בעניין עשיית הפסח בטומאה כשרוב הציבור טמאים בטומאה היוצאת מגופם
המניעות ההלכתיות המעכבות מהקרבת קרבנות בזמן הזה
הנה אנו עם הקודש, מצווים מפי ה' א-להינו, להקריב לפניו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, וכל קרבנות הציבור. ועוד אנו מצווים בהקרבת קרבן הפסח במועדו, אשר הוא חמור יותר, בהיות עונש המבטלו בכרת. ומאחר דקיי"ל דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעת"ל, ומקריבין אע"פ שאין בית, הרי מצוה זו חובה עלינו, אף בזמן שאין אנו יכולים לבנות בית לשמו ית'.ואף כי חסרנו טהרה, כשאין עימנו אפר פרה לטהרנו, אין זה מניעה מהקרבת קרבנות ציבור, שהרי טומאה דחויה היא בציבור. וגם קרבן פסח, דין קרבן ציבור יש לו לעניין זה שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה, כמבואר במשנה בפסחים (פ"ז מ"ו): שם אמרו נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה.
ועיקר המניעה מהקרבת הקרבנות בכל הדורות, היתה מצד המלכויות ששלטו בא"י, שלא הניחו את ישראל לעבוד את העבודה. אמנם כאשר היה נראה, שאולי יש פתח תקוה שתינתן רשות מצד המלכויות להקריב קרבנות, העלה הגרצ"ה קאלישר לפני גדולי הדור דאז, את השאלה, האם יש ביכולתנו להקריב קרבנות בכלל, וקרבן פסח בפרט, בזמן הזה, והאם אין לזה מניעה נוספת מלבד מניעת המלכויות.
וראשי המדברים בזה הם רבותינו הגרעק"א והחת"ס בתשובותיהם. וכן דנו בזה הבנין ציון, והגר"ד מקרלין, ועוד מן האחרונים, וגם בדברי רבינו החזו"א (אה"ע סי' ב' סק"ז) מצאנו שהתייחס לזה. וכבר רבותינו הראשונים דנו בדין הקרבת קרבנות בזמן הזה, כמבואר בכפתור ופרח (פ"ו), שרבינו יחיאל מפריז רצה להקריב קרבנות בזה"ז, וכן דן בזה בספר הלכות א"י המיוחס להטור.[2]
והעולה מדברי רבותינו, שהעיכובים המעכבים אותנו מלהקריב קרבנות בזה"ז, בעיקרם ארבעה הם, והם: אי ידיעת מקום המזבח, חיסרון בגדי כהונה כשרים, חיסרון כהנים מיוחסים, וחיסרון כהן גדול, הנצרך כדי שהציץ שבראשו ירצה על הטומאה.
ויש מן העיכובים האלו, שתלויים בכמה מעכבים, כגון חיסרון בגדי כהונה, שהוא תלוי באי ידיעת התכלת הארגמן ותולעת השני, ובכמה ספיקות בצורת עשיית האבנט. חיסרון כהן גדול הנצרך לריצוי ציץ, תלוי הוא בזה, שלחינוכו של כהן גדול, צריך את כל בגדי כהן גדול על כל פרטיהם, שרבו בהם הספיקות. והיותר קשה הוא, ידיעת כל י"ב אבני החושן. ועוד שאין מעמידין כה"ג אלא ע"פ ב"ד של ע"א, כמבואר בתוספתא בסנהדרין. ובעוונותינו שרבו אין לנו ב"ד של ע"א.
ובכל אלו העיכובים כבר האריכו, ובכולם יש לדון, שאין בהם כדי לעכב, שיש לומר שנודע לנו מקום המזבח [ועכ"פ אמה על אמה ממנו], ע"פ מסורת אבן השתיה. ופסול כהני חזקה, י"ל שאינו אלא מדרבנן, ולא גזרו כן במקום ביטול העבודה, וכמ"ש החת"ס והחזו"א. וידיעת הדברים הנצרכים לבגדי כהונה, יש לדון ולומר, שכבר נודעו ע"פ סימנים מובהקים, שסומכים עליהם אפילו בדאורייתא. וריצוי ציץ, י"ל שאינו לעיכובא, אלא מצוה היא לחזר אחריו, כמו שמצוה לחזר אחר כהנים טהורים. וכמ"ש מהר"י קורקוס (פ"ד מהלכות ביאת מקדש ה"ח) ועוד מן האחרונים.[3] וכן שאר הספיקות, בכולם יש לדון ולומר, שאפשר להם להתברר ע"פ כללי ודיני התורה. וכבר האריכו בכ"ז.
♦
כשרוב הציבור טמאים בטומאה היוצאת מגופם, אף הטהורים מטומאה זו, אינם עושים את הפסח בטומאה.
אמנם מלבד כל אלו העיכובים, יש בזמנינו בעניין קרבן פסח, מניעה קשה נוספת, שיש לדון הרבה, אם יש בה כדי לעכב את הקרבת קרבן פסח בזמן הזה, ורבותינו כמעט ולא דיברו בה, מפני שלא הייתה אותה המניעה קיימת בזמנם.ואציע בזה פתיחה לדברים, ואע"פ שאין בהם כדי ליבון הדברים עד תומם, שיש כאן עוד עניינים נוספים שיש לדון בהם, ואף בנידונים שהוזכרו יש צדדים רבים אחרים. תקוותי שיש בהם עכ"פ כדי פתיחה, וישוטטו רבים ותרבה הדעת.
שנינו בפ"ז דפסחים: נטמא קהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים, יעשו בטומאה. נטמא מיעוט הקהל, הטהורין עושין את הראשון, והטמאין עושין את השני. וזהו דין טומאה הותרה בציבור, שכיון שרוב הציבור או הכהנים טמאים, אין הטומאה מעכבת את הציבור מלעשות את הפסח, ועושין אותו בטומאה. אולם מבואר בגמ' (פסחים סח. ובכ"מ) דדווקא טומאת מת הותרה בציבור, אבל טומאה היוצאת מן הגוף, לא הותרה בציבור, ואפילו אם רוב הציבור טמאים בטומאה היוצאת מגופן, אינן עושין את הפסח בטומאה.
ובגמ' (פסחים פ:) אמרו: איתמר היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים. אמר רב: אותן טמאי מתים אינן עושין לא בראשון ולא בשני. והיינו, דכיון שרוב הציבור טמא בטומאה שאינה נדחית, ורק מיעוטו טמא בטומאה הנדחית, אין הטומאה נדחית בשביל מיעוט הציבור, שאין טומאה נדחית אלא לרוב ציבור. ואע"פ ששמואל חולק שם, הא קיי"ל הלכתא כרב באיסורי. וכן פסק הרמב"ם שבהיו רוב הציבור זבים ומיעוטן טמאי מתים, אין טמאי המתים עושים את הפסח, משום דמיעוט הם ומיעוט אינן עושים בטומאה.
והנה נחלקו בגמ' בכ"מ, אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ. והיינו, טמא שהוא טמא בי"ד ניסן, אבל יכול לטבול ולאכול לערב מן הפסח, נחלקו בו אם שוחטין וזורקין עליו כשהוא עדיין טמא, ואח"כ יטבול ויטהר ויאכל לערב. או שאין שוחטין וזורקין עליו, שכל זמן שהוא טמא אי אפשר להביא עליו את הפסח, אע"פ שבשעת אכילתו עתיד הוא להיות טהור. ומבואר בגמ' (פ:) דכו"ע מודו שאחר שטבל, אע"פ שעדיין הוא טבול יום, שוחטין וזורקין עליו, ולערב כשיעריב שמשו יאכל את פסחו.
והנה בזמנינו המציאות היא, שרוב קהל עדת ישראל טמאים הם בטומאה היוצאת מגופם, שהרי הנשים סמוך ונראה לזמן גדלותן [שמאז הן בנות חובת קרבן פסח, ונמנות בכלל הציבור, למאי דקיי"ל נשים בראשון חובה], נטמאות הן בטומאת נדה. והנטהרות ממנה, בכל פעם שהן נטהרות ממנה, לאלתר הן נטמאות בטומאת משמשת ופולטת. והאנשים רובם טמאים בטומאת קרי, ולדאבונינו, הרבה מאחינו התועים טמאים גם בטומאת בועל נדה.
אמנם רוב הציבור אינן אלא כטמאי שרץ, ויכולים הם ליטהר בער"פ. שהרי בעל קרי, משמשת, ופולטת, יכולים ליטהר בו ביום. וכן נידות שעברו שבעה ימים מתחילת ראייתן, ובועלי נידות שעברו ששה ימים מבעילתן, יכולים ליטהר בו ביום. ורק נידות שער"פ הוא משבעת ימי נידותן, או בועלי נידות שער"פ הוא מששת הימים הראשונים לבעילתן,[4] הם אינם יכולים ליטהר בו ביום. וכשנמנה נמצא, שרק כרביע מן הנשים הרואות, עומדות בער"פ בשבעת ימי נידותן, ועוד יש מעוברות מניקות וזקנות שאינן רואות. ובאנשים, אף אם נצרף את כל מי שהוא מזרע בית ישראל למניין הציבור, מסתבר שלפחות רביע מכל אנשי ישראל לא באו על הנדה, בששת הימים שמט' ועד י"ד בניסן, ששומרי התורה לבד רבים הם, ועוד יש נערים וזקנים, וכמה וכמה שלא באו על הנידות באותן הימים מכמה סיבות המזדמנות.
ולפי האמור לעיל, הדבר תלוי במחלוקת אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ או לא, שאם שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והוא נידון כטהור, הרי שרוב הציבור נידונים כטהורים מטומאה היוצאת מגופם,[5] ואין עליהם אלא טומאת מת הנדחית בציבור. אבל אם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, הרי שרוב הציבור טמאים בטומאה היוצאת מגופם, שהדין בזה שאף המיעוט אינן עושין בטומאה, וממילא א"א להקריב את קרבן הפסח בזה"ז.
והרמב"ם בכמה מקומות פסק כמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, שכן פסק בהלכות קרבן פסח (פ"ו ה"א) וז"ל: אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהן, ביום ארבעה עשר, הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו אוכל את הפסח. ע"כ. ומפורש שרק אחר שטבל שוחטין וזורקין עליו. ויותר מפורש כן בדברי הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש (פ"ב הי"ב) שם כתב: טמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחין את קרבנותיהם ומקריבין עליהן, חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ.
והנה, אם יטהר ה' את הלבבות, וכל מי שיכול ליטהר יטבול בער"פ, יהיה ניתן להקריב את הפסח, כיון שרוב הציבור לא יהיו אלא טבולי יום, ובטבול יום מודו כו"ע ששוחטין וזורקין עליו. אבל כהיום שהמצב הוא שרוב ישראל רחוקים משמירת התורה, ובוודאי לא יטבלו, יש לדון כנ"ל. אמנם אפשר שאלו שאינם שומרים את התורה נידונים כמשומדים שאסורים באכילת פסח, ואינם נמנים בכלל הציבור לעניין קרבן פסח. אבל אי"ז פשוט, ואפשר שהם כתינוקות שנשבו, ועוד שי"א דדווקא משומד לע"ז אסור בפסח, וכבר דנו הרבה בזה. ואכמ"ל.
ואבואה לדון בזה, ויש כאן כמה נידונים.
♦
איך ההלכה במחלוקת אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ
הנה הרמב"ם פסק כמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, כמו שנתבאר. אמנם לולי דברי הרמב"ם, מתוך סוגיות הגמ' היה נראה יותר לפסוק כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ.דהנה נידון זה אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ הובא בגמ' בכמה מקומות, ועיקר הסוגיא היא בדף צ: שם נחלקו רב ועולא, דרב אמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועולא אמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וביאר הכס"מ דהרמב"ם פסק כרב, דהוא רבן של כל בני הגולה. ועוד דסוגיא כותיה אזלא.
אבל נראה דאין זה פשוט, דמצאנו כמה אמוראים דסברי ששוחטין וזורקין על טמא שרץ, דכן ס"ל לזקני דרום, כדאמרו (זבחים כה:) דזקני דרום סברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ומשמע שם עוד, דכן סבר ר"ל, דאמר שם שטמא שרץ משלח את פסחו, ואוכלו לערב יעו"ש.[6] ובריש מי שהיה טמא (צג.) אמרו דר"נ, דאמר דמי שהיה בדרך רחוקה אם זרקו עליו הורצה, סבר כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ.
ונראה עוד דרב ששת דפליג התם אדר"נ, וסבר שמי שהיה בדרך רחוקה וזרקו עליו לא הורצה, גם הוא סובר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ. דהנה בגמ' שם הקשו אדר"נ, מברייתא דקאמר ר"ע מה טמא שיש בידו סיפק לעשות ואינו עושה, אף דרך רחוקה שסיפק בידו לעשות ואינו עושה. ותי' ע"ז ר"נ, ר"ע לטעמיה דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ואנא ס"ל כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ.
והנה מבואר, דלמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, מודה ר"נ דכשם שטמא דחאתו תורה אע"פ שסיפק בידו לעשות, כן מי שהוא בדרך רחוקה נדחה, אע"פ שבידו לעשות. ולא קאמר רב נחמן, אלא דהוא סובר כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולהאי מ"ד אם זרק הורצה. וא"כ רב ששת דפליג, בהא פליג, דס"ל דאף למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אם זרקו על מי שהיה בדרך רחוקה, לא הורצה.[7] והנה אם רב ששת עצמו סבר, אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ כל דבריו אינן בדעת עצמו, שהרי כל דבריו הם, שאף למ"ד שוחטין וזורקין הדין כן, וזה תימה. וע"כ נראה, דאף מדברי רב ששת מוכח דס"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ.
ונמצא דזקני דרום ור"ל ועולא, ור"נ ורב ששת תלמידי דרב, כולהו ס"ל דלא כרב דסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אלא ס"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולפ"ז לכאורה כך היה ראוי לפסוק להלכה.
עוד סברא לפסוק כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, היא ע"פ מש"כ התוס', דמתני' דמי שהיה טמא, דקאמרה דטמא שלא עשה פסח פטור מכרת, סברה כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דלמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"א לומר שטמא שלא עשה את הפסח פטור מכרת, דהא טמא שרץ חייב בכרת כיון שיכול לטבול, וישחטו ויזרקו עליו. וא"כ, עכ"פ לדעת התוס' יש כאן סייעתא לפסוק כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דסתם מתני' כותיה.
וכן נראה מוכח דס"ל להלכה להרמב"ן, דהנה הרמב"ן בפי' החומש, בפרשת בהעלותך (במדבר ט י) כתב: אבל מי שהיה בדרך פטור מן הראשון ועושה השני, ואם רצה לצאת בראשון וצוה ושחטו עליו הורצה, דקיימא לן מיחס הוא דחס רחמנא עילויה ואי עביד תבא עליו ברכה. והיינו שפסק כר"נ דמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו הורצה. ונראה שפסק כן, משום שבגמ' (שם צג.) אמרו שם על סתמא דברייתא דהיא כמ"ד הורצה, והבין הרמב"ן שיש כאן הכרעה כר"נ.
והנה ר"נ מוכרח לסבור כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והוא עצמו מודה דלמ"ד אין שוחטין, לא הורצה, ומדפסק הרמב"ן כמ"ד הורצה, מוכרח דס"ל להלכה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ.
♦
להרמב"ם שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אם הוא מן התורה
הנה הרמב"ם פסק כאמור, שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ובפשטות פסק כרב דסבר כן, ובגמ' אמרו בהדיא, דרב סבר דמדאורייתא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. והוכיחו כן מהא דאמר רב דטמא שרץ מצטרף למניין הטמאים לעשות את הפסח בטומאה. אמנם מכח כמה קושיות וסתירות בדברי הרמב"ם, נטו כמה אחרונים מזה, וכתבו שהרמב"ם דפסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, לא מה"ת הוא, אלא מדרבנן שמא יפשע ולא יטבול.והוא, שהנה בגמ' אמרו (צ:) שהמקור לדברי רב, דמה"ת אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, הוא מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא הוא דאינן יכולין לעשות, אבל למחר יכולין לעשות, ואמר רחמנא נדחו. ומזה למד רב דאף מי שיהיה טהור לערב, כיון דעכשיו טמא הוא אין שוחטין וזורקין עליו. והנה מפורש בגמ' דלרב אם טבל הטמא שרץ, שוחטין וזורקין עליו, ולכאורה ה"ה טמא מת בשביעי שלו אם טבל והזה שוחטין וזורקין עליו, דהא מטמא מת ילפינן לטמא שרץ. אמנם הרמב"ם (פ"ו מק"פ ה"א וה"ב) חילק וכתב דטמא מת בשביעי שלו, אפילו טבל והזה אין שוחטין עליו, וטמא שרץ אם טבל שוחטין עליו.
ותמהו עליו הראב"ד וכל האחרונים, דאם יש דין מיוחד בטמא מת, שאפילו טבל והזה, אין שוחטין וזורקין עליו, איך אפשר ללמוד ממנו, שטמא שרץ שלא טבל אין שוחטין עליו, הרי דין מיוחד הוא בטמא מת. כדמוכח שבטמא מת אפילו טבל והזה אין שוחטין עליו.
עוד הקשו על הרמב"ם, שבגמ' אמרו (זבחים כב:) דלמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אף ציבור, אם היו טמאי שרץ עושין בטומאה, דכל שביחיד נדחה, ציבור עבדי בטומאה. ולמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, כיון דיחיד אינו נדחה, ציבור נמי לא עבדי בטומאה, אלא טובלים ויעשו בטהרה. והנה הרמב"ם (פ"ד מביא"מ הי"ב) פסק, שטומאת שרץ אינה דחויה בציבור, ורק טומאת מת לבדה נדחית בציבור. ולכאורה מוכח, דס"ל כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דלמ"ד אין שוחטין, הא מבואר בגמ', דאף טומאת שרץ נדחית. אבל קשה, שהרמב"ם עצמו פסק שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ.
ומכח קושיות אלו כתבו כמה אחרונים, הנחל"ד (בהקדמתו לשו"ת) הקרן אורה (זבחים כג:) המרכה"מ (פ"ז מק"פ ה"א) החק נתן (זבחים כב:) המנחת ברוך (סי' כ"א) ועוד, שמש"כ הרמב"ם שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, מדרבנן הוא. והרמב"ם לא פסק כרב דסבר דמה"ת אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דבזה פסק כעולא, אלא מדרבנן ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, שמא יפשע ולא יטבול.
ובזה מיושב, דהא דאין שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו, באמת להרמב"ם דין מסוים בטמא מת הוא, ולא ילפינן טמא שרץ מיניה, והא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מדרבנן הוא. וכן מבואר מה שפסק דטומאת שרץ אינה נדחית בציבור, והיינו משום דמה"ת שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וכיון דיחיד אינו נדחה בטומאה זו, ציבור לא עבדי בטומאה.
אמנם החזו"א (זבחים ד ס"ק ו) האריך בקושיות על דרך זו, וכתב שא"א לומר כן. אמנם אף הוא ז"ל, לא מצא מזור לקושיות על שיטת הרמב"ם בסוגיא זו, והכריע כחולקים על הרמב"ם. וז"ל: לפיכך דברי הר"מ לא נתגלו לן עדיין, והגלויות לנו היא שיטת רש"י ותוס' וכו'. וא"כ עכ"פ בדעת הרמב"ם יש לנו דעת כמה מגדולי האחרונים, דהא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אינו אלא מדרבנן.
והנה אם הא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הוא רק מדרבנן, ומדאורייתא שוחטין וזורקין עליו, א"כ מן התורה טהור הוא, ואינו נחשב כטמא להצטרף למניין הטמאים. וכמפורש בגמ', שהוכיחו מהא דלרב טמא שרץ מצטרף למניין הטמאים, שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מדאורייתא. שאם רק מדרבנן לא היו שוחטין וזורקין על טמא שרץ, היה נחשב כטהור.
וא"כ מתבאר דלדעת כמה אחרונים, אף להרמב"ם, מה"ת שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וא"כ אף אם רוב הציבור טמאים בטומאה היוצאת מגופן, כיון שיכולים הם ליטהר ממנה בו ביום, הרי הם כטהורים ממנה, ואין הציבור נידון כרובן זבים ומיעוטן טמאי מתים לפסול אף את הטהורים מלעשות את הפסח.
ויש לצרף זאת לדעת הרמב"ן שנתבארה לעיל, שעולה מדבריו דפסק דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, ונתבאר, שכן נראה לכאורה עיקר יותר בסוגיות הגמ'.
♦
אם מה שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מעכב את דחיית הציבור את הטומאה
עוד סברא שמעתי בזה מאלופי ומיודעי, הגאון ר' יוסף וידר שליט"א. והיא, שהנה זה מבואר דגם למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אם טבל שוחטין וזורקין עליו. ועפ"ז יש לדון, בשהיה כל הציבור טמא בטומאת מת, ורובם זבים ביום השביעי לזיבתם, ומיעוטם אינם אלא טמאי מתים בלבד, שהדין בכה"ג הוא, שצריכים הזבים לטבול וליטהר מזיבתם, ואז יהיה כל הציבור טמא בטומאת מת לבד, ויעשו את הפסח בטומאה.ויש לעיין אם בכה"ג יהיו אותן מיעוט טמאי מתים צריכים להמתין עד שיטבלו כל הזבים ויטהרו, ורק אז יוכלו להתחיל לעשות את הפסח, שכל עוד לא טהרו הזבים מטומאתם עדיין טומאת רוב הציבור היא טומאה שאינה נדחית. או שמכיון שהזבים עומדים ליטהר, וטומאת הזיבה עומדת ליבטל ולא תעכב את הפסח, יוכלו אותם מיעוט טמאי מתים להתחיל לעשות את הפסח בטומאה עוד קודם שכל הקהל ראוי לעשותו בטומאה. שהדין נותן, שטומאת מת תידחה, שהרי יש לדחייה זו נ"מ לכל הציבור, שכל הציבור יוכל לעשות את הפסח בטומאה על ידי דחיה זו, ובלבד שיטהר מזיבתו.
וסברא גדולה היא לומר, שכל הסברא שמיעוט טמאי המתים אינם עושים בטומאה, אי"ז אלא כשאין נפקותא בדחיית הטומאה אלא למיעוט, אבל כל שהדחייה יש לה נ"מ לכל הציבור, אף שאין לה נ"מ מיד, שהרי עדיין צריכים הם לטבול, כיון שדינם לטבול הרי הדחייה חלה גם כלפיהם לגבי דינם לאחר שיטבלו. וממילא יוכלו טמאי המתים להתחיל לעשות את הפסח בטומאה עוד קודם שנטהרו כל הזבים מטומאתם.
ועפ"ז, בזמנינו שהוא ממש כהמצב הנ"ל, שרוב הציבור הם כזבים בשביעי שלהם, שיכולים הם לטבול ולאכול את הפסח לערב,[8] אף אי נימא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ קודם טבילה, מ"מ כיון שיש נ"מ בדחיית טומאת המת לכל הציבור לגבי דינם לאחר שיטבלו, הרי הדחייה חלה עוד קודם שיטבלו הזבים, ויכולים הטהורים מזיבה לעשות את הפסח בטומאת מת.
אמנם יש לדון דבזמנינו גרע. שיש לדון דאם רוב הציבור זבים בשביעי שלהם, אבל אין להם מקוואות לטבול בהם וליטהר, אם נימא דאעפ"כ ידחה הפסח את טומאת המת, כיון שיש בו נ"מ בעצם, שאם יטהרו הזבים יוכלו לעשות הפסח, או שמכיון שבפועל יודעים אנו שלא יטהרו הזבים, ובכל יום י"ד יהיו במצב של טומאה שאין שוחטין וזורקין עליהן. הרי שאין נ"מ בדחיית טומאת המת לכל הציבור, אלא למיעוטו, ולמיעוט אין הטומאה נדחית.
ואי נימא הכי, א"כ יש לדון במצב בזמנינו, שבעוונות אין רוב ישראל שומרי התורה, ורובן לא יטבלו לעשות הפסח במועדו.[9] שאם נדון את אלו שלא יטבלו כדינם, כחוטאים שאינם רוצים לעשות הפסח, א"כ נראה, שתידחה טומאת המת שיש בה נ"מ לכל הציבור, אע"פ שרובן אינם רוצים בנ"מ זו, ואינם מתכוונים לקיים את דינם, כיון שיש בה נ"מ בדחיה זו.
אמנם אם נדון אותם כאנוסים בחוסר ידיעתם, וכאינם יכולים ליטהר, מחמת אי ידיעתם את מצוות התורה, ואת חובתם בזה, א"כ י"ל שאין לה לטומאת מת לידחות כיון שאין בה נ"מ לרוב הציבור, שכן רוב הציבור אנוסים ואינם יכולים ליטהר מטומאתם. וצ"ע בזה.
ועכ"פ צירוף בוודאי יש כאן לסמוך עליו לעשות הפסח גם בזמן שרוב הציבור טמאים בטומאה היוצאת מגופם, אם הם יכולים ליטהר בו ביום.
♦
את מי מצרפים למניין שמונין לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים
כתב הרמב"ם (פ"ז מק"פ ה"ו) כיצד משערים הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים, אין משערין בכל האוכלין, שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד, ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן, אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה, ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה משערין אותן. עכ"ל.ומבואר בדברי הרמב"ם, שאין מניין הציבור תלוי במניין המנויים על הפסח, אם רובם טמאים או טהורים, אלא במניין הפסחים כמה מהם נעשים בטהרה וכמה מהם בטומאה, שזה אפשר לשער לפי הנכנסים לעזרה, שבודקים בכל הנכנסים לעזרה, כמה מהם עושין את הפסח בטומאה וכמה בטהרה, שאם רוב הפסחים נעשים בטומאה, עושים את הפסח בטומאה.
וממילא נשמע מדברי הרמב"ם, שמי שאינו מנוי על הפסח כלל, וודאי אינו בכלל המניין, שאין מונין רק מי שנמנה בפועל על הפסח. ובזה כתב הרמב"ם שאין הולכים אחר מניין האוכלים אלא אחר מניין הפסחים.
והנה דברי הרמב"ם האלו, נתקשו בהם מאוד האחרונים מכמה סוגיות, ולכאורה פסק בזה הרמב"ם כהירושלמי ודלא כהבבלי. ומ"מ, לדברי הרמב"ם אין כל הנידון האמור כאן נוגע לדינא, שאם אין מונים אלא את המנויים על הפסח, א"כ כל מי שלא ימנה על הפסח אינו בכלל מניין הציבור, ואין כאן שאלת רובם זבים ומיעוטם טמאי מתים, כיון שהזבים לא ימנו על הפסחים.
ואע"פ שכאמור דברי הרמב"ם האלו מוקשים, וקשה לסמוך עליהם לבדם, מ"מ מכיוון שכל עיקר המעכב בנידון זה הוא פסק הרמב"ם שפסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולו"ד היה מקום לפסוק דשוחטים וזורקים על טמא שרץ, וכמו שפסק הרמב"ן, א"כ י"ל דלהרמב"ם עצמו אין בזה חיסרון, משום שאין נמנים אלא המנויים על הפסח.
♦
אם הכהנים טמאים בטומאת מת אם מעכב מה שרוב הציבור זבין.
עוד ענין יש לדון בו וכמעט לא מצאתי מי שדן בזה,[10] הוא, מה הדין אם רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים, אבל כדי לעשות את הפסח בטומאה א"צ לבוא לטומאת הקהל, דבלא"ה הכהנים וכלי שרת טמאים, אם בכה"ג אמרינן נמי דטמאי מתים מיעוטא נינהו ומיעוטא לא עבדי בטומאה.וצריך לברר את יסודי הדינים בזה כדי לבוא אל המבוקש. ויש להקשות בזה כמה קושיות יסודיות.
הנה יש לדון, מה הדין אם היו רוב הקהל בדרך רחוקה, ומיעוטן טמאי מתים, אם אותן טמאי המתים עושים את הפסח בטומאה, או דנימא כיון שהם מיעוט, שהרי רוב הציבור בדרך רחוקה ואינו עושה את הפסח, מיעוט אינו עושה בטומאה.
ובגמ' (פ:) אמר עולא דאם היו הקהל מחצה טמאים ומחצה טהורים, אי נימא דבכה"ג א"א לעשות בטומאה, משלחין אחד מן הטהורין לדרך רחוקה, ומבואר דאותו המשתלח לדרך רחוקה אינו נמנהבכלל הציבור, וכמאן כליתיה הוא. ומבואר בזאת דמי שהוא בדרך רחוקה אינו נמנה בכלל הציבור.
עוד יש להוכיח כן ממ"ש בגמ' (צד:) דלמ"ד שרך רחוקה היא מאיסקופת העזרה ולחוץ אין הולכים לעניין מניין הטמאים אלא אחר העומדים בעזרה, ומבואר שכל אלו שהם מחוץ לעזרה, כיון שהם נידונים כבדרך רחוקה אינן בכלל המניין.[11]
ומבואר שהעומדים בדרך רחוקה, כיון שהם פטורים מלעשות הפסח, אינן נמנים עם הציבור לעניין מנין הטמאים והטהורים, ודוחים אותן מן המנין, ומחשבים את הציבור שאינן בדרך רחוקה, כמה מן הטמאים יש בהם וכמה מן הטהורים, וע"פ רוב הציבור שבדרך קרובה עושין את הפסח.
ויש לתמוה, למה אין עושים כן ברובם זבים, ונימא שהזבים הפטורים מן הפסח, ידחו מן המניין, וימנו הנותרים שאינם זבים, ואם רובם טמאי מתים יעשו בטומאה. ולכאורה ק"ו הוא, שהרי מי שהוא בדרך רחוקה איכא למ"ד אם זרק הורצה, ואפילו לדידיה מבואר שאין נמנה מי שהוא בדרך רחוקה,[12] והיינו משום שהוא פטור, וכ"ש שלא נמנה את הזבים, שהם פטורים ואם זרקו עליהם לא הורצו.
ובאמת שבירושלמי כאן אמרו כן, שהיה פשוט לירושלמי שהזבים אינן נמנים בכלל הציבור להחשיב את טמאי המתים כמיעוט שאינן עושים בטומאה. ולא נחלקו שם אלא אם הזבים אינם נמנים כלל, או שהם מועילים לטמאים לעשות רוב טמאים, לעשות את הפסח בטומאה, ואע"פ שהם עצמם אינם עושים. ולכאורה סברת הירושלמי מבוארת, דמ"ש זב ממי שהוא בדרך רחוקה, ודעת הבבלי צריכה ביאור.
עוד צ"ע, דהנה אם רובם זבים ומיעוטם טהורים המיעוט עושים בטהרה, דדווקא בטומאה לא עבדי מיעוטא, אבל בטהרה עבדי. ונראה פשוט, שאותו מיעוט עושים את הפסח אף אם חל בשבת. והנה השבת והטומאה דין אחד להם, שהם נדחים מפני קרבן ציבור שזמנו קבוע. וא"כ קשה קרבן פסח של אותו מיעוט, אם אין לו דין קרבן ציבור הקבוע לו זמן למה הוא דוחה את השבת, ואם יש לו דין קרבן ציבור הקבוע לו זמן, למה כשמיעוטם טמאי מתים אין קרבנם דוחה את הטומאה, הרי קרבן ציבור הקבוע לו זמן הוא. ומ"ש שבת מטומאה.
ויש כאן קושיא עמוקה בסברא, שהנה קיי"ל שקרבן ציבור הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה, ובגמ' (יומא נ.) אמרינן דעיקר הדבר תלוי בקבוע לו זמן, ולא בקרבן ציבור. וצ"ב, הרי יחיד נדחה לפסח שני, ואע"פ שקרבן פסח קבוע לו זמן, ועוד שהוא קרבן ציבור. ונראה הגדר בזה, שקרבן פסח של כל יחיד ויחיד אינו קרבן ציבור, ואף אין הזמן קבוע לו מצד עצמו, ורק השם 'קרבן פסח הכללי' העולה מכלל קרבנות היחידים הוא קרבן ציבור הקבוע לו זמן. ועל כן דווקא כשיש מניעה מקיום קרבן הפסח הכללי, כגון שהקהל כולו, או רובו שהוא ככולו, טמא, שבזה מתבטל השם הכללי של קרבן פסח, אז נדחית הטומאה, אבל כל שהנידון הוא על ביטול פסח פרטי אינו דוחה את הטומאה.
ולפ"ז קשה, הא ברובם זבים ומיעוטם טמאי מתים, אותו המיעוט, אם לא יעשה את הפסח בטומאה, יתבטל קרבן הפסח מכל ישראל. וא"כ מה בכך שהם מיעוט הקהל, הלא בהם תלוי קרבן הפסח הכללי, שהוא ודאי קרבן ציבור וזמנו קבוע, ולמה לא ידחה את הטומאה.
ונראה שזאת היא קושיית שמואל דאמר - זילו אמרו ליה לאבא ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו מאי עבדת ליה. דהיינו שאם אתה מעכב את הטמאים מלעשות את הפסח, הרי נתבטל הפסח מכל וכל, ולמה לא נאמר שידחו הטמאים את הטומאה. וצ"ב תשובתו של רב דמדמי ליה לכולן זבים, הלא טומאת זיבה אינה טומאה שנדחית, וטומאת מת נדחית. ומה בכך שהם מיעוט, הרי בהם תלוי כל הקרבן. וכשם שדנים אותם כציבור, לעניין זה שהם דוחים את השבת, נדון אותם כציבור לעניין דחייתם את הטומאה.
ונראה דוודאי מודה רב, שרוב הקהל שנדחו מלעשות הפסח, מאיזה טעם שלא יהיה, המיעוט הנשאר שם ציבור יש לו, והוא עושה את הפסח בטומאה, כדחזינן ברובן בדרך רחוקה. וה"ה לרובם זבים ומיעוטם טהורים, ודאי שם ציבור יש לנותרים, לעניין לדחות את השבת. שכל הנדחה, אינו בכלל הציבור, והנותרים הם הציבור, ועליהם יש לדון. אלא שברובם זבים ומיעוטן טמאי מתים, בזה סבר רב שיש סברא מיוחדת שאין טמאי המתים יכולים לעשות בטומאה.
והביאור הנראה בזה הוא, שבכל רוב ציבור שנדחה מאיזה טעם, כגון משום דרך רחוקה, תחילה אנו דנים מי הוא הראוי לעשות הפסח, ואינו דחוי משום דרך רחוקה. ואנו קובעים כי הציבור הראוי הוא הציבור הנמצא בדרך קרובה, ואח"כ אנו דנים על ציבור זה הראוי לעשות הפסח, אם טמא הוא או טהור, ואם הרוב טמאים הולכים אחריהם. וכן לעניין דחיית שבת ברובן זבים, תחילה אנו דנים מי הוא הראוי לעשות את הפסח משום איסור טומאה, ואנו דוחים את הזבים מלהיחשב בכלל הראויים, והנותרים הם לבדם נידונים כציבור, והם עושים את הפסח ודוחים את השבת.
אבל ברובם זבים ומיעוטם טמאי מתים, סבר רב, שאין דיחוי מן הפסח משום טומאת זיבה, ודיחוי אחר משום טומאת מת, אלא שם טומאה אחד הוא, והוא הדוחה מן הפסח. וכיון שכן, כשאתה בא לדון אם הציבור יכולים לעשות את הפסח בטומאה, אין אתה יכול לקבוע ולומר שהזבים דחויים הם משום טומאה, שהרי על שם טומאה אנו דנים שלא ידחו הציבור מחמתו. ועל כרחך אתה מכניס את הטמאים בכלל המניין, ואת הזבים בכללם, ועל כולן אתה דן אם הם יכולים לעשות הפסח, או ששם טומאה דוחה אותם, וכיון שרובם אין טומאתם נדחית, אינן יכולים לעשות הפסח.
וע"פ ביאור זה, הדעת נוטה דברובם זבים ומיעוטם טהורים, והכהנים או כלי שרת טמאים בטומאת מת, יעשו אותו המיעוט בטומאת הכהנים או כלי השרת, דגם שם י"ל שתחילה אנו דנים על טומאת הציבור, וקובעים שהזבים אינם ראויים, ושוב אינן בכלל הציבור, והציבור הוא רק הטהורים. ואחר שכן, הטהורים הללו דין ציבור גמור להם, וכשם שהם דוחים את השבת, כך הם דוחים את טומאת הכהנים וכלי שרת.
ואף שיש מקום לבע"ד לחלוק ולומר, דשם טומאה אחת היא, וכיון שאני דן על טומאת הכהנים שתידחה, הרי אני דן על הטומאה בכללות אם תידחה, ושוב מוכרח אני להכניס את הזבים בכלל המניין, שהרי גם הם בכלל הנידון אם ידחו משום טומאה. אבל יותר פשוט לומר, שטומאת הציבור וטומאת הכהנים תרי מילי נינהו, ושני ענינים הם, ודנים כל אחד ואחד לעצמו. ותחילה מסלקים את הזבים ממניין הציבור, שהם הם אינם בכלל הטהורים הראויים לעשות את הפסח, משום טומאתם, ואח"כ דוחה הציבור הנותר את טומאת הכהנים.
וכיון דשמואל פליג עליה דרב, וגם בירושלמי פשוט דלא כרב, וס"ל דלעולם אנו מסלקים את הזבים, והמיעוט עושים בטומאה, נראה דאין לנו לאפושי פלוגתא, ונימא דעכ"פ ברובם זבים ומיעוט טהורים והכהנים טמאי מתים, מודה רב, דהטהורים עושים בטומאה.
ואם כנים הדברים, וברובם זבים ומיעוטם טהורים, הטהורים עושים את הפסח אפילו בטומאת כהנים וכלי שרת. יצא לפ"ז, שברובם זבים, ומיעוטם טהורים, ומיעוט אחר טמאי מתים, וגם הכהנים טמאי מתים, כיון דמחמת טומאת הכהנים, עושים את הפסח בטומאה, יכולים גם טמאי המתים לעשות את הפסח בטומאה, וכדין כל פסח הבא בטומאה מחמת הכהנים, שגם מיעוט הטמאים עושים אותו בטומאה.
והיה מקום לדון עוד ולומר, שאפילו ברובן זבים וכל הנותרים טמאי מתים, והכהנים אף הם טמאי מתים, עושים בטומאה. והיינו משום שכיון שהכהנים טמאי מתים, ומצידם אפשר לו לפסח להיעשות בטומאה, כבר ניתן הפסח להיעשות בטומאה. ומשניתן הפסח להיעשות בטומאה. יכולים טמאי המתים להצטרף לו ולעשותו בטומאה, אע"פ שהם מיעוט, דלפסח הבא בטומאה, מצטרפים גם מיעוט טמאים לעשותו.
ולפ"ז כל דינא דרב, שרובם זבין ומיעוטם טמאי מתים, אין טמאי המתים עושים, הוא דווקא בשהיו הכהנים טהורים, ואתה בא לעשות את הפסח בטומאה מכח טומאת הציבור, זה א"א, כיון שהם מיעוט. אבל כשהפסח נעשה בטומאה מצד טומאת הכהנים, יכולים לעשותו בטומאה אף מיעוט טמאי המתים, דומיא דכל פסח הבא בטומאה מחמת הכהנים, שמצטרפים לו מיעוט הטמאים.
אבל אין נראה כן מגמרא ומסברא.
מגמרא, שאם נאמר כן צ"ל דהא דאמר רב דרובם זבים ומיעוטם טמאי מתים, אין הפסח בא בטומאה, מיירי שהיו הכהנים טהורים, דאל"כ היה הפסח בא בטומאה מחמת טומאת הכהנים. ואם היו הכהנים טהורים, א"כ הם עצמם עושין את הפסח בטהרה. ולא משמע כן מקושייתו של שמואל שאמר זילו אמרו ליה לרב, ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, מאי עבדת ביה. דמשמע שרב ביטל את עשיית פסח מכל וכל. ואף דמסתמא אין חילוק בדין, ושמואל אף היכא דמיעוט הנותרים טהורים, יסבור שאף הטמאים עושים,[13] מ"מ מלשונו משמע דלרב הפסח בטל. ומוכח דרב מיירי אף בהיו הכהנים טמאים, ואפ"ה אין עושים את הפסח בטומאה, ומבואר דטומאת כהנים אינה מועלת לעשות את הפסח בטומאה.
וגם מסברא אין נראה כן, דנראה שרק כשיש ציבור לפנינו, וקרבן ציבור עומד ליקרב, נדחית הטומאה בשביל קרבן הציבור, אבל כשאין כאן ציבור הראוי להקריב, שרובן זבין ומיעוטן טמאי מתים, אין כאן קרבן ציבור, ואין מה שידחה את טומאת הכהנים.
ועל כן נראה, דרק במיעוטם טהורים, והכהנים טמאי מתים, הטהורים עושים אותו בטומאה, ואז מצטרפים להם טמאי המתים, אבל בלא מקצת טהורים, ואין שם ציבור ראוי לעשות הפסח, אין טומאת הכהנים לבדה, מתרת עשיית הפסח בטומאה.
ועכ"פ לפי האמור, מצאנו לה תקנה לכנסת ישראל, לעשות את הפסח [אף בלא הטעמים הנזכרים לעיל], שאם יש מקצת טהורים, ואפילו יהיו מקצת ביותר, והכהנים או כלי השרת טמאים, יוכל אותו המיעוט הטהור לעשות את הפסח בטומאה, וכיון שנעשה הפסח בטומאה, יוכלו להצטרף לו כל טמאי המתים.
אלא שאף שנקל למצוא בכל עם ישראל, מי שלא נטמא למת מעודו [ובפרט כהנים המוזהרים בזה], מ"מ לכאורה, א"א למצוא מי שלא נטמא בטומאת חרב הרי הוא כחלל, שכל כלי מתכת [וי"א שאפילו אינו של מתכת] שהיה פעם בבית הקברות, או בבית חולים, נטמא בזה, ונפל פיתא בבירא. אבל אפשר למצוא תקנה ע"י גר שנתגייר סמוך לפסח, וישמר לבלתי נגוע בכלים המקבלים טומאה, מיום גירותו עד יום הקרבת הפסח [כגון שילבש בגדי פוליאסטר, וילבש כפפות פלסטיק, לבלתי נגוע בשום כלי, ולכאורה יש לסמוך על השיטות, דחרב כחלל אינו מטמא במשא ובאוהל, ואכמ"ל].
ויש לדון בזה כמה נידונים. האחד, אם שלשים מקריבים את הפסח מעכבים, שאם כן נהיה צריכים לשלשים גרים.[14] והשני, אם גזירת הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, תעכב כאן, שהרי מדאורייתא מחזי חזי, וטהור הוא, ויחשב כטהור לעניין לעשות את הפסח. ואחר שעל ידו יעשו כל הקהל בטומאה, שוב ודאי יכול אף הוא לעשות, שהרי אף הפורשים מן הקבר עושים. ואין אנו צריכים לו אלא לדון אותו כטהור, כדי להתחיל את הגלגל על גביו, ולזה מסתבר, דסגי במה שהוא טהור מה"ת.
עוד יש לדון, בכל מי שלא נטמא אלא מחרב כחלל, שהנה דעת כמה מהראשונים [הגאונים שהובאו בר"ח (פסחים יד:) הריבמ"ץ הובא בר"ש בריש אהלות, והראב"ד בחידושיו לב"ק (ב:) ולע"ז (לז:)], שחרב אינה מטמאה אדם טומאת שבעה, אלא בשעה שהיא מחוברת למת, או אם נחלל בה המת.[15] ויש לצרף לזה את שיטת כמה מן הראשונים [בעה"מ (חולין כד:) והרמב"ן (במדבר יט טז) והר"ן (שבת יז.)], דס"ל שהנטמא מחרב כחלל, אינו טעון הזאת שלישי ושביעי, וסגי ליה בטבילה בשביעי, שלפ"ז בקל אפשר ליטהר מטומאה זו, ע"י שישמור עצמו שבעה ימים מליגע בכל כלי מקבל טומאה ויטבול בשביעי. וא"כ ימצאו לנו טהורים, והם דוחים את הפסח אם הכהנים וכלי השרת טמאים, ועל ידם יוכלו כל קהל טמאי המתים לעשות בטומאה.
אמנם תקנה זו אליה וקוץ בה, דהא קיי"ל, טומאה דחויה היא בציבור, וצריך לחזר אחר כהנים טהורים, וכיון שרוב הטהורים מטומאת מת עצמו, שאין טומאתן אלא מחרב, כהנים הם, שהם הנזהרים מטומאה מת, הרי ימצאו די כהנים לעשות את הפסח בטהרה, עכ"פ לטהורים, ולא יצטרכו לכהנים ולכלי שרת טמאים, ושוב לא יוכלו כל הטמאים להצטרף להם.
ועכ"פ לא הוצרכנו לכל זה, אלא לפי הצירוף האחרון, שברובן זבין ומיעוטן טהורים אם הכהנים טמאים עושים בטומאה, אבל לפי כל הצירופים הקודמים, יכולים טמאי המתים לעשות את הפסח בטומאה בשופי בלא לחוש לרוב הזבין, כיון שטמאי שרץ הם, ועוד שאפשר שאינם מצטרפים.
♦
אם מחוסר כיפורים דזב כזב דמי, הרי רוב הציבור כזבין, וא"א לעשות הפסח בטומאה
עוד יש לדון בנידון קרוב להנידון דלעיל. והוא, שהנה דנו בגמ' בזבחים (יז.) ובכריתות (י.) אם מחוסר כיפורים דזב כזב דמי. ולא הוכרעה בגמ' ההלכה בזה, וגם הרמב"ם לא פסק הלכה בזה.והנה לדעת כמה ראשונים, [רש"י (זבחים לב:) ועוד] בנידון אם מחוסר כיפורים דזב כזב דמי, תלויה גם השאלה אם הוא מותר להיכנס למחנה לויה. ולפ"ז יש להכריע בפשיטות, דמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי. שבמשנה בפ"ק דכלים מבואר דמחוסר כיפורים מותר במחנה לויה, וכן מבואר בכ"מ. אבל דעת כמה מן הראשונים [תוס' שם ובכ"מ] שהנידון בזבחים ובכריתות אינו שייך לנידון אם מחוסר כיפורים מותר להיכנס במחנה לויה, דזה פשוט שהוא מותר, כמבואר במשנה דכלים. והנידון אם מחוסר כיפורים דזב כזב דמי, אינו אלא אם שם זב עליו, ונחשב שטומאה יוצאת מגופו, ונ"מ לעניין שאינו אוכל בפסח הבא בטומאה, ולעוד נ"מ. ולפ"ז א"א לפשוט נידון זה, מהא דקיי"ל דמחוסר כיפורים מותר במחנה לויה.
ולכאורה דרך זו נראית מרווחת יותר, דלא מסתבר, דרבא דסבר דמחוסר כיפורים דזב כזב, פסק דלא כמתניתין דכלים. וגם יש לתמוה, דאם סבר רבא דלא כמתני' דכלים, משום דס"ל כתנאי אחריני, מה הקשו עליו בסוגיא בכריתות מברייתא, הרי כשם שאין המשנה בכלים היא דלא כותיה, ואיהו ס"ל כתנאי אחריני, ה"נ נימא שהברייתא היא דלא כותיה, אלא דאיהו ס"ל כתנאי אחריני.
ואי נימא הכי, א"כ לכאורה אין לנו הכרעה בנידון, אם מחוסר כיפורים דזב כזב דמי לעניין אכילה בפסח הבא בטומאה, ולכאורה אינן יכולים לאכול בטומאה.
והנה רוב הנשים מחוסרות כפרה הן, שרובן יולדות כדרכן [ואף היולדות בניתוח, זבות דאורייתא הן, שהרי הן רואות יותר מעשרה ימים דם, ואין להן ימי טומאה וטהרה]. וצריכות להביא קרבן, וכל שלא הביאו מחוסרות כפרה הן. והן אינן יכולות ליטהר, כשאין כהן טהור, שיקריב את קרבנן, וקרבנן אינו קרב בטומאה, כיון שאינו קרבן ציבור שדוחה את הטומאה.
ואם נצרף לאלו הנשים, את שאר הטמאים שאינם יכולים ליטהר בער"פ, דהיינו את כל הנידות ובועלי הנידות, בוודאי שנבוא לכלל רוב ציבור שטמאים בטומאה היוצאת מגופם, שאינן יכולים ליטהר בו ביום ואינן כטמאי שרץ, ויפלו בזה הצירוף הראשון והשני [שהם העיקריים] ששוחטין וזורקין על טמא שרץ, ושוב הו"ל רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים, ולא נוכל לעשות הפסח במועדו.
העיקר להלכה נראה דמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי
אמנם נראה שאין לחוש לזה, שעל פי הכללים שכללו לנו הראשונים במשמעויות לשונות התלמוד, נראה שהתלמוד תופס לעיקר דטבול יום דזב לאו כזב דמי, וכמו שיבואר.דהנה בסוגיא בזבחים קאמר רבא[16] למה לי דכתב רחמנא טמא וטבול יום ומחוסר כיפורים, וכו', ומקשינן עליה, לא לכתוב רחמנא בטבול יום ותיתי מהנך, דמאי פרכת מה להנך שכן מחוסרים מעשה, סו"ס קלישא לה טומאתן, ומשני קסבר מחוסר כיפורים דזב כזב דמי.
והקושיא סו"ס קלישא לה טומאתן, מיוסדת על ההנחה שמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי, כמבואר בתירוץ דאי כזב דמי, לא חשיב קלישא טומאתן. ומבואר שהתלמוד הקשה בפשיטות על פי ההנחה שמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי.
והנה התוס' בעירובין (צז. ד"ה אביי אמר) כתבו דמדפריך סתמא דהש"ס בפשיטות וליענביה מיענב משמע דאין הלכה כר' יהודה. ומבואר שכשהתלמוד מקשה בפשיטות אליבא דצד אחד, משמע דס"ל כותיה וממילא הלכתא כותיה. וה"נ י"ל הכא דכיון שהתלמוד מקשה בפשיטות סו"ס קלישא לה טומאתן, שקושיא זו אתיא כהצד דמחוס"כ דזב לאו כזב דמי. משמע דהכי ס"ל לתלמודא וממילא הכי הלכתא. ויש להוסיף דבסוגיין גם בתירוץ משמע כן, שאין התלמוד מתרץ מחוסר כיפורים דזב כזב דמי, אלא מתרץ קסבר רבא, ומשמע דזו דהיא סברת רבא, אבל אנן לא ס"ל כן.
ועוד משמע כן בסוגיא בכריתות (י.), שם דנו לבאר את הברייתא שאמרו בה, שיולדת ביום מ' לזכר ופ' לנקבה שוחטין וזורקין עליה, ורצו להוכיח משם איזה דין בדעת ר' יהודה, ודחו בגמ' דברייתא בפסח הבא בטומאה, ומשום דמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי. והקשו ולרבא דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי, הא מתנייתא היכי מתרץ לה, אמר רב אשי, רבא מתרץ לה ביום מ' ליצירת זכר וביום שמונים ליצירת נקבה, וכו'. והנה תירצו תחילה דלא כרבא, ואח"כ הקשו - ולרבא דאמר וכו' הא מתנייתא היכי מתרץ לה. ותירצו אליבא דרבא.
והראשונים בריש קידושין (ר"ן (שם א. מדפי הרי"ף) ועוד] כתבו בשם הגאונים, דלא קיי"ל כרב הונא דאמר חופה קונה, משום דאמרינן (קידושין ג.) ולרב הונא דאמר חופה קונה וכו' ומשמע דסתמא דתלמודא לא ס"ל כרב הונא. והיה נראה דה"נ הוה ממש כוותה, דכיון דתלמודא מקשה ולרבא דאמר מחוס"כ דזב כזב דמי וכו', משמע דסתמא דתלמודא לא ס"ל כרבא. וכן משמע בתירוץ הגמ' דקאמר רב אשי רבא מתרץ לה, ומשמע דרבא הכי מתרץ אבל אנן לא ס"ל כן.
אמנם יש מקום לבע"ד לטעון על דקדוק זה, שהנה הר"ן (שם) הקשה על ראיית הגאונים, דה"נ אמרינן התם (ח.) ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר, ואעפ"כ קיי"ל להלכה כר"נ. ומבואר דגם היכא דאמרינן ולפלוני קשיא כך וכך, אי"ז הוכחה דלא ס"ל לתלמודא כותיה. ותירץ וז"ל: כי מעיינת בה שפיר לא דמיא, דההוא לאו לישנא דגמרא הוא, אלא לתרוצה לדרבה איתמר, אבל הכא משמע דגמ' הכי נקיט, דחופה אינו קונה. ע"כ.
וכוונת דבריו, דהתם מקשינן לרבה מברייתא ומשנינן, והדר מקשינן ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר. ואפש"ל שהתירוץ הראשון שלפיו פירי עבדי חליפין, לא זה הוא עיקר סברת הגמ', אלא שאמרו כן לתרץ דברי רבה ושוב מקשינן דלדברי ר"נ אין התירוץ עולה יפה, וא"כ אין כאן הקלשת כוח דברי ר"נ אלא אדרבא חיזוק להם, שאפילו כתירוץ על דברי רבה לא קיבלנו תירוץ שאינו עולה אם דברי ר"נ.
ולכאורה ה"ה כאן היה מקום לומר, שמתחילה נסתפקו בגמ', בטומאה מה לי אמר ר' יהודה, ודנו להוכיח זאת מברייתא שם, ודחו דברייתא בפסח הבא בטומאה, ואח"כ הקשו דלרבא אין אפשרות לתרץ כן והדרא ראיה לדוכתא.
אבל נראה שאין לדחות כן. חדא דלא דמי, דשיטת רבה בקידושין שיטה קיימת היא, והקשו עליו מברייתא, ותירצו והעמידו איך הוא יפרש את הברייתא, ואין הכרח שכן ס"ל לסתמא דגמ', אבל בכריתות ספק הוא שנסתפקו חכמי בית המדרש, ואם בפשיטות דחתה הגמ' את הראיה ע"פ הסברא דמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי, משמע לכאורה דהכי ס"ל לסתמא דגמ'.
ועוד, דבקידושין כשהקשו מדר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין, העמידה זאת הגמ' כקו' על התירוץ שתירצו על רבה, והיינו דאליבא דר"נ א"א לתרץ כהתירוץ הקודם ושוב קשה לרבה, ויש כאן חיזוק לדברי ר"נ, שאף רבה מוכרח לסבור כמותו. אבל כאן העמידה הגמ' את הקושיא כקו' על רבא, וכלשון הגמ' - ולרבא דאמר מחוסר כיפורים דזב כזב דמי, הא מתניתא היכי מתרץ לה, וכן בתירוצא דרב אשי קאמ - רבא הכי מתרץ לה, משמע דעוסקים אנו בתירוץ דברי רבא, ולא בדחיית הראיה. ומשמע, שאין אנו עוסקים אלא לתרץ דברי רבא, אבל אנן לא ס"ל כן.
אמנם, לכאורה יש להוכיח איפכא, דקיי"ל כזב דמי, מהא דבזבחים מייתינן תנאי דפליגי בפרה אי שחטה מחוסר כיפורים כשרה, ואמרינן דפליגי, אי מחוסר כיפורים דזב כזב דמי או לא, ודחינן, לא דכו"ע מחוסר כיפורים דזב כזב דמי. ומדאמרינן דכו"ע ס"ל מחוס"כ דזב כזב דמי משמע דהכי הלכתא. כדכתבו הראשונים במקומות רבים. אבל אי"ז ראיה, דכבר כתבו התוס' בכמה מקומות, שאין להוכיח מהא דמוקמינן לכולהו תנאי כחד צד, דכך היא הלכה, אא"כ הוה מצי למימר איפכא, ובסוגייא זו לא הו"מ למימר איפכא, ועל כן אוקמא כך. אבל לפי האמת י"ל דסבר תלמודא דתנאי היא, וכיון דהלכה כת"ק דשחטה מחו"כ כשרה, וכפסק הרמב"ם, ס"ל נמי דמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי.
וע"פ פסק זה, מחוסר כיפורים אוכל מן הפסח הבא בטומאה, ואנו ונשותינו נערינו וזקינינו בנינו ובנותינו נאכל שם מן הפסחים במהרה כי חג ה' לנו.
♦
העולה מכל האמור
א. נתבאר דיש מקום גדול מתוך סוגיות הגמ', לפסוק דשוחטים וזורקים על טמא שרץ, ושכן פסק הרמב"ן. ולפ"ז אף אם יהיו רוב הציבור טמאים בטומאה היוצאת מגופם, אם יכולים הם ליטהר ממנה אינם נידונים כזבים לעכב על טמאי המתים מלעשות הפסח.ב. נתבאר דאף הרמב"ם שפסק דאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, דעת הרבה אחרונים שלא פסק כן אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מודה דשוחטים וזורקים עליו, ואף לפ"ז אין רוב הטמאים בטומאה היוצאת מגופם מעכבים את טמאי המתים מלעשות הפסח.
ג. נתבאר עוד, שמקום גדול בסברא יש לומר, שגם אם מן התורה אין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, ורוב הציבור נידונים כטמאי שרץ. כשרוב הציבור יכולים ליטהר בו ביום, יכולים טמאי המתים להתחיל להקריב את הפסח, עוד קודם שנטהרו רוב הציבור מטומאתם, שטומאת מת נדחית כיון שיש בה נ"מ לרוב הציבור.
ד. נתבאר עוד דיש להסתפק בזה באם הטמאים היכולים ליטהר בו ביום, מנועים מליטהר בפועל מחמת אונס, אם נדחית טומאת מת, אע"פ שבפועל אי אפשר שתהיה לה נ"מ לרוב הציבור. ועפ"ז יש לדון בזמנינו אם שכחי התורה נידונים כאנוסים או כחוטאים.
ה. נתבאר דלדעת הרמב"ם עצמו, אין מצרפים אלא את מי שנמנה בפועל על הפסח, וכל אותן טמאים שלא ימנו על הפסח, אינן נמנים ואינם מעכבים את הציבור מלעשות הפסח.
ו. נתבאר עוד, שיש מקום לומר שברובם זבים ומיעוטם טהורים, והכהנים או כלי שרת טמאים, עושים הם בטומאה ואין הזבים מעכבים עליהם, וכיון שנעשה בטומאה למקצת טהורים, אף טמאי המתים מצטרפים. ונתבאר שלפ"ז יש תקנה להקריב את הפסח ע"י מקצת טהורים.
ז. מאידך נתבאר שברובם זבים ומיעוטם טמאי מתים ואין שם טהורים, בזה אע"פ שהכהנים וכלי שרת טמאים בטומאת מת, אין אומרים יעשה בטומאה משום כהנים, וממילא יוכלו טמאי המתים להצטרף לפסח. ועל כן אין תקנה לעשות הפסח ברובם זבים, בלא מקצת טהורים.
ח. נתבאר דנראה עיקר להלכה דמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי, ואף מחוסרי הכיפורים אוכלים בפסח הבא בטומאה. וממילא אינם מעכבים את טמאי המתים מלעשות את הפסח בטומאה.
ויהי רצון מלפני ה' א-להינו, שלא יהיה כל הנידון הזה נוגע למעשה, אלא במהרה נזכה לעשות את הפסח בטהרה גמורה, על ידי אפר פרה אדומה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב (יחזקאל לו כה-כו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם: ונאמר (שם לז כג-כח) ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם ובכל פשעיהם, והושעתי אתם מכל מושבותיהם אשר חטאו בהם, וטהרתי אותם והיו לי לעם, ואני אהיה להם לאלהים: וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם: וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם: והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם: וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם:
♦ ♦ ♦