ישיבת תורת החיים, יד בנימין
אין מפטירין אחר מצה אפיקומן
טעם האיסור
מקור הדין שאין מפטירין אחר הפסח או המצה אפיקומן ומחלוקת רב ושמואל
במשנה (פסחים קיט:): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ושם בגמ' נחלקו רב ושמואל מה פירוש אפיקומן, וז"ל "מאי אפיקומן? אמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ושמואל אמר: כגון אורדילאי לי וגוזלייא לאבא" ע"כ. ופירש הרשב"ם (ד"ה אמר רב) שטעמו של רב הוא גזירה שמא יבוא לאכול את הפסח בשני מקומות[2], וכתב עוד: "ולרב הכי משמע ליה אפיקו מנייכו הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר" ע"כ. ובהסבר דעת שמואל כתב הרשב"ם (ד"ה כגון): "דשמואל הוה רגיל לאכול בקינוח סעודה כמהין ופטריות ורב רגיל לאכול אחר סעודתו גוזלות. ולשון אפיקומן הוציאו והביאו מיני מתיקה. ואתא שמואל למימר דלא מיבעיא שלא יעקור מחבורתו לחבורה אחרת, אלא אפילו בחבורתו אסור לאכול כלום אחר הפסח שלא יאבד ממנו טעם הפסח וכו'" ע"כ, ומבואר שלדעת שמואל הכוונה שאין לאכול מיני מתיקה אחר אכילת הפסח כדי שיישאר טעמו.וכן מבואר כבר בגמ' שמה שאמר שמואל שלא לאכול אחר הפסח, זה כדי שלא להעביר את טעם הפסח מפיו, וז"ל הגמ': "אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. תנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אחר הפסח - הוא דלא, אבל לאחר מצה - מפטירין! - לא מיבעיא קאמר; לא מיבעיא אחר מצה - דלא נפיש טעמייהו, אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה, ולא מצי עבוריה - לית לן בה, קמשמע לן" ע"כ. ומבואר, שכיון שהפסח טעמו חזק יותר היה הוא אמינא לומר שמותר לאכול אחריו, והשמיעה לנו המשנה שגם אחרי הפסח אסור לאכול. ומבואר שכל הטעם הוא משום שיישאר הטעם בפיו.
וכתב הרשב"ם (ד"ה אין מפטירין) שמצה זו שאמר שמואל שאין מפטירין אחריה, זו היא המצה שאנו אוכלים באחרונה זכר לפסח. וכיון שמצה זו באה זכר לפסח נתנו לה את דין הפסח, שאין לאכול אחריה בשביל שיישאר טעמה.
♦
מחלוקת שמואל ור' יוחנן והסבר הר"ן
לעיל הובאו דברי שמואל שפירש אין מפטירין אפיקומן הכוונה לאורדילאי וגוזלייא, ופירשו רש"י (ד"ה ארדילאי, ד"ה וגוזליא) ורשב"ם (ד"ה כגון ארדילאי) שאורדילאי זה כמהין ופטריות וגוזלייא אלו גוזלות, וכפי שמובא בברכות (מז.) שדברים אלו היו אוכלים רב ושמואל לקינוח סעודה. ושם בגמ' מובא עוד: "ורב חנינא בר שילא אמר רבי יוחנן כגון תמרים קליות ואגוזים. תניא כוותיה דרבי יוחנן: אין מפטירין אחר הפסח, כגון תמרים קליות ואגוזים" ע"כ, וכתב רשב"ם (סוד"ה אבא): "ורבי יוחנן כשמואל סבירא ליה אלא שהיה רגיל באלו בקינוח סעודה" ע"כ. ומבואר שלדעתו שמואל ור' יוחנן לא נחלקו, ולדעתם אין לאכול שום דבר אחר הפסח. והר"ן (כז. בדפי הרי"ף ד"ה ולא נהירא) לאחר שהביא את דברי רשב"ם, חלק על דבריו, והסביר דטעם איסור האכילה לדעת שמואל הוא שמא ישוב עוד לאכול את הפסח, ושמא יאכלנו במקום אחר, וזה שייך דווקא במיני בשר, שארדלאי הכוונה לעופות וכפי שמשמע בירושלמי (פ"י ה"ו). והחשש הוא שטעם בשר האחרון שבפיו ישכח את טעם הפסח, אבל תמרים קליות ואגוזים מותר לאכול לדעת שמואל משום שאין אלו מעבירין טעם בשר הפסח. ולדעת ר' יוחנן אסרו כל אכילה מחשש זה, ואפילו בדברים אלו. ושנינו בגמ' תניא כוותיה דר' יוחנן, ומשמע דהלכה כמותו. ולהסבר הר"ן יש נפק"מ גדולה מאוד, שלדעתו אסור לאכול שום דבר ואפילו דברים שאינם מעבירים את טעם הפסח[3].אמנם, לטעם שכתב הר"ן נראה שלדעת ראב"ע אין האיסור שייך אחר חצות, כיון שמזמן זה אין חשש שיאכל את הפסח שוב, שכבר עבר זמן אכילת הפסח[4], ואילו לדעת ר"ע גם לטעם זה שייך האיסור כל הלילה.
♦
שיטת רש"י ורשב"ם שקרבן הפסח צריך להיאכל כדרך שהמלכים אוכלים
לעיל הבאנו חלק מדברי רשב"ם בטעם האיסור דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, וז"ל "אסור לאכול כלום אחר הפסח שלא יאבד ממנו טעם הפסח, ולפי שדינו ליאכל בסוף על השבע, וכן כל קרבנות כדכתיב (במדבר יח) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין" ע"כ. וברש"י (פו. ד"ה אין מפטירין) מבוארים הדברים יותר, וז"ל "שכן חובת כל הקרבנות, כדקיימא לן (חולין קלב:) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, אין נפטרין על ידי אפיקומן" ע"כ, ומשמע שדרך המלכים שלא אוכלים אפיקומן אחר אכילתם, משום שאוכלים אוכל משובח כדי שבעם, ועל דרך זה אנו צריכים לאכול את קרבן הפסח כבני מלכים. וכיוצ"ב כתב הראבי"ה (ח"ב פסחים סי' תקכה).♦
לשיטתם לא מובן מדוע חז"ל לא גזרו כן גם בשאר קדשים
והנה טעם זה שכתבו רש"י ורשב"ם שיש לאכול את הקרבנות כדרך שהמלכים אוכלים, מצינו בש"ס בשתי דינים נוספים, בגמ' בחולין (קלב:) לגבי מתנות כהונה שנאכלות בחרדל, ובגמ' בסוטה לגבי שיירי מנחות הנאכלות לכהנים שרשאין להוסיף להן יין ושמן, וגם דין זה שצריך הפסח להיאכל על השובע מצינו בשאר קרבנות (תורת כהנים צו פרשה ב, תמורה כג., מנחות כא:), וכן כתבו רש"י ורשב"ם בדבריהם שהובאו לעיל, וכן פסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"י הי"א). אלא שרש"י ורשב"ם למדו שזה הטעם שאין מפטירין אפיקומן אחר הפסח. ובפשטות דבריהם לא משמע שהם באו לחדש כן גם בשאר הקרבנות, ובאמת שלא מצינו דין זה לגבי שאר קדשים. והדברים צריכים ביאור, שכיון שהצורך לאכול על השובע שייך בכל הקרבנות, מדוע איסור אכילה אחריהם שייך רק בפסח.♦
שיטת הרז"ה שהצורך שיישאר הטעם בפיו הוא כדי שלא ישכח לומר את ההלל
והרז"ה (כו: בדפי הרי"ף) הביא בתחילת דבריו את דברי הירושלמי (פ"י ה"ו) שהטעם שלא ישתה בין כוס שלישית לכוס רביעית כדי שלא ישתכר, ומשמע שלאחר רביעית אין שום איסור, והסביר שחז"ל חששו שאם ישתכר ישכח לומר את ההלל. וזה הטעם שדווקא בין שלישית לרביעית אסור, שכוס רביעית שותים מיד לאחר ההלל, ומבואר שאחר כוס רביעית אין שום איסור. וכתב הרז"ה שמאותו הטעם תקנו חכמים שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שיישאר הטעם בפיו ולא יפסיד את קריאת ההלל. ומסביר הרז"ה מדוע מבחינה מציאותית היה קיים חשש כזה, וז"ל "ולפי שהיו כל ישראל בזמן שבהמ"ק קיים אוכלים לפנים מן החומה והיה המקום צר להם כמו שאמרו (פה:) בזיתא פיסחא והלילא פקעי באיגרא ופירשוה דאכלי אארעא ואמרי התם נראה לנו מזה כי מפני דוחק המקום היו צריכין לזוז ממקומן אחר אכילתן מיד ועולים לראש גגותיהם לומר את ההלל, לפיכך חשו להם חכמים שלא ישכחו מלומר את ההלל, לכך אסרו להפטיר אפיקומן שלא לפכח טעם הפסח, והנהיגו הדבר אף לאחר חורבן הבית במצה זכר למקדש כמאן דאמר אין מפטירין אחר מצה אפיקומן" ע"כ. וגם המאירי (קיט: ד"ה אמר המאירי) כתב בטעם האיסור 'מפני שלא ישכח מלגמור את הסדר', ונראה שכוונתו לאמירת ההלל, שהרי כל מה שעושים אחר אכילת הפסח זה ברכת המזון, הלל וברכת השיר. אלא שחוץ מטעם זה מביא המאירי אפשרות נוספת לטעם האיסור: 'מפני שלא לפכח טעם הפסח', ונראה שכוונתו כפי שכתב הרמב"ם (הל' חמו"מ פ"ח ה"ט), ונדון בדבריו לקמן בע"ה. גם המהר"ם חלאווה (קיח.) הביא את דברי הרז"ה ואת טעמו שמא ימנע מאמירת ההלל, אולם נראה שלמסקנה העדיף לנקוט כדברי הרמב"ן שהטעם הוא מחשש שיבוא לשבור עצם.ויוצא לדעת הרז"ה והמאירי שלאחר אמירת ההלל וסיום הסדר אין איסור כלל לאכול, שכל הטעם שייך רק קודם לכן.
♦
שיטת הרמב"ן שטעם הפסח מזכיר שאין לאכול אחריו, שיאכל על השובע ולא ישבור עצם
והרמב"ן (מלחמת ה' שם) חלק על הרז"ה וכתב טעם אחר לדין דאין מפטירין אפיקומן, מחשש שיבוא לשבור עצם, וז"ל "והוי יודע שטעם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שיהא הפסל נאכל על השובע... דבעינן שיהא מברך בעוד שטעם הפסח בפיו כדי שיהא לו בכל זה היכר שלא יחזור ויאכל ונמצא פסח נאכל באמצע סעודה, וכך אמרו ראשונים שלא קודם קריאת הלל בלבד אסרו אלא כל הלילה, כדי שלא יאכל פסח בכרס ריקנית מפני דוחק חבורות ולאחר שיגמור סדר הלילה יהא עורך שולחן ואוכל, זה כפתור ופרח. וכשם שאמרו בפסח כך אמרו במצה, ולא שיהא דינה כן שהרי לא אמרו בפסח שיהא נאכל על השבע אלא משום שלא יבא לידי שבירת עצם ואין טעם זה במצה, אלא מצות חכמים היא בלכתחילה זכר לפסח" ע"כ. ומבואר, שהטעם דאין מפטירין אחר אחר הפסח אפיקומן, שיהא הטעם לו לזכרון שלא לאכול עוד, שמא יבוא לערוך שולחנו אחר שיגמור את הסדר, ונמצא הפסח נאכל שלא על השובע. והטעם שהפסח צריך להיאכל על השובע, משום שאם יאכל מתוך רעבון, האדם לא יישמר מספיק שלא לשבור בו עצם, וכן מבואר בירושלמי (פ"ו ה"ד). וכדברי הרמב"ן כתבו גם הר"ש מפלייש (פירוש לפיוט אלקי הרוחות, הובא באו"ז סי' רנו ד"ה הדר אכיל), המהר"ם חלאוה (פסחים קיח.), האורחות חיים (ח"א סדר ליל פסח אות כח), וכן דעת החזקוני בפירושו לתורה (שמות יב, מו).♦
טעם נוסף בשם רש"י שנזכור להזכיר טעמי המצוה ולספר ביציאת מצרים כל הלילה
וטעם נוסף כתבו הראשונים לדין דאין מפטירין אחר הפסח והמצה אפיקומן, כדי שיישאר הטעם בפיו שיזכור לספר ביציאת מצרים כל הלילה, וז"ל הריטב"א (ביאור להגדה של פסח): "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו'... וקשה מה ענין תשובה זו לשאלה זו, ורש"י ז"ל פירש דשאלת החכם מה העדות וכו' כלל בה כיון שעיקר היום הוא הפסח למה אנו מקדימין לאכול את החגיגה קודם לכן, ולפיכך אנו משיבין לו כי אנו עושים זה כהלכות הפסח, לפי שיהיה נאכל על השובע, וגם לפי שאין לנו לאכול שום דבר אחריו כדי שישאר טעמו בפינו, ומתוך הטעם נזכיר טעמי המצוה ונספר בה כל הלילה" ע"כ. וכן כתבו גם האורחות חיים (ח"א סדר ליל פסח אות כח), והאבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) בשם רש"י[5].♦
שיטת הרמב"ם להשאיר טעם הפסח מתוך חביבות המצוה
וכך כתב הרמב"ם (הל' חמו"מ פ"ח ה"ט) בביאור דין זה: "ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל, ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה" ע"כ. ונראה לכאורה בפשטות דברי הרמב"ם שזה דין המראה את חביבות המצוה, שהרי מלבד אכילת קרבן פסח אין לנו עוד מצוה מדאורייתא לאכול דבר הבא מזמן לזמן, וחיבה יתירה נודעת למצוה זו, שהיא עיקרו של החג, על כן צריך להשאיר את טעם הפסח בפיו. והוא הדין למצות המצה הבאה זכר לפסח.סיכום שיטות הראשונים
עד כה ראינו שש שיטות בדברי הראשונים מדוע אין מפטירין אפיקומן אחר הפסח או המצה. א. שיטת הר"ן, לתזכורת שלא לאכול שוב מבשר הפסח במקום אחר. ב. שיטת רש"י והרשב"ם, דיש לאכול הפסח כדרך שהמלכים אוכלים, והמלכים לא אוכלים אפיקומן אחר אכילתם. ג. שיטת הרז"ה, לתזכורת שלא ישכח לומר את ההלל. ד. שיטת הרמב"ן, שיש לאכול את הפסח על השובע כדי שלא יבוא לשבור בו עצם. ה. שיטה המובאת בשם רש"י, לתזכורת שיעסוק כל הלילה בטעמי המצוה ובסיפור יציאת מצרים. ו. שיטת הרמב"ם, להשאיר את טעם הפסח מתוך חביבות המצוה.והתבאר שיש לכאורה קושי בשיטת רש"י ורשב"ם שיש לומר אותו הדין בשאר קדשים, ולא מצינו שהוזכר כן.
וכן התבאר שלשיטת הר"ן יש איסור גם בדברים שאינם מעבירים טעם הפסח או המצה.
והנה לענ"ד היה מקום להקל כשיטת הרז"ה כיון שמדובר בדין דרבנן וספק דרבנן להקל, אלא שקצת קשה להקל כדבריו כנגד כמה וכמה סברות בראשונים שכולן מסתברות ומתקבלות על הדעת. ועוד, שלא מצאתי מי מהאחרונים שמיקל בזה כהרז"ה, ואפילו לא למי מהאחרונים שהזכיר שיטה זו.
♦
בדין מי שנרדם וחזר וניעור קודם עלות השחר האם מותר לאכול
ומי שנרדם וחזר וניעור קודם עלות השחר האם מותר לו לאכול, הנה דין זה תלוי בטעמי הראשונים לדין דאין מפטירין אחר הפסח. ומלבד שיטת הרז"ה שכיון שאמר הלל לא שייך לגביו איסור אכילה, נראה שגם לדעת רש"י והרשב"ם יהיה אפשר להקל, שכל טעמם הוא משום שכך דרך המלכים שלא מביאים אפיקומן אחר אכילתם. אמנם אפשר שלדעתם מטעם זה אסרו אכילה כל הלילה, אך נראה שאם כבר נרדם וחזר וניעור כבר אין זו אותה אכילה, ואין זה בכלל האיסור. וגם לטעם שכתבו הראשונים בשם רש"י שיישאר טעם הפסח או המצה בפיו שיזכור לעסוק בסיפור יציאת מצרים וטעמי המצוה כל הלילה, כבר כתב רבנו יונה (סדר פסח לרבנו יונה, הודפס בספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ עמ' רעז), והובא ברא"ש (פ"י סי' לג) שחיוב זה הוא עד שתחטפנו שינה, וכן פסק השו"ע (סי' תפא ס"ב). ובנידון דידן כיון שכבר ישן שוב לא מוטל עליו חיוב זה, ואין צריך שיישאר הטעם בפיו, ומשום כך לטעם זה מותר לו לאכול. ועוד, שבד"כ אחר שאדם ישן כבר אין מורגש הטעם של הפסח או המצה בפיו, ומסתבר שיש פחות מקום לאסור עליו לאכול. וכיון דהוא ספק דרבנן היה נראה לכאורה מקום להקל, אלא שלא מצאתי לאחד האחרונים שכתב בפירוש להקל בזה. ובשתיה אפשר להקל, שדינה קל יותר כפי שיבואר לקמן, וכן כתבו להקל כמה מהאחרונים (חק יעקב סי' תפא סק"א, פמ"ג א"א שם, שועה"ר שם)[6]. וראה בסוף דברינו שם שכתבנו להקל לכל אדם אחר אמירת הלל ואחר חצות.חידוש האבני נזר והעצה למי שלא יספיק לאכול מצה באחרונה קודם חצות
ובאבני נזר (או"ח סי' שפא אות ג-ה) נתן טעם במה שמברכים 'על אכילת מצה' ולא 'לאכול מצה', משום שראב"ע הסובר שזמן אכילת הפסח, וכן המצה, עד חצות, ולמד זאת ממה שכתוב "ואכלו את הבשר בלילה הזה", וכתוב עוד "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה", שכמו שההעברה הייתה בחצות כך גם האכילה. ושואל האבני נזר שלכאורה ההעברה היא בדיוק בחצות, ואילו קרבן פסח נאכל בכל תחילת הלילה עד חצות, ולכאורה אין דומה. ומזה למד האבני נזר עקרון, שעיקר מצות המצה היא שברגע חצות כבר תהיה נאכלת, וז"ל "והדבר יפלא. שהרי העברה בארץ מצרים היה ברגע חצות ממש. ואיך יליף לאכילת פסח עד חצות. וצ"ל כיון דאי אפשר לאכול בחצות ממש שאין בו המשך זמן כלל. והמעשה צריך המשך זמן. על כורחך הפירוש שבחצות יהיה כבר הבשר פסח נאכל. וכן במצה דיליף מפסח וכל שכן מרור דכתיב גבי פסח. ואם כן כיון דמצוות מצה ומרור שבהגיע חצות יהיה כבר נאכל יותר טוב לברך בעל" ע"כ. ומוסיף האבני נזר שמשום כך גם צריך שיישאר הטעם בפיו בשעת חצות, כיון שהוא עיקר זמנה של המצוה.ועל פי זה חידש האבני נזר שלדעת ראב"ע מותר לאכול אחר חצות, משום שכל החיוב שיישאר טעם הפסח זה רק בזמן המצוה. והוסיף האבני נזר עצה למאריך בסעודתו ורואה ששעת חצות מתקרבת ולא יספיק לאכול מצה לאפיקומן, וז"ל "ועל כן נראה דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות. יאכל כזית מצה על תנאי אם הלכה כר' אלעזר בן עזריה יהיה לשם אפיקומן. וימתין עד לאחר חצות ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן ויוצא ממה נפשך. אם הלכה כראב"ע דעד חצות יוצא באפיקומן ראשון. ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים ואם הלכה כרבי עקיבא דעד שיעלה עמוד השחר יוצא באפיקומן השני" ע"כ. וכן דעת הרוגצ'ובר בספרו צפנת פענח (בא עמ' ס) שלראב"ע איסור אין מפטירין הוא רק עד חצות. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' מח-מט) הביא בשם הגרי"ז מבריסק דגם בלי לעשות תנאי מועיל לעשות כדברי האבני נזר, והמנחת יצחק עצמו העלה שם שאם עושה תנאי אין לו מזה ריוח אלא רק הפסד, לעומת זאת אם עושה זאת בסתמא מועיל בודאי לצאת ידי השיטות. וראה עוד להגרצ"פ פרנק זצ"ל (מקראי קודש פסח ח"ב סי' נו) שדן באריכות האם מועיל תנאי זה.
♦
עצה זו של האבני נזר תלויה גם היא במחלוקת הראשונים דלעיל
ולכאורה גם עצה זו של האבני נזר תלויה במחלוקת הראשונים דלעיל, שלשיטת הר"ן אחר שעובר זמן אכילת הפסח כבר לא שייך דין דאין מפטירין אחר הפסח, וממילא לדעת ראב"ע אין דין זה אחר חצות, וזה כדברי האבני נזר. וגם לטעם שכתבו הראשונים בשם רש"י, שהטעם שבפיו יהיה לו לזכרון שיעסוק כל הלילה בטעמי המצוה ובסיפור יציאת מצרים, אפשר שכל זה כתבו לשיטת ר"ע, אבל לשיטת ראב"ע חובת סיפור יציאת מצרים והעיסוק בטעמי המצוה זה רק עד חצות. ואכן כך שנינו במכילתא (בא מסכתא דפסחא פרשה יח), וז"ל "דבר אחר מה העדות והחוקים ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר מה העדות וגו'" ע"כ. ומבואר שחובת העיסוק בהל' פסח זה רק עד חצות, אם כן עצתו של האבני נזר עולה גם לשיטה זו. וגם לשיטת הרז"ה שתלה דין זה בהלל, מצאנו לכמה מהראשונים (ריטב"א סדר ההגדה הוצאת מוה"ק עמ' טז, וכ"כ הרשב"א והר"ן ברכות ט. ועוד) שכתבו בדעת ראב"ע שאמירת ההלל צריכה להיות קודם חצות. וזה לכאורה פשט הגמ' בברכות (ט.), ששנינו בברייתא: "קריאת שמע ערבית, והלל בלילי פסחים, ואכילת פסח - מצותן עד שיעלה עמוד השחר" ע"כ. ומשמע שאכילת פסחים ואמירת הלל בלילי פסחים זמן אחד להם, אם כן גם לטעם הרז"ה, בדעת ראב"ע לאחר חצות כבר ודאי אמר את ההלל ואין עוד טעם באיסור אכילה.ולשיטת הרמב"ם אין כלל צורך בעצה זו, שהרי הרמב"ם פסק להדיא כר"ע שזמן אכילת המצה כל הלילה.
לעומת זאת לשאר שיטות הראשונים נראה שאין דין זה תלוי בזמן קיום המצוה, וגם לאחר חצות, שעבר זמן קיומה לדעת ראב"ע, עדיין עומד דין זה בתקפו. שהרי לשיטת רש"י ורשב"ם שהטעם הוא משום שיש לאכול כדרך שהמלכים אוכלים, אין זה תלוי בזמן מסוים, וכל שאוכל אפיקומן אחר אכילתו כבר אינו כדרך שהמלכים אוכלים[7]. והרמב"ן לשיטתו שטעם האיסור שמא לא יאכל את הפסח על השובע ויבוא לשבור בו עצם, כתב בפירוש שיש איסור כל הלילה, מחשש שיסמוך על סעודתו שיאכל אחר כך, ויאכל את הפסח שלא על השובע.
♦
האם איסור זה שייך גם ביין ובשתיה בכלל
שיטת רבים מהראשונים שיין אינו מבטל את טעם המצה
ונשאלת השאלה, אם צריך שיישאר טעם הפסח או המצה בפיו כיצד אנו שותים לאחר מכן כוס שלישית וכוס רביעית. ובספר העיטור (עשרת הדברות, הל' מצה ומרור קלה:) כתב לדייק ממה שלא הזכירו בירושלמי טעם דאין מפטירין לגבי שתיית יין בין כוס שלישית לרביעית, משמע שביין לא שייך טעם זה, וכותב שזה משום שיין 'אינו מפיק טעם מצה'. וכן כתבו רבים מהראשונים שדין אין מפטירין אחר הפסח אינו קיים בשתייה. כ"כ המחזור ויטרי (הל' פסח סי' עה), הרשב"ם (קכ. ד"ה הוי דבר), הרמב"ן (מלחמת ה' שם), ר"י מלוניל (קיט:) והמאירי (שם). וכ"כ האור זרוע (ח"ב הל' פסחים סי' רלב) דשתיה לא מבטלא אכילה[8]. אלא שלכאורה אין זה מובן, שבמציאות נראה לכאורה שטעם היין כן מעביר את טעם המצה או הפסח, וצ"ע.♦
שיטת הגאונים וחלק מהראשונים שיין מעביר טעם הפסח או המצה
והנה דעת רבותינו הגאונים אינה כן, שכתבו (סדר רב עמרם גאון סדר פסח ד"ה וארבע, הלכות גדולות סי' יא עמ' קפג, ספר מאה שערים לרי"ץ גיאת ח"ב עמ' ק בשם כמה מהגאונים והובא בטור סי' רפא, וראה עוד בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' רפו) לאסור שתיית יין גם אחר כוס רביעית, ומהם (רב עמרם ובה"ג) שכתבו בפירוש שאיסור זה הוא משום דאין מפטירין אחר הפסח וכו'. וכן כתב הר"ר יוסף טוב עלם בפיוטו[9], וכן הביאו התוס' (פסחים קיז: ד"ה רביעי) בשמו, וכן פירש הר"ש מפלייש בפירושו לפיוט (או"ז ח"ב סי' רנו ד"ה חליף). וכן דעת הרי"ף (כז.) שאחר שהביא את דין דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, סיים: "אכלין בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעמין לבתר הכין כלום בר מכסא דבהמ"ז וכסא דהלילא ומאן דצחי לית ליה רשותא למישתי אלא מיא אבל חמרא לא" ע"כ. וכן נראה בדעת הרמב"ם (הל' חמו"מ פ"ח פ"י) שכתב: "ומברך בורא פרי הגפן ואינו טועם אחר כך כלום כל הלילה חוץ מן המים". ובפשטות זה המשך למה שכתב בהלכה הקודמת: "ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל, ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה" ע"כ. ומשמע שגם לדעתו איסור שתייה הוא חלק מדין דאין מפטירין[10].ואם כן, לדברי הגאונים חוזרת הקושיה, כיצד אנו שותים כוס שלישית ורביעית.
♦
אין קושי ממה שהביא הרי"ף את דברי הירושלמי
והרא"ש (פ"י סו"ס לד) הביא את דברי הרי"ף, שהאיסור לשתות יין הוא מטעם דאין מפטירין, וכתב על דבריו: "ולמעלה (סי' לג) כתבתי על פי הירושלמי שאין איסור בשתיית יין" ע"כ. ומבואר שהוקשה לרא"ש כיצד כתב הרי"ף לאסור מטעם זה, והרי בירושלמי כתב לאסור מחשש שמא ישתכר, וממה שהוצרך לטעם אחר משמע שלא שייך ביין דין דאין מפטירין. ואם כן יוצא שהרי"ף [וכן לכאורה כל הגאונים דלעיל] פסק דלא כהירושלמיי.אמנם הרי"ף עצמו (כו:) הביא מעט קודם לכן את דברי הירושלמי, אבל נראה שאין בכך קושי, משום שאפשר לומר שבאמת לדעת הרי"ף איננו צריכים לטעם[11] הירושלמי כדי לאסור שתית יין אחר אכילת הפסח או המצה, אף שודאי גם הטעם הכתוב בירושלמי אמת הוא. והרי"ף הביא את דברי הירושלמי כדי ללמדנו שרק אחר הסעודה יש חשש לשכרות [בנוסף לדין דאין מפטירין], מה שאין כן בתוך הסעודה שאפשר להרבות בכוסות ולא חוששים לשכרות[12].
♦
איסור זה של שתייה הוא רק מנהג
והנה השיב רב האי גאון בתשובה (מובאת בספר מאה שערים שם, ובקיצור ושינוי לשון גם בטור שם) דאיסור שתיה אחר המצה אינו מדין גמרא אלא מכח מנהג, וז"ל "ועל עניין משתייא בתר כוס חמישי, לא אשכחן בגמ' דאסור, ודאי מיכל מדעם בתר ברכת המזון אסור שאין מפטירין אחר מצה, אבל משתא מנהגא הוא ירושת בנים מאבות מן יומא קמאי דלא שתינו מדעם בתר ברכת השיר. והכי נקיטי כולהו רבנן ממנהגות דברינו, ולא חזי לנא ולא שמיע לנא מאן דשתי חמרא בתר ברכת השיר" ע"כ, ומבואר מדבריו שאיסור שתיה אחר אכילת מצה באחרונה אינו אלא מנהג. אמנם בדברים אלו הוא התייחס לשתיית כוס חמישי, אך ממה שכתב קודם לכן מתבאר שהוא הדין לשתיית כל משקים מלבד מים לצמאו[13].וכן כתב הרא"ש (פ"י סי' לג): "ומיהו מנהג פשוט שלא לשתות יין [= אחר כוס רביעית]", וכתב עוד בשם רבנו יונה (וכן הוא בסדר פסח לרבנו יונה, הודפס בספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ עמ' רעז) שטעם מנהג זה שלא לשתות יין, "לפי שחייב אדם לעסוק בהל' פסח ולספר בניסי יציאת מצרים כל הלילה עד שתחטפנו שינה, ואם ישתה וישתכר לא יוכל לעשות כן" ע"כ. וכן דעת הראב"ד (כתוב שם, כו: בדפי הרי"ף) שאיסור זה אינו אלא מנהג, והביא את דבריו באורחות חיים (ח"א סדר ליל הפסח אות לו).
♦
הרבה מהראשונים סברו שאיסור שתייה אינו רק מנהג
אלא שמלבד הרי"ף, שגם הרא"ש הבין בדעתו שהאיסור בשתייה אינו רק בתורת מנהג, נראה שכך גם דעת רב עמרם גאון ובה"גיג שכללו את איסור השתייה יחד עם דין דאין מפטירין אחר הפסח. וכן נראה בדעת הרמב"ם כפי שביארנו לעיל. וכן הבינו התוס' בדעת ר' יוסף טוב עלם. וכן בפירוש הר"ש מפלייש לפיוט זה.[14]ואפילו אם נאמר שגם לדעתם איסור שתייה הוא רק מנהג, נראה שטעם המנהג אינו כפי שכתב הרא"ש, אלא הוא הוספה על הדין של אין מפטירין, משום שכפי שביארנו גאונים וראשונים אלו כללו איסור שתייה בדין דאין מפטירין[15].
ונראה ששיטה זו של הגאונים אינה כהירושלמי, שכפי שהתבאר לעיל בירושלמי מבואר שאיסור שתייה בין כוס שלישית לכוס רביעית הוא מחשש שמא ישתכר, ולגאונים האיסור הוא כדי שיישאר הטעם בפיו.
ויש קצת קושי בשיטת הגאונים בזה, משום שכבר במשנה נכתב איסור השתייה בין כוס שלישית לרביעית, ומשמע שלאחר מכן אין איסור. ולשיטתם לא מובן מדוע לא כתבה המשנה לאסור מכוס שלישית והלאה, או מאכילת מצה אחרונה והלאה.
♦
נראה בשיטת הגאונים שמעט יין לא מעביר את הטעם
ולכאורה דברי הגאונים עדיין צריכים ביאור, שאם יש איסור לשתות יין משום דאין מפטירין, והיין מעביר את טעם הפסח או המצה, כיון ששתה כוס שלישית כבר עבר טעם הפסח, כך שבכל אופן לא נשאר בפיו טעם הפסח.ונראה לכאורה לומר שגם לדעת הגאונים מעט יין לא מעביר את טעם הפסח או המצה, ולכן אין קושי משתיית כוס שלישית ורביעית, אבל כמות גדולה של יין מעבירה את הטעם, משום כך אסור לשתות יותר משתי כוסות אלו.
♦
סיכום שיטות הראשונים לעניין שתיית שאר משקים
לסיכום, נראה שהגאונים והראשונים שאסרו שתייה משום שהיא מעבירה את הטעם לא חלקו בין שתיית יין לשאר משקים והתירו רק שתיית מים. כך ביארנו לעיל בדעת רב האי גאון, ובדעת הרמב"ם. וכן משמע ברי"ף[16], וכן מבואר בדברי ר' יוסף טוב עלם, הר"ש מפלייש, ובה"ג, שכולם מתירים מים בלבד, ומשמע שבכל משקה אחר יש חשש שיעבור טעם הפסח או המצה. והמרדכי (פסחים הסדר בקצרה סי' תריא) כתב: "וה"ר שמואל מאויר"א היה מחמיר על עצמו ולא היה שותה אפילו מים" ע"כ.לעומת זאת, יש ראשונים (רמב"ן, ר"ן) שאסרו שתיית יין משום שנראה כמוסיף על הכוסות, ולשיטתם פשוט שאין בעיה בשתיית שאר משקים. וגם לשיטת הראשונים (רא"ש, רבנו יונה ועוד) שכתבו דהמנהג לאסור שתיית יין מחשש שישתכר ולא יוכל לספר ביציאת מצרים כל הלילה, ממילא יש בעיה רק בשתיית משקאות משכרים. כל זה מלבד ראשונים רבים (מחזור ויטרי, רשב"ם, רמב"ן, ר"י מלוניל, או"ז, מאירי ועוד) המתירים גם שתייה של יין.
♦
נראה שלאחר אמירת ההלל ואחר חצות יש מקום להקל לשתות שאר משקים שאינם יין
נמצא שדין זה של שתיית שאר משקים שאינם יין, ומעבירים טעם המצה, הוי ספק דרבנן. אלא שקשה קצת להקל בזה כאשר דעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם לאסור לגמרי [אע"פ ששיטתם היא נגד ירושלמי, והבאנו לעיל קושי נוסף בדבריהם]. משום כך נראה שיש להחמיר בשתיית יין ושאר משקים, וכן משמע מפשט השו"ע (סי' תפא ס"א) שכתב, וז"ל "אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים", והוסיף הרמ"א על דבריו: "וכל המשקים דינן כיין", ומסתימת דבריו נראה שזו גם כוונתו[17]. וכ"כ המשנ"ב (סק"א) "דלכתחילה נכון להחמיר בכל דבר שמבטל טעם מצה" ע"כ.אלא שנלענ"ד יש מקום להקל בשאר משקים לאחר שכבר אמר את ההלל וכבר עבר חצות. שהתבאר לעיל שלשיטת הרז"ה לאחר שאמר ההלל כבר אין לא שייך דין דאין מפטירין. וכן התבאר לעיל חידוש האבני נזר והאחרונים, שאחר חצות לא שייך דין דאין מפטירין לשיטת ראב"ע[18], ולעיל הוכחנו שכך יוצא לרוב ההסברים בראשונים. לכן נראה שבצירוף שתי אלו יש מקום להקל ולשתות גם משקים שמעבירים את טעם המצה. וכן ראיתי להגר"ד ליאור שליט"א (דבר חברון מועדים, עמ' פז) שהיקל לאכול ולשתות אחר חצות למי שנשאר ללמוד בלילה[19]. וכן היקלו הנחלת צבי (שם סק"א), והפר"ח (שם) להקל במשקים שאינם משכרים. וכן דעת הגר"ע יוסף (שו"ת חזון עובדיה סי' נ, חזון עובדיה פסח צפון אות י, וראה עוד ילקו"י פסח ח"ג עמ' תשלב). שו"ר במנהגי החת"ס (פ"י סע' נו) שאחר גמר הסדר שתה קפה. וכ"פ מו"ר הגר"ש טל שליט"א להקל בשתיית שאר משקים.
♦ ♦ ♦