האם אפשר לכתחילה במצות מרור להוסיף מעט חריין לחסה?
הקדמה
שנינו במשנה בפסחים פ"ב מ"ו: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינה ובמרור. יוצאין בהן בין לחין בין יבשין, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין, ומצטרפין לכזית".ומבואר בגמ' פסחים לט, א שחזרת היא חסא, והיא קודמת למצוה מכל המינים, מפני הרמז שחס רחמנא עלן[2], וכן שהחזרת היא כמו השיעבוד, תחילתה רך וכו'. ובספר המנהגות לרא"ש מלוניל הל' ליל הסדר כתב עוד דבר נחמד, ש"חזרת נקראת בעבור שהחזירן הקב"ה לעבודתו על ידי מרירות מצרים".
וכידוע שתמכא הוא החריין, וככה נהגו רובם באשכנז, ואכמ"ל בדיונים בזה[3].
וא"כ לכאורה בארץ ישראל שב"ה מצויה מאד החסה, וביחוד בדור האחרון שב"ה יש שמירה מוקפדת מתולעים, א"כ ראוי לצאת יד"ח מרור בחסה. וכן עמא דבר.
דא עקא, שהחסה הרגילה אינה ממש מרה, ומבואר בגמ' בכמה מקומות[4] שצריך "טעם מרור". והן אמנם שבירושלמי בפסחים [פ"ב ה"ה] כבר שאל זאת, שחסה מתוקה היא, ותירץ שחזרת תחילתה מתוקה וסופה מרה [אם משהים אותה באדמה] וכמו השיעבוד. והבינו מזה כמה מגדולי הפוסקים[5] שלכן מועילה אפילו חסה רגילה מתוקה. אבל עדיין לא יצאנו מידי ספק, שיתכן לומר שהבבלי לא סובר כירושלמי בעניין זה, וכן יתכן לבאר (כשיטת החזון איש, פסחים שם) שהכוונה גם בירושלמי לצאת בחסה דווקא כשהיא מרה.
וא"כ יל"ע למעשה, במי שרוצה לחומרא לאכול מלבד החסה גם חריין, באיזה אופן יותר טוב לנהוג לכתחילה.
והשאלה היא בשני אופנים:
אופן ראשון, האם יכול לכתחילה לאכול שיעור כזית משניהם, אחד אחרי השני, כגון חצי כזית מזה וחצי כזית מזה.
ואופן שני, כגון שאוכל כזית מכל אחד, מהחסה ומהחריין (או חצי כזית מכל אחד, אם נפתור כך בספק הראשון ששפיר דמי לכתחילה), אבל אוכלם בבת אחת בפיו, ומתערבבים הטעמים.
ובאופן שאוכל כזית מזה ואחר כך לחוד כזית מזה, בשביל להחמיר לצאת מספיקות מהו מרור או לקיים מנהג אבות לאכול חריין, ודאי שפיר דמי[6]. ומסתבר שיאכל את היותר ודאי [חסה] בתחילה, בשביל להסמיך לברכה.
♦
אכל שני מיני מרור בבת אחת
כתב רש"י בפסחים שם: "ומצטרפין לכזית - אם אין לו מאחד מהן כזית, אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית, מצטרפין זה עם זה כדי לצאת ידי חובתו".ומשמע מלשונו שחידוש המשנה שמצטרפין לכזית הוא רק בדיעבד, אם אין לו דבר אחר[7]. וכן דייקו מלשונו האור חדש[8] (הביאו הגרשז"א זצ"ל בהליכות שלמה והסכים לו, ראה לקמן), וכ"כ בקצרה בספר הערות הגרי"ש אלישיב: "ברש"י משמע שאינו אלא בדיעבד, ולכתחילה צריך לאכול ממין אחד".
ולכאורה מסתבר להעמיד את דברי רש"י, המחודשים, במקרה היותר מחודש, והיינו שאוכל אותם בבת אחת, ומצטרפים המינים אע"פ שמתערבב בפיו הטעמים. וז"ל הר"ן על הרי"ף (פסחים יא, ב בדפיו): "מצטרפין לכזית לצאת ידי חובתו. ונ"ל דה"ה דהוה מצי למיתני לענין כזית מצה דמצטרפין, אלא לגבי מצה פשיטא ליה, אבל הכא איצטריך, סד"א כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מבטל בחבריה, קמ"ל דכיון דיש לכולן טעם מרירות מצטרפים". וא"כ עולה שקמ"ל חידוש שמצטרפים למרות הטעמים השונים של המרירות. ומסתבר להעמיד דברי רש"י הנ"ל שיוצאים רק בדיעבד באופן זה המחודש, שאוכלם ביחד.
וז"ל ההליכות שלמה (מועדים, פסח, עמ' רצז): "ואף בזמנם שהיו המינים ידועים ולהדיא תנן דכולן מצטרפים לכזית, עיין באור חדש לפסחים ל"ט ע"א דמלשון רש"י שם (ד"ה מצטרפין) משמע דכל זה רק בדיעבד ולא לכתחילה. ובטעמא דמילתא י"ל ע"פ דברי הר"ן שם דהא דלא תנן דין זה דצירוף גבי מצה היינו משום דבמצה פשיטא משא"כ במרור חידוש הוא, דסד"א דכיון שאמרירותא קפדינן טעמא דחד מבטל דחבריה, ולכן קמ"ל דיש לכולן טעם מרירות ומצטרפים. ונראה לפי זה דאפילו אם יש כזית ממין אחד אפשר דאין נכון לכתחילה להוסיף ממין אחר ולערב טעמם של מינים שונים".
וא"כ עולה מדבריו שהבין את דברי רש"י באופן זה, שאוכל שני מינים בבת אחת[9].
ומ"מ ודאי שהוא חידוש גדול, ולא הובא בפוסקים לחדש שיש כאן דין דיעבד. וגם לא ברור מקורו של רש"י. וגם צריך לדחוק במשנה "מצטרפין לכזית", שכוללת דין לכתחילה (זה אחר זה), ודין דיעבד (בבת אחת), וצ"ע.
והרמב"ם (הל' חמץ ומצה ז, יג) כתב: "ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית, יצא". ומשמע להדיא שגם "מחמישתן" הוא לכתחילה[10], כמו "מאחד מהן" שהוא לכתחילה. וראיתי במפתח מהד' פרנקל שציינו בזה לספר באר המלך (על הרמב"ם) לגרא"ד רוזנטל זצ"ל רבה של שערי חסד שכך דייק ברמב"ם, ופשוט.
♦
דברי השפת אמת לנקוט את סברת הר"ן אליבא דהלכתא
ומש"כ בדעת רש"י, שכוונתו בבולע בבת אחת ומצד עירוב הטעמים, מצינו כעין זה גם בשפת אמת בפסחים שם, שאמנם קמ"ל בגמ' שכן מצטרפים, אבל סברת הר"ן בהוה אמינא קיימת מעט גם למסקנה: "ברש"י ד"ה ומצטרפין כו' אבל אם יש לו מזה חצי זית ומזה ח"ז כו'. יש לדייק מלשון רש"י ז"ל דדוקא שני חצאי זיתים מב' מינים, כיון שהם שוים ואין מין האחד יותר מהמין האחר מצטרפין, אבל אם הרוב ממין אחד אין מצטרף מיעוט ממין אחר להשלים השיעור, משום דנתבטל טעם מרירות מין המועט בהרוב וחסר ליה משיעוריה".ואע"פ שהוא חידוש דין ולא שמענו כך להלכה, ולכא' "חצי" ברש"י היינו כמות מסויימת ולאו דוקא חצי, מ"מ רואים שנקט השפ"א את סברת הר"ן כסברא לנפקא מינה גם אליבא דהלכתא.
♦
האם מוכרח להבין בדעת רש"י שהוא דיעבד
ויש להתבונן, האם בדברי רש"י לפנינו מוכרח כך, שהוא רק בדיעבד, כהבנת האור חדש[11]. ונראה לכאורה שאינו מוכרח, ואפשר להבין שהכוונה היא שאין במרור כזית.וזה לשון ר"י אלמדרי על פסחים (מהד' מכון אופק, תשע"ו): "אם אין לאחד מהם כזית, אלא יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית". ומובן בדבריו שגם "יש לו" מוסב על המרורים, "לאחד מהם". ופירוש ר"י אלמדרי על הש"ס הוא מקור חשוב לנוסחאות ברש"י.
וגם נעיר שברש"י על הרי"ף אינו, וכן בר"ן שם. ונראה שלא היה בנוסח שלפניהם ברש"י.
♦
אכל שני מיני מרור בזה אחר זה
והנה אם אכל בזה אחר זה שני מיני מרור, לכאורה מסתבר שלכו"ע[12] יוצא יד"ח לכתחילה.אבל למעשה, בהליכות שלמה שם כתב הגרשז"א זצ"ל: "ועכ"פ בזמננו שכתבו כמה פוסקים שאין אנו בקיאים במיני המרור (עיין חיי אדם כלל ק"ל ס"ג ועוד), נמצא דבלאו הכי אלה שמערבים מעט תמכא עם חסא, מלבד שאינם מרויחים כלום, הרי הם גם מפסידים אם אחד מהם אינו מרור[13]".
ונמצא שמחדש כאן הגרשז"א למעשה שלא לאכול כיום חסא עם חריין, שהרי איננו בקיאים במינים השונים[14]. ומלשונו היה משמע שהוא מדבר על אכילה בבת אחת, מחשש שמין אחד מבטל מין אחר[15], אבל נראה ברור שלאו דוקא, והוא הדין אם אוכל בזה אחר זה חצי כזית מזה וחצי כזית מזה גם לא יעשה כך, מחשש שאיננו בקיאים.
וצ"ע לכאורה להבין טעמו, שהרי בהערה שם כתבו: "ומקום אתנו להעתיק כאן ממכתב רבנו אודות שינוי מסורת, וז"ל: מעולם לא אמרתי לשנות מהמסורת והשו"ע, וכמו שאין שומעין לפרופ' פליקס שהוא שומר מצוות (שהוכיח בספרו "הצומח בתורה") ששיבולת שועל הוא לא מה שקוראים היום, ואין שומעין לו ומברכים מזונות, וכך הוכיח באותות שתמכא הנקרא חריין לא היה כלל בזמן חז"ל ואין יוצאים בזה מרור, ואעפ"כ אין שומעין לו נגד המסורת, וכ"ש בענין שמפורש בשו"ע. עכ"ל. וראה בספר עלה יונה להגר"י מרצבך זצ"ל, עמ' תמ"ו ואילך, שהאריך בדברים נמרצים לדחות נסיון זה לערער על המסורת המקובלת".
וא"כ נראה דעתו שלא חוששים לכך שאיננו יודעים, שהרי יש בזה מנהג ומסורת ברורים בישראל. וצ"ל לכאורה שכוונתו לשיטתם[16], שהם חוששים שאינם יודעים ברור את המינים, ולכן מחמירים בשניהם, וכותב שאינם מרויחים וכו', ועדיף להם לאכול כזית מזה ואח"כ כזית מזה. ואה"נ שיטת הגרשז"א זצ"ל שלא חוששים בזה[17], ודוק.
סיכום
לכאורה פשטות המשנה והפוסקים שצירוף מיני מרור הוא לכתחילה, בשני אופנים, בבת אחת או בזה אחר זה. וגם על החסא והחריין יש מסורת ומנהג ברורים מאד בקרב קהילות ישראל, ולא נראה שצריך לחוש לזה.ובערוך השולחן (סי' תעג סע' יד) העיד שיש נוהגים כך לכתחילה: "חמישה מינים אלו מצטרפין לכזית, ולכן יש אצלנו שלוקחין מעט חזרת עם מעט תמכא שטוב לאכלן יחד, וכשיש משניהם כזית יצא ידי חובתו".
גם בספר זה השלחן סי' עג[18] פסק הג"ר שריה דבליצקי זצ"ל שאליבא דאמת שני המינים חסה וחריין הם מרור, ופשיטא שאפשר לאכול משניהם ביחד. כך גם נהגו לכתחילה בכמה חסידויות, כמו חב"ד, בעלז, ועוד[19]. חכ"א כתב לי ששמע מהג"ר נתן קופשיץ שליט"א שאפשר לצרף חסה וחריין ביחד, ושכך נהגו כמה מזקני ירושלים.
כך מעיקר הדין, אבל למחמירים [מפני הבנה מסויימת בדברי רש"י, שהצירוף במיני המרור הוא רק בדיעבד] יש מקום להחמיר באכילה "בבת אחת", מפני עירוב הטעמים [ואפילו יש כזית בחסה, ומוסיף לה מעט חריין].
וכן יש למחמירים מקום להחמיר אפילו ב"זה אחר זה", בחצי כזית מסוג אחד וחצי כזית מסוג אחר, אם חוששים לזיהוי המינים של המרור.
♦ ♦ ♦