פתח תקווה
ברכת ההלל בליל פסח בבית הכנסת או בבית
כתב הטור בסי' תע"ג: ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בב"ה בציבור כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה. ומה טוב ומה נעים ההיא מנהגא ויש לו סמך במסכת סופרים דאיתא התם תניא ר"ש בן יוצדק אומר י"ח ימים ולילה אחת גומרין בהן ההלל ובגולה כ"א יום וב' לילות, ומצוה מן המובחר לקרות ההלל בב' לילות של גליות ולברך עליו ולאמרה בנעימה ולקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו ע"כ. וכתב הב"י שם: ומנהג בני ספרד לקרותו בציבור ולברך עליו כדברי מסכת סופרים ע"כ. וכ"פ בסתמא בשו"ע בסי' תפ"ז ס"ד: בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות ע"כ. ועי' בכה"ח שם שכ"ה גם דעת רבינו האר"י ונתן לזה טעם בסוד, וכך הוא מנהגנו. והרמ"א שם הגיה: וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל ע"כ.והנה בעיקר תקנת אמירת ההלל וברכתו והשתלשלות המנהג האריכו יפה בספר שרשי מנהג אשכנז ח"א עמ' 265 והלאה, ובספר מנהג אבותינו בידינו, מועדים פי"ח [ח"ב מעמוד ש"ע] עיש"ב. והרוצה לראות באריכות יעיין שם. ואכתוב כאן את הדברים שהתחדשו לי בענין זה והנפקא מינה למעשה.
הנה בבבלי לא מוזכר קריאת ההלל בליל פסח בבהכ"נ, וכן מתבאר מדברי הגאונים שהביא הריצ"ג בעמ' ק' שלא היו קוראים ומברכים על ההלל כלל בליל פסח אלא קוראים אותו בהגדה בהפסקה ולא מברכים עליו. וכן מפורש בתשובת הר"י מגאש סי' מ"ד [שהביא הברכ"י בסי' תפ"ז אות ז'] שכתב שאין מקום לברכה בליל פסח כיון שאין מצוה בקריאתו אלא משום שמחה עי"ש. ומבואר מדבריו שלא היו קוראים בבהכ"נ ומברכים כלל וכמ"ש בשיורי ברכה שם אות ב'. וכ"כ עוד ראשונים חכמי צרפת ואשכנז וגם חכמי ספרד הקדומים שאין מנהגם לקרוא בבהכ"נ, וכמו שנביא חלק מדבריהם לקמן.
♦
ביאור הראשונים בירושלמי שהוא כמסכת סופרים
אולם בירושלמי בברכות פ"א ה"ה [שהביאו הראשונים] איתא שאם שמע [את ההלל] בבהכ"נ יצא [ולכן לא חשיבא ברכת אשר גאלנו סמוכה לחברתה, דהיינו ברכת ההלל, משום שפעמים שאין מברכים על ההלל בהגדה, כגון ששמעה בבהכ"נ] עי"ש. וכתבו הראשונים כמה ביאורים במימרא זו.המכתם בפסחים קט"ז ע"ב כתב, וז"ל ובמסכת סופרים אמרו בזה טעם אחר למה אין מברכים על ההלל בליל פסח מפני שכבר בירכו בבהכ"נ בערב הפסח 'בין מנחה לערבית', פי' שהיה מנהגם לומר הלל בבהכ"נ בערב הפסח בין מנחה לערבית זכר למקדש היו קוראין את ההלל כל עוד שהיו ישראל שוחטין את פסחיהן וכו' ועל אותה קריאה שהיו קוראין אותו בבהכ"נ היו מברכין אע"פ שאין מברכין על המנהג כמו שאנו מברכין על הלל של ר"ח. מפני שכבר בירכו בבה"כ אמרו שם שא"צ לברך עליו בלילה על השולחן ע"כ. וכן המאירי שם נמשך אחריו, כדרכו, והביא את דברי הירושלמי הנ"ל וכתב והוא שהיה מנהגם לקרוא את ההלל בבהכ"נ 'מבעוד יום' זכר להלל שבעזרה וכו' עי"ש. וכ"כ עוד בברכות מ"ו עי"ש. ודבריהם צ"ע, דהא במסכת סופרים איתא י"ח ימים 'ולילה אחד' גומרים את ההלל, ולדבריהם אין זה קריאת לילה, אלא אדרבה עיקר קריאתה הוא ביום זכר לקריאת ההלל שנאמר בזמן שחיטת הפסח, שהוא ביום. ועוד, איך קריאת ההלל ביום, שהיא מחמת מנהג בעלמא, תפטור את האדם מחובתו בלילה, שהיא מטעם ומענין אחר.
ורבים מהראשונים פירשו בירושלמי כפשטות המסכת סופרים שהיו נוהגים לקרוא את ההלל בברכה בבהכ"נ, כיון שזו עיקר מצותה לגמור את ההלל בליל פסח, וכיון שבהגדה מחלקים את ההלל לכן היו קוראים את ההלל בבהכ"נ, וזהו מעיקר חיוב קריאת ההלל ולא מחמת מנהג בעלמא.
הנה הרמב"ן בלקוטיו לפסחים בסוף המסכת דן באורך בענין ברכת ההלל והביא את הירושלמי והמס' סופרים, וכתב שנראה מזה שהיו קוראים בברכה בבהכ"נ עי"ש. ור' דוד תלמידו בדף קי"ח ג"כ האריך בזה, ונביא את תורף דבריו לענין אמירת ההלל בבהכ"נ: ותימא הוא היאך נחלקו אבות העולם בדבר זה, שאחר שההלל בלילי פסחים מצוה קבעוה כימים שהיחיד גומר בהן את ההלל והיא עיקר ההלל והשירה בשעת הגאולה - היאך אפשר שיאמרו אותו בלא ברכה - או בבה"כ או על שלחנו, מה נשתנית מצוה זו מכל המצוות האמורות בתורה ומד"ס וכו'. והאריך עוד וכתב: ומזה המנהג פשוט בעולם שלא לברך על ההלל בביתו לגמור את ההלל אע"פ שמברכים לבסוף יהללוך, ומנהג בטעות הוא, שאחר שאין אומרים אותו בבה"כ א"א להם להפטר מברכת לגמור, שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן וכו' והיה לנו לומר שיהא צריך לאומרו עכ"פ בבהכ"נ ולברך עליו לצאת בו ידי מצותו כמו שעושים בימים שגומרים בהם את ההלל ואח"כ לקיים קריאתו על תיקון הכוסות כמו שסידרנו, אלא ע"י שאמרו במסכת סופרים ומצוה מן המובחר וכו' נראה שקריאה שבביתו בתקון הכוסות עולה לו לכאן ולכאן וכו'. ואין לנו לזוז ממה שפירשו לנו במסכת סופרים שהוא ספר המנהגות שהיו נוהגים הראשונים ומן הגמ' הירושלמית המבוארת אבל מפני שקריאתו בבהכ"נ לא היה חובה אלא למצוה מן המובחר וכו' לא מצאנוה בתלמוד שלנו, וודאי הוא כשקוראין אותו בבהכ"נ וגומרין אותו כאחד שמברכין עליו עכת"ד. ומבואר מדבריו שאמנם אין חובה לקרות בבה"כ, דקריאתו בביתו עולה לכאן ולכאן, אבל מ"מ מצוה מן המובחר מיהא איכא, ועדיף טפי לעשות כן ולברך בבהכ"נ. ואין זה מנהג גרידא אלא כך היא עיקר המצוה.
והרשב"א בברכות י"א [והביאו ר' דוד בסוף דבריו שם בקצרה] ג"כ האריך בביאור ירושלמי זה, וכתב בסוף וז"ל ובודאי אלו רצה לקרות כלו בבת אחת בבה"כ או בביתו אז חייב לברך עליו כההיא דמסכת סופרים ודירושלמי וכו'. ולבסוף חזר בו וכתב: ולפי הסכמה זו של גאוני עולם נראה פירוש הירושלמי שכתבתי למעלה דה"ק שנייה היא שאם שמעה בבה"כ יצא והלכך עיקר תקנת קריאתו בבה"כ היה ולא בבית, ובקריאת בהכ"נ הוא שתקנו לברך שהיא עיקר התקנה ומצוה הקריאה אבל בבית לא, וכן בדין הוא שאלו מי ששמעה בביה"כ יצא ואינו מברך על שלחנו ומי שלא שמעה בבכ"נ גומר על שלחנו ומברך יאמרו שנים בבית אחד זה קורא ומברך וזה קורא ואינו מברך וכו' עי"ש. ור' דוד שם בסוף דבריו הביא את דברי הרשב"א בזה"ל: שהמתרץ שאמר שאם שמעו בבית הכנסת יצא - דעתו לומר שהברכה היא קבועה 'ברבים' ולא בביתו 'כלל' כדי שלא יהא זה מברך וזה אינו מברך עי"ש. ומהר"ם חלאוה בפסחים קי"ח ע"א כתב עפ"י דברי הרשב"א הנ"ל: מ"מ לענין ברכת הלל לכאורה נראה שאם רצה לגמרו כלו בבית הכנסת או בביתו בבת אחת שמברך עליו ע"כ. ומבואר עכ"פ שהקריאה בבהכ"נ היא עיקר התקנה עם הברכה, אלא שכיון שאין חובה לא נהגו כן במקומותם, וגם לא מברכים בקריאת ההגדה.
והארח"ח בסדר ליל פסח אות כ"א כתב בשם הרא"ה שחייב אדם לקרותו בבה"כ או בביתו, בצבור או ביחיד ומברך לגמור והביא ראיה מהתוספתא וכו' עי"ש. והריטב"א בהלכות סדר ההגדה בתחלתו כתב כן יותר באורך, וזת"ד חייב אדם לגמור ההלל בלילי פסחים וכן מפורש בירושלמי ובתוספתא, ובירושלמי [מס' סופרים] אמרו שם שאומרים אותו בנעימה וכו' והאריך בזה ובדברי הרמב"ן, וסיים: מעתה מה שנראה שהוא דרך ישרה ונוחה הוא שגומר את ההלל בברכותיו הן ביחיד הן בעשרה ומצוה בעשרה משום ברוב עם הדרת מלך וכן היה מורי נר"ו [הרא"ה] עושה וכן הנהיג בעיר סרקוסטה [בירת ארגון, שם כיהן הרא"ה כרב משנת ה' מ"ד] לאומרו בבתי כנסיות, ובני אדם קשה עליהם מפני המנהג ואעפ"כ האמת יורה דרכו למי שעושה מעשיו לש"ש ולמודה על האמת ע"כ. וכ"כ עוד הריטב"א בסוכה ל"ט ע"א וז"ל [והמנהג הנכון] בלילי פסחים הוא לאומרו קודם הגדה או לאחר מכאן בברכותיו שלא בהפסקה וכדברירנא בדוכתא, מפי מורי נר"ו עי"ש. וכן האהל מועד דרך ה' נתיב ז' כתב ומן האחרונים הנהיגו בהרבה מקומות לקרותו אחר תפלת ערבית בבהכ"נ בצבור ולברך עליו, וברוב המקומות נוהגים כדברי הגאון ואין מברכים עליו בבית אע"פ שלא קראו בבהכ"נ ע"כ. וכונתו לרא"ה שהוא הנהיג כן וכנ"ל. וכ"כ הצד"ל מאמר ד' כלל ג' אות י"א [שהביא הברכ"י בסי' תפ"ז] וז"ל ועפ"י מסכת סופרים נהגו גדולים בתפלת ערבית שיאמרו ההלל בברכה כל שתי הלילות וכן אני נוהג ע"כ. והרשב"ץ במאמר חמץ כתב ויש מקומות שנהגו לקרותו בבה"כ, ולא נהגנו כן ע"כ [וכן נשאר מנהג אלג'יר עד זמנו של ר' יהודה עייאש, וכפי שהעיד בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' ל"ג עי"ש]. ובסידור זכר צדיק [משנת ר"ל] כתב וגומרין ההלל בשני ימים ראשונים עם הלילות ע"כ. וכ"כ בפשיטות בספר היכל הקדש [נכתב בשנת של"ה במרוקו] שנהגו לגמור את ההלל בבית הכנסת.
אולם האבודרהם לא הזכיר בסדר תפלת ערבית של ליל פסח שאומרים הלל בברכה. וגם בסידורי ספרד כת"י ודפוסים ראשונים כרפ"ד ועוד, לא מופיע שאומרים הלל לאחר התפלה בבית הכנסת.
נמצינו למדים, שמה שכתב הב"י שמנהג ספרד לגמור את ההלל בבית הכנסת, אינו מנהג ספרד קדום אלא זו הנהגתם של הרא"ה והריטב"א במקומותם, שלא פשטה בכל ספרד בתקופה הקדומה, אלא רק לקראת דורו של הב"י, וגם אז לא פשטה לגמרי. ויתכן מאוד שהיו מקומות שלא היו אומרים הלל בבית הכנסת, וכפי שאינו מופיע בסידורים דאז.
וטעם אמירת ההלל בברכה אינו מחמת המנהג דומיא דהלל, וכמו שכתב המכתם הנ"ל, אלא שכן הוא מעיקר הדין, וכמו שמבואר בראשונים הנ"ל עפ"י מסכת סופרים, שזו עיקר התקנה אלא שאין חובה בזה, ומ"מ מצוה מן המובחר איכא.
♦
הביאור הנראה בירושלמי ובתוספתא שאינו כמסכת סופרים
והנה אם כי במסכת סופרים ודאי שכן הוא האמת, אולם בירושלמי נראה שקשה לפרש כמו שפירשו הראשונים הנ"ל שכן הוא מעיקר התקנה וכו'. דהא הלשון הוא אם שמעה וכו' ומשמע שאין זה עיקר הדין אלא שאם שמע כן יצא, ולפי המסכת סופרים מצוה מן המובחר לעשות כן [ולזה רמז הגר"א בביאורו בסוף סי' תפ"ז עי"ש]. ועוד, דאיתא בירושלמי בשקלים [פ"ג ה"ב] ובעוד מקומות: מהו לשתותן [את הד' כוסות] בכרך אחד, מן מה דאמר ר' יוחנן אם שמעה בבהכ"נ יצא הדא אמרה אם שתה בכרך אחד יצא ע"כ. וכתב ר' דוד בדף ק"ח ע"ב וז"ל ונראה שדעתם לומר שהשומע הלל בבהכ"נ לא היה מחזירו על שלחנו ולא היה מסדר ד' כוסות בסדר ששנו חכמים ואעפ"כ הוא יוצא בכך בדיעבד שמ"מ כבר יצא ידי הלל בבהכ"נ וידי שתיית הכוסות כיון ששתאן אע"פ שלא שתאן כסדר שסדרו חכמים וכו'. והענין הוא מפורש. בגמ' שלנו אין במשמע ששמע הלל בבהכ"נ, ובירושלמי הם אומרים ששמע הלל בבהכ"נ, שזה המנהג לאומרו בבהכ"נ בירושלמי נזכר ואינו בגמ' שלנו כלל כמו שנפרש עוד עי"ש. וכן בפירוש ר' משולם על הירושלמי שקלים כתב אם שמעו בבהכ"נ יצא ואי"צ לקרות כלל בליל ראשון של פסח [על שלחנו] וכששמעו בבת אחת שמעו עי"ש. ומבואר בירושלמי הנ"ל שמי ששמע הלל בבהכ"נ לא היה אומרו בביתו, ולכן לא היה מפסיק בין כוס שלישי לרביעי בשום דבר, ומזה הראיה שיצא יד"ח אם שתאן בכרך אחד. וא"כ אין זה כמנהגנו וכדברי המסכת סופרים, דבמסכת סופרים איתא שא"צ 'לברך' על ההלל בביתו, הא לקרוא צריך כמנהגנו, ובירושלמי מבואר שאינו צריך. וא"כ נראה שהיו קוראים את כל ההלל בבהכ"נ להוציא מי שאינו בקי בלבד, אבל הבקיאים לא היו קוראים בבהכ"נ אלא בביתם על הסדר, דאו הא או הא איתא ולא שניהם ביחד.ומקור דין ומנהג זה שמוזכר בירושלמי הוא עפ"י התוספתא בסוף פסחים [פ"י ה"ח] דאיתא שם בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל נכנסין לבהכ"נ וקורא פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את כולו. ואם א"א להם כן גומרין את כולו [פי' בתחלה גומרין את כולו] ע"כ. ומזה מייתי הירושלמי ראיה שאם גמרו את כולו בבהכ"נ לא היה מפסיק בין כוס שלישי לרביעי וכנ"ל. ואכן, מצאנו לכמה ראשונים שפירשו כן בירושלמי, ומהם ראבי"ה בסי' קס"ח שכתב שאם שמע בבה"כ כל הקידוש והסדר ואגדתא והלל מש"צ עד ברכה של גאולה והיה הולך לביתו ומתחיל בכוס שני בגאולה ובוצע על הסדר ואוכל יצא וכו'. ובתשובות ראיתי שיש עוד בימים האלו מנהג בארץ ספרד ובבבל שהש"צ עושה בפסח הסדר בבהכ"נ מפני עמי הארץ שאין בקיאים באגדה לאומרה עי"ש. וכדבריו כתב האבודרהם בפירוש הירושלמי הנ"ל שהיו רגילים בבה"כ לומר ההגדה וההלל להוציא מי שאינן בקיאים עי"ש. והוא כנ"ל, שזהו הפירוש בירושלמי, ואין כלל ראיה לקריאת ההלל בבהכ"נ לכתחלה לכולם ולחזור ולקרותו בבית.
והנה הרמב"ן וסיעתו הנ"ל הביאו את התוספתא הנ"ל ובכל זאת פירשו בירושלמי כדבריהם. ולא זכיתי להבין דבריהם מכל הראיות הנ"ל שבירושלמי אין הכוונה שהיו עושים כן לכתחלה וכמסכת סופרים אלא רק למי שאינו בקי.
♦
האם יש ראיה מהזוהר והאר"י שגומרים את ההלל בבית הכנסת בברכה
בספר טור ברקת למהר"ח הכהן בסי' תפ"ז ס"ד [שציינו הברכ"י שם] הביא את דברי הזוהר בפרשת אמור דף צ"ה ע"ב שכתב על ליל פסח שיש בו 'שלימו דהלילא', וכתב בזה"ל נתבאר מזה המאמר כי צריך לומר הלל גמור בליל פסח, וזה יהיה בבית הכנסת מעומד, כי מה שאנו אומרים בבית אין זה הלל גמור כלל, ומה גם שהוא נאמר למקוטעין, ולא יתכן לומר הלל מיושב, מכ"ש הלל גמור, וצריך לומר אותה בברכה תחלה וסוף כי בזה נקרא הלל גמור ע"כ.אולם אין זה מוכרח כלל, דהמעיין בלשון הריטב"א ועוד ראשונים יראה שגם הם קראו לקריאת ההלל בהגדה ש'גומרים' את ההלל, ואע"פ שמחלקים אותו מ"מ קוראים אותו כולו בזה הלילה. וז"ל הריטב"א בסדר ההגדה: לא נחלק שום אדם בעולם כי חייב אדם לגמור את ההלל בשתי לילות אלו, אלא שאמרו מקצת הגאונים ז"ל שאדם יוצא ידי חובתו בהלל שהוא קורא בסדר ההגדה וכו' עי"ש. הרי שלקריאת ההלל בהגדה קרי 'לגמור' את ההלל. וכל מה שהזוהר שם בא לומר הוא ההבדל בין שאר החגים, שלא אומרים כלל הלל בלילה, לבין ליל פסח, אבל לא מיירי כלל אם יאמרוהו ברציפות או לא.
ובתקוני הזוהר תיקון י"ג דף כ"ח ע"ב איתא ובגין דא אמרין הלל גמור והלל שאינו גמור בפסח לקבל מצה שלימה ומצה פרוסה עי"ש. וכתב בספר מאורי אור ח"ה דף ל"ב וח"ז דף קמ"ט שמכאן שצריך לגמור את ההלל בבהכ"נ עי"ש.
אולם גם פירוש זה אינו מוכרח כלל, דהכוונה שם היא על יו"ט ראשון של פסח ושאר ימי הפסח, וכמו שפירשו הגר"א ושאר המפרשים שם, ואין הכוונה לגמור את ההלל דוקא בתפלה. וכ"כ הרמ"ק בספרו אור יקר תיקונים חלק ד' עמ' קמ"ב, וז"ל אמנם ענין הייחוד הנמצא בשתי מצות שהם ב' הללים, הא' בפסח יום ראשון ולילו עמו, הב' בשאר ימות הפסח, גרם שתהיה מצה סוף סוף וכו' עי"ש, ומבואר דקאי על יום ראשון ושאר הימים, ולא על ליל פסח עצמו בתפלה ובהגדה.
ובשער הכוונות דרושי הפסח דרוש ג' דף פ"א ע"ב כתב בזה"ל ודע כי אלו המוחין הנ"ל שהם עד תכלית גדלות שני דז"א הנכנסים בתוכו בליל פסח, הנה לסיבה זו אנו אומרים 'הלל גמור בליל פסח' משא"כ בשאר לילי יו"ט והם מתקיימים בו כל הלילה וכל יום א' של פסח, ולכן אומרים 'הלל גמור ביום א' של פסח' ואח"כ מסתלקים לגמרי כמתחלה, ואח"כ חוזרים ליכנס בסדר המדרגות, מדרגה אחר מדרגה מן היום הב' של פסח עד תשלום נ' יום של ספירת העומר שהוא חג השבועות כמ"ש בע"ה בענין ספירת העומר, ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור אלא בדילוג ע"כ. והבין הכה"ח בסי' תפ"ז אות ל"ו שכונת האר"י להלל שבתפלה עי"ש.
אולם לפי הנ"ל גם זה אינו מוכרח, דכוונת האר"י היא שיש צורך לומר הלל גמור בליל פסח, והלל זה יכול להתקיים בהגדה ולא חייב שיהיה בתפלה. וראיה לזה מדכתב האר"י בפשיטות 'אנו אומרים הלל גמור', והרי ההלל בתפלה לא היה מנהג פשוט בעם ישראל בדורו, אלא רק הספרדים לפי עדות הב"י, וגם זה לא נראה שהיה מנהג פשוט וכנ"ל, וכ"ש שהאשכנזים ושאר העדות לא אמרוהו, וע"כ נראה שאין כוונת האר"י להלל בתפלה אלא בהגדה וכנ"ל.
נמצא שאין הכרח בדעת הזוהר והאר"י שיש לומר את ההלל בתפלה בנוסף להלל שבהגדה.
♦
סיכום מנהג קריאת ההלל בבית הכנסת
נמצא שהשתלשלות קריאת ההלל בבית הכנסת היתה כך: בתקופת התוספתא והירושלמי היו קוראים את ההלל בבית הכנסת 'רק' להוציא את מי שאינו בקי בביתו, אולם מי שבקי היה אומר את ההלל על הסדר בהגדה ותו לא. בתקופת מסכת סופרים התחדש שיש לומר את ההלל לכתחלה 'גם' בבית הכנסת [בברכה] וגם בבית [ללא ברכה], וכך נהגו בארץ ישראל מהזמן ההוא והלאה. בבבל ובשאר הארצות לא נהגו כן כלל, אלא נהגו לומר את ההלל רק בבית. תלמידי הרמב"ן החלו להחשיב את מסכת סופרים בענין זה, והרא"ה והריטב"א אף הנהיגו כן. מנהג זה לא פשט במהרה בספרד, עד לדורו של הב"י שקיבע מנהג זה כמנהג ספרד ומשם ואילך נהיה מנהג פשוט אצל הספרדים לאומרו.♦
האם יחיד בביתו גם בכלל המנהג לברך על ההלל בתפלה
הנה בדברי הרא"ה והריטב"א שהעתקנו לעיל מפורש דסבירא להו שגם יחיד בביתו גומר את ההלל בברכה עי"ש. וכן מתבאר מדברי מהר"ם חלאוה שהעתקנו לעיל עי"ש. וכן נקטו בפשיטות בספר מאורי אור ח"ה הנ"ל, וכן בספר רוח חיים [פלאג'י] בסי' תפ"ז עי"ש.אולם ר' דוד שהעתקנו לעיל כתב בשם הרשב"א בביאור דברי הירושלמי שהברכה היא קבועה 'ברבים' ולא בביתו 'כלל' כדי שלא יהא זה מברך וזה אינו מברך עי"ש. ומדבריו אלו נראה שברכת ההלל נתקנה רק בציבור ולא ביחיד בביתו[2].
ובאמת שכן דייקו כמה אחרונים מדברי הטור והשו"ע, שהטור כתב בסוף סי' תע"ג: ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל 'בבית הכנסת בציבור' כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה ע"כ. וכן השו"ע בסי' תפ"ז ס"ד כתב: גומרין ההלל 'בציבור' עי"ש. כ"כ בספר נזירות שמשון בסי' תפ"ז וז"ל גם טעמו של הטור לא שייכא אלא בצבור עי"ש. והביאו בספר מועדים וזמנים ח"ז סי' קע"ט ודייק מדבריו שביחיד לא שייך לברך. וכ"כ בשו"ת בית יהודה [עייאש] ח"ב סוף סי' ל"ג [נדפס בתוך ספר בני יהודה], שהביא את דברי הטוש"ע וכתב: ואפילו למקומות שנהגו לאומרו לא נהגו אלא בציבור ולא ביחיד ע"כ. וכן מתבאר מדברי הגר"א בביאור לסי' תרע"א ס"ד בענין הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת שכתב: ראיה מהלל בלילי פסחים שנתקן על הכוס ואומרין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא עי"ש. הרי שפשוט לו שההלל בליל פסח הוא 'בצבור' [אלא שהוא כתב טעם משום פרסומי ניסא, ואנו העלנו שהטעם אחר, אולם דיוקו הוא מהטוש"ע שההלל הוא רק 'בצבור']. וכך דייק למעשה הגר"מ סולובייצי'ק [בנו של הגר"ח מבריסק] מהשו"ע הנ"ל, והורה כן לבנו הגרי"ד כשהיה חולה והתפלל בביתו שלא יברך על ההלל, כמובא בהגדה של פסח שיח הגרי"ד אות ע"ב עי"ש.
והנה הברכ"י בסי' תפ"ז אות ח' כתב בשם הרמ"ע מפאנו ועוד אחרונים שמי שהוא בבית הכנסת שהם נוהגים שלא לומר הלל בערבית ליל פסח, יכול לומר את ההלל ולברך עליו בינו לבין עצמו עי"ש. ולכאורה הוא דלא כסברת האחרונים הנ"ל שלא מברכים ביחיד. אולם מהר"י ידיד הלוי בשו"ת ימי יוסף בתרא סי' כ"ג הביא את דברי הבני יהודה ואת דברי הברכ"י, וכתב שאין הכרח שהם חולקים, דהברכ"י בשם האחרונים מיירו ביחיד 'בתוך ציבור', שאע"פ שהציבור לא אומרים את ההלל – מ"מ ציבור מקרו, והביא שכעי"ז כתב הפר"ח בסי' תכ"ב לענין הלל בר"ח, אבל יחיד 'בביתו' אין ראיה שהאחרונים הנ"ל ס"ל שיברך, ולכן פסק שם שיחיד לא יברך[3], ואף הוסיף שאפילו יחיד בצבור לא יברך עי"ש.
ולפי מה שהארכנו לעיל שעיקר אמירת ההלל בברכה גם בספרד הוא מנהג מאוחר ואינו מנהג ספרד קדום, ושאר הארצות לא נהגו בזה מלבד א"י, נראה פשוט שכל ספק שיש או איזה צד שלא לומר, יש לנו לנקוט בשוא"ת. ובפרט שלגבי יחיד 'בביתו' הרבה אחרונים סבירא להו שאין לברך לדעת הטוש"ע, וכ"נ מדברי ר' דוד בדעת הרשב"א וכנ"ל.
ובשו"ת יחו"ד ח"ה סי' ל"ד כתב שגם הנשים צריכות לגמור את ההלל בברכה בביתם עי"ש. אולם לא זכר שר מדברי ר' דוד [שלא נדפסו בזמנו], הנזירות שמשון, הגר"א והגר"מ סולובייצ'יק בדעת הטוש"ע, וגם מה שדחה את דברי הימי יוסף בתרא – עיין בהערה לעיל שאין דבריו מדוייקים[4].
ודע, שלפוסקים שאין לברך על ההלל ביחיד – אין צורך גם לקרוא את ההלל ללא ברכה, דהא כל המטרה של הקריאה היא לברך על ההלל כיון שלא חולקים אותו ולפטור את ההלל בהגדה, אבל כשלא מברכים עליו – אין טעם בקריאתו ללא ברכה.
♦
וע"כ נראה שהעיקר הוא שהיחיד בביתו, בין איש בין אשה, לא יקרא את ההלל בברכה בתפלה, וגם אין צורך לקוראו ללא ברכה. וכן האריך בזה בשו"ת ברכת יהודה ח"ח סי' ס"ט בדברים נכונים, והעלה שאין לברך ביחיד בביתו עיש"ב.
♦ ♦ ♦