אחיזת ספר תורה בזמן קריאת המגילה

הערות שוליים

1. ↑ הלחם משנה על הרמב"ם שם, מסתפק האם דעת הרמב"ם כהסברו של רש"י שהסיבה ששמואל אוסר לאחוז בסכין, מעות, קערה וככר, בזמן התפילה היא בשל טרדת המתפלל מחשש שמא יפלו ויפסדו, או שדעת הרמב"ם היא כרבינו יונה, שכתב בפירושו על הרי"ף במסכת ברכות דף יד ב: "ואית דמפרשי דמאי דנקט סכין וקערה וככר ומעות, לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, והוא הדין שאין לו ליטול בידו שום דבר בשעת התפלה אלא לולב בלבד, שהתירו משום חבובי מצוה, לא ימעט בזה כוונת התפילה, ולפי זה הפירוש, צריך ליזהר שלא יקח אדם שום דבר בידו בשעה שיתפלל, מפי מורי הרב נר"ו". אלא שלדעת הרמב"ם אין טעם האיסור להחזיק כלי שאין חשש שיפול וישבר מחשש לביטול הכוונה, כמשתמע מדברי רבינו יונה, אלא בשל כך שאין הדרך לעמוד כך בפני גדולים, ואין זה בגדר הדרת קודש, והוא מצד תיקון המלבושים. ובזה יובן הקשר של איסור אחיזת ספר תורה ותפילין להלכות אלו, שהן מצד תיקון המלבושים, ואילו איסור אחיזת ספר תורה הוא מצד טרדה. אלא שאיסור אחיזת ספר תורה נאמר אגב איסור אחיזת כלים ומעות, ולכן הרמב"ם לא היה צריך לתת טעם לאיסור אחיזת כלים ומעות בזמן התפילה, שהן נכללים בתיקון המלבושים, שהוא עניינן של הלכות אלו. אך בכל אופן מהרמב"ם נראה שהאיסור הוא בשמונה עשרה בלבד. ויעוין במאמר מרדכי סימן צ"ו שהביא דעות שונות בביאור דברי הרמב"ם.
2. ↑ בחידושי מהר"ם בנעט מסכת ברכות דף טז א בד"ה מה שאינן כתב: "אבל בקריאת שמע כתב הרמב"ם [בפיה"מ] והרע"ב דבפסוק א' לא שייך ביעתותא, ואינהו לטעמייהו דלא בעי כוונה אלא בפסוק א', וגריעותא דקריאת עראי בפרק א' ליכא בבטלין אלא בעוסקין, אבל להתוס' בד"ה הא, דלהחולקין על רבא איירי דוקא בבטלין כל פרשה ראשונה ואפילו הכי אינן יורדין, קשה טובא מה בין פרק א' לתפלה דצריך גם כן כוונה רק באבות כמפורש בש"ס ס"פ אין עומדין, [ל"ד ב'], וצריך לדחוקי, דזה מקרי יכול לכוין שהרי יכול לירד וצע"ג".וכוונתו היא שיתכן שלכתחילה חייבו חז"ל את הפועל להסיר כל דבר הטורדו ומפריע לכוונתו, כדי שיתאפשר לו לכוון בכל תפילת שמונה עשרה, למרות שבדיעבד רק הכוונה בברכת אבות מעכבת. והמהר"ם בנעט ראה בכך דוחק.ולהלן נראה שדעתו של הרי"ד היא שמשום ביטול מלאכה התירו לפועלים כל דבר שהותר לאחרים בדיעבד. ולפי זה, מה שכתב הרמב"ן במלחמות ה' "שאין מטריחין על הפועלים אלא לצאת ידי חובה בלבד", הינו רק לדעת נוטה שבפועלים אין חוששים לעראי בכל הפרק הראשון, אך לדעת הרי"ף הטריחו את הפועלים גם בדברים שאינם מעכבים לפי דעת חכמים. ויעוין מלאכת שלמה ברכות ב ד שהטריחום לרדת למטה, אף שבדיעבד יצאו בתפילה בראש הנדבך. ולפי זה עיקר ראיית התוס' רי"ד שאין איסור עראי בקריאת שמע הוא מקריאת שמע של רבי לדעת בר קפרא שאינו חוזר וגומרה, או שלדעתו התירו לפועלים כל מה שאינו מעכב, ויעוין לחם יהודה הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ח.וידועים דברי הגר"ח הלוי ברמב"ם ריש הלכות תפילה, שחידש שבתפילת שמונה עשרה יש חיוב כוונה שעומד לפני השכינה, וכוונה זו מעכבת בכל התפילה, ובגליונות החזון איש דחה את דבריו. והרמב"ם כאן לא הזכיר כוונה זו בפירוש לגבי פועלים, אלא רק את ההבדל של משך הזמן.וברשימות שיעורים להגרי"ד סולובייצ'יק הקשה, שהרי הרמב"ם הביא דין זה בפרק ה, ובראש הפרק כתב הרמב"ם: "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה". ובהלכה ו החל לפרט את תיקון המקום, ובהלכה ח' כתב: "האומנין שהיו עושין מלאכה בראש האילן או בראש הנדבך או בראש הכותל והגיע זמן תפלה יורדין למטה ומתפללין וחוזרין למלאכתן". הרי שדין זה הוא מדיני ההכנה לתפילה כדי לאפשר את הכוונה במשך כל זמן התפילה, ולא מפני שבשל הטרדה לא יוכל לכוון שעומד לפני המלך. ומה שכתב הרשב"א בברכות יג ב לגבי כוונת קריאת שמע: "אבל כאן צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב, וכענין שאמרו ג"כ בברכה ראשונה של תפילה", אין כוונתו שזו הכוונה היחידה בתפילה, אלא שלגבי כך שאין להרהר בדברים אחרים שווה כוונת פסוק ראשון לשמונה עשרה. ויעוין בביאור הלכה בסימן צ"ח סעיף ג על מה שכתב השולחן ערוך שם סעיף ג: "יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה". שכתב שלדעת כמה פוסקים תפילה בדרך תחנונים היא לעיכובא: "מה מאוד צריך האדם ליזהר בזה כי יש כמה פוסקים המצריכין לחזור ולהתפלל מחמת זה הלא המה הב"ח והא"ר, וכן מוכח מהב"י והמאמר מרדכי ומגן גבורים, הוכיחו מהרמב"ם [פ"ד מה"ת הלכה ט"ז] דסבר ג"כ הכי, ולדעתי אין ראיה כל כך, דכה"ג מה שאמר שם לפיכך צריך לישב מעט וכו' בודאי הוא רק לכתחילה, וכן הפמ"ג כתב דיש לחוש לחשש ברכה לבטלה ואין להחמיר דיעבד ועכ"פ לכתחילה מאוד יזהר בזה. עוד נ"ל פשוט דאפילו לדעת המאמ"ר ומגן גבורים אין לעיכובא רק באבות לבד, ובשאר ברכות רק לכתחילה, דהלא לדידהו עיקר הטעם משום כוונה, וכמו שהוכיחו מהרמב"ם וא"כ בשאר ברכות לא הוי לעיכובא דיעבד". ולכאורה נראה כן ממה שהרמב"ם לא הביא הבדל זה בפועלים, ונראה מדבריו שאינו לעיכובא, והתירו בפועלים גם דברים שאינם לכתחילה, משום ביטול מלאכה.
3. ↑ בתרומת הדשן סימן יז כתב בטעם איסור אחיזת ספר תורה: "שלבו דואג על הספר שבידו שלא יפול לארץ ולא יוכל לכוון". ומשמעות דבריו כדעת הב"ח. ואילו בשו"ת בנימין זאב סימן קע"א כתב: "שאסור לאחוז בידו ס"ת ותפילין בשעת תפילה שמא יתבטל מכוונתו", ומשמע שהוא סובר כט"ז.
4. ↑ מקור דברי הרמ"א הוא מדברי תרומת הדשן סימן יח וז"ל: "שאלה. המשכים ואומר ברכות ושבחות עד ברוך שאמר, וחוזר לביתו ועשה צרכיו וחפציו, שפיר קעביד או לאו. תשובה. יראה דלא שפיר קעביד, דגרסינן פרק היה קורא, אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיתפלל, וסתם תפילה המוזכרת בתלמוד הוא תפלת שמונה עשרה, ואם כן לא יועיל מה שאמר ברכות ותשבחות כבר בבית הכנסת, דאתפילת שמונה עשרה, שנקבעו עיקר לעבודת המקום ב"ה וחמירי טפי לכמה מילי אפילו מקריאת שמע, קפיד תלמודא להקדים אותה לעשיית חפציו, והכי מוכח ע"כ מהא דגרסינן כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשה במה וכו', מיתיבי רב ששת ובין הפרקים שואל מפני הכבוד, תרגמא רבי אבא במשכים לפתחו, והשתא אי לא קפדינן אלא שיאמר ברכות ותושבחות קודם עשיית חפציו, אם כן מה פריך מהא דשואל בין הפרקים, דהתם על כרחך כבר אמר לכל הפחות ברכת יוצר אור. והיינו ברכות ותושבחות טובא, אלא על כרחך דווקא אתפלת שמונה עשרה קפדינן כדמשמע הלשון עד שיתפלל והיינו תפילה סתם שבתלמוד, והך הנותן שלום לחבירו ועושה חפציו מילתא חדא אינון, דגרסינן נמי התם אהא דקאמר כאילו עשהו במה קאמרת, אמר ליה אסור קאמינא, וכדרב אידי בר אבין, דאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשי, אסור לאדם שיעשה צרכיו קודם שיתפלל ע"כ. הא קמן דמילתא חדא אינון, אמנם ראיתי רבים המדקדקים שהיו נמנעים ללכת לצרכיהם בשחרית, עד שהיו נכנסין בתחילה לבית הכנסת ולומר ברכות ותושבחות, ואחר כך היו הולכין לצרכיהם אנה ואנה. והנראה לעניות דעתי לפום דינא דתלמודא כתבתי".ואם כן, לדברי התרומת הדשן בתשובה זו, שכתב את כל כולה להוכיח כי בסתם לשון תפילה שבתלמוד הכוונה היא לשמונה עשרה בלבד, הרי שגם האיסור שלא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, גם הוא רק בשמונה עשרה, כפשטות לשון הרמב"ם והשולחן ערוך, ואילו בברכות קריאת שמע מותר לאחוז בספר תורה, כפי שמותר לעשות מלאכה, כמבואר לעיל, שלא כדעת הט"ז בסימן קצ"א. ובוודאי שאין חיוב להסיר כל דבר הטורדו כמו בשמונה עשרה. ויתכן שהסיבה שלא רצו ללכת לצרכיהם אנה ואנה לאחר ברוך שאמר היא כדי שלא להפסיק בדיבור מתוך מו"מ, או שלא רצו לשהות בהליכתם ובמלאכתם כדי לגמור את כולה לכתחילה, יעוין מהר"ם מינץ סימן ח, ומהרי"ל הלכות תפילה ז (אמנם שם כתב חצי שעה ויותר) ומגן אברהם נג ס"ק ה. ובמקור חיים לבעל החוות יאיר בקיצור ההלכות סק"ד כתב: "ואף העיון בספר נראה לי פשוט לאסור, שהרי יש הפסק מחשבה והוא העיקר". ואף אם נאמר שהתרומת הדשן אכן אוסר לעשות מלאכה בפסוקי דזמרה, מנא לן שצריך להסיר כל דבר הטורדו בפסוקי דזמרה כמו בשמונה עשרה, שהרי התרומת הדשן דיבר על מלאכה בלבד, שהיא מעכבת גם בדיעבד בפסוק ראשון של קריאת שמע משום שהיא מבטלת את האפשרות לכוון מכל וכל. ולא ניתן להקיש מכך לאחיזת ספר תורה, לפחות לדעת הט"ז. ובשו"ת מקור חיים תשובה ב דן בכתיבה בתוך פסוקי דזמרה וכתב: "אך אחר העיון, נראה מותר לכתוב כי לא גרע זה מהא דאיתא בגמ׳ברכות דף ט"ז האומנין עוסקים במלאכתם וקורין, ורק בקריאת שמע הובא באו"ח סימן ס"ג, שבטלים ממלאכתן בפרשה הראשונה, משום שלא יהא קורא עראי, לכן נידון דידן פשיטא שמותר לכתוב שלא גרע ממלאכה, גם היסח הדעת אין כאן, כיון שאסור לו לדבר ומוכרח לכתוב, מדכר דכיר, כו נראה לפענ"ד דברי חיים" וציין לדבריו בשו"ת יביע אומר חלק ט או"ח י, יעוי"ש שדן באריכות בכתיבה בפסוקי דזמרה. גם אם נאמר שאסור לעשות מלאכה אף תוך כדי אמירת פסוקי דזמרה מצד שאסור להתפלל בדרך עראי, כפי שניתן לתלות את האיסור בדעת הט"ז בסימן קצ"א ס"ק א והרמב"ן במלחמות ברכות ט א, היינו לעשות מלאכה כמו שכתב הרמב"ן שם: "שהמרמז והקורץ והעושה מלאכה דבר ברור הוא שאינו מכוון, ודבר זה פשוט אפילו לנכרי בשוק", וכן הט"ז בסימן קצ"א ס"ק א שכתב: "בודאי בכל המצות לא יעשה אותם ועוסק בדבר אחר כי זה הוא מורה על עשייתו המצוה בלי כוונה אלא דרך עראי ומקרה". אך אין חיוב לסלק מראש כל דבר הטורדו אלא בשמונה עשרה בלבד, ומדוע יש לאסור אחיזת ספר תורה בפסוקי דזמרה.ובשו"ת יגל יעקב או"ח סימן י כתב: "אבל מעשה בעלמא, פשיטא דהוי הפסק כמו בדיבור, והא דאומנין קורין בראש הנדבך בשעת מלאכתן, היינו משום דאומרים התיבות בשעת מלאכה, על כן לא נוכל לחושבו כהפסק". ולפי זה ודאי שמותר לומר פסוקי דזמרה וספר תורה בידו ואין בכך כל איסור. ומעשים בכל יום שבשני וחמישי אומר הגולל אשרי וקדושה דסידרא כשספר תורה בידו ואינו מניחו על התיבה, כפי שמפורש בארחות חיים חלק א כ"ז ובכלבו סימן כ והובאו דבריהם לעיל, שאמירת סדרא דקדושה היא כאשר הספר ביד הגולל, אף שוודאי שראוי לכוון בהם לפחות כמו באמירת פסוקי דזמרה.
5. ↑ ופירש רש"י: "יורד ומתפלל - דהא אינו משועבד למלאכה, שהוא ברשות עצמו. לפי שאין דעתו מיושבת עליו - מבעתותו, ואם הקלו אצל פועלים מפני בטול מלאכה, לא הקלו אצל בעל הבית", ומדבריו משמע שההבדל הוא רק בתפילה. וגם בראש הזית והתאנה אין ישוב דעת גמור כראוי לתפילה, אלא שפועלים, שהם ברשות אחרים, הקלו בהם משום ביטול מלאכת בעל הבית, אך בבעל הבית עצמו לא הקלו משום ביטול מלאכתו, משום שאינו משועבד לה. אולם בקריאת שמע, שלא צריך בה יישוב דעת גדול כל כך כמו בתפילת שמונה עשרה, הקלו גם בבעל הבית שאינו משועבד למלאכת עצמו. וכן נראה מדברי המאירי שכתב: "אף על פי שהקלו באומנין העושין אצל אחרים, בעל הבית העושה לעצמו יורד אף מזית ותאנה, שבעל הבית אינו רגיל בכך ואינו עומד בטוח בהן, ואפילו תאמר שמא בעל הבית הזה אומן הוא, מכל מקום אם הקלו בנשכר לא הקלו בעושה לעצמו, יש מי שאומר שאף לקריאת שמע לא הקלו בבעל הבית, ויש אומרים שלא חלקו בין בעל הבית לאומן אלא לתפילה שהיא צריכה כוונה יתרה, אבל לקריאת שמע אף לבעל הבית הקלו וכן עיקר". הרי שליש מי שאומר לא הקלו בקריאת שמע לבעל הבית העושה מלאכה לעצמו, וליש אומרים הקלו גם בעושה מלאכה לעצמו.הרא"ה שם פירש שההבדל בין פועלים לבעל הבית הוא "לפי שאינו רגיל בכך, פירוש, ומינה דאם היה בעל הבית אומן ועושה לעצמו, דינו כשאר אומנין דעלמא". ונראה שבבעל הבית העושה לעצמו ורגיל בכך, הקלו גם משום ביטול מלאכת עצמו אף בתפילה כמו לפועלים. והרי"ד בפסקיו שם כתב: "מתפללין בראש הזית ובראש התאנה, שענפיהן מרובין, ואין להם פחד ליפול, אבל לא בשאר האילנות, אלא יורדין למטה ומתפללין, אבל בעל הבית, אפילו בראש הזית ובראש התאנה לא יתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו ומתבעת שמא יפול. ואם היקלו אצל פועלין, מפני בטול מלאכה, שהן ברשות אחרים, לא היקלו בעל הבית שהוא ברשות עצמו, ואפילו טבעה ספינתו בים יש לו לכוין בתפילתו, ודווקא בתפילה מטרחינן ליה לבעל הבית, אבל לא קרית שמע, שכוונת קרית שמע מועטת היא, ויכול לכוין בראש האילן, מה שאין כן בתפילה דהויא רחמי ובעיא כוונה טובא". לדעת הרי"ד, ההבדל בין תפילה לקריאת שמע הוא בדרגת הכוונה ולא במשך הזמן הדרוש לכך, ובקריאת שמע לא הטריחו חכמים את בעל הבית, וכן כתב הרשב"א שם "אבל לקריאת שמע דינו כפועלים".ורבינו מנוח על הרמב"ם בהלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ד כתב: "ואף על פי שמקומות אלו אדם מתפחד בעמדו בהם, אפילו הכי קורא שם ואין מטריחין אותו לירד למטה, ודוקא אומנין אבל בעל הבית שאינו עוסק במלאכה אלא שעומד על פועליו לזרזם יורד למטה וקורא, שאם הקלו חכמים בפועלים שהם ברשות אחרים, או במי שהוא עוסק במלאכתו משום ביטול מלאכה לא נקל בבעל הבית". הרי שהוא מדבר רק על בעל בית שאינו עסוק במלאכה.
6. ↑ בשולחן ערוך סימן קצ"א סעיף ג נפסק: "אסור לעשות מלאכה בעודו מברך. (וכן הוא לעיל סוף סימן קפ"ג)". ומקורו בדברי הירושלמי מסכת ברכות פרק ב הלכה ה: "אמר ר' מונא, זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך. דלכן מה אנן אמרין יעשה מלאכה ויברך". הב"ח שם כתב לחלק בין קריאת שמע שהתירו בה עשיית מלאכה, לבין אמירת ברכה שאסור לעשות בה מלאכה: "אלמא דאסור לעשות מלאכה בשעה שהוא מברך, אלא יברך מקודם ואחר כך עושה מלאכתו, ולא דמי לקריאת שמע דעוסקין במלאכתן וקורין", אך לדעת הרמב"ם שבעל הבית העומד בראש האילן קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה, לא ניתן לחלק בין קריאת שמע לברכה, ובשתיהן מותרת עשיית מלאכה. ואילו הט"ז בסימן קצ"א ס"ק א כתב: "בירושלמי מוכיח זה ממה שאמרו שהפועלים לא יברכו אלא שתים מפני ביטול מלאכה של בעל הבית, למה לא יברכו השתים האחרונות והם עוסקים במלאכתם, אמר רב מונא, זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיברך. העתקתי זה כדי שלא תטעה לומר דוקא בשעת ברכת המזון אסרו בעשיית מלאכה ולא בשאר ברכות או תפילה, אלא דודאי גם בכל מילי דמצוה לא יעסוק בשיחה אחרת, ולא הזכירו זה כאן בברכת המזון אלא לתרץ קושיה, אבל בוודאי בכל המצות לא יעשה אותם ועוסק בדבר אחר, כי זה הוא מורה על עשייתו המצוה בלי כוונה אלא דרך עראי ומקרה, וזה נכלל במאמר תורתינו ואם תלכו עמי בקרי, שפירוש אף שתלכו עמי דהיינו עשיית המצוה, מכל מקום היא בדרך מקרה ועראי, נראה לי שבכלל איסור זה יש גם כן שלא לעסוק בתורה באותה שעה, כי זה גורם גם כן על ברכת המזון שהיא על צד המקרה והזדמן, ואפילו עוסק במצוה זו ועוסק במצוה אחרת עמה אינו נכון, כי אחד מבטל חבירו, נ"ל". הפרי מגדים משבצות זהב סימן קצא ס"ק א, כתב שלדעת הט"ז יש לומר שרק בקריאת שמע הותרה בה מלאכה "דכלימוד תורה חשיב, ושרי לעסוק במלאכתו בעת לימוד תורה, ודווקא בעוסק במצוה לבד מדברי תורה אסור לעסוק במלאכה. וגם כשמברך ברכת המזון אסור לעסוק ולעיין בדברי תורה". אך כאמור, לדעת הרמב"ם המתיר מלאכת בעל הבית אף בברכות קריאת שמע, לא ניתן לחלק בין ברכות לקריאת שמע. וכן הקשה המשנה ברורה סימן סג ס"ק י"ט: "משמע דמכאן והלאה מותר אפילו בברכות קריאת שמע, וכן מבואר בהדיא בסימן ס"ו בבית יוסף בד"ה ומה שכתב רק אם ארעו וכו' עי"ש ועיין לקמן בסימן קצ"א בט"ז סק"א וצריך עיון גדול".ובשו"ת שלמת חיים אורח חיים סימן יד כתב השואל: "יש מקום לומר דהט"ז סובר דבברכה דרבנן דוקא אם עדיין לא התחיל במלאכה אסור לו להתחיל באמצע שעוסק במצוה, אבל אם כבר הוא עוסק במלאכתו ונזכר שצריך לקרות ק"ש וברכותיה אין צריך להפסיק ממלאכתו כי אם בפרק ראשון, ובשו"ע (סוף סי' קצ"א סעיף ג') כתב: אסור לעשות מלאכה בעודו מברך, וכן הוא לעיל סוף סי' קפ"ג, ע"כ. וכתב שם במ"ב ס"ק ו: "אלא דשם מיירי שקודם התחיל במלאכה, וכאן מיירי שקודם התחיל לברך, והיא היא". עכ"ל, ויש לומר דבברכה דאורייתא כמו ברכת המזון, גם הט"ז מודה דאסור לעשות מלאכה בשעה שמברך אף אם התחיל קודם לעשות, אלא בברכה דרבנן אפשר דיסבור דאם התחיל קודם אין צריך להפסיק, ובזה יהא ניחא הדין דסימן ס"ג דשם מיירי דהתחיל קודם".הרמב"ן במלחמות ה' על הרי"ף ברכות ט א, ביאר בהרחבה את האיסור לקרוא קריאת שמע תוך הליכה ועשיית מלאכה אף לאחר הפסוק הראשון, משום שלא יהיו מצוות עראי עליו, ואף שלדעתו רק הפסוק הראשון הוא מדאורייתא. ובהמשך דבריו הוא דן בעשיית מלאכה בברכת המזון, ומביא את דברי הירושלמי כראיה לכך שאסור לעשות מלאכה בשעת ברכת המזון: "וכן בברכת המזון אין עוסקין במלאכתן ומברכין... אמר ר' מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שעה שיברך... וכל זה כדי שיעשה המצות עיקר ולא יעשה עראי, ומכאן אתה דן לקריאת שמע כמו שמפורש בירושלמי, אלא שהקלו בפרשה שניה בגמרתנו". מדבריו שכתב "ומכאן אתה דן לקריאת שמע", הרי שלדעתו ניתן ללמוד מהאיסור לעשות מלאכה בשעת הברכה לאיסור עשיית מלאכה בשעת קריאת שמע, ולדעתו אין לחלק ביניהם, שלא כחילוקם של הב"ח והפמ"ג.ולכאורה דברי הירושלמי עומדים בסתירה לדברי הרמב"ם, שכן אפילו בשל ביטול מלאכת אחרים לא הקלו לברך תוך עיסוק במלאכה, ואף ברכת הטוב והמטיב, שהיא מדרבנן, אסור לברכה תוך עשיית מלאכה, וכל שכן שאסור בביטול מלאכת עצמו. ולעיל נראה מרוב הראשונים שבדרבנן, בדבר שאין בו חובת כוונה, אין איסור לעשות את המצוה עראי ללא לימוד מפורש. ולדעת הרמב"ן איסור עשיית מצוות בדרך עראי הוא דין בכל המצוות, אלא שהדבר מסור לשיקול דעתם של חז"ל, שלא רצו להטריח על האדם יותר מדי.הפרי חדש אורח חיים סימן סג סעיף ח כתב: "מדברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות קריאת שמע [הלכה ד] משמע דאף על פי שהם אומנין בשכרן, מברכין לפניה ולאחריה. וכן מוכח מהא דאמרינן בירושלמי [ברכות פ"ב הלכה ה] זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיברך. ומשמע דוקא ברכת המזון דהויא דאורייתא אבל שאר הברכות יכול לברך אותן והוא עושה מלאכה".הפרי חדש הבין שדינו של הירושלמי הוא אכן דוקא בדאורייתא, אך בדרבנן מותר לעשות מלאכה בעת הברכה, ולכן הפועלים מברכים ברכות קריאת שמע, שחובתן היא מדרבנן, תוך כדי עשיית מלאכה. אכן במראה הנוגה הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ד תמה עליו: "ודבריו תמוהים, דהא מדברי הירושלמי הלז כל בתר איפכא משמע, דאפילו בברכות דרבנן אסור לברך אותם בעוד שהוא עושה מלאכה, שהרי כוונת הירושלמי היא לומר דלמה אמרו שלא יברכו אלא ב', מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, אמאי לא יברכו גם כן השתים אחרונות, ויהיו עוסקים במלאכתן, ואהא תירץ זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיברך, כלומר, דהיינו טעמא שלא יברכו השתים האחרונות גם כן בעוד שהם עסוקים במלאכתן, היינו משום שאסור לברך כשעושה מלאכה, ואם כן מוכח דאפילו בברכות דרבנן אסור לברך בעוד שהוא עושה מלאכה, דהא ברכת הטוב והמטיב לכו"ע אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי אמרו שאסור לברך אותה בשעת מלאכה, וכן נראה להדיא דעת מרן ב"י בסי' קצ"א שהבין כן בפשיטות בדברי הירושלמי הלז וכמו שכתבתי, ומן התימה עליו איך אישתמיט מניה דברי מרן ב"י הלזו וצ"ע".אכן הפרי חדש חולק על הרמב"ם, וסובר שהפועלים אינם מברכים כלל ברכות קריאת שמע, שכן גם ברכות דרבנן אסור לומר תוך כדי עשיית מלאכה: "ומיהו מלשון הברייתא [שם טז, א] דקתני הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומתפללין, ואלו מברכין לפניה ולאחריה לא קתני. משמע דדוקא קריאת שמע ותפילה אבל ברכות כיון שעושין בשכרן לא אטרחום רבנן, וכיון דכן כל ברכות אפילו דרבנן אסור לעשות מלאכה כשמברכין", לדעת הרמב"ם קשה לומר שברכות קריאת שמע יכללו במה שכתב הרמב"ן במלחמת ה' "שאין חכמים מטריחים על האדם יותר מדאי", שכן ניתן היה לומר זאת גם בברכת המזון, לכל הפחות בברכה רביעית. ונראה כי אכן לדעתו אין איסור לעשות מלאכה במקום ביטול מלאכה לפועלים או לבעל הבית בזמן ברכה. ומה שכתב הרמב"ם בהלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ד "מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה, וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתן עראי", אינו איסור בכל מצוות התורה, כדעת הרמב"ן והט"ז, אלא הוא דין מיוחד בפרשה ראשונה של קריאת שמע, כדעת הרשב"א.
7. ↑ ובשולחן ערוך בסימן תרפ"ט סעיף ו כתב: ומנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה. וצ"ב מה מוסיף מנהג זה על מה שכתב בשו"ע שם סעיף א: "ומחנכים את הקטנים לקרותה" (ומקורו בדברי הרמב"ם מגילה פרק א הלכה א יעוין בכס"מ). ובביאור הלכה שם כתב: "הנה בוודאי כוונת המחבר היא דוקא על קטנים שהגיעו לחינוך, דהקטנים ביותר רק מבלבלין כמו שכתב המגן אברהם, מאי שייך מנהג טוב, הלא מדינא מחוייב לחנכם בקריאת המגילה, או על כל פנים בשמיעה וכנ"ל, ואולי דבזה היה יוצא אם היה קורא לפניהם בביתם, אבל כדי לפרסם הנס ביותר, מנהג להביאם בבית המדרש שישמעו בצבור, כדי לחנכם שגם בגדלותם ישמעו בצבור". וצ"ע, שהרי מקור הלכה זו הוא בירושלמי מסכת מגילה פרק ב הלכה ה והביאו הטור שם: "ר' יהושע בן לוי עבד כן מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון", ונראה שהקריאה היתה בביתו ולא בבית הכנסת, ומנין לטור ראיה למנהג להביאם לבית הכנסת. ואם כוונת הטור והשולחן ערוך היא רק למקרה שאין אפשרות לקרוא במקום אחר, אם כן מדוע זה רק מנהג טוב ולא חיוב גמור מדין חינוך. ועל כרחך שכוונת הטור היא גם לקטנים שלא הגיעו לחינוך, אף אם איננו נוקטים להלכה כדברי ראבי"ה מגילה סימן תקס"ט שכתב: "ומיהו נראה לי כיון דתלי טעמא מפני שהיו בספק, ואפילו קטן שלא הגיע לחינוך רק שיודע להבין צריך לשמוע מקרא מגילה" (ויעוין הגהות מימוניות על הרמב"ם שם בדעת בה"ג). הרי שמנהג טוב יש בזה, ובוודאי שמדובר בקטנים שניתן להשגיח עליהם שלא יפריעו, אך עדיין לא הגיעו לחינוך.ולדעת מהר"י מולכו, שהביא הברכי יוסף בסימן צ"ו והביאו המשנה ברורה בסימן צ"ו ס"ק ד בקצרה: "הוא הדין שאסור להושיב תינוק לפניו בשעת התפילה, ומה שכתבו התוס' פרק קמא דחגיגה (ג א ד"ה כדי) להביא קטנים בבית הכנסת, היינו שלא בשעת התפילה, ואם הם בשעת התפלה מוציאין אותם לחוץ". הרי שאם נשווה את כוונת השמיעה לכוונת תפילת שמונה עשרה, ונאסור להחזיק ספר תורה בשעת קריאת המגילה, צ"ב מדוע הבאת קטנים לבית הכנסת לשמוע מגילה היא מנהג טוב, והרי אפילו קטנים שהגיעו לחינוך כתב במשנה ברורה שם ס"ק יח: "ובאמת מצד מצות חינוך צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה", וקל וחומר בקטנים שלא הגיעו לחינוך, ואיך נאמר שטרדה זו היא מנהג טוב. ועל כרחך שלמרות טרדה זו ניתן לשמוע את קריאת המגילה כהלכתה, ומכאן שניתן לשמוע את קריאת המגילה כהלכתה תוך אחיזת ספר תורה, שכן לדעת מהר"י מולכו, הברכי יוסף והמשנה ברורה, טרדת אחיזת ספר תורה וטרדת הושבת תינוק לפניו, שוות זו לזו.
8. ↑ במחזור ויטרי סימן קכ"ו וקס"ה כתב: "ואינו מברך המפטיר עד שיגלל ספר תורה, דגרסינן פרק קמא דסוטה, אמר ר' תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המפטיר. אינו מפטיר עד שיגלל ספר תורה. והאידנא נהוג עלמא מכי התחיל לגללו, דלאו דווקא שיגלל קאמר. ומכי התחיל כמאן דגליל דמי".ובעלי תמר לירושלמי מגילה פרק ד הלכה ג כתב: "ויתכן לכוון בדבריו עד שיגלל ס"ת, היינו בכריכת המטפחת. ומסיים דהאידנא נהוג עלמא מכי התחיל לגלול, היינו כשסוגר היריעות כמאן דגליל עם הכריכות המטפחות אף דפשיטות הלשון לא משמע כן".אך באורחות חיים חלק א הלכות קריאת ספר תורה מ"ו כתב, והובאו דבריו בב"י או"ח קמ"ז: "ולא יהיה פותח המפטיר להפטיר בנביא עד שיגלול הגולל הספר, פירוש שיתחילו לגוללו. ויש מפרשים עד שיגלול, שיהיה נסגר ויעתיקהו החזן מהבימה להוליכו למקום שיושב שם כשגוללין אותו. והמנהגות חלוקים בזה, והכל הולך אחר המנהג". ונראה שמנהג המחזור ויטרי היה כפירושו הראשון של הארחות חיים, שהגבהת ספר התורה היתה לפני הקריאה (כמבואר במחזור ויטרי סימן תקכ"ז, ובארחות חיים מה שמוסיפין בשני וחמישי אות ח), ותחילת הגלילה היתה לפני שהספר נעתק מהבימה, וכוונתו לגלילה על הבימה. אך בהעתקה מהבימה ובהלבשת המטפחות אין טרדה גדולה שבשלה לא ניתן לשמוע את ההפטרה. ובלבוש אורח חיים סימן קמז סעיף ז כתב: "כדי שלא יהיו העוסקים בתורה, המגביה והגולל והאוחז בעץ חיים, טרודין במצותן, ולא יוכלו לשמוע ההפטרה". ובשו"ת כנסת הגדולה סימן ג כתב, שדבריו מבארים את כוונת רש"י 'שלא יהו הגוללים טרודים' בלשון רבים. הסבר זה מתאים רק לדעת רש"י כפשוטה, שהטרדה היא עד לאחר הלבשת ספר התורה.הפרי מגדים באשל אברהם אורח חיים סימן קמז ס"ק י כתב: "ועיין ב"י [ד"ה א"ר תנחום], ובשו"ע פסק כיש אומרים דבעינן שיגמר הגולל הכל, והעולם לא נוהגין כן. שוב ראיתי שאינו כן, אלא יגמר היינו שיסגר הספר תורה בגלילה לבד, לא המפה, וכן נוהגין שממתין המפטיר בברכה עד שגלל הספר תורה לבד, לא המפה והמטפחות. ורש"י סוטה ל"ט [ע"ב ד"ה עד שתגלל] שיגלל "במטפחותיו". הרי שהפמ"ג הבין שדעת היש מפרשים היא שיש להמתין עד לסיום הגלילה כולל המטפחות, ולדעה הראשונה די בגלילת הספר וסגירתו ואין צורך להמתין להלבשת המטפחות, והפירוש השני מוסיף על הראשון. ולדעתו הפירוש השני זהה לפירושו של רבינו מנוח (בפרק יב מהלכות תפילה הלכה י"ג) שכתב וז"ל: "ולא יפטיר בנביא וכו' שלא יתחיל להפטיר תיכף שקרא בתורה אלא ימתין עד שיעמידנה במקום שנגללת שם, ויעמוד הגולל ממקומו". כלומר עד סיום כל הגלילה. ונראה שהיו מניחים אחר כך את הספר עד להכנסתו להיכל, והגולל היה עומד ממקומו, וכן נראה מתשובת הרמב"ם בלאו ב תשובה קנ"ב. אך הפרישה קמ"ז ו כתב בדעת הארחות חיים: "שהביא הבית יוסף שני פירושים מארחות חיים, דלפירוש ראשון סגי כשיתחיל לגלול, ולאידך פירושא סגי אפילו כשנסתלק הספר מעל השלחן, ואף אם לא התחיל לגלול כלל, דמשמע ליה דלא הוי טעם דרבי יהושע בן לוי משום טרדת הגולל, אלא משום שלא יסברו העם שההפטרה כתובה בספר תורה". וצ"ב, שהרי הארחות חיים כתב במפורש: "ויש מפרשים עד שיגלול שיהיה נסגר ויעתיקהו החזן מהבימה", ומכאן שהפירוש השני אינו בא להפחית מהפירוש הראשון אלא להוסיף עליו. ויעוין בשו"ת כנסת הגדולה סימן ב שדן בארוכה בדעת הארחות חיים, ומסיק שלפירוש ראשון בארחות חיים די בתחילת הגלילה, ולפירוש השני יש להמתין עד לסיום כל הגלילה. אך רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת מגילה יד ב ד"ה אינו כתב: "אינו מפטיר עד שיגלול הספר, יש לפרש עד שיהא הספר נגלל במטפחת שלו, ויש לפרש שיגלל שיהיה נסגר, שהעתיקו החזן מהבימה שקרא בו והוליכו למקום שיושב שם, בעוד שגוללין אותו, שלא נכרך במטפחת שלו, יתחיל להפטיר. ומנהגות המקומות חלוקין בזה הטעם". ומדבריו נראה כי פירושו הראשון הוא בפירוש רש"י, ופירושו השני הוא כדעת יש מפרשים בארחות חיים. ולפי זה לדעת יש מפרשים אין צורך להמתין עד סיום כל הגלילה והלבשת המטפחות, שלא כהבנת הכנסת הגדולה והפרי מגדים בדעתם.
9. ↑ כמתואר בסדר טרוייש סימן ו המדבר על ימים שיש בהם הפטרות "בעוד שאוחזים את התורה". וכן נראה מדברי התוס' במגילה ד א ד"ה פסק שכתבו: "ואין מחזיר הספר תורה למקומו אלא יושב ואוחז בידיו עד שקראו את המגילה". וכנראה שנהגו לאחוז את ספר התורה ביד גם בזמן אמירת ההפטרה, ולא נראה שאחיזת הספר ביד קשורה דוקא לפורים. וכנראה שלא נהגו להניח את הספר על התיבה מפני כבוד התורה, או בשל כך שעל התיבה מונח ספר ההפטרה או המגילה.מחברו של סדר טרוייש, ר' מנחם ב"ר יוסף ב"ר יהודה חזן, היה מרבני העיר טרואה שבצפון צרפת כמאה שנים אחרי תקופת רש"י, במאה הראשונה לאלף השישי (סוף המאה הי"ג). אביו, ר' יוסף ב"ר יהודה, נכדו של ר' ברוך ב"ר יצחק מרגנשבורג, היה רב וחזן בעירו טרוייש. ר' יוסף איזן וחקר את מנהגי התפילות ואת הסדרים והנוסחים שנהגו בקהילה על פי פסקי רש"י ותלמידיו, וכן הוסיף סדרים משלו, ובנו, ר' מנחם, כתב את הדברים בסדר טרוייש.
10. ↑ יעוין הערה יט מש"כ בדעת רבי אייזיק טירנא.
11. ↑ יעוין ב"י רפ"ד שהקשה עליו: "וראייתו איני מכיר, דפגמו של ראשון אינו כדמשמע מדבריו, אלא כדי שלא יאמרו שהוא פסול, והאי טעמא לא שייך במפטיר עד שלא יגלל ספר תורה". ולכאורה כוונת שבלי הלקט היא שכל עוד הספר פתוח וחד גברא קורא בשני ספרי תורה, נראה שעדיין לא הסתיימה הקריאה, אלא שהעדיפו לקרוא בספר תורה אחר. וכל שכן שיש פגם אם המפטיר קורא בנביא כאשר ספר התורה פתוח, שיסברו שהקריאה לא הסתיימה אלא שהעדיפו קריאה בנביא על פני קריאת התורה. והמאירי בחידושיו למסכת מגילה דף כה ב כתב: "אין המפטיר רשאי להתחיל בהפטרה עד שיגלגל הספר, ופירשו עד שיתחילו לגללו, ויש מפרשים עד שיסגר כדי לגללו, והכוונה שלא יתחיל עד שיודע לכל שכבר נסתיימה קריאת הספר". הרי שאף לדעת המאירי אם ספר התורה פתוח, נראה לציבור שעדיין לא הסתיימה הקריאה, ולמרות זאת העדיפו קריאה בנביא על פני המשך בקריאת התורה. וכעין שהסביר הר"י מיגאש סימן פ"ט את חובת המפטיר לקרוא בתורה: "שלא יראה שדחה את התורה ועבר מעליה, ואין מגמת פניו אלא לקרות בנביא בלבד ושאינו צריך לתורה". ויעוין ברש"י ובתוס' הרא"ש יומא ע א ד"ה משום פגמו.
12. ↑ לדעת הבית מאיר, צריך לומר כי בזמן גלילת התורה אין הגולל יכול לשמוע כלל את הקריאה, שכן הוא טרוד במלאכתו ואינו יכול לכוון דעתו לשמוע את הקריאה, ובזמן אחיזת ספר התורה הדבר תלוי במחלוקת הט"ז והב"ח וכדלהלן.נחלקו הב"ח והט"ז באו"ח סימן צ"ו, אם אחיזת ספר תורה בשמונה עשרה מעכבת את התפילה אפילו בדיעבד. הב"ח באות א כתב: "ועוד נראה לי דשלשה חילוקים בדבר, כל הני דאיכא טירדא דבזיון כתבי הקודש, אי נמי היזק בגופו או הפסד ממון, אסור לתפסן בידו, ואם תפסן צריך לחזור ולהתפלל". הרי שלדעת הב"ח אחיזת ספר תורה מונעת אפשרות לכוון את פירוש המילים אפילו בברכת אבות, ולכן גם בדיעבד יש לחזור ולהתפלל. והט"ז בס"ק א כתב: "נראה פשוט דאין זה אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל, ואפילו לדין התלמוד שכתב הטור בסימן ק"א שצריך לחזור בשביל חסרון כוונה באבות, מכל מקום כאן אף על פי שאחז ספר בידו, אינו מן הנמנע שיוכל להתכוין, ואם ברור לו שנתכוין ודאי יצא, ואם לא נתכוין לא יצא, אלא דחכמים אסרו לכתחילה לאחוז בידו ספר, דקרוב שיבא לידי ביטול כוונה ויעשה ברכה לבטלה, וזה פשוט לענ"ד, אלא שראיתי למו"ח ז"ל שכתב דאי עבר ותפס ספר תורה או תפילין בידו צריך לחזור ולהתפלל, וזה תמוה מאוד".ואם כן דעת הב"ח היא כי באחיזת ספר תורה בזמן התפילה, וודאי שלא ניתן לכוון את פירוש המילים גם בברכת אבות, ולדעת הט"ז רק קרוב הדבר שיבא לידי ביטול כוונה. ואם נשווה את כוונת פירוש המילים בזמן התפילה לכוונת הדעת לשמוע את מילות קריאת התורה, כדברי הבית מאיר, הרי שלדעת הב"ח האוחז בספר התורה אינו יוצא ידי חובת קריאת פרשת זכור ופרה, שהיא ארוכה יותר מברכת אבות, ולדעת הט"ז קרוב הדבר שלא יצא, ובוודאי שאינו שומע את ההפטרה כולה מפי המפטיר. ואם כן, בזמננו המגביה שהוא עיקר הגלילה (רמ"א קמ"ז ד ומ"ב שם ס"ק י"ט) הנוטל שכר כנגד כולם (מגילה לב א) אינו כיבוד כלל אלא לחש"ו הפטורים מקריאת התורה ח"ו, ואילו בגמרא שם נאמר כי הגדול שבהם גולל ספר תורה. ויעוין בשו"ת כנסת הגדולה סימן ג' בדברי ר"ש ן' עזרא, שאף שהגולל עסוק במצוה ופטור מן המצוה, המתינו לו לקריאת ההפטרה משום שאפשר לו לקיים שתיהן, "ועוד, שכפי מה שכתבתי למעלה שהגדול מאותם שקראו בתורה הוא יגלול הספר תורה, מה הועילו חכמים בתקנתם לתת כבוד זה לגדול מאחר שהוא מפסיד קיום שמיעת ההפטרה מפי המפטיר שהוא כמו שמיעת ספר תורה מפי הש"צ, ועם זה יבא לומר איני חפץ בתקנת חכמים, אשר על כן נמנו וגמרו לומר שלא יתחיל המפטיר עד שיגמרו כל הגלילה, כדי שיקיימו הגוללין שמיעת ההפטרה מפי המפטיר". ומה שדחאו הכנסת הגדולה בהגהתו: "אפשר לדחות דהועילו חכמים בתקנתם להיכא שאין שם הפטרה, כגון ב' וה' ומנחה של שבת ותעניות שאין בהם הפטרה", צ"ב, שהרי רש"י והריטב"א שם כתבו שמדובר גם ביום שיש בו ז' קרואים, וכן פשטות דברי הגמ' שלא חילקה בזה. מלבד מה שדבריו לא יועילו למנהגנו שהגולל אוחז את ספר התורה בפרשת זכור ופרה, שהיא ארוכה מברכת אבות.ובשערי אפרים שער י סעיף ו, הו"ד במ"ב קמ"ז כ"ט כתב: "ולא יפה עושין מה שמוסרין הספר לנער מנוער, שאין זה כבוד התורה, ועכ"פ יש למוסרה לבן דעת, ואף שאינו כדאי והגון לכך, אם ראית שהתורה חביבה עליו, בכדי לקרב ההמון לתורה". ולדברי הבית מאיר, לכאורה יפה הם עושים לתתו לנער שספק אם בלאו הכי ישמע את ההפטרה, כדי שכל הקהל ישמעו את קריאת התורה וההפטרה כראוי.
13. ↑ יעוין מגן אברהם סימן קמ"ז ס"ק יא ובמחצית השקל שם, אך יתכן שהטעם הוא בשל כבוד התורה שלא להוציאו מהארון לפני זמן הקריאה, שאין ראוי להוציאו ולא לקרוא בו מיד, ויעוין בהערה הבאה.
14. ↑ אמנם בביאור הגר"א, ובעקבותיו המשנה ברורה שם ס"ק כ"ד, כתבו שהטעם הוא משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות, אך לפי זה קשה מדוע רש"י וכל הראשונים לא פירשו כן את טעם הדין של אין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלל ס"ת משום חבילות חבילות, מלבד מה שהמצב לאחר הקריאה בספר התורה הראשון אינו דומה להעמדת שתי סוטות, ששתיהן צריכות עדיין לשתות. ויעוין במגן גיבורים שלטי גיבורים סימן קמז ס"ק ג, שבהוצאת שני ספרים יש יותר מקום לומר שאין כאן חבילות: "דבאמת אין צורך לקרות בשני ספרי תורות דהא יכול לגלול בין גברא לגברא כמו שכתבתי, ואם כן אינו דברים של חובה שני ספרים דוקא, ולכך שפיר יכולין להוציא שתיהם משום דאין בו משום אין עושין חבילות חבילות", אך בפתיחת הנביא וספר התורה יחד, יש יותר מקום לומר שיש בזה משום חבילות חבילות. והגר"א אכן הביא שיש מפרשים כן גם דין זה, אך רוב הראשונים שבידינו לא פירשו כן.ובשו"ת מנחת אלעזר חלק ב סימן נ"ד, הקשה שהרי אין חוששים לכך בהוצאה ובהנחת שניהם על הבימה, ועל כרחך שאין בזה חבילות כל עוד אינו קורא בשניהם יחד. ובטעם מנהגו של מהר"ם כתב: "ונראה משום כבוד הס"ת הראשונה, היינו שלא יהיה פתוח עוד". והוא דומה לפירוש השבלי הלקט לעיל, ולפירוש זה אין כל בעיה לאוחז ספר תורה לשמוע את הקריאה גם בזמן גלילת הספר. והלבוש פירש בדומה לפירוש רש"י לעיל.ובעלי תמר לירושלמי יומא פרק ז הלכה א כתב: "והנה לא ביאר האור זרוע על מי מסתמך מנהגנו, שהוא כנגד ירושלמי מפורש, וכבר התלבט בזה המגן אברהם בסימן קמ"ז ס"ק י"א והשאיר בצריך עיון, ולפי עניות דעתי ברור שחילוקי מנהגים אלו מקורם בחילוקי מנהגים בבבל וארץ ישראל, והכי דייקא לישנא דירושלמי רבי יוסה מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלאי וכו', משמע שרבי יוסה פקד על בר עולא שאף שמנהג א"י הוא להוציא שני ספרי תורה כאחד, מכל מקום אחר שבית כנסת זה הוא כנישתא דבבלאי, אל ישנה בזה מנהג בבלאי שמכניסין הראשונה ואחר כך מוציאין את השניה. ומצאתי מפורש כן בספר העתים סימן קפ"ז וז"ל: "ועוד אמר רב האי גאון מנהג בבבל משלימין הפרשה ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר יתגדל, ואחר כך נושאין אותו וקורין מסוף הפרשה או מספר אחר אם ההפטרה ממקום אחר". הרי לך שרב האי גאון מדגיש שזהו מנהג בבל, ודוק מיניה שלא כן הוא מנהג ארץ ישראל ושאר ארצות, וכמ"ש ברמב"ם שיש בזה חילוקי מנהגים". אך לעיל הבאנו שבסידור רס"ג אין הקפדה על כך, ובסדר רב עמרם מוזכר מנהג זה רק בסדר פסח, ואילו בשאר המועדים מוציאים את שני ספרי התורה יחד. וכן בספר האשכול סדר פרשיות והפטרות כ"ב, לאחר שהביא דברי הגאונים, הזכיר רק את המנהג להוציא את שני הספרים כאחד. ויתכן שהוא מנהג ארץ ישראל שהיו שנהגו בו בבבל. אך ברור שהמנהג המופיע בספר העיתים המתייחס גם לשבת שקוראים בה רק בספר תורה אחד, אינו בשל עשיית מצוות חבילות חבילות, אלא בשל כבוד התורה, שלא להשאיר את ספר התורה מחוץ להיכל ללא צורך. וזו היא גם סיבת הסוברים שיש להחזיר את ספר התורה בפורים לפני המגילה, כמו שכתב בסידור רש"י סימן ש"ל: "ויש שמחזירין אותו למקומו לכבודו קודם". ובמחזור ויטרי רנ"ב: "ויש שמחזירין למקומו לכבדו". ויתכן שהסיבה לדעת מסכת סופרים שאין לומר את הקדיש עד להכנסת ספר התורה להיכל, היא כדי למעט ככל שניתן את שהיית ספר התורה מחוץ להיכל. וכן ביאר באגרות משה אורח חיים חלק א סימן לח את דעת הירושלמי: "שבעצם הא הירושלמי בג' מקומות ביומא פרק ז הלכה ה ובמגילה פרק הקורא עומד הלכה ה ובסוטה פרק ז הלכה ו סובר כד אינון תרתי תי מייבל חדא ומייתי חדא ולא יוציאו שניהן כאחת, והמגן אברהם או"ח סימן קמ"ז ס"ק י"א נשאר בקושיה מאי טעמא לא עבדינן כירושלמי ומסכת סופרים, ומה שתירץ קרבן העדה ביומא בשירי קרבן ד"ה כד, דהטעם משום שאין זה כבוד הציבור שיהיו מצפין ודוממין עד שמביאין השניה, ור' יוסה סובר שאין חוששין לזה, ודאי הוא תירוץ דחוק, ובמראה הפנים בסוטה ד"ה והא, הוכיח שגם רבי יוסה סובר טעם דכבוד הציבור ומכל מקום סובר דלא יוציאו השניה עד אחר שיכניסו הראשונה להארון, והפני משה שם כתב טעם כדי להראות ולפרסם כבוד היום שנתחייב בו להוציא ב' ספרי תורה, וזהו טעם קלוש, דכשמוציאין בבת אחת ומחזיקין אותם עד שיגמרו כל הקריאות, הוא יותר פרסום, דהא ניכר זה כל הזמן, ואף להנכנסין והיוצאין שלא היו בבית הכנסת כל העת. אבל הטעם פשוט משום שסובר רבי יוסה שעמידה בארון הוא יותר כבוד להספר תורה ממה שמחזיקים אותה, וכבוד התורה עדיף מכבוד הציבור".על כל פנים, דעת הלבוש היא, כי האוחז בתורה יכול לשמוע את הקריאה כהלכתה, ואם כן ודאי שמנהג אשכנז שכתב הלבוש בסימן תרצ"ג סעיף ד', להחזיר את ספר התורה לפני קריאת המגילה, אינו בשל אי היכולת לשמוע את קריאת המגילה כהלכתה.
15. ↑ יעוין טור וב"י סימן רפ"ב. ובשו"ע או"ח סימן קמ"ו סעיף ב' כתב וז"ל: "כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה, אסור לספר אפילו בדברי תורה אפילו בין גברא לגברא וכו', ויש מתירים לגרוס בלחש, ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לספר תורה מותר לספר (בדברי תורה), ויש מתירין למי שתורתו אומנותו וכו', וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוון ולשמעם מפי הקורא, והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק לכוון דעתו ולשמעם מפי הקורא". ויעוין בנו"כ שם.ומה שכתב בחבלים בנעימים חלק ג סימן ל"ז כי לדברי הבית מאיר "בקריאת התורה אין חשש אף אם לא יכוון ויגרע שמיעת איזה תיבה", ולפי דבריו צריך לדחוק ולומר שהגוללים טרודים ולא ישמעו אף לא תיבה אחת, מה שאין כן האוחז השומע את רוב התיבות. וצ"ע, שהרי לב"ח ודאי יגרע שמיעת תיבה, ולט"ז קרוב שיגרע שמיעת תיבה, ומדוע לא חשו לכך עכ"פ בקריאת פרשת זכור ופרשת פרה, שהיא ארוכה יותר מברכת אבות. וכן היה צריך לחוש היכן שאין עשרה שומעים, ולא מצינו שחשו לזה כלל. המקורות להיותה של פרשת פרה מדאורייתא הם: דעת התוס' ברכות יג ד"ה בלשון הקודש נאמרה, נמצא בדפוס ונציה רפ"א רפ"ג (כפי שהביא הרב שמעון לוי במאמרו בשמעתין 161 תשס"ה) תרומת הדשן סימן ק"ח, ריטב"א מגילה יז ב ד"ה הא, ותוספות הרא"ש ברכות יג א ד"ה כל, וסוטה לב ד"ה קסבר. אך יעוין בביאור הגר"א תרפ"ה סעיף ז'.
16. ↑ הבית יוסף יורה דעה סימן רפב ו כתב: "כסא הוא כורסיא הנזכר בגמרא, והוא כי יש מקומות שמכינים שם כסא אחד להניח עליו ספר תורה ביום שמוציאין שתי תורות". וכן כתב שם הפרישה: "מגדל הוא הספסל גבוה שהוא על הבימה שמניח בו החזן הספר תורה כשקורא בו, וכסא הוא שמכינים שם כסא אחד להניח עליו ספר תורה, ביום שמוציאין שתי תורות". אך רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת מגילה דף ח ב: "כורסיא אסור, כסא לישב בו מי שתופס ספר תורה בידו". ויעוין בשו"ת דעת סופר סימן כ ובאגרות משה ח"א ל"ח (וקושיתו על המג"א סימן קמ"ז ס"ק י"א ובדבריו על כך שדברי הב"י אינם במקומם ולא הובאו במג"א החולק על הב"י, וצ"ב אחר שהם דברי ר"מ על הרמב"ם) ובשיח יצחק סימן תמ"ז.ומה שכתב בחבלים בנעימים ח"ג סימן ל"ז: "שאין שום נפקא מינה בין אם יאחזנה בידו או יניחנה על שולחן, דפשיטא שאסור להניחה בלי שמירה, ומוטל להשגיח עליה שלא תפול ותבוא לידי בזיון, ועל כן מפני שליבו עליה לשמרה וטריד לא יוכל לכוין לתפילה או למגילה, והא דמניחים אותה בזמן התקיעות, יש לומר דזמן מועט הוא לא חששו, מה שאין כן מגילה דהוא נוסח ארוך". ולדבריו יצא שבפרשת זכור או פרה, וכן הרוצה לשמוע את כל ההפטרה, עליו להחזיר את ספר התורה מיד בסיום הקריאה. אך גם מנהג תימן הקדום שנהג כך היה זה בשל כבוד ספר התורה, ולא כדי לאפשר את שמיעת ההפטרה, ודבריו צ"ע, שהרי בירושלמי ברכות פרק ב הלכה ה נאמר: "ר' יסא היה צוררן ותופשן בידו". ופירש הפני משה: "דכשהן צרורין נתישבה דעתו ואינו חושש שלא יפלו", וכן פירש שם בעל החרדים. הגם שמדברי הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, לא משמע שיש להקל בכך, יעוין שם במראה הפנים, היינו משום טרדת נפילה, או לרבינו יונה, משום שעצם ההחזקה ממעטת הכוונה, או משום שאין זה דרך לעמוד כך לפני גדולים ומצד תיקון המלבושים המתחייב משום הדרת קודש. אך להניחו על כורסייא באין חשש גניבה, אין כל טרדה. ובמשנה ברורה סימן צו ס"ק ד כתב: "ואף אם הם צרורין, טריד שמא יאבדו, אם לא שאוחזן באופן דליכא למיחש שמא יאבדו". ומקורו במגן גיבורים שם ס"ק ב שביאר כן את דברי הירושלמי, ובמתיירא מפני גנבים מצדד המשנה ברורה בשם הפרי מגדים להקל בספר תורה. ובשדה יהושע פירש את הירושלמי בחשש גניבה, כמו שמשמע שם מעות לפניו וכו'. ובכפות תמרים סוכה מ"א ב ד"ה מיתיבי כתב: "דספר תורה בחיקו אין כאן טרדא, דהאזור מעכב עליו שלא יפול".ובברכי יוסף אורח חיים סימן צו כתב: "הוא הדין שאסור להושיב תינוק לפניו בשעת התפילה, ומה שכתבו התוס' פרק קמא דחגיגה (ג א ד"ה כדי) להביא קטנים בבית הכנסת, היינו שלא בשעת התפילה, ואם הם בשעת התפלה מוציאין אותם לחוץ. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' ס"א". והובאו דבריו במגן גיבורים שם וכן במשנה ברורה שם ס"ק ד בקצרה. ובשו"ת דברי שלום או"ח ח"א סימן נ"א, הקשה עליו מדברי רבינו חננאל מסכת סוכה דף מא ב: "ואמר שמואל סכין וקערה ככר ותינוק כיוצא בהן, כלומר, אסור לו להתפלל ואלו בידו". ואף למהר"י מולכו הוא רק בקטנים שצריך לתת דעתו עליהם כשהם לפניו, ולא בספר תורה המונח על כורסייא במקום שאין חשש גניבה.ומה שכתב שהתקיעות הן זמן קצר ולא חששו, צ"ב, שעדיין לכאורה משך זמן התקיעות הוא כאורך ברכת אבות ולמעלה מזה. והרמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה י כתב: "המנהג הפשוט בסדר התקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא: אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם". ובמעשה רקח שם כתב: "ומחזירין הספר למקומו. בשתי נוסחאות אחרות כת"י אין שם תיבת למקומו. (כוונתו שיתכן שכוונת הרמב"ם היא החזרה לתיבה ולא להיכל, יעוין תשובת הרמב"ם בלאו ב קנ"ב) ובס' כת"י קדמון מצאתי לשון הרב אברהם בנו של רבינו וז"ל: "ואבא מארי ז"ל ומי שקדמו לו מחכמי המערב ז"ל מנהגם להחזיר ספר תורה למקומו קודם התקיעות כדי שלא ידברו העם בעת חזרת ספר תורה ויעברו על הראוי, כדי שלא תהא הפסקה בין תקיעה שמיושב לתקיעה שמעומד ואפילו במזמור וכיוצא בו ממה שנהגו לאומרו בעת חזרת ספר תורה, ועל זה ראוי לסמוך וכבר כתב הוא ז"ל זה המנהג בס' זמנים מהחבור, ומי שסומך על זולת זה ויקדים תקיעות שמיושב לחזרת ספר תורה למקומו, נוהג בזה מנהג בלתי נכון ע"כ". ואילו היה בהנחת ספר התורה על הדוכן או באחיזתו חשש לטרדה כל שהיא המפריעה לשמיעת קול שופר, איך רבי אברהם לא מזכירו, ולו מצד הידור כמו בשמיעת ההפטרה.
17. ↑ בחובת שמיעת ההפטרה, יעוין מגילה כא ב שהתירו רק לאחד לקרוא כמו בקריאת התורה, אלא שעל התרגום לא הקפידו ואפילו שנים מתרגמים, וברי"ף, ר"ן ורא"ש שם, ברמב"ם הלכות תפילה פרק י"ב הלכה י"א ובכסף משנה שם, וברמ"א רפ"ד סעיף ה מדברי הריב"ש סימן ל"ו. ובא"ר סימן קמ"ו ס"ק ז הקשה מדברי ר"ת שהובאו בלבוש רפ"ד א שמותר לספר, וכתב שרק בדברי תורה מותר. ובמאמר מרדכי קמ"ו ס"ק ט הקשה שמדברי רבינו ירוחם בשם מהר"ם מרוטנבורג, הו"ד בב"י שם, משמע שאסור גם בדברי תורה, וכן העיר הפמ"ג בסימן רפ"ד משב"ז א, ויעוין בשו"ת כנה"ג סימן ג. אך גם אם אין חובה גמורה לשמוע את ההפטרה, הרי שחז"ל רצו לתת לגולל את האפשרות לשמוע את כל ההפטרה, ויעוין בסוף הערה יט.
18. ↑ וכן הוא בכלבו סימן כ: "ונהגו רז"ל היכא דמקלע יום בשבת צריך להוציא שלשה ספרים, אם אין להם אלא שנים, קורים בראשון וגוללין, ונוטלין השני וחוזרין ונוטלין הראשון למפטיר".
19. ↑ ובמנהגי רבי אייזיק טירנא הגהות המנהגים שמיני עצרת ח כתב: "ואי ליכא אלא ב', קורין בראשונה וזאת הברכה ובשנייה בראשית, וחוזרין ולוקחין הראשונה וקורין למפטיר ביום השמיני עצרת. וכן בכל יומא דבעי ג' ספרי תורה וליכא אלא שנים, אבל היכא דאיכא שלשה אסור למעבד הכי, משום דברוב עם הדרת מלך". ויתכן היה לפרש את כוונת דבריו, כי כאשר גם הגוללים יקשיבו לקריאת התורה ויצטרפו בשמיעתם לקהל השומעים, יהא זה ברוב עם הדרת מלך (וראה פירוש רבנו חננאל יומא ע א ד"ה הרואה), ואם כן עיקר חששו משום בלבול הדעת.אך הגאון רבי יצחק נתן קופרשטוק זצ"ל, בעל מאורות נתן, במאמרו בקובץ בית אהרן וישראל פ"ח תש"ס, הקשה שהיה לו לכתוב טעם זה בצורה מפורשת, שלא יהיו הגוללים טרודים וישמעו קריאת התורה, וביאר שדבריו הם על פי דברי האור זרוע חלק א הלכות שליח ציבור סימן קטו, שיש ענין בריבוי המתעסקים בספר התורה, והוצאת הספר אינה ענין לחזן, וכתב: "ואיתא נמי פרק קמא דזבחים. הרי דברים קל וחומר ומה התם שכבר זכה שקבל הדם בידו, אף על פי כן נותן לאחר להוליך, ואותו אחר שוב נותן לאחר כדי לזרוק וכדי לקיים ברוב עם הדרת מלך, וכל שכן החזן שעדיין לא זכה בספר תורה, שיכול אחר להוציאה מן הארון הקודש ולתתה בידו כדי לקיים ברוב עם הדרת מלך". וכן דבריו באור זרוע חלק ב הלכות שבת סימן מב מדברי מסכת סופרים: "ולמה אמרו אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה, אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד אבות, וכתיב נמי ברוב עם הדרת מלך". ובמנהגי רבי אייזיק טירנא הגהות המנהגים מנהג של יום חול אות י"ט הביא: "בתשובה באור זרוע, הא דביש מקומות נוהגים לקנות הוצאה והכנסה כל אחד בפני עצמו, משום ברוב עם הדרת מלך". וכל שכן אם עוד אדם מתעסק בהוצאת ספר תורה שלישי, שיש בזה משום ברוב עם הדרת מלך.ומה שלא הביא את טעם הגמרא ביומא ע א שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור, ופירש רש"י "שיהיו מצפין ודוממין לכך", הוא משום שרצה להסביר מדוע העדיפו להוציא ספר תורה נוסף על פני גלילת הספר בזמן הקריאה, שגם בזה אין טרחא דציבורא, וכסיבה לכך כתב את הטעם של ברוב עם הדרת מלך. והקשה מדוע לא כתב את הסיבה בשל כך שהגולל את ספר התורה לא ישמע את קריאת התורה, כפי שחוששים שהגולל את ספר התורה לא ישמע את ההפטרה. אך במנהגי רבי אייזיק טירנא במנהג של שבת כתב: "לא יפטיר עד שיסיים הגולל לגלול, משום שגם הגולל יבין את המפטיר". והוא מדברי המרדכי מסכת מגילה פרק הקורא עומד רמז תתיג: "המפטיר לא יפטיר עד שיגלול ס"ת. פירש ה"ר שמואל מבונביר"ק עד שיגמור הגלילה, כדי שגם הגולל יבין את המפטיר". ומדברי המרדכי שכתב "יבין את המפטיר", נראה שהבין את כוונת רש"י שיש לסיים את הגלילה כדי לאפשר לגולל כשליח הציבור להתבונן בהפטרה, ולשמעה מתוך ריכוז בצורה המאפשרת כוונת הלב והבנה, ולא בשמיעת המילים בלבד. אך גם לדעת רש"י ניתן לשמוע את קריאת ההפטרה תוך כדי גלילת התורה, אלא שבזמן אחיזת ספר התורה ניתן לשמוע את הקריאה תוך התבוננות והבנת פירוש המילים.ויעוין שם שכתב בדעת השולחן ערוך, שאף שהביא בסימן קמ"ו את דעת המתירים לגרוס בלחש, יש לאפשר לגולל לשמוע את קריאת התורה וההפטרה אם רצונו בכך, ובמור וקציעה בסימן קמ"ד חילק בין עיסוק בדברי תורה, לבין עיסוק בצרכי בית הכנסת.
20. ↑ ואף שאינו מקור מצד עצמו, כידוע. אך כאשר בארחות חיים מובאים הדברים בשם רב יהודאי גאון וספר האשכול, ודברי האשכול מופיעים רק במהדורת אוירבך, נראה כי ניתן לסמוך על מהדורה זו המאששת את דברי הארחות חיים בשם בעל האשכול.
21. ↑ בהמשך דבריו כתב: "אין ש"צ רשאי להפשיט ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור. אמר רב יהודאי, אמרו מביאין ג׳ספרים וקורין בדאיכא, ואי ליכא אלא חד ליכרכיה וליקרי, ולא ליכרכיה ברבים. ואמר מר נטורנאי, מוטב לגוללו בציבור ולא ליבטל מלקרות, ומכל שכן שאפשר לגוללו בצד אחר בבית הכנסת שלא בפני ציבור, ודב מתתיה אמר, לא ליכרכיה בפרהסיא כלל, ודרב נטורנאי עדיף, ובדאיכא מייתי להו כחדא".הרי שדעתו היא שכאשר יש שני ספרי תורה יש להוציאם כאחד, ואינו מזכיר כלל את דברי הירושלמי להוציא כל ספר תורה בנפרד. כמו כן נראה, כי מחלוקת המרדכי, הריטב"א והרשב"א, שהביא הב"י באו"ח סימן קמ"ד, האם לגלול את ספר התורה בציבור כאשר יש רק ספר תורה אחד, מחלוקת קדומה היא, ונחלקו בה כבר הגאונים רב נטרונאי ורב מתתיה, ונראה שרב נטרונאי פירש את כבוד הציבור בצורה שונה מפירוש רש"י שהציבור דוממים ומצפים.
22. ↑ ומדבריו במאור הקטן ברכות דף ט א: "ולאו משום דלא לישוו ליה עראי כדברי הרי"ף ז"ל, ולטעמיה איכא לאקשויי מאי שנא בפרק ראשון דכתיב ודברת בם עשה אותם קבע, בפרק שני הא כתיב לדבר בם, ואפילו למאן דדריש ליה אגמרינהו לבנייכו כי היכי דניגרסינהו, אינו מוציאו מידי קבע מדכתיב בם, אלא אידי ואידי לההיא דרשה דדרשינן התם בדברי תורה כתיבי קראי, שיהא עוסק בם בקבע ולא לשוינהו עראי, ודיקא נמי מדקתני רישא ודברת בם, בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, ואמר רבא עלה השח שיחת חולין עובר בעשה, כלומר שאין לשוח אלא בדברי תורה, ועלה אמרינן עשה אותם קבע". משמע שגם לדעתו במצוות דרבנן שאין בהן צורך בכוונת פירוש המילים אין איסור לעשותן עראי, לכל הפחות במקום ביטול מלאכה. ולכן צריך לכך דרשה מיוחדת, וללא דרשה זו אין איסור בעשיית מצוות בדרך עראי.
23. ↑ הרי"ף לא הסביר את ההבדל שבין הפרק הראשון לפרק השני, ומסתימת דבריו ניתן להבין שלדעתו קריאת כל הפרק הראשון היא מדאורייתא. אך הרשב"א בדף ט"ז א ד"ה לא קשיא, כתב להסביר את ההבדל בין הפרק הראשון לשני: "ויש לי לומר לפי דבריהם, דמה שהחמירו בפרשה ראשונה דלא לשוויה עראי טפי משאר הפרשיות משום דכתיב בה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ונהי דלא קיימא לן הכי לכוונה ממש, מכל מקום בעינן שיהא הלב נח מלהתעסק בדברים אחרים". הרשב"א לשיטתו בתשובותיו חלק א סימן ש"כ "שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון", ולכן לא ניתן להסביר את ההבדל שבין פרשה ראשונה לשניה בכך שקריאת פרשה ראשונה היא מדאורייתא.ובתוס' רי"ד הקשה על דברי הרי"ף: "ואינו נראה לי, דסבירא ליה לרבא דאסיר לשוויי עריי לכל פרק ראשון, דהא נאנס בשינה ולא נימק כלל אמר דיצא, כדאמרינן לעיל בפרקין, ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב, אמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא, כל שכן אם קראו קריאת עריי, ורבי נמי היה קורא שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד ולא יותר, ואמר בר קפרא דאינו חוזר וגומרה, הילכך נראה לי, דלרבא ליכא למיסר קריאת עריי בכל פרק ראשון, ומאי דמתרץ הכא הוא אליבא דרבי יוחנן, דאזיל לטעמיה. ומאי דמתרץ ביומא נמי לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שיני, לאו רבא דמתריץ הכי, אלא תלמוד דמתרץ הוא. והנכון בעיני דלרויחא דמילתא תירץ הכי, דאי הוה בעי הוה מתרץ הא בפסוק ראשון הא בפסוק שיני וכוליה קרית שמע, ולאו דווקא נקט פרק ראשון". ומדבריו משמע שלפועלים יש להתיר גם דברים שאסורים לכתחילה משום ביטול מלאכה, ומכך שלא התירו להם, נראה שאין איסור בקריאת שמע בדרך עראי.אך רבינו יונה כותב בדעת הרי"ף: "ומתוך מה שכתב הרי"ף ז"ל משום דלא לשוי ליה עראי אמרו דבטלין ממלאכתן בכל הפרק הראשון, שמעינן דמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן, דאם איתא דהוא מן התורה הוה לן למיחש דלא לישוי להו עראי לכל שאר הפרקים, כי היכי דחיישינן בפרק ראשון". הרי שלדעת רבינו יונה במצוות דרבנן לא היו מחמירים על הפועלים בביטול מלאכה כדי שלא יעשו את המצוה בדרך עראי. הבית יוסף אורח חיים סימן סג הביא את דבריו וכתב: "ומתוך מה שנתבאר בסימן זה, נראה שפסוק ראשון בלבד הוי דאורייתא, ומה שהחמירו בפרק ראשון יותר מבשאר פרקים, מפני שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים וכדאמר רבי יהושע בן קרחה (שם יג.) למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע וכו"'. הרי שלכולי עלמא במצוות דרבנן אין איסור בעשייתן בדרך עראי, עכ"פ במקום ביטול מלאכה ללא סיבה מיוחדת לכך. ולדעת הרמב"ן במלחמת ה' ברכות ט א, איסור עשיית מצוות בדרך עראי הוא בכל מצוות התורה, אלא שחז"ל לא אסרו זאת תמיד "שאין חכמים מטריחין על האדם יותר מדאי".
24. ↑ יעוין רא"ש שם ג שהביא כן בשם הראב"ד וכתב: "והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה, משום דבתריה כתיב ובלכתך בדרך, אלמא דקורא במהלך". והצל"ח ברכות יג ב ד"ה שם אמר רב נתן כתב: "ולענ"ד צריך עיון דאם כן למה אסרו הרמיזה והקריצה בכל הפרק, שהרי גם זה הוא משום עראי וכמו שכתב הראב"ד עצמו, ולמה לא נימא כיון שגם ההילוך חשיב עראי ואפילו הכי הכתוב התירו אחר פסוק בכל לבבך, הכי נמי הרמיזה והקריצה, וצריך לומר שההליכה, שמפורש ההיתר בכתוב, לא היה יכולת ביד חכמים לאסרו, מה שאין כן הרמיזה בעיניים והקריצה בשפתיים, אסרו חכמים בכל הפרשה. ורבי יוחנן דהצריך עמידה בכל הפרשה ולא אשגח בקרא ובלכתך בדרך, נלע"ד דרבי יוחנן דטעמיה משום כוונה, איכא למימר דודאי יש בני אדם שדעתן נכונה מאוד ולא יבלבל ההילוך מחשבתו וכוונתו, ובאלו קאמר קרא ובלכתך בדרך, וקרא לא אתי אלא לאפוקי מבית שמאי לעיל דף י"א ע"א, אבל רוב בני אדם ההילוך מבלבל כוונתן, ושפיר אסרו חכמים ההילוך בכל אדם משום לא פלוג, אבל מטעם עראי אין חילוק וכל בני אדם שוים בזה, וכיון שהתירו הכתוב בפירוש התירו לכל אדם מפסוק שאחר על לבבך, ואי אפשר לחכמים לאסרו". הרי שגם בהליכה ניתן לכוון את פירוש המילים לפחות לחלק מן האנשים, והליכה אינה דומה לעשיית מלאכה.
25. ↑ הרמב"ן לשיטתו במלחמות ה' למסכת ראש השנה דף ז ב: "שעיקר ק"ש פסוק ראשון ובו יוצא ידי חובתו כדאמרינן עלה התם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא, ואיתמר נמי התם, אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס יצא, אלמא אף מצות קריאה בדיעבד ליתא אלא בפסוק ראשון, ומשום הכי צריך כוונת הלב כשאר כל המצות שצריכות כוונה". ולכן דעתו נטתה להתיר לפועלים לעשות מלאכה לאחר פסוק ראשון, ולכל אדם בפרק שני, לולא שהרי"ף אסר זאת לכולי עלמא בפרק ראשון למרות שחובת קריאת פרק ראשון היא מדרבנן. ובשל כך שרק קריאת פסוק ראשון היא מדאורייתא, היה על הרמב"ן להסביר את ההבדל שבין הפרק הראשון לשני. ולפי זה איסור עראי לרמב"ן הוא דין כללי בכל מצוותיה של תורה, גם במצוות דרבנן, אלא שמסיבות שונות לא הטריחוהו חז"ל בפרק שני.
26. ↑ אף שבברכת המזון רבו הסוברים שאינו יוצא אם אינו מבין את לשון הקודש, ראה טור וב"י או"ח קצ"ג, ושו"ע ונו"כ שם, ובסימן קצ"ט סעיף ז ברמ"א ובמג"א ס"ק ה, ובמאמר מרדכי ס"ק ג, בניגוד למגילה שהלועז ששמע אשורית יצא, ראה מגילה יז א, ובראשונים מגילה יח א, וטור ושו"ע תר"צ ח, שאין בה אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא.ודוחק לומר שדוקא בברכת המזון לא חששו, שכן שבדיעבד די בשמיעת עיקרי הברכות וחתימתן, כמו שכתב הביאור הלכה בסימן קצ"ג סעיף א ד"ה וצריך. מה שאין כן במגילה, שהרי כדי לשמוע עיקרי הברכות וחתימתן, צריך השומע לשים לב לכל הנאמר, ולכן לכתחילה עליו לכוון מילה במילה לכל מה שיאמר, וקשה לצמצם תוך כדי עשיית מלאכה. מלבד זה שקושית הרמב"ן היתה על העדפה של לכתחילה, שלכאורה עדיף שהפועלים ישמעו ארבע ברכות תוך עשיית מלאכה ויצאו ידי חובתם בשומע כעונה, מאשר שיברכו שתי ברכות ויכללו שלישית בברכת הארץ. ואם בעשיית מלאכה אינם יכולים לשמוע הכל אלא בדרך דיעבד, אין מכאן ראיה לאסור עשית מצוות דרך עראי.
27. ↑ בהמשך דבריו כתב הרשב"א: "אבל במה שנסתפק לך אם השמיט בה הקורא אפילו תיבה אחת אם חוזר אם לאו. ולאו דוקא פסוק אחד אמרו אלא אפילו תיבה אחת. כן באמת אפילו תיבה אחת. ותדע לך דבירושלמי אמרו מדקדקין בטעיותיה או אין מדקדקין בטעיותיה? והשיבו דאין מדקדקין דמר קרי יהודים ומר קרי יהודיים לא מר חוזר ולא מר חוזר". והראיה היא שדווקא אם אין בטעות שינוי משמעות אינו חוזר, אך בהשמטת מילה אחת חוזר. הב"ח בסימן תרצ"א כתב בדעת הרשב"א "אבל בשומעין אין צריך לכוין בכל תיבה ותיבה והביא ראיות לדבר", והמגן אברהם הבין ממשמעות דבריו שדעתו דומה לדעת הריא"ז במסכת מגילה תחילת פרק שני, שלא כל תיבה מעכבת, אלא שהריא"ז כתב זאת גם לגבי הקורא, ולדעת הב"ח יש להקל רק בשומע. ועל זה הקשה המגן אברהם "דאטו מי יפה כח השומע מכח הקורא", ויעוין בביאור הלכה סימן תר"צ סעיף יד בביאור דעת הריא"ז.
28. ↑ הב"ח או"ח סימן קכד הביא את דברי מהרש"ל בביאורו לטור שהשוכח יעלה ויבא עדיף שיחזור ויתפלל, כי קשה לצאת ידי חובת תפילה משליח הציבור "שאי אפשר שיוכל לכוין שישמע כולו ולא ידלג מלה אחת או שתים מלשמוע וטוב הוא שיחזור ויתפלל". והביאו המג"א שם ס"ק ט"ז, והפרי מגדים באשל אברהם שם כתב "ובמגילה נמי אי אפשר לשמוע הכל, ועיין מה שאכתוב בהלכות מגילה מזה". ובסימן תר"צ אשל אברהם ס"ק ד כתב: "אבל השמיט אף תיבה אחת שלא קרא ולא שמע כלל אף על פה, אז לא יצא אף דיעבד... ואם כן צורך גדול להיות לכל אחד חומש, כי בעוד שמכין הנערים המן וכיוצא, אי אפשר לשמוע כמה תיבות משליח ציבור, ויוצא מה שקורא על פה מחומש, ויוצא על כל פנים דיעבד, נ"ל". והביאו המשנה ברורה בסימן תר"צ ס"ק כ"ו. ונראה מדבריו שגם ללא הבעיה של הכאת המן לא ניתן לשמוע כל תיבה מפי הש"ץ. וכן נראה מדברי הבית יוסף בסימן קפ"ד, שהביא את דברי השבלי הלקט בסדר ברכות סימן קנו שכתב: "כל אחד מן המסובין חייבין לומר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות". וציין לתשובת הרא"ש לגבי ברכות קריאת שמע. וכן כתב שו"ע שם סעיף ז, ויעוין במשנה ברורה ובט"ז שם.אך מדברי הרשב"א נראה שלא חשש שמא השומע יפליג במחשבותיו. וגם לדעת הרא"ש, החשש הוא שמא יפליג במחשבותיו ולא ידע מה קרא הש"ץ, אך אם הוא יודע אך מחוסר שימת לב אינו מבין את המילים, יצא, שהרי אינו גרוע משמעה מתנמנם, שלא יצא רק בשל החשש שלא שמע כל תיבה, כמו שכתבו המרדכי במסכת מגילה סימן תשצ"א והשבלי הלקט סימן קצ"ח, אך לא בשל כך שאינו יודע לאהדורי סברא. שכן גם אם מתוך עייפות או חוסר שימת לב לא הבין את המילים שקרא הש"ץ, יצא, כל עוד הוא יודע את המילים ששמע. ולא גרע מקראה מתנמנם שיצא, והרמב"ן בברכות כב ב ד"ה אבל כתב שהוא לכתחילה. ואם כן קריאת המגילה דומה לקריאת שמע לאחר פסוק ראשון שאין צריך כוונה וקראה מתנמנם יצא. ואכן בביאור הגר"א אורח חיים סימן קפג סעיף ז כתב: "נכון כו'. עיין ט"ז ועיין סימן תר"ץ סעיף י"ב", וכוונתו להשוות בין שמעה מתנמנם לחשש שיחסיר שמיעת כמה מילים מחוסר שימת לב. (יעוין בשולחן ערוך או"ח סימן ס"ג סעיף ה וסימן תר"צ סעיף י"ב ובט"ז ס"ק ח בפמ"ג משבצות זהב שם).
29. ↑ כמבואר במסכת מגילה יז א במשנה ובגמ' שם יח א "הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא", ויעוין שם בראשונים ביאור הדבר.אמנם יעוין בטורי אבן מגילה יז א ד"ה היה כותבה, שכתב שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, הרי שמגילה צריכה כוונה לכולי עלמא, שבמגילה לא שייך לומר את תירוץ הגמ' במסכת ראש השנה כ"ח ב "כסבור חמור בעלמא הוא", שכן יש בקריאתה חיתוך דיבור, בשונה מתקיעת שופר. והשפת אמת שם כתב: "דודאי תירוץ הגמ' לשמוע קאי גם אקול מגילה, רק דבמגילה כיון דצריך לדייק לשמוע כל הספר, ודאי שייך כיון לבו לשמוע שלא להשמיט איזה תיבה דצריך כוונה גדולה לשמוע כל מלה ומלה וכמו בקורא להגיה דיכול להשמיט איזה תיבה כשלא נתכוין לקרות כל שכן בשמיעה בעלמא, רק בקול שופר דממילא נשמע מקשה הגמ' והא שמע, ומשני כסבור חמור, אבל במגילה בלא"ה א"ש כנ"ל, מיהו בפר"ח (סי' תרצ"א) ובס' ראשון לציון שניהם כתבו כסברת הט"א וצ"ע דאפשר דבמגילה עיקר המצוה היא לפרסם הנס וכשלא נתכוין ליכא פרסום [ועי' במ"מ ה' מגילה (פ"ב ה"ה) ובלח"מ שם]". הרי שלדבריו כוונת השומע במגילה היא גדולה מכוונת שמיעת קול שופר. ואולי דעת הבית מאיר להשוות כוונה זו לכוונת המתפלל, אך ברור שכוונת השפת אמת היא לשימת לב לשמיעת כל מילה, ואינה ככוונת המתפלל, והרי מנהג השפת אמת עצמו היה לאחוז ספר תורה בשעת קריאת המגילה, כמובא לעיל.
30. ↑ אמנם טעם זה שייך רק במגילה ושופר ולא בקריאת פרשת זכור ופרה.