ישיבת פחד יצחק, ירושלים
ושמרתם את המצות
באפית מצות לשם מצות מצוה נוספה מלבד האזהרה הכללית לכל ימי הפסח שבעת ימים מצות תאכלו, אזהרה מיוחדת "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותי מארץ מצרים" וגו'. ובמכילתא שם, והביאה רש"י עה"פ, שלא יבואו לידי חמוץ מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן, כלומר שאם רואה שבאה להחמיץ אע"פ שעדיין לא החמיצה חייב למנוע את ההחמצה ע"י זה שילטשה בצונן.וצל"ע מה באו ללמדנו במצווה זו, הלא כאשר העיסה טרם ההחמצה היא מותרת באכילה וכאשר היא הוחמצה היא אסורה, ומה נוסף במצווה מיוחדת זו של שמירה. וביותר, מה הוסיפו בעצה זו תפח תלטוש בצונן, שנשמעת כעצה פרקטית למנוע מהבצק להחמיץ, מה שלכאורה לא מתאים לכוונת הילפותא של המכילתא מעשה זה של ושמרתם את המצות.
ובמשנה פר' אלו עוברין הובא דין זה בפי ר' עקיבא כחלק מהלכות שהיה בזמן אפית המצות, ושם רבן גמליאל אומר שלוש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו וחכמים אומרים שלוש נשים עוסקות בבצק כאחת אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה ר' עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן. ובגמ' שם ת"ר לשה היא מקטפת וחברתה לשה תחתיה וכו' וחוזרת חלילה כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ, תניא אמר ר' עקיבא דנתי לפני רבן גמליאל ילמדינו רבנו בנשים זריזות או בנשים שאינן זריזות וכו' אמר לי אין לך אלא ששנו חכמים זה הכלל תפח תלטוש בצונן.
ומבואר שם שהדין תפח תלטוש בצונן הובא ע"י ר' עקיבא ורבן גמליאל כקולא על דברי רבנן שהצריכו להתעסק בבצק כל הזמן. אך רבן גמליאל השתמש בהלכה הידועה ששנו חכמים, ועל פיה הקל שאע"פ שהבצק עומד ומחכה בלא עסוק עד שחברותיה תגמורנה לאפות את מצותיהן ויתפנה לה התנור אין חשש חמץ בבצק. אלא שנוסף גדר בדבריו, שלא הוזכר במשנה, שצריכה האשה לעקוב אחרי הבצק, ואם היא רואה שבא להחמיץ תלטוש בצונן, ואע"פ שלא החמיץ עדיין. ויודעים אנו מכבר שאותה הלכה נאמרה כגדר ושמירה, שכן מקורה במכילתא על הפס' ושמרתם. וצל"ע מה הגדר והשימור שנאמר בהלכה זו.
והרמב"ם פ"ה מחמץ ומצה כתב תבשיל שנתבשל ונמצא בו שעורים או חיטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ. לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ וכו'.
ואחר כתב לא תשב האשה תחת השמש ותלוש ולא תחת הרקיע ביום העבים אפילו במקום שאין השמש זורחת בו, ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר.
ובדבריו מבואר שפסק כחכמים שאסרו להפסיק את העיסוק בבצק ולהתעסק בדבר אחר, ואע"פ שגם אם הפסיק להתעסק בבצק כתב בהמשך הפרק שאם לא נראו עליו סימני חימוץ כהכספת פנים ולא עבר שעור הליכת מיל, הבצק אינו חמץ, מ"מ צריך להיזהר שלא יבוא לכלל חמץ ואפילו צד חמץ. ופי' ושמרתם את המצות הוא שגזרו חז"ל דין חמץ מדרבנן על כל בצק שאינו נקי בוודאי מכל חשש של חמוץ, וגזרו לשמור שמירה יתירה שלא יבואו מים על החיטים כלל. ועוד חומרות והרחקות, שעליהן לא גזרו חמוץ, אך הצריכו לכתחילה שלא תלוש בחמה או שלא תפסיק את העיסוק בבצק בכלל, שלא יבוא לכלל חמץ. וכל אלו החומרות והזהירות מחמץ נלמדות מהאזהרה ושמרתם את המצות, שלא יבואו המצות לכלל חמץ.
ומ"מ איתא ברמב"ם שחובת השמירה כוללת בתוכה חובה להשתדל עם הבצק שלא יחמיץ. וזה לכאורה מה שנלמד במכילתא, שחובה להשתדל עם הבצק וללוטשו בצונן כדי שלא יחמיץ, אמנם נחלקו רבן גמליאל ורבנן האם חובה להתעסק עמו כל הזמן, או שצריך ליתן לב לעצור את החימוץ, אך לא חייב להתעסק בו כל הזמן.
והנה הרא"ש בשו"ת כלל י"ד אות ד' כתב ולא תגביה אשה ידיה מהעיסה עד שתכניסה לתנור, אלא כל שעה תהא עוסקת בה וכל זמן שעוסקין בבצק אין מחמיץ אבל אחר שנתעסק בו ונתחמם תחת הידיים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ והובאו דבריו בשו"ע. אך הרשב"א בתשובות ח"א קכ"ד חלק בתקיפות גדולה, שאף לאחר העריכה עד כדי שהיית שעור הילוך מיל אין חשש בכלל לחימוץ. והעיד שכן נהג הרמב"ן לשלוח את מצותיו לאפייה בתנור שהיה מרוחק מביתו ט"ו בתים ולא חשש לחימוץ.
ולכאו' לפשוטם של דברים נחלקו האם חששו רבנן לשהייה כל דהו לאחר העריכה, מכיוון שהבצק מחמיץ מיד, או שגזרו לכתחילה שלא להפסיק את העסק במצות שיכולות להחמיץ, ומ"מ לא חיישינן לחימוץ בדיעבד. ונחלקו המשנ"ב והחזו"א. המשנ"ב סובר שבשהייה מועטת הוא מחמיץ וצריך ליזהר שלא ישהה הבצק לאחר העריכה בכלל, אך החזו"א או"ח קכ"א סקט"ז חלק והקשה כמה קושיות, ופי' שלא נתכוון הרא"ש לומר שמיד הוא מחמיץ אלא שמיד יכול הבצק להחמיץ, ומ"מ לא חיישינן לה בדיעבד אם לא נראים עליו סימני חימוץ.
ואולי אפשר לפרש בדרך נוספת, דאי' בבעל העיטור שהדין שיש ללוש את המצות במים שלנו ולא במים אחרים שמא מתוך חמימותם יחמיצו את העיסה, הינו למצות מצווה בלבד. וראייתו מהא דאמרו בגמ' בצקות של נכרים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ובוודאי שהנכרים לא לשו את בצקותיהם במים שלנו, וכן הביא הרא"ש מהרי"ץ גיאות. אך הקשה עליהם הרא"ש, שדין זה נאמר מחשש חימוץ ממים שהם חמים, וע"כ תיקנו ללוש במים שהצטננו במשך הלילה, ומאי שנא להאי דינא בין מצות מצווה למצות שאר הימים. אלא שבבציקות נכרים בדיעבד ניכר עליהם שלא החמיצו. ומ"מ לכתחילה אסור ללוש במים שלא לנו, וקנסו חכמים ואסרו מצות שנילושו במים חמים.
ונראה בדעת הרי"ץ גיאות ובעל העיטור ששווה הזהירות שלא תחמיץ המצה לעשייתה לשמה, ושתיהן כאחת נלמדות מהציווי ושמרתם את המצות, שנצטוו בו לעשות מצה. ואותה פת קרויה מצה ע"י זה שנזהרו לשומרה מצה נקייה מכל חשש חמוץ, ע"מ שתישאר בוודאי מצה. ובכלל הזהירות ללוש דווקא במים קרירים שלנו, וכך תהיה שמורה מחשש חמץ ובוודאי שלא תחמיץ. וכשם שעיסת אורז שאינה יכולה להגיע לכלל חימוץ לא יוצאים בה ידי חובת מצה, אע"פ שזו כביכול הפת הנקייה ביותר מחשש חמץ, בכל זאת מכיוון שהיא לא נשמרה לשם מצה שלא תחמיץ, אין לה שם מצה. ואותה תשומת לב להשתדל ולהיזהר כדי לוודא שלא תחמיץ העיסה לשם מצה בעשיית הפת, היא הנותנת לה את השם מצה.
ופי' המצווה הוא ושמרתם את המצות הוא שאתם תשמרו את המצות ותשגיחו עליהם שיישארו מצות ולא יחמיצו. ובדעת תליא מילתא שהוצרכו להיות טרודים כל הזמן בשמירה על המצות, ע"י הידיעה הברורה שלא החמיצו, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים שתהיה הידיעה ברורה להם כיציאתם בעצם היום. ונתפרשה דאגה זו בהלכות לישה המעכבות את החימוץ.
אכן זה ברור שאם לשו במים שלא לנו, אבל ידוע לנו שלא החמיץ הבצק, לא עוברים עליו בלאו של כל מחמצת לא תאכלו, אך בכל זאת פת זו איננה מצה, מכיוון שלא השתדלו בעשייתה להרחיקה מחימוץ, שהוא התנאי הראשון בעשיית מצה. והיא כבציקות של נכרים שאדם ממלא כריסו מהן. ולכן מותר ללוש בהם פת לשאר הימים אם יבדוק בעיסה שלא החמיצה. והנה השתדלות זו נקראת במכילתא "תפח תלטוש בצונן", שצריך להשתדל ולעצור את המצה שלא תבוא לידי ספק חמץ, והתבאר לעיל שכן לכאורה דעת הרמב"ם (אמנם ברמב"ם משמע שלמדו מדין ושמרתם את המצות לשאר הימים לאסור חמץ נוקשה וכדו'). וראיתי שכתב כעי"ז אאמו"ר שליט"א בקונטרס קודש הילולים.
וכן הא דכתבו הגאונים, והובאו ברא"ש פרק אלו עוברין סי' כ"ו, לקחת קמח שמור למצה ראשונה דווקא כדי לצאת בו ידי חובה, ולא הצריכו כן לשאר הימים, אע"פ שהוא משום חשש חמץ, שהרי הם חששו שמא החמיץ הקמח ע"י שנרטב במי הטחנה, הוא מחמת דין זה ששימור מחמץ הוא לדעת בודאי ולא ע"י סברה שהבצק הינו חלק מעשיית המצה לשם מצה. ולאו דווקא מחשש חימוץ שלאחר מעשה, שזה ניכר ע"י בדיקה. ועיי"ש.
וכ"ז הוא תנאי בעשיית המצה, אך אף אם לא נהגו בכך ולא ניכרים בבצק סימני חימוץ, אינו חמץ ומותר לאוכלו בפסח, אלא שאין יוצאים בו ידי חובה. והנה אפשר לפרש שדעת רבנן להצריך התעסקות עם הבצק כל הזמן, שבזה האדם יודע ומכיר בו שבוודאי לא החמיץ ע"י שלא הסיח דעתו ממנו בכלל, שאילו הסיח דעת הרי באותו הרגע עצמו לא שימר את המצה, ובזה גופא אף אם בדיעבד יתברר שלא החמיצה, מ"מ כבר אינה שמורה. אמנם רק במקרה שבו באמת קיים חשש אפשרי שמא תחמיץ המצה אפשר לפסול את המצה בהיסח הדעת, אך אילו הסיח דעת למשך זמן פחות משיעור מיל הנאמר בגמ', לא אמורה המצה להחמיץ בשיעור זמן זה ולא תפסל בהיסח הדעת. וזה מה שבא לחדש הרא"ש שלאחר העריכה יכולה העיסה להחמיץ מיד כיוון שהיא התחממה ע"י עסק הידיים, ועל כן אסור לעזוב את העיסה אפי' לזמן קצר. אך אם האדם ייתן דעתו עליה כל הזמן בוודאי שהיא נחשבת למצה שמורה, שהרי אי' במכילתא תפח ילטוש בצונן. וכל עוד הוא לא מסתפק לרגע אחד מחמת זה שעסוק בעסק המצות כל הזמן, הוי שימור גמור.
ולכן הלכה זו באה בדברי הרא"ש כהמשך להלכה שלא להפסיק להתעסק בעיסה כלל, ושכל זמן שמתעסקים בה אינה מחמיצה ואפי' קודם העריכה, שכל אלו הן הלכות בשימור המצה שדרש רבא בפר' אלו עוברין להרחיק את המצה מכלל ספק חימוץ.
ובהכרח שצריך לפרש כן בדברי הרא"ש, כי הוא הביא בפרק כל שעה סימן כ"ו כך: אמר רב הונא בציקות של נכרים ממלא אדם כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, פי' רש"י שמכיר שלא החמיצה שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניה, יש תמהים על פרש"י דלא מסתבר להקל כולי האי להתיר בצק שלש הנכרי שלא בפנינו דחיישינן שמא לשו בחימוץ ומפרשינן כגון בציקות של נכרי שלשו הנכרי בפנינו, ולא נהירא לי דא"כ הוי ליה למימר קמח של נכרים שלשו בפנינו, הלכך נראה לי לפרש כפרש"י דכיוון שאין אנו רואין בו לא שיאור ולא סידוק מותר.
ומפורש בדברי הרא"ש שאף לאחר זמן בין הלישה לאפיה אם לא ניכרים בעיסה סימני חימוץ הרי שהיא מותרת, ובהכרח שהוא לאחר שיהוי זמן, שכן לא ראה הישראל את הלישה וקבל מהגוי בצק. ולא יתכן לומר שאסר הרא"ש בתשובה בצק ששהה זמן קצר ואפילו כל דהו ביד הישראל.
ואמת שכבר כתב רבינו חננאל בדף מ"ב על הא דדרש רבא אשה לא תלוש בחמה וכו' ולא תגביה ידה מן התנור ופי' ר"ח כלומר לא תניח הפת מוטל ותעסוק בדבר אחר עד שתדביק ועד שתגמור את הפת בתנור וי"א לא תגביה ידה עד שתדביקנו בתנור. והיא היא המחלוקת שנחלקו בה בדורות שאחריו הרא"ש והרשב"א - האם הצריכו חכמים עיסוק ממש כל הזמן במצות לשומרן מכל חשש חימוץ, שהרי כל זמן שמתעסקים ולשים ידוע בוודאי שאינה מחמיצה. ובא הרא"ש ליתן טעם בזה, שמיד יכולה היא להחמיץ. או די בכך שלא יתעסק האופה בדבר אחר בזמן האפיה ויסיח דעתו לגמרי.
ולדעת הרא"ש אפי' בשאר ימים חייבים ללוש את המצה בשימור ככל האפשר, מחשש חימוץ, מכיוון שבפס' כתוב ושמרתם את המצות ונצטוו שבעת ימים תאכל מצות, ואילו נאפה הבצק בלא שימור מחשש חימוץ אין זה מצה ולא יקיים בה את המצווה לאכול מצה. והוסיף אאמו"ר שליט"א שכנראה לזה כוונו הגר"א ושאר פוסקים שחשבו למצווה אפשרית אכילת מצה כל שבעת הימים אך לא לחובה. ולכאורה דין זה קשה מאוד שחדשו מצווה אפשרית שהאדם אינו מצווה עליה. ולהאמור ניחא, שהם חשבו למצווה את אכילת המצה שמשומרת מן החימוץ. ובאמת עיקר המצווה הוא להרחיק את החמץ, והאדם מרחיקו בזה שהוא אוכל מצה משומרת מכל חשש חמץ. ועל כך חלק על בעל העיטור, והצריך להרחיק מכל חשש חימוץ אפילו בשבעת הימים, וכן נקטו הרב המגיד בשם רוב הפוסקים ושבולי הלקט.
וכל ראיותיו של הרשב"א להוכיח שאף לאחר העריכה יש שיהוי זמן עד החימוץ לא הוכיח אלא ממקומות שהתעסקו בצרכי אפיית המצות, שהוכיח מאשה שצריכה לערוך מעיסה שלימה כמה מצות ועסוקה במצה אחר מצה, ולאחר שתערוך את כל העיסה תכניס את כל המצות לתנור, וכן מנהגו של הרמב"ן לשלוח את המצה לתנור שמרוחק מביתו כמה בתים. והן זה ברור שבהני לא מסיח דעתו מעסק המצות ועסוק בהן, אלא שיש שיהוי זמן בין העריכה לבין האפיה. ובזה אילו לא עבר שיעור מיל, שבו בוודאי החמיץ כדאי' בגמ' (והרמב"ם כתב אם שהה כדי שיהלך אדם מיל כבר החמיץ) הוא מותר לכתחילה, שהרי לא בא לכלל ספק חמץ, שכל הזמן היה לבו של האדם אל המצות. ולא בא הרא"ש לאסור אלא את מי שיפנה לבו מעסק המצות ויסמוך על מה שנאמר בגמ' שיעור הלוך מיל, ולזה אמר שמיד הוא מחמיץ.
ואולי מכיוון דאי' בגמ' שיש חמץ שאי אפשר לעמוד על חימוצו כבצק החרש ונתנו לו שיעור זמן, אף בצק זה ששהה שיעור זמן שיכול להחמיץ, אע"פ שלא החמיץ בוודאי כבצק שעבר עליו שיעור מיל, מ"מ ייחשב לחמץ מדרבנן. וכדאי' ברמב"ם שאסרו מהפס' ושמרתם את המצות חמץ נוקשה כל שיש בו צד חימוץ. ולזה נתכוון הרא"ש שמיד הוא מחמיץ ומ"מ נאסר מדרבנן מספק חמץ. ולדעת הרא"ש שדרשו חז"ל את המצווה הזו לכל שבעת הימים יאסר בצק זה מדרבנן, אך כבר הוכח מהרא"ש פרק כל שעה שכתב בפי' אחרת, וכן מה שכתב החזו"א שנראה מצורת דבריו של הרא"ש שלא בא לחדש חידוש גדול שכזה ולאסור את המותרות שנהגו בהם הרמב"ן והרשב"א, וצריך לפרש כנ"ל.
ובזה יש מקום להקל בשהיה מועטת בין גמר עריכת המצה לאפייתה לצורך עריכת מצות נוספות כדי להכניסן יחד לתנור, שנהגו להחמיר בזה ע"פ דברי הרא"ש שבשלב זה מיד הוא מחמיץ. ולהאמור, שאף הרא"ש מודה במקרה שלא הסיח דעתו מעסק המצות וכסברת הרשב"א שמה תעשה אשה שלשה עריבה שלימה וצריכה לערוך את כל המצות לפני שתכניסן לתנור יחד. ובזה שעסוקים בצרכי המצות לא נחשב שהפסיקו בשהיה כלל, אך צריכים להיות עסוקים במצות בלא היסח הדעת שמעורר אפילו תחושה קלה של חוסר ידיעה מה קורה עם הבצק.
ועוד יש להוסיף על האמור, דאי' במשנה פרק אלו עוברין בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור, ובגמ' שם - אם אין שם כיוצא בו מהו, א"ר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש כדי שילך ממגדל נוניא לטבריא, ונימא מיל הא קמ"ל דשיעורא דמיל כממגדל נוניא ועד טבריא.
וברש"י בצק החרש שאין ניכר אם החמיץ אם לאו וכו'. וצל"ע, אם לא ניכר עליו שום שינוי למה נחשב לחמץ, הלא הריהו כמקודם. וכן הא דאי' בגמ' מ' ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא שריא רבא לזבוני לנכרים ולא חשש שמא ימכרו את החיטים הללו שהחמיצו ליהודים לצורך פסח. וברא"ש הביא מרבינו אפרים שהקשה אמאי אסרינהו להני חיטי והרי לא נתבקעו ותי' לתיתה דעסיק בהו לא אתו לידי חימוץ עד שנתבקעו אבל הנך חיטי דשיעי כיוון דמינח נייחו אתו לידי חימוץ. ואף בחיטים אלו צל"ע, מפני מה הן נחשבות כחמץ אם לא ניכר בהן שום שינוי.
וצריך לעיין מנא לה לגמ' שיעור הילוך מיל כשיעור לחימוץ. ואף דאפשר לומר דקים להו לרבנן שבשיעור זמן זה מחמיץ הבצק, זה תימא שהרי לא ניכר בבצק שום דבר, והרי ניתנו בגמ' סימנים לדעת את החימוץ וסומכים עליהם כדלעיל בבציקות של נכרים ועוד, ומפני מה ניחוש שמא החמיץ הבצק בלא סימן כלל.
ונראה ששיעור זה של מיל אינו שיעור לאותו רגע מסוים שנקרא חימוץ שהרי העיסה מחמיצה והולכת במשך זמן רב, ומה טעם להתייחס דווקא לרגע זה. ומה עוד שנהגו בזמנם לתת בעיסה שאור כדי לזרז את החימוץ, ובודאי שבעיסה זו שלא ניתן בה שאור עד כדי הילוך מיל לא קרה בבצק שום שינוי משמעותי, ולראיה שלא ניכר עליו שום דבר. אלא ששיעור זה הוא שיעור בהיסח הדעת, ומכיוון שציוותה תורה ושמרתם את המצות, הן נפסלות בהיסח הדעת להיות חמץ כנ"ל. ומכיוון שבמשך זמן ארוך כזה לא התעסק בהם בכלל והסיח דעתו מהם, ובזמן זה עמד הבצק לעצמו וקנה לעצמו חיים משלו, מנותקים מהדעת שאמורה לשמור ולעצור אותו שלא יחמיץ, והתקדם בתהליך ההחמצה, הרי זה חמץ, ואין צורך שיראה עליו מבחוץ שום סימן לזה, שהחימוץ החיצוני יכול להקדים את השיעור הזה אך לא לאחרו.
וראיה לדבר, ששיעור זה הובא כאן בגמ' להלכות נוספות, והן לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין וכו' אמר ר' יוסי ברבי חנינא לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. וניתן שיעור מיל כשיעור למקום רחוק שההולך עד אליו בוודאי הסיח דעתו מהמקום הקודם, ולא הצריכוהו לעקור ממקומו הקודם ולחזור בחזרה למקום אחר. וכן לענין חמץ, מי שהסיח דעתו מהבצק כדי שיעור מיל בוודאי כבר נעקר הבצק מדעתו ועמד לעצמו והפך לחמץ.
ובזה יש לדון על מה שהעלו חוקרי זמננו שהבצק הנעשה היום לא יחמיץ ואפילו לאחר כמה שעות, ורצו לעקור בזה את הצורך לשמור את הבצק מחימוץ, שכן זה לא יחמיץ גם בהיעדר עיסוק כלל עקב חיטוי החיטים משמרי הבר שעליהם (ולדעתי גם לשינוי הבצק שנעשה היום הרבה יותר קשה ופחות רטוב יש משמעות, שכן ראיתי הרבה מתכונים לעשיית מחמצת ללא שמרים כלל והם כוללים בצק הרבה יותר רטוב. מה שמראה ששמרי הבר אכן נמצאים, וכנראה שרוחשת לה פעילות כלשהי בבצק גם אם אינה נראית לעין). ונראה שאף אם העובדה נכונה, מכל מקום ניתן בחז"ל שיעור זמן להיסח הדעת ולא לזמן שבו בוודאי החמיץ הבצק, שכן לא ניכר על אותו הבצק דבר, ואילו יעמוד בצק בן זמננו שיעור זמן זה לעצמו יצא מכלל שימור לכלל חמץ. וחמור שיעור זה מכל החששות שנמנו בגמ' והתמעטו מכלל מצה משומרת ולכלל חמץ לא באו, שכן שיעור זה מראה על חימוץ וודאי, שכן הוא ההיפך ממצה משומרת, ומחמיץ בעצם העמידה שלו לקבל את התהליכים שמתרחשים בתוכו. ויש לעיין עוד.
♦ ♦ ♦