ישיבת תורת החיים - יד בנימין
בדיני שימור מצת מצוה
א. שימור משעת לישה או קצירה?
כתוב בתורה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות, יב יז). ודרשינן עליה בברייתא (פסחים לח:) "מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח". דהיינו ששימור המצה מחימוץ צריך להיעשות לשם מצת מצוה. ומכאן יוצא דין המשנה בפסחים (פ"ב, מ"ה): "חלות התודה ורקיקי נזיר: עשאן לעצמו – אין יוצאין בהן, עשאן למכור בשוק יוצא בהן". כלומר, אם עשאן לעצמו לשם חלת תודה אינו יוצא בה משום שלא עשאה לשם מצת מצוה דפסח, אולם אם עשאה למכור בשוק הרי שלא ייחד את עשייתה לשם דבר מסויים, לכן הוא יכול לכוון בה למצות מצוה ולצאת בה יד"ח. ובעקבות זה בגמ' (מ.) נחלקו ממתי יש לשמר את המצה, האם משעת לישה או שמא קודם לכן. רבא סבר שמצוה לשמור את המצה מעת קצירתה, והביא ראיה לדבריו מדברי רב הונא: "בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה". ע"כ. אך הגמ' דחתה את דבריו, ואעפ"כ רבא עשה כדעתו. והוקשתה בעינינו הבנת הגמ', ראיית רבא ודחייתה. מ"מ אף רבא מודה שמעיקר הדין שימור הוא משעת לישה. ושתי הוכחות לכך: ראשית, מכך שרבא אמר 'מצוה ללתות' הרי שסובר שזו 'מצוה' ולא חובה – דהיינו לכתחילה ולא לעיכובא. ושנית, שראייתו לדבריו היא מ'בצקות של נכרים' דאין יוצאים בהם יד"ח מצת מצוה, ואם הוא סבר ששימור משעת קצירה היה לו לומר ש'קמח של נכרים' לא יוצאים בו, וכן הוכיח הרמב"ן (מ.). ואף שנדחתה ראיית רבא, עדיין לא חזר בו ונראה שדבריו מבוססים בעיקר על סברתו, אלא שבנוסף לכך הוא ניסה לעגן זאת במימרא של רב הונא. וכ"כ כתב הרא"ש (פ"ב סי' כו) להלכה שרבא מחמיר היה לעצמו, וזו אינו אלא חומרא בעלמא. ומשמע שאף לכתחילה אינו צריך. אמנם רב אחאי גאון (שאילתות, פ' צו שאילתא עו) כתב "והיכא דאמטינהו לחיטי גוי או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו וכו' לא נפיק ידי חובתיה" ע"כ, הרי נקט שדברי רבא הם לעיכובא. וכ"כ הרא"ש בדעת הרי"ף (פ"ב סי' כו) שסבר לעיכובא.אולם לענ"ד נראה להציע שיש למצע בין הגישות, ואפי' שנדחתה ראיית רבא אין לדחות את דבריו, ומשום שעומדים הם על סברתו אף ללא הצורך לעגן אותן בדברי רב הונא. ואף שפשוט שעיקר הדין כדברי הרמב"ן והרא"ש, מדוע לא נקבל את סברתו באופן של 'לכתחילה', שהרי בוודאי שימור משעת קצירה נכלל במהות 'ושמרתם'? ואולי אף אפשר לפרש את דברי הרי"ף על דרך זו (יב. בדפי הרי"ף), וז"ל: "ומיבעי ליה לאיניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה". הרי שדבריו אינם חותכים את הדין לגמרי שזהו לעיכובא. וכ"כ השו"ע (תנג, ד): "החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק".
♦
הנראה להלכה
מעיקר הדין השימור צריך להיות משעת לישה. אמנם ראוי להדר ולשמור משעת קצירה, ובפרט בימינו שמצרך זה מצוי בזול ללא טרחה, כי אם בתוספת עלות מועטת.♦
ב. שימור לשמה – כיצד?
לעיל התבאר שמצת מצוה צריכה שימור. אמנם צריך להבין מהו 'השימור' הנצרך, האם הוא מעשה אקטיבי וצריך בעצמו ללוש ולמנוע את החימוץ שעתיד לבוא, או שהוא מעשה פסיבי, וכמו השגחה על הנעשה ובהתבוננות מן הצד? או שמא די רק בידיעה שאין זה חמץ?ראשית, מסברא י"ל שסתם שימור הוא מעשה אקטיבי, שהרי סתם עיסה עומדת להחמיץ, ומה ישמור את המצה מהחימוץ שהולך וקרב אליה? או שיאפה אותה או שילוש אותה וכדו'. וכן איתא במכילתא דרבי ישמעאל (פ' בא - מסכתא דפסחא פרשה ט): "ושמרתם את המצות. שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן". ע"כ. ורואים בפירוש שגדר שימור הוא פעולה ממש, כגון ללטוש בצונן או לאפות. לאפוקי שאם ישגיח על העיסה ואינו משמרה בעצמו, אלא גורם לכך שמישהו אחר ישמור אותה, אינו מועיל (וזה אפי' אינו גרמא, בניגוד למכונה). ומשום שהמשגיח אינו פועל את המעשה, לכן ממילא אינו יכול ליצוק לתוכו כוונה. ועוד שאם המושגח אינו יכול לעשות לשמה (כגון חש"ו), אף כוונתו של המשגיח לא תעזור.
וכן יש להוכיח מפי' הר"ח (מ.), שכתב שהטעם שאין יוצאים יד"ח ב'בצקות של נכרים' הוא משום שישראל לא עסק בשימור, אע"פ שהגוי בוודאי שימר, ומ"מ מותר לאוכלם דסמכינן על שימורו של הגוי שלא יחמיץ. וכלשונו 'דלא אתחיל בהו ישראל בשמור'. הרי שלא די בשימור הגוי אע"פ שישראל יעמוד ע"ג, אלא צריך שישראל בעצמו יתחיל ויעשה את השימור. ומכאן משמע, שלא די בשמירה פאסיבית, אלא צריך מעשה אקטיבי, והיינו שהיהודי בעצמו יעסוק בהכנת המצה. וכן כתב במפורש רבנו חננאל בתשובה (הובא בריטב"א מ.) וביאר שבצקות של נכרי היינו 'שלש אותן וערכן גוי בפני ישראל'. גם לפי רש"י שכתב שהטעם הוא מחמת שמכיר בה שאין בבצק שיאור וסידוק, יש לשמוע מדבריו שכתב בהמשך הסוגיא (מ. ד"ה 'שיאכל כזית') שהשגחה אינה שימור, וז"ל: "ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ, ומיהו, למצה של מצוה - שימור לשמה בעינן". ע"כ. הרי השגחה כהרי ראייה שאין כאן חמץ ואינו מועיל לשימור לשמה.
ועוד, שיש לדקדק בלשון המשנה 'עשאן למכור בשוק יוצא בהן' משמע שהשימור תלוי במעשה. וכן מלשונות הגמ' 'עבד/עביד ליה שימור', משמע שסתם שימור הוא אקטיבי. וכן מדברי רבא דאמר 'הפיכו לשם מצוה' משמע שהאנשים עצמם שמהפכים צריכים לכוון בעשייתם לשם מצה. וכדברי הראשונים להלן (כפי שנוכיח בסעיף ג) שא"א לעשות מצת מצוה ע"י נכרי חש"ו אף כאשר גדול עע"ג כיוון שאינם יכולים לכוון לשמה, הרי שהכוונה צריכה להיות בעשיית המצה ממש.
ואחרונה, שהגמ' דיברה על סתם שימור, ומי שיטען ויאמר שאף השגחה וכו' נחשבת שימור לשמה, הרי שעליו חובת הראייה כיוון שחידוש הוא. וכ"כ הריטב"א (מ. ד"ה והא דאמר). וכן הביא בשם הרא"ה שהורה כך למעשה, אע"פ שלהלכה היה דן להפך.
♦
הנראה להלכה
גדר 'שימור לשמה' הוא מעשה חיובי ('אקטיבי') שימנע את חימוץ המצה, וכגון לישת העיסה או אפייתה וכדו'. וכוונת מעשה זה הוא לשם מצת מצוה.♦
ג. האם נכרי, חרש, שוטה וקטן יכולים לעשות מצוה לשמה?
אמרינן לעיל שצריך לעשות את המצה לשמה. כחלק מגדר לשמה יש לבדוק האם כל אחד יכול לעשותה ועדיין הפעולה תהיה בגדר לשמה? בסוגייתנו לא ראינו התייחסות. חלק מהראשונים (רשב"א, ריטב"א, תוס', ר' יונה) מציגים סתירה בין הגמ' בגיטין (כג.) בעניין חש"ו הכשרים לכתוב את גט לשמה כשגדול עומד על גביהם, לבין הגמ' בחולין (משנה בדף ב., וגמ' בדף יב:) בעניין שחיטה שאליבא דמאן דאמר שחיטה צריכה כוונה מודים חכמים שאין חש"ו יכולים לשחוט! ועי' לקמן מה שתרצו בזה. ראשית נציג את הגמרות:♦
סתירה בין חולין לגיטין
במשנה בחולין (פ"א מ"א) מובא: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו וכו' וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה". ע"כ. ובגמ' (חולין יב:) מסיקים שהמשנה היא כר' נתן שלא מצריך כוונה בשחיטה. ולכן, לפי חכמים ששחיטה צריכה כוונה יש להסיק שחש"ו אינם יכולים לשחוט אפילו גדול עע"ג. ויתירה מזאת, על בסיס המשנה בכלים (פרק ט"ז, משנה י"ז) הסיק ר' יוחנן (יג.) שקטנים יש להם מעשה מהתורה, אין להם מחשבה אף מדרבנן, ויש להם מחשבה הניכרת מתוך מעשה מדרבנן (להחמיר). ולפ"ז חש"ו אינם יכולים לעשות לשמה אפילו כשניכר ממעשיהם שהתכוונו לשמה, שהרי אין להם מחשבה.במשנה בגיטין (פ"ב מ"ה) מובא: "הכל כשרין לכתוב את הגט, אפי' חרש, שוטה וקטן". ע"כ. וידוע שגט צריך כתיבה לשמה, שנאמר "וכתב לה" - לשמה. ומקשים בגמ' (גיטין כב:) היאך חש"ו יכולים לכתוב לשמה והרי אינן בני דיעה לכוון מעשיהם? והגמ' מביאה מס' תירוצים:
א. רב הונא: גדול עומד על גביו, ואינו מועיל בגוי ד'אדעתיה דנפשיה קעביד'.
ב. ר"א: עדי מסירה כרתי. ופירש"י (ד"ה ר"א) "חתימת עדים אינה מן התורה הילכך וכתב לה אכתב הגט", ע"כ. היינו ש'כתיבה לשמה' הכוונה לכתיבת הגט כולו שצריך להיות לשם אותה אישה אך לא לחתימת העדים. ונתקשתי בדבריו, שעדיין קשה כבראשונה כיצד יכתבו את הגט לשם האישה? ואולי כוונתו שכיוון שעדי מסירה כרתי לגט אזי אינו כ"כ משנה מי כתב הגט. וצ"ע.
ג. רב נחמן בשם ר' מאיר: כתיבה לשמה הכוונה לחתימה ולא לכתיבת הגט כולו.
ד. רב יהודה אמר שמואל: והוא ששייר מקום התורף. דהיינו שחש"ו רשאים לכתוב את הגט מלבד מקום התורף (=החשוב), שרק בו בעינן כתיבה לשמה.
המשותף לשלושת התירוצים האחרונים הוא שהמשנה לא העמידה דבריה בדוחק (שדבריה נאמרו רק כאשר גדול עע"ג) כבתירוץ הראשון, אלא כוונתה שבכתיבת הגט, היכן שאין טעון לשמה מהתורה אלא רק באופן כללי אזי את זה חש"ו יכולים לכתוב. ולא נראה שיש הכרח לומר לפי דעתם שחש"ו אינם יכולים לעשות לשמה בשאר מצוות, אלא שרק העדיפו את העמדת המשנה בצורה היותר נוחה. שאם היו חולקים על דין חש"ו היה להם להשיב לו, ולא נכנסו עמו בדברים, אלא רק ניסו לתרץ בצורה הטובה יותר.
♦
שיטת הרי"ף והרמב"ם
הרי"ף (יא. בדפי הרי"ף) והרמב"ם (הל' גירושין פ"ג הל"טז, יח) בסוגיא בגיטין צירפו את התירוץ של גדול עומד ע"ג ביחד עם התירוץ 'והוא ששייר מקום התורף'. ולפ"ז חש"ו אינם יכולים לכתוב גט לשמה, ומחמירים שאף בכתיבת שאר הגט, שאינו צריך כתיבה לשמה (לפחות מהתורה), אין חש"ו יכולים לכתוב אא"כ גדול עומד ע"ג. וכ"כ השו"ע (אבה"ע, קכג א). אולם הנראה שאין הכרח לדמות את דין הגט לדין מצת מצוה, כיוון שיכול להיות שבגט יש סיבה מיוחדת לדין זה, וכדברי הרא"ש בגיטין (פ"ב סי' כה) שזה משום שאין בהם דין שליחות, ואין זה כלל גורף לגבי חש"ו, ואם כן חזר הדין והקושיא. הרמב"ם שלא התייחס לדין זה בהל' חמץ ומצה, ובהל' ס"ת (פ"א ה"יא) בדין עיבוד העור לשמה כתב רק את דין גוי שפסול, ואילו את דין חש"ו – השמיט. והיוצא מזה שלא גילה לנו דעתו ביחס לדין זה, ואולי אף אצלו דין זה היה בספק[2].♦
דעת הגר"א
אמנם, לא כן הגר"א שכתב (תס, א) שכדברי הרי"ף בגיטין כן הוא בדין מצה לשמה, ומשמע להדיא שהבין בדבריו שאין חש"ו וגדול עומד ע"ג יכולים לעשות מצוה לשמה. ולפ"ז אין כל קושי בין הגמ' בחולין לגיטין, אלא אדרבה הכל מתיישב יפה, שהרי דין חש"ו בשחיטה אליבא דחכמים מובן, שכן גם שם אינם יכולים לשחוט לשמה. אמנם כאמור דברי הגר"א אינם מוכרחים, וכפי שהערנו מלשון הרמב"ם בהל' ס"ת, ועדיין מוטל עלינו ליישב את הסוגיות בגיטין ובחולין יחדיו.♦
שיטות אחרות בראשונים
אולם ראשונים אחרים נקטו כתירוץ רב הונא, שכאשר גדול עע"ג יכול לכתוב את הגט כולו אע"פ שצריך לשמה. ולפ"ז עולה סתירה, שהרי בגמ' בחולין ראינו שחש"ו אינם יכולים לשחוט בכוונה (לשם שחיטה) כי אינם יכולים לכוון דעתם. ותירצו מספר תירוצים, לפי שיטתם:א. תוס' (חולין יב: ד"ה מאן תנא): יש הבדל בין 'גדול עע"ג', שפירושו שהגדול מלמד ומזהיר אותו למה שהוא עתיד לעשות ולכן אפשר בגט, לבין 'אחרים רואין אותם', שאין זה עוזר לעניין כוונת החש"ו. ולפ"ז במצה של מצוה מועיל גדול עע"ג חרש וקטן שיש להם דעת קלושה, אבל שוטה בכל אופן פסול.
ב. שו"ת הרשב"א בשם ר' יונה (ח"א סי' כו): גדול עומד ע"ג חש"ו מועיל רק במקום שבמציאות שייכת תורת שליחות, שהרי הוא יכול לשלוח אדם שישחט לו, וכאילו דעת השולח בשליח. ואה"נ שאילו היה גדול עומד ע"ג חש"ו אזי מועיל גם בשחיטה. ולפ"ז יוצאים במצה של חש"ו שגדול עומד ע"ג.
ג. חידושי הרשב"א (חולין יב:) בשם ר' יונה: געע"ג חש"ו מועיל רק במקום ששייכת תורת שליחות במהותה. ובשחיטה, שכל אדם רגיל יכול לשחוט, הרי שצריך רק את דעת השוחט עצמו, וממילא אין שום משמעות לדעת השולח, לכן אינו מועיל. משא"כ בגט, שחייב את דעת האיש המגרש שימנהו שליח לכתוב גיטו. ולפ"ז, במצה של מצוה, שכל אחד יכול ללוש ולאפות, אין תורת שליחות ולכן אין יוצאים של חש"ו שגעע"ג. ושאלנו את ר' עדיאל ברויאר (חוקר כתבי-יד) הי"ו מה כתב הרשב"א מאוחר יותר? וענה שהתשובות נכתבו בגיל מבוגר שלו, כשיצא טבעו בכל ישראל. בניגוד לחידושים שמוכח שנכתבו בצעירותו בחיי רבנו יונה וכותב עליו "נר"ו'. ולכן נראה יותר שיש לקבל את דבריו בשו"ת.
ד. שו"ת הרשב"א (דעת עצמו): געע"ג חש"ו מועיל רק במקום שמוכח שדעת החש"ו היא אכן ככוונה הנצרכת לאותו מעשה, ואף במעט. וקרובים דבריו לדברי רבו (ר' יונה), וכפי שהביאם בחידושיו. ולפ"ד אין הוכחה לכוונת דעתם במצה כבשחיטה, ולכן אין יוצאים במצה שלהם אף שגעע"ג.
סיכום והכרעה
והנראה מכל האמור הוא, שחש"ו אינם יכולים לעשות מצוה לשמה אף כשגעע"ג מכיוון שאין להם מחשבה אף מדרבנן. מכיוון מהסוגיא בחולין עולה הלכה ברורה ומפורשת שחש"ו אינם יכולים לשחוט אליבא דחכמים שמצריכים שחיטה, ויתירה מזאת הסיקה הגמ' שלקטנים אין להם מחשבה אף מדרבנן, ובאופן פשוט הוא הדין לחרש ושוטה. ואף הרמב"ם, שלא פירש מה דעתו לעניין מצת מצוה, כן כתב את הכלל הנ"ל, וז"ל (הל' פסולי המוקדשין פ"א ה"ו): "הקטן אינו שוחט קדשים אף על פי שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה". ע"כ. וכן מצינו שהשווה דין זה אף לחרש ושוטה, וז"ל (הל' טומאת אוכלין פי"ד ה"ב): "המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהן הטל לא הוכשר, ואם נתכוון שירד עליהן הטל הוכשרו, לפיכך אם העלום חרש שוטה וקטן אף על פי שחישבו שירד הטל עליהן לא הוכשרו שיש מעשה להן דין תורה ואין להן מחשבה אפילו מדברי סופרים". ע"כ. ולעומת זאת, בסוגיא בגיטין נחלקו הראשונים, ואף אם נרצה לומר שאליבא כל התירוצים אין מי שחולק על הכלל שמכשיר מעשה חש"ו כאשר געע"ג, הרי סוף סוף עומדת מנגד הקושיא מחולין. ולכן הנראה הוא שכדברי הגמ' בחולין הברורים כל צרכם, כן יש לפרש ולהעמיד את דברי הגמ' בגיטין, וכמו שכתב הגר"א (לעיל). וכ"כ השו"ע (תס, א): "אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי, ולא על ידי חרש שוטה וקטן". ע"כ. וכן הוא להלכה. לגבי נכרי כולי עלמא מודו שאפילו אם גדול עע"ג אין יוצאים במצה זו, כיוון שעל דעת עצמו הוא עושה, כן עולה מהגמ' בגיטין. וכ"כ רב אחאי גאון (בשאילתות. מובא ברא"ש פ"ב סי' כו), הריטב"א, הרא"ה (כך הורה למעשה, אך להלכה דן שהשגחת גדול מועילה. ריטב"א פסחים מ.), בשו"ת הרשב"א (לעיל), וכן פסק השו"ע (לעיל). אמנם רב האי גאון (מובא ברא"ש פ"ב סי' כו) כתב שיוצא יד"ח במצה שאפאה נכרי לפני ישראל.♦
הנראה להלכה
אין נכרי, חרש, שוטה וקטן יכולים לעשות מצוה לשמה אף כאשר גדול עומד על גביהם. והוא הדין לעניין מצת מצוה הטעונה שימור לשמה.♦
ד. מצה שאינה צריכה שימור – האם יוצא בה יד"ח? ודין חלוט
האם יוצאים יד"ח במצה מחמשת מיני דגן שאינה יכולה להחמיץ?
כתוב בתורה: "לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי". (דברים טז ג). הברייתא (פסחים לה.) מסבירה מדוע לא יוצאים יד"ח מצת מצוה באורז ובדוחן אלא רק ב-5 מיני דגן, מחמת דרשת הפס' הנ"ל, וז"ל: "אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: אמר קרא: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות", דברים הבאים לידי חימוץ - אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון". ע"כ. בפשטות יש להבין את דברי הגמ' 'דברים הבאים לידי חימוץ', שכוונתה היא שמין הדגן בכללותו יש ביכולתו להחמיץ, וכפי ההקשר בסוגיא שיוצאים דווקא ב-5 מיני דגן ולא באורז ודוחן. אולם, יש אפשרות אחרת להבין, שהכוונה ל'עיסה' הספציפית העומדת בפנינו, והיינו שאע"פ שאותו המין יכול לבוא לידי חימוץ אינו די בכך, אלא צריך שאף העיסה הנ"ל יהיה בכוחה להגיע לידי חימוץ. והנפ"מ בין ההבנות בגמרא היא בעיסה שאינה יכולה להגיע לידי חימוץ, אע"פ שהמין בכללותו יכול להגיע לידי חימוץ (כגון חלה חלוטה).♦
שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ו ה"ה): "מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו". ע"כ. הרי לנו שמצה שלשה במי פירות בלבד ללא מים – יוצא בה יד"ח, אע"פ שמי פירות אין מחמיצין ואם כן לא שייך בהם שימור. ואין לפרש את דברי הרמב"ם בשהוסיף מים על מי הפירות, כיוון שמסתימתו 'מי פירות' משמע שרק זה בלבד. ולפ"ז י"ל שהבין את הגמ' כאפשרות הראשונה שהצענו.♦
שיטת הרמב"ן
אולם הרמב"ן כתב כאפשרות השנייה (מלחמת ה' על פסחים י: בדפי הרי"ף), שיש להוכיח שהן ר' עקיבא שסבר שעיסה שנילושה ביין שמן ודבש לא יוצאים בה (לה.), והן ר' יהושע בן לוי דאמר 'מכאן ואילך לושו לי בחלבא', בשניהם מדובר כאשר העיסה נילושה בתוספת מים. דאם לא כן, בוודאי אין יוצאים בה אלא שמסיבה אחרת, והיא מטעם שאינה יכולה להחמיץ ללא מים, וכך פירש את הגמ' דלעיל. והביא 3 הוכחות לדבריו: ראשונה, סברא: איתא בגמ' (לה.): "רב הונא בריה דרב יהושע: וכו' דאמר קרא: לא תאכל עליו חמץ (וגו') דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה - חייבין על חימוצו כרת'". נמצא שיש שני לימודים מן הפס' הנ"ל, הראשון שרק בדבר שיכול להחמיץ – אפשר לצאת יד"ח מצה וכדלעיל בגמ', והשני הוא שרק דבר שיוצאים בו יד"ח מצה – עוברים על חימוצו. ומהכלל השני רואים שהוא נידון בתוך מין החיטה, ויש אף עיסה ממין החיטה שאינה באה לידי חמץ. ולכן יש ללמוד שגם הכלל הראשון בא להוציא כל שלא מחמיץ אף מתוך 5 מיני דגן. ואע"פ שבגמ' נדחו דברי רב הונא, דהיינו הכלל השני, מ"מ עדיין מלמד הוא על הכלל הראשון. (*יש להעיר: שבאמת דבריו אינם מובנים, עד כדי שקשה להציע את ראייתו והבנתו). שניה, צריך שימור לשמה, ובזאת אין שימור כלל ולכן א"א לצאת בה יד"ח. שלישית, בירושלמי (פ"ב ה"ד) כתוב שאין יוצאים במצה רבוכה (=קמח שנחלט ברותחים) משום שאינה יכולה להחמיץ לכן א"א לשמר אותה. ומחמת כן אין יוצאים בכל דבר שא"א לשמר.♦
קשיים בשיטתו
אמנם יש מס' קושיות בדבריו. לגבי הטענה הראשונה שהציג, י"ל שבאותה מידה שנדחו דברי רב הונא, כך נדחה גם הלימוד היוצא מן הכלל השני על הכלל הראשון, שהרי הכלל השני – ליתא. (את הקושיות לגבי הטענה השנייה והשלישית נציג בהמשך בעז"ה). כעת נציג את הירושלמי שהביא הרמב"ן. איתא בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד): "והיידא אמרה דא יכול יצא ידי חובתו ברבוכה? ת"ל (שמות יב יז) ושמרתם את המצות, מצה שצריכה שימור יצאת זו שאינה צריכה שימור. מפני שאינה צריכה שימור. הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה". ע"כ. הרי מבואר שאין יוצאים יד"ח במצה רבוכה, שהיא קמח שנחלט במים ולאחר מכן טוגן בשמן, וכדאיתא בספרא (צו פרשה ג פ"ד סי' ו): "תעשה מורבכת מלמד שנעשית ברותחים כל צורכה". ע"כ. כלומר שאף נתינת המים הראשונה אף היא הייתה ברותחין, הרי שמורבכת היינו חלוטה. ומכיוון שחלוט אינו בר חימוץ, הרי שעיסה זאת מעולם לא היה באפשרותה להחמיץ, וממילא לא שייך בה 'שימור', ולכן אין יוצאים בה יד"ח. הרי לנו שדין זה לעיכובא. זאת דעת הירושלמי, אולם לא מצינו התייחסות ישירה של הבבלי לשאלה האם שימור מעכב, אך כן מצאנו התייחסות למושג 'רבוכה', וכדלהלן.♦
סתירה בבבלי בדין חלוט
וכדי לברר את דעת הבבלי לגבי דין מצה רבוכה שהובא בירושלמי יש לנו לברר את דינו של חלוט (שהיינו רבוכה). מצינו בבבלי 4 מופעים של המושג 'חלוט'. ראשית, איתא בברייתא (פסחים לו:): "תנו רבנן: לחם עני - פרט לחלוט ולאשישה". הרי שאין יוצאים יד"ח בחלוט משום שאינו 'עוני', ודלא כאשישה. שנית, בגמרא ביבמות (מ.): "אלא חלוט - מצה היא דקאמרינן, למאי הלכתא? לומר, שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אף על פי דחלטיה מעיקרא, כיון דהדר אפייה בתנור - לחם עוני קרינא ביה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח". ע"כ. הרי שיוצאים יד"ח בחלוט (שחזר ואפאו). לכאורה עולה סתירה, מחד נאמר בברייתא דלעיל שאין יוצאים יד"ח בחלוט, אולם מאידך ביבמות מבואר שיוצאים בו. שלישית, בגמ' פסחים (לז.-לז:) מצינו 3 מקורות של חז"ל העוסקים בסוגי לחם הפטור מהפרשת חלה, ובין דבריהם מצינו גם חלוט. ברייתא: "תנו רבנן: וכו' וחלת המסרת וכו' פטורים מן החלה. מאי חלת המסרת? - אמר רבי יהושע בן לוי: זה חלוט של בעלי בתים". עכת"ד. הרי שחלוט פטור מחלה. ברייתא (לז:): "המעיסה - קמח שעל גבי מוגלשין (=מים רותחים), החליטה - מוגלשין שעל גבי קמח (=חלוט) .. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה, עשאן באילפס - פטור, בתנור – חייב". עכת"ד. הרי שחלוט פטור מחלה מטעם שנעשה באילפס. ברייתא: "יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה? תלמוד לומר לחם, רבי יהודה אומר: אין לחם אלא האפוי בתנור. (ולמסקנת הגמ' יש להסביר את הברייתא באופן הבא:) דתנא קמא סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור – 'לחם' קרינן ביה". עכת"ד. כלומר, אמנם סתם חלוט פטור מן החלה מטעם שנעשה באילפס, אולם אם חזר ואפה את החלוט, מעתה הוא קרוי 'לחם' וחייב בחלה. (למסקנת הגמ' דברי ר' יוחנן נדחו, והלכה כריש לקיש והלכה כת"ק בברייתא). היוצא מכל האמור שסתם חלוט אינו קרוי 'לחם' ופטור מחלה, אא"כ חזר ואפה את החלוט, מעתה קרוי 'לחם' וחייב בחלה. ולפ"ז מדוע חכמים פסלוהו ממצת מצוה משום שאינו 'לחם עוני', הרי היה להם לפוסלו מטעם שאינו לחם? בגמ' מנחות (נב: – נג.): "לא תאפה חמץ אלא חלוט. חלוט מאי ניהו? רביכה". עכת"ד. הרי שחלוט היינו מנחה רבוכה שאינה חמץ. ועוד, שמצד אחד היא באה כמנחה, וא"כ אינה נחשבת חמץ, אולם מאידך אינה נחשבת מצה מעלייא. ולמסקנת הגמ' שם הא דאמרינן חלוט חשיב מצה אינו לעניין סתם מנחה שלא כתוב בה שהיא צריכה לבוא מצה. וכעין הגמ' ביבמות.לסיכום, מפסחים (לו:) עולה שחלוט הינו לחם אך אינו עוני. מיבמות עולה שיוצאים יד"ח מצת מצוה בחלוט, וכעין זה מצינו במנחות שחלוט נחשב רבוכה דהיינו מצה. מפסחים (לז.-לז:) עולה שסתם חלוט אינו קרוי 'לחם' ופטור מחלה, אא"כ חזר ואפה את החלוט, מעתה קרוי 'לחם' וחייב בחלה. מכל המקורות הללו לא עולה שיטה אחת ברורה לגבי חלוט, אלא אדרבה מתעוררות מס' שאלות: כיצד פעם אחת חלוט קרוי אינו לחם, פעם שנייה קרוי לחם עוני, ופעם שלישית קרוי לחם חשוב? ויש ליישב ביניהם.
♦
שיטת בעלי התוספות
על הקושיות בבבלי דלעיל מצינו תירוצים שונים בראשונים. התוס' כתבו (לו: ד"ה פרט לחלוט) שמה שאמרה הגמ' בפסחים (לז) שחלוט פטור מחלה, מדובר בבלילה רכה או עבה שלא אפאה, ואינו קרוי 'לחם'. ומה שאמרה הגמ' בפסחים (לו:) שחלוט חשוב ואין יוצאים בו יד"ח כיוון שאין בו עוני, מדובר בבלילה עבה שחזר ואפה אותה, וקרוי 'לחם'. וביבמות, מדובר בבלילה רכה שחזר ואפה אותה, וקרוי 'לחם עוני'.♦
שיטת רבנו אפרים והרמב"ן
הרי"ף כתב הן את הגמ' בפסחים (דף ל"ו), והן את הגמ' ביבמות, ולא ציין שיש קושי העולה ביניהן. אולם מצינו לר' אפרים מתלמידי הרי"ף (הובא במאור הקטן, פסחים יא. בדפי הרי"ף) שחילק, שבפסחים (ל"ו) עסקינן במים בלבד, ואילו ביבמות עסקינן בשאר משקין, כגון יין ושמן ודבש. וראייתו לדבר מכך שחלוט נסמך לאשישה, וכשם שאשישה היא דבר חשוב, כהוכחת הגמ', כך גם חלוט נפסל כיוון שהוא חשוב. וכ"כ הרמב"ן (מלחמת ה' על פסחים יא. בדפי הרי"ף) דממעיטן ליה מ'עוני', והביא הוכחה לדבריו מהספרי ששנה בדרשת הכתוב רק את המילה 'עוני' (אולם בספרי שלפנינו מופיע 'לחם עוני'), אלא שהקשה מניין לנו שעירב בה שאר משקין? דהרי לא חזינן להך בגמ'. ותירץ, שיש כמה סוגי חלוט: 'חלוט של בעלי בתים' – כל מעשיו ברותחין ואינו נאפה, ואף אם יאפה אינו קרוי לחם. 'חלוט של עניים' – וזהו חלוט דיבמות, שנחלט קצת ואח"כ נאפה. 'חלוט החשוב' – הוא חלוט שנתמעט מ'עוני', והוא המעיסה והחליטה דברייתא, והיינו שאחר שחולטים אותו חוזרים ועושים אותו בצק ואופים אותו.שיטת בעל המאור והראב"ד
אולם לא כן כתב בעל המאור (שם), שלפיו יש לחלק את דרשת הכתוב ולומר שחלוט נתמעט רק מהמילה "לחם", ואילו אשישה נתמעטה רק מהמילה "עוני". ותירץ שבפסחים (ל"ו) עסקינן בחלוט שכל מעשיו ברותחים, ואילו ביבמות עסקינן בחלוט שחזר ואפאו. וכ"כ הראב"ד (בהשגות, שם). הנראה הוא שיש לתרץ שסתם חלוט הוא ללא אפייה, ועליו אמרה בגמ' שאין יוצאים בו יד"ח מצה, ונתמעט מ'לחם' כיוון שאף לעניין חלה אינו חשיב לחם ופטור, כדאיתא בפסחים לז. אולם חלוט שחזר ואפאו שם 'לחם' עליו וחייב בחלה, ואף יוצאים בו יד"ח כדאמרינן ביבמות. וכדברי בעל המאור והראב"ד. ולפי פי' זה כל הגמרות מסתדרות יפה. משא"כ לפי שאר התירוצים התלויים בחילוקים שלא ראינו אותם בגמ'.♦
סיכום והכרעה
למסקנה, מצינו מחלוקת בין הירושלמי לבין הבבלי. הירושלמי סבר שאין יוצאים יד"ח במצה רבוכה כיוון שאין בה שימור, לעומת הבבלי שסבר שחלוט היינו רבוכה ויוצאים בו יד"ח מצה אם חזר ואפאו, אע"פ שלא יכול לחול בה שימור. וממילא מובן מדוע טעם הירושלמי שדין שימור הוא לעיכובא לא נמצא כמותו בתלמוד הבבלי, ופשוט משום שאינו סובר כך ולא עוד אלא להפך. ולפ"ז נדחו טענותיו של הרמב"ן. וכמובן שיש להעדיף את הבבלי על הירושלמי, ויש להסיק שיוצאים במצה שאין בה שימור שהרי הבבלי סובר כך, וכמו שכתב הרמב"ם (לעיל). לעניין חליטה בימינו, כבר גזרו הגאונים שאין לחלוט כיוון מי שיודע כיצד לחלוט נכון ולעקור את כוח החימוץ מהקמח וכ"כ הרי"ף (יב.): "וחליטה נמי ליכא בזמן הזה מאן דידע למיחלט הילכך אסור". ע"כ. וכ"כ השו"ע (תנד, ג): "ליכא בזמן הזה דידע למחלט, הילכך כל מין חליטה אסור". ע"כ.♦
הנראה להלכה
א. מצה שאינה צריכה שימור – יוצאים בה יד"ח.ב. בימינו, אסור לחלוט עיסה ולעשותה מצה, משום גזירת הגאונים דחששו לחימוץ.
ג. חלוט רק ברותחין – פטור מחלה ואינו יוצא בו יד"ח מצה, משום שאינו 'לחם'.
ד. חלוט שחזר ואפאו בתנור – חייב ב'חלה' ויוצא בו יד"ח מצה, אולם כיום אין עושים אותו משום חשש חימוץ, ואין לאוכלו.
ה. מעשה אלפס [=מחבת] – פטור מ'חלה'.
♦ ♦ ♦