כיצד מחשבים רוב טמאים לפסח הבא בטומאה?
א. דעת הרמב"ם שמשערים בנכנסים לעזרה
כתב הרמב"ם קרבן פסח ז, ו: "כיצד משערים הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים, אין משערין בכל האוכלין שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה משערין אותן".הכסף משנה ציין שמקור הרמב"ם מהסוגיא פסחים צד, ב בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה, ובירושלמי ז ו עד שהם בחוץ משערים אותם.
♦
ב. קשיים בשיטתו
א. בסוגיא עט, ב-פ, א מנו דוגמאות שונות אם חלק מהקהל טהורים וחלק טמאים, וחלק זבים מה דינם. והועתקו להלכה ברמב"ם ז, ב-ו. ויש לתמוה איך יכול להיות שיהיה דבר כזה, כיון שמונים בנכנסים לעזרה, כיצד יבאו הזבים לעזרה הרי יודעים הם שאין הם יכולים להקריב כלל בו ביום, ואם אינם יודעים יודיעו להם וישלחום מן העזרה. ואיך יתכנו הלכות אלו. וביותר, שהזבים אינם יכולים כלל לעמוד חוץ לעזרה שהרי הם משולחים משני מחנות, כמבואר במשנה כלים א, ח ובפסחים סז.ובדברי הגמ' עצמה אפשר לפרש שכולה הולכת שלא כדברי האומר 'בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה' אלא סוברת שהולכים אחר כל ישראל או אחר הנמצאים בירושלים שיכולים לאכול, ולכן נכללים הזבים במנין. וכפי שיבואר להלן פשטות הגמרא היא שכך דעת ר' עקיבא, וא"כ הגמ' מתפרשת כך בשופי.
אבל על הרמב"ם קשה שקבע את שתי ההלכות 'הלך אחר רוב הנכנסים לעזרה' וחלוקת הטמאים והטהורים לפי חשבון מדוקדק[2].
ב. בסוגיא פ, ב - איתמר היו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים, רב אמר מטמאים אחד מהם בשרץ... ועולא אמר משלחים אחד מהם בדרך רחוקה, והקשו עליו 'מאן ציית דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט'. מכאן -כפי שכבר עמדו תוס'- שכדי שלא לעלות לחשבון הטהורים יש לשלח אחד בדרך רחוקה באופן של עקירת כליו וביתו, ומבואר שאין מונים רק את הנמצאים בעזרה.
ג. בגמ' צד, ב - כמאן אזלה הא דרב יצחק בר יוסף דאמר בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה? כמאן כר' אליעזר. שדעתו שדרך רחוקה היא מאסקופת העזרה ולחוץ. הרמב"ם ה, ח-ט פסק כר"ע שדרך רחוקה היא ריחוק טו מיל מחומת ירושלים ודלא כר' אליעזר, א"כ למה פסק שבטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה[3].
מאידך יש סיבה טובה לדון כדברי הרמב"ם, מפני הקושי הגדול למדוד באיזה מצב נמצאים רוב הקהל שאינם בדרך רחוקה או אפילו רוב הנמצאים בירושלים. וזו פשטות לשון הרמב"ם 'שאפשר שיהיו עשרים נמנים על פסח אחד ומשלחים אותו ביד אחד' שיש קושי בחישוב במצב כזה. על סיוע זה לרמב"ם עמד הצל"ח צד ב.
♦
ג. התלייה בגמ' אינה תלייה של רוב טמאים בדין דרך רחוקה
נראה להציע שדברי הגמרא שתולה את המאמר 'בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה' בדעת ר' אליעזר אינם באים לשלול את דעת ר' עקיבא אלא את הדעה החולקת בדברי ר' אליעזר עצמו.ז"ל הגמ': "ורבי אליעזר אומר מאיסקופת כו'. ואף על גב דמצי עייל, ולא אמרינן ליה קום עייל. והתניא: יהודי ערל שלא מל ענוש כרת דברי רבי אליעזר! אמר אביי: דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא. רבא אמר: תנאי היא. דתניא, רבי אליעזר אומר: נאמר ריחוק מקום בפסח, ונאמר ריחוק מקום במעשר. מה להלן חוץ לאכילתו - אף כאן חוץ לאכילתו. רבי יוסי בר רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: חוץ לעשייתו. כמאן אזלא הא דאמר רבי יצחק בר רב יוסף: בטמאים - הלך אחר רוב העומדין בעזרה. כמאן - כרבי יוסי בר רבי יהודה שאמר משום רבי אליעזר".
הרי שרבא אמר ששאלה זו תלויה אם דנים דרך רחוקה לפי האכילה, שאז ערל ענוש כרת שאומרים לו 'היכנס' כדי שתוכל לאכול אח"כ, או שדנים לפי עשיית הפסח, ואז אין דרך רחוקה תלויה בכך. אבל כל מחלוקת זו היא רק בשאלה אם החיוב לעשות את הפסח נדחה ע"י העובדה שהעושה נמצא בדרך רחוקה, או שאינו נדחה, מפני שדרך רחוקה תלויה באכילה וכאוכל אינו בדרך רחוקה. ע"ז אמרה הגמ' שהאומר שטמאים הולכים אחר רוב הנמצאים בעזרה ולא אחר רוב האוכלים, טעמו מפני שהמנין נתלה ביכולת העשייה ולא ביכולת האכילה, ולכן גם בטמאים יש לומר כך. אבל לא באו לומר שלענין המנין בהכרח כל שאינו בכלל פטור דרך רחוקה בהכרח נמנה להיחשב שרובם טהורים.
והרי הנידון אם לתלות באכילה או בעשייה קיים גם לדברי ר' עקיבא ולא רק לדברי ר' אליעזר, לגבי קביעת ההימצאות בדרך רחוקה. שנחלקו אם נקבעת לפי שעת שחיטה כדעת עולא צג, ב או לפי שעת אכילה וכדעת רב יהודה צג ב הלכה כעולא כפי שפסק הרמב"ם, וזה מתאים לכך שהלכה כר' יוסי ב"ר יהודה שאמר משום ר' אליעזר שדין רוב טמאים אף הוא נתלה בשחיטה ולא באכילה, ולפיכך תלוי בעומדים בעזרה היכולים לקיים את שחיטת הפסח, ולא בעומדים בירושלים היכולים לקיים את מצות האכילה.
נראה שנקודה זו אמת גם לר"ע שיתלה בשחיטה ולא באכילה, הן פטור דרך רחוקה, כעולא, והן שיעור הטמאים, כריב"י בשם ר"א. אלא שלר' עקיבא הפטור והדחייה של 'דרך רחוקה' צריכים להיות דרך רחוקה ממש. אבל העיקרון לשייך את הנמצאים חוץ לפי העשייה מוסכם.
ולכן, המנין אחר הנמצאים בעזרה עשוי להיות נכון גם לפי ר"ע, מפני שאין צורך בפטור דרך רחוקה כדי להוציא מישהו מן המנין.
♦
ד. מקורות לביאור הגמ' צד, ב בדרך זו
אף שכיוון זה נראה מחודש, נראה שהוציאו הרמב"ם מכמה טענות:א. מן הקושי מפני מה יקבע ר' יצחק בר יוסף הלכה כר' אליעזר, ועוד במימרא השנויה במחלוקת בדעת ר' אליעזר עצמו, נגד הכלל הידוע בכתובות פד ב 'הלכה כר' עקיבא מחברו'[4].
ב. מפני שהמחלוקת 'בשעת אכילה' או 'בשעת עשייה' נמצאת גם בדברי עולא ורב יהודה בדף צג, ב לגבי 'דרך רחוקה', ומכאן שהשאלה העקרונית קיימת לדברי הכל.
ג. פשטות הגמ' תולה את מושגי דרך רחוקה עם מושגי 'רוב טמאים', וא"כ היא מניחה שהדרך היחידה להוציא מישהו מן המנין היא ע"י שיהיה בדרך רחוקה ובכך ייפטר.
אלא שיש בכך קושי גדול, כי שעת קביעת דרך רחוקה היא [כעולה מהסוגיא צג, ב] או בבוקר ביחס לחצות היום, לרמב"ם ה, ט, או בחצות ביחס לסוף זמן השחיטה, לרש"י ור"ח צג, ב, ואילו שעת קביעת 'רוב טמאים' נתפרשה בירושלמי ז, ו כשעת כניסת הכיתות, שהיא בזמן שחיטת הפסח בפועל, שמבואר במשנה נח. שתמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו. נמצא זמן שחיטתו בפועל רק אחרי שמונה ומחצה, וזמן כינוס העם להיכנס לעזרה -שבו תלו בירושלמי- הינו מעט קודם לכך, ונמצא שאינו אותו זמן כלל. ומכאן שהתלות שמשתמעת בגמ' בין המושגים אינה נכונה.
וטעם הדבר, שדרך רחוקה קובעת את החיוב ולפיכך היא נתלית בשעת החיוב, אם בתחילתו ואם ברגע האחרון האפשרי לקיימו. אולם רוב טמאים נקבע לפי המציאות המעשית, מיהם ישראל הבאים להקריב וממילא תלויה בזמן ההקרבה בפועל.
הוכחת הזמן, מנתקת את הקשר בין פטור דרך רחוקה לחישוב רוב טמאים.
ד. לדעת אביי צד, ב בהכרח אין קשר בין פטור דרך רחוקה למנין רוב טמאים, ומכיון שלדעתו נותק הקשר בין דרך רחוקה למנין רוב טמאים יש לנתקו גם לחולקים על אביי.
הראיות לכך שלאביי בהכרח אין קשר בין פטור דרך רחוקה למנין רוב טמאים:
א. שהרי לדעתו ש'דרך רחוקה לטהור ולא לטמא וערל' יוצא שלעולם בטהורים יש לחשב רק את הקרובים ובטמאים יש לחשב את כל ישראל הרחוקים. וא"כ חשבון זה איננו מציאותי לעולם, שאין שום דרך לדעת איזה טמא נטמא בסוף העולם, וודאי שאין דרך לדעת מי טמא באמצעים שהיו מצויים בזמנם, וודאי לא נמסר דין התורה שיבררו על פי נביא אם רוב הציבור טמאים או טהורים.
ב. קשה לאביי שלעולם לא ייקרב פסח בטהרה, שכן יצא שכמעט תמיד יהיה הרוב בצד של הטמאים, שהרי כל הטמאים שבכל העולם מצטרפים אליהם, שהטמאים אינם בדרך רחוקה, ואילו הטהורים יוצאים מכלל המנין כשהם בדרך רחוקה. וכל הנידון יהיה רק אם רובם זבים או רובם טמאי מת. וכל שכן לר' יהודה ור' יוסי (צא ב) שנשים בראשון חובה, שמתווספת לשיעור הטמאים כמות הכרחית של נידות ויולדות, שגם הן מצטרפות למנין מפני שדרך רחוקה לא נאמרה לטמא, ונמצא שלעולם יהיו רוב הציבור טמאים. אם כן, לדעת אביי ודאי חישוב רוב טמאים אינו קשור לפטור דרך רחוקה וממילא אינו קשור לשעת חלות החיוב[5].
♦
ה. עיקר עשיית ציבור בטומאה בפסח
ראיה נוספת לדין שכורך את דחיית הציבור ועשייה בטומאה בנמצאים בעזרה יש במבנה הדרשה והסברא שמלמדת שציבור עושים בטומאה.שמצינו לכך שתי דרשות.
א. בגמ' סו, ב דרשו ר' יוחנן ור"ל מהכתוב בפסח שני 'איש איש' - איש נדחה ואין ציבור נדחים, והוכיחו מפרשת שילוח טמאים שאין נדחים אלא עושים בטומאה. ודרשה זו יכולה [בעיקרון] להיות קשורה לשעת חלות החיוב.
ב. בברייתא עז, א דרשו 'במועדו' אפילו בשבת ואפילו בטומאה. ונראה שהגדרת המצב 'במועדו אפילו בטומאה' מתייחסת בהכרח לשעת העשייה ולא לשעת חלות החיוב. זאת, מפני שבשונה משאר קרבנות הציבור, שבהם אין הציבור מעורב כלל ומשמעות עשייה בטומאה היא ב[עיקר] בטומאת הכהנים[6], בפסח נידון הציבור עצמו וטהרתו נצרכת. הנימוק לכך יכול לעלות מדברי המשנה: 'הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה' שעל פיה אין הפסח מתקיים אלא אם כן נאכל. אולם לפ"ז השיקול לגבי רוב הקהל צריך להיות באכילה, לא רק בגלל הילפותא האפשרית ממעשר שבדף צד, ב לברייתא בדעת ר' אליעזר אלא מכיון שזו משמעות העשייה בטומאה. האפשרות הנוספת לפרש את העשייה בטומאה היא מן הכתוב 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים' שמלמדת, כדרשת המשנה ש'הפסח נשחט בשלוש כיתות' שקהל ישראל צריך להשתתף בשחיטת הפסח, שנשחט בשלוש כיתות. גם בלי ההלכה של שלש כיתות, יש ללמוד שהשחיטה מתייחסת לישראל כלשון התורה 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל'. ואכן הוצרכו בקידושין מא, ב לשליחות בשחיטת הפסח. זאת לעומת שאר הקרבנות, שנאמר בהם 'ושחט' ולא נתפרש להדיא מי השוחט[7].
לכן דנו בירושלמי ז, ו: 'מה בכל כת וכת משערין או אין משערין אלא כת הראשונה בלבד' ופשטו שמשערים בעוד שהם בחוץ טרם התחלקו לכיתות, מפני שדין הדחייה של הטומאה הוא לקהל שמשתתף בהקרבה שעליו נאמר 'קהל עדת ישראל'. והוא נובע מקיום הפסח כנעשה בקרב ישראל ולא ממנין האנשים המחויבים בפסח, לכן השעה הקובעת היא שעת העמידה לקיום הפסח כציבור ולא שעת חלות החיוב.
נקודה זו משתקפת היטב בלשון המשנה עט א 'נטמא הקהל או רובו'.
הביטוי קהל איננו הביטוי השכיח במשנה להגדרת הציבור, וגם במשנה הקודמת למשנה זו נאמר 'זבחי שלמי ציבור'. ברור[8] שביטוי זה נובע מלשון הפסוק 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל' שאליו מתייחסת המשנה באומרה נטמא הקהל. אם כן, מדובר על מקריבי הקרבן בפועל, שנאמרו הלכות על אופן ההקרבה שלהם, ואין הלשון הזו מתארת את סוג הקרבן או בעיה כלשהיא בו. ולכן מנין הטמאים והטהורים צריך להתייחס להגדרה 'קהל עדת ישראל' ולהגדיר מיהו קהל מקריבי הפסח.
נמצא שעשיית הרוב בטומאה היא ענין אחד שבו הכריעה הגמ' לקבעו לפי העשייה ולא לפי האכילה. והיא תלויה בעושי הקרבן שנחשבים 'קהל עדת ישראל'. ואילו דרך רחוקה של ר"ע היא ענין נוסף, שהפטור -והדחייה, לרב ששת צב, ב וכפסק רמב"ם ה, ג שבדרך רחוקה לא הורצה- תלויים בשאלה אם היה צריך לבא, וזו נקבעת לפי מקומו במרחק טו מיל.
♦
ו.הקושי שבחישוב זבים וטמאים
אולם עדיין לא נפתרו בכך כל הקשיים שהועלו לעיל. מה ענין הטמאים אצל העזרה? וכל שכן שזבים אינם צריכים להיות בעזרה, וכיצד ייכונו הלכות אלו ברמב"ם עם החשבון של הרוב אצל מי שנמצאים בעזרה.לכאורה אפשר לומר שהחשבון מתקיים בשני שלבים. בשלב ראשון נידון בין הנמצאים בעזרה מי הרוב. ובמקרה שיש רוב לצד אחד פועלים על פיו. אם לטמאים אם לטהורים. רק כשיש רוב לטמאים, ודנים אם השאר נדחים לפסח שני מחשבים עמם גם את הזבים למרות שאינם נמצאים בעזרה. כי השאלה אם הציבור הוא שנדחה או שהיחידים נדחים, ורק אז מצטרפים הזבים, ובחשבון זה מחשבים גם את אלו שאינם בעזרה.
לפ"ז תיפתר בעיית הזבים, שהם באמת אינם באים לעזרה, אלא שצריך לחשב את מניינם כדי לדעת אם אפשר לדחות את הנשארים לפסח שני.
אלא שאין לומר כן מכמה סיבות.
א. שעדיין נשארנו עם הקושי הגדול בחישוב האנשים שאינם נמצאים, שכאמור לעיל, הוא חיזוק גדול לדרך הרמב"ם ללמוד שדין 'הנכנסים בעזרה' מוסכם. חיזוק שיידחה אם אכן מחשבים לענין 'רובן זבים' גם את מי שאינו נמצא בעזרה.
ב. שא"כ נמצא שהמקרה של הגמ' עט, א של מחצה טמאים ומחצה טהורים שללשון אחת בגמ' דעת רב כהנא שהטהורים עושים את הראשון והטמאים את השני מפני שמחצה על מחצה אינו כרוב, ולכן הם מיעוט לגבי פסח שני. והדבר תמוה, שלעולם יצטרפו עם כל הנמצאים חוץ ונמצא שיהיו רוב. על כרחך, הדחייה לפסח שני קורית כשנמצאים בפסח ראשון בעזרה, ואז נקבע מי הרוב ומי המיעוט[9].
♦
ז.'העומדים בעזרה' נידון מתוך המקריבים וממעט רק את האוכלים
נראה שהרמב"ם פירש את דברי הגמ' 'הלך אחר רוב העומדים בעזרה' ודברי הירושלמי 'אחר רוב הנכנסים לעזרה' לפי ההקשר הראוי להם. ובכך ייפתרו בעיות אלו.ראשית נשאל, את מי ממעטת ההגדרה 'העומדים בעזרה'? בפשטות היא ממעטת את כל אלו שנשארו בבית ולא באו לעזרה. אולם בלשון הרמב"ם, ולמעשה כבר בגמ' מתוך שהנידון לקבוע את הזמן הקובע לפי האכילה ולא לפי ההקרבה, המיעוט הוא שאין מחשבים לפי האוכלים אלא לפי המקריבים. וכלשון הרמב"ם: 'אין משערין בכל האוכלין שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה', הכוונה לפי ההקשר בכל הנכנסים לעזרה כדי להקריב קרבנותיהם. אם כן, מיעוט זה רק ממעט שכל קרבן משתער לפי מי שבא להקריבו, ולא לפי המנויים עליו. הטעם לכך הוא שהמנויים נטפלים למקריב הקרבן, שהוא מקריב אותו עבור כולם.
תוצאת החשבון 'לפי הנכנסים לעזרה' היא: א. אם רוב המנויים טהורים ושלחו את הטמא נמנה כטמא. ואם רובם טמאים ושלחו את הטהור נמנה כטהור, כי המקריב בפועל הוא שמתקיים בו 'קהל עדת ישראל' בבואו להקריב. ב. אם באו שנים המנויים על קרבן אחד נראה שנמנים לשנים, אף שקרבנם אחד, מפני שכקהל עדת ישראל הם שנים. ראיה לכך, שהגמרא נמנעה מלומר שהולכים אחר הקרבנות, ואמרה שהולכים אחר הנכנסים לעזרה.
אולם למרות שהדין שהאוכלים טפלים לנכנסים, אין בזה ללמד את הדין ביחס למי שאינו מנוי על קרבן זה ואינו נטפל למקריב הנכנס לעזרה, איך מונים אותו.
ושאלה זו מתחלקת למנויים ולאינם מנויים. שבעיקרון ייתכנו שלוש אפשרויות: א. שכל מי שלא בא נספר, בין נמנה על קרבן ובין שאינו נמנה. ב. שרק מי שלא נמנה על קרבן נספר. ג. שרק מי שנמנה על קרבן שלא הגיע מי ממקריביו נספר למנין הרוב.
ובאמת יש דוחק רב בכך שרק מי שלא נמנה לקרבן ייספר, שהרי אי המנותו לקרבן מרחיקה אותו מהקרבת הפסח, ומקשה יותר על מנינו לפסח.
ויותר מסתבר ללמוד מהעיקרון של הגמ' דבר רחב יותר. שזה ודאי שאין מונים אלא את אלו שמנויים לקרבן ורוצים להקריב, אלא שמנין המנויים וחלוקתם הינו לפי אלו שבאו לעזרה ולא לפי האוכלים, ומחשבים אותו -כדברי הירושלמי- לכל הכיתות יחד, דהיינו לכל המקריבים יחד. וממילא לקבוע שגם מי שלא הגיע לעזרה נספר, כל שנמנה על קרבן ולא בא אדם אחר במקומו.
לפ"ז נמצא פתרון קל למקרה של 'זבים' שחישבה הגמ' ופסק הרמב"ם. מדובר באנשים שנמנו לפסח ורצו להקריבו, ולפיכך גם אותם יש למנות בכלל רוב ישראל ומיעוטו ולחשב מה מצב הרוב והמיעוט. אלא שאם הם היו 'אוכלים' בלבד ולא 'מקריבים' ומקריבי קרבן הפסח שלהם היו טהורים, אלו אינם נמנים. אבל כל שלא בא אחר במקומם טהור או טמא אף הם נמנים.
בכך יתיישבו דברי הגמ' על זבים, וגם עיקר דברי הגמ' על רוב הקהל או מיעוטו. בהנחה שכלל המנין הוא למנויי קרבן פסח שיש להם קרבן ויכולים להקריבו. ובעיקרון מונים את הנשלחים להקריב את הקרבן, וקרבן שלא נשלח מישהו מסוים למנות יימנו אוכליו אפילו הם זבים[10].י
ח. משלחים אחד מהם בדרך רחוקה
לעיל אות ב נמנו בשיטת הרמב"ם שלושה קשיים. באמור לעיל נפתרו קשיים א וג. הקושי השני מהסוגיא פ, ב משלחים אחד מהם בדרך רחוקה נותר, ולכאורה אף התעצם, שכן אם לרמב"ם מונים אחר הנכנסים לעזרה, הרי שאין צורך לשלח אחד בדרך רחוקה, אלא די לומר לו שלא ייכנס לעזרה. בנוסף, אם -כאמור לעיל- אין קשר בין דין דרך רחוקה למנין רוב טמאים וטהורים, גם אין תועלת בפטור דרך רחוקה, שאינו שייך כלל לרוב טמאים וטהורים.[11]קושי נוסף קיים לדעת הרמב"ם ה, ט שסובר שדרך רחוקה משתערת לפי מקום עמידת האדם בעלות השחר בהתאם לתחילת זמן השחיטה שהוא חצות, אם כן, בשעת מנין הטמאים והטהורים אין מקום עוד לפטור דרך רחוקה שכן כבר חל זמן השחיטה.
יתכן שקשיים אלו פותרים זה את זה, שכן גם אחרי שחל החיוב והוא היה אמור להיכנס לעזרה, אם הוא יצליח להגיע לדרך רחוקה ייפטר. כן נראה גם מלשון הגמרא פ, א שאמרה 'מאן ציית דעקר סיכי ומשכניה ורהיט', הרי שלהגיע לדרך רחוקה כאן צריך לרוץ, למרות שדרך רחוקה נקבעת לפי הליכה בנחת. טעם הדבר, מפני שצריך להגיע במחצית הזמן לדרך רחוקה, וללכת מהלך טו מיל בזמן קצר.
בהנחה כזו ההליכה לדרך רחוקה עוקרת את החיוב שכבר התחייב האדם, בכך שהוא נכנס לעזרה או בכך שנמנה על קרבן והיה בירושלים. וענין פטור זה של דרך רחוקה, שמשתנה כיוון ההימצאות של האדם, במקום ללכת לכיוון המקדש, הוא משנה את כיוונו לחוץ, וככזה עוקר את היותו אחד מהנכנסים לעזרה.
אולם נקודה זו עדיין צריכה עיון בסברה וחשבון.
♦
ט. האם מי שאינו מעוניין להקריב קרבן פסח נכלל בכלל המקריבים?
אם אמת הדבר, שהעיקרון שמאחורי דברי הגמ' מתחילה הוא שנמנים מקריבי הקרבן אלא שמתוך מקריבי הקרבן התלבטה הגמרא האם למנות את המקריבים הבאים לעזרה או את האוכלים, והסיקה שרק המקריבים נמנים, אבל לעיקר המנין נמנים כל שהם מנויים על הקרבן ורוצים להקריבו [ואולי דוקא כששלחו שליח להקריבו, ראה הערה ט]. יש לדון מכאן לכיוון ההפוך, שגם הנמצאים בעזרה אם אינם רוצים להקריב אינם מן המנין, ואינם נכללים בעומדים בעזרה. ולפיכך אם בא אדם לעזרה ואין לו קרבן עמו כלל ואינו חפץ להקריב אלא הוא בא כתייר בלבד לראות את הקרבת הפסח, אפילו אם הוא ישראל ומחויב בהקרבת הפסח, אינו נמנה כלל. שאף שאין בו פטור 'דרך רחוקה' והרי הוא ענוש כרת. מכל מקום כשם שגם מי שאינו בכלל 'דרך רחוקה' עשוי לצאת מן המנין אם אינו מן המקריבים, כך גם הנמצא בעזרה עשוי לצאת מן המנין אם איננו מן המקריבים כלל.ופשוט שמי שאין לו ענין בקרבן פסח ראוי הרבה פחות להימנות ממה שראויים האוכלים שלא באו לעזרה להימנות, שהוא ודאי לא בכלל 'כל קהל עדת ישראל', ואף לא עלה לדיון בסוגיא שהתחילה את כל הנידון מהאוכלים.
ומסתבר, שנקודה זו נכונה גם אם לא נפסוק כרמב"ם בענין הסוגיא צד ב ש'בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה' למרות שדרך רחוקה לר"ע היא טו מיל, כפי שנתבאר. אלא נסבור שהתלות בדרך רחוקה היא מוחלטת, ולכן אם הלכה כר"ע רק מי שיוצא מדרך רחוקה הוא שאינו נמנה ברוב בדברי הגמ'. עדיין יש לדון שכל זה מפני שהוא מחויב לבא ואמור לבא, ולכן נמנה כל מחויב ולא רק כל מי שבא בפועל. אבל מי שאינו רוצה להקריב כלל, אינו נמנה בכלל. אף שודאי הוא מחויב בציווי, בכל זאת אינו מ'קהל עדת ישראל' העושים שיש לדון אם טמאים הם אם טהורים הם[12], כיון שאינו רוצה להקריב.
ולכן אם נזכה בקרוב להקריב קרבן פסח ויהיה הדבר קודם שנזכה לטהרתם של ישראל יהיו הדינים כך:
א. רק הנמנים על קרבן ורוצים להקריב - נמנים לענין רוב טמאים טהורים וזבים.
ב. מתוכם נמנה רק מי שהגיע לעזרה לדעת הרמב"ם ואין נמנים אלו שלא הגיעו לעזרה אפילו אם הם בכלל האוכלים.
♦ ♦ ♦