר גדר האיסור הוא ברוצה בקיומו, אבל כשאינו רוצה בקיומו ליכא איסורא.
♦
ו. חסר ברשותו של הנהג
ועוד יש לדון, דהא אי הנהג יוציאו מהמונית אזי יתבענו בדיניהם, אזי איכא למימר דאף להגר"א שכאשר החמץ ברשותו הוא עובר בבל יראה, זהו דוקא כאשר זה ברשותו, באופן שהוא יכול להוציאו מרשותו, אבל הכא במונית הוא לא יכול לכופו לצאת מהמונית, וא"כ בכה"ג הוא לא עובר איסור. וכמ"ש כיו"ב לחדש בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן רמו, ואלו דבריו שם: ועוד אני אומר בעזה"י דלכאורה קשה מה פריך הש"ס למימרא דשכירות קניא וכו' ומהו פריך הרי אמרינן בב"ק צז גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו דכתיב איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל שהוא ברשותו יצא זה שהוא ברשותו ואינו שלו עיין שם וא"כ ה"נ הרי כתיב בבתיכם וא"כ נהי נמי דהט"ז או"ח סי' ת"מ כתב דבבתיכם קאי על החידוש עכ"פ על החידוש על הגורם לממון ודאי קאי בבתיכם וא"כ בעינן שיהי' ביתו שלו וברשותו וא"כ נהי נמי דשכירות לא קניא עכ"פ אינו ברשותו רק ברשות הנכרי והרי גזלה נמי לא קניא ומ"מ נחשב להנגזל דאינו ברשותו א"כ ה"נ נהי דשכירות לא קניא עכ"פ אינו ברשותו ומה פריך.אך א"ש כיון דהתם מיירי ביחד לו בית מרצון ישראל ובידו ללקחו כל פעם מן הנכרי א"כ שפיר הוי ברשותו ואינו דומה לגזלן דאינו ברשות הנגזל שהגזלן לא יחזיר לו אבל בזה הרי בידו לחזור בו מיהו אם שכירות קניא מה בכך דבידו לחזור בו השתא לאו דידיה והוי כמו הואיל אי בעי קנה לא אמרינן אבל אם שכירות לא קניא ובידו לחזור בו הוי דומיא דביתו שלו וברשותו לכך הוצרך לטעם הש"ס דאינו מצוי בידו אבל בשכירות דאין בידו לחזור בו תוך הזמן מה בכך דלא קניא אינו ברשותו עכ"פ ולא הוי דומיא דבתיכם והוי כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של נכרי דמותר לכך לדידי שוין הם רק בי"ד כיון דאסור להשכיר ביתו להכניס בו חמץ טוב יותר המכירה אבל אם מוכר החמץ בי"ג יכול לכתוב שכירות בלי חשש ופקפוק כלל, ע"כ דבריו הנפלאים. ויל"ע אי הגר"ז פליג על זה, עי' בשו"ע הגר"ז בסי' תמ סעי' יא, ובקונטרס אחרון שם.
וכן יל"ע כאשר זה רכב פרטי שנכנס נוסע כטרמפ וחמץ בידו, ולא בשירות מוניות. וכן יש לדון שבמונית זהו מקח טעות שהוא נכנס, דאילו היה יודע שיש לו חמץ בודאי לא היה מכניסו, ולכן זה לא מתייחס אליו. אולם כל דברי הגר"א הם כך, דהא אף יהודי לא חפץ שיכנסו ויהיה חמץ בביתו.
♦
ז. עוד הערות בהאי ענינא
ביאור מחודש בדברי הגר"א איכא בדמשק אליעזר על הגר"א שם בסי' תמג סעי' ב', דכל דברי הגר"א היינו דוקא כאשר הישראל קיבל שמירה על החמץ, ורק לא קיבל אחריות, דהואיל וחייב לבערו, אי לא ביער חייב לשלם, אבל כאשר לא קיבל שמירה, אזי אפילו שהחמץ ברשותו אינו עובר. וא"כ הכא הא הנהג לא קיבל שמירה, וא"כ אינו עובר איסור. אבל כמובן שזהו מחודש לבאר כך בדברי הגר"א, וכן הא איכא עוד כמה אחרונים דסברי להדיא כהפשטות בדברי הגר"א, וכגון בפנ"י ה ע"ב, ובתורת חיים בדף ד ע"ב, ועוד וכדהביא במשנ"ב ושעה"צ שם.ועי' בחק יעקב בסי' תלו ס"ק יז דכתב: ואפשר לומר כיון דכתיב (שמות יב, טו) תשביתו שאור מבתיכם, עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש, עכ"ל, וא"כ הא מונית לא הוי בית. וכן עיי"ש בבאר היטב, ובמגן האלף סק"ט, ובחיי אדם בכלל קיט סעיף חי.
ועוד יש לציין דאת החתיכות מהאוכל שנשארו במונית בודאי שהוא חייב לשרוף לאלתר.
הפמ"ג בפתיחה כוללת הל' פסח פ"א ח"א אות ז' חידש דלאשה אין מצות תשביתו, כיון דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, וכן נקט בביאורי הגרי"פ לרס"ג עשה נ' עמוד רכה ע"א (ופלא דהמנ"ח במצוה ט' אות ד' כתב דהאחרונים הסכימו דנשים מצוות בתשביתו, ולא הביא את הפמ"ג). וא"כ כל הנתבאר הוא דוקא בנהג ולא בנהגת, אולם דברי הפמ"ג מחודשים מאוד, ובפשטות נקטו רבותינו דאף אשה מצווה בתשביתו, וכן נראה בפמ"ג גופיה בסי' תמג באש"א סק"א בסוף דבריו, ובספרו תיבת גמא עה"ת בפר' בשלח, וכן עי' בספרו שושנת העמקים בכלל ח' ד"ה והנה מה. וע"ע בהאי ענינא בחינוך במצוה ט', ובשאג"א בסי' פב ד"ה ואף על גב, ובצל"ח בדף כח ע"ב, ובסדר משנה על הרמב"ם בפי"ב מע"ז ה"ג, ובטעם המלך בפ"א מחמץ ה"ג, ובספר יהושע סי' יט, ובשו"ת שו"מ מהדו"ב ח"ב סי' ח', ובשם אריה יו"ד סי' א' ד"ה ונראה לי, ובשד"ח מער' חמץ ומצה סי' ה' אות כב, ובחכמת שלמה או"ח סי' תלג ס"א, ובחת"ס בשבת כד ע"ב, ובאמרי בינה בדיני חמץ סי' ג', ובאבנ"ז או"ח סי' ב', ובמקראי קודש ח"א סי' מט.
וידי"נ הגאון ר' יעקב גנצ'רסקי שליט"א הוסיף בהאי עניינא, דיש לדון דהרי כשהישראל אוכל את החמץ הרי הוא מתבער ומתכלה מן העולם, ומצד דיני אפרושי מאיסורא ותוכחה הרי לא נגענו כעת. ואם משום איזה טעם לא שייך כאן אפרושי מאיסורא, א"כ כלפי הנהג למעשה מתבער החמץ, ומאי אכפת לי שהוא באיסור כרת. ודרך משל אם ישראל מצא חמץ בביתו ביו"ט ובא ישראל אחר עם הארץ ושורף את החמץ ביו"ט באיסור ואין בידי למנוע אותו, האם יש על בעל החמץ שאלה בזה, ודאי אין לו נדון בזה, ואיסורא ממילא קלי, וה"נ מאי שנא.
ועוד הוסיף בזה, דאי האי עובדא הוי בשעת חשש מגיפת הקורונה, וזהו זמן שמקפידים זה על זה, ונזהרים מלהתקרב זה לזה, וודאי לא לאכול מחבירו, א"כ יתכן דלא חשיב מצוי בידו. וגם דאיכא אחרונים דסברי דכל טעמא דבל יראה הוא שמא יאכלנו, יעויין באור שמח בפ"ד מחמץ ומצה ה"ג, והכא דליכא האי חששא, אזי יתכן דליכא איסורא דבל יראה.
וכן יש לציין דכל הנתבאר הוא דוקא בנוסע במונית, ועוד יש להאריך כאשר יהודי שאינו שומר תו"מ נכנס לביתו בפסח וחמץ בידו, וביותר יש להאריך מעוד סוגיות כאשר משכיר ביתו ליהודי שאינו שומר תו"מ, והוא מכניס לשם חמץ.
♦ ♦ ♦