בני ברק
מהו אריח ולבינה בשירת הים ובעשרת בני המן ובמנהגינו בשירת הים
איתא בגמ' מגילה דף טז: אמר רבי חנינא בר פפא, דרש רבי שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו [דעשרת בני המן] ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, מ"ט שלא תהא תקומה למפלתן.ובמסכת סופרים פרק י"ב ה"י איתא רבי זירא רבי ירמיה בשם רב אמר שירת הים ושירת דבורה נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. ובפרק י"ג הל' ג' עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבים אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, כל בנין כדין לא קאים (כלומר דבנין שהוא אריח על גבי אריח וכו' לא עומד). מאי כדין למצוה לעיכוב ע"כ. ובהל' ו' אמר רבי יוסי בר אבין בכתבן צריך שיהא איש בראש דפא ואת בסופה בי' שיטין עשרת בסוף דפא שליף ונחית כהדין קנטרה כדי שיפלו ולא תהא להם תקומה, ע"כ (כגירסת הגר"א).
♦
שיטת רש"י באריח ולבינה
פרש"י במגילה שם - אריח הוא הכתב, ולבינה הוא חלק שהוא כפליים מן הכתב, והאריח חצי לבינה שלא תהא להם תקומה, שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו, עכ"ל.♦
שיטת ר"ת המובא בראשונים
כתב הר"ן ד'. מדפי הרי"ף ד"ה כל השירות וכו' פרש"י דלבינה הוא החלק שהוא רחב כפלים מן הכתב שהאריח חצי לבינה. ופירש שלא תהא תקומה למפלתן שלא יהא לו מקום להרחיב צעדיו תחתיו. ויותר נראים דברי ר"ת ז"ל שכמו שהאריח הוא מן הכתב כמו כן הלבינה הוא מן הכתב, והכי פירוש כל השירות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. וקורא השיטה הארוכה לבינה והקצרה אריח כעין שכתובות שירת הים ושירת דבורה, ושירה זו אריח על גבי אריח ואת ואת ואת שהן תיבות קצרות זו למעלה מזו. והלבינה קורא לשמות שהם ארוכים והם ג"כ זה למעלה מזה, ומאי דקאמר שלא תהא תקומה למפלתן טעמו של דבר שכמו שהחומה שוה בשני ראשיה ואין בה בליטות אין להוסיף עליה ולחזקה כמו שהיו יכולים אם היו שם בליטות ושיני החומה, שאז יכולים להוסיף על הבנין לחזקו וכגון שירת הים, מה שאין כן זו שהעמוד הצר שלא כל אחד שוה משני צדדיו.ושירת האזינו נמי כיוצא בזו היא שעמודיה שוין מפני שיש בה מפלתן של רשעים, כדכתיב מראש פרעות אויב, וכתיב כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, ומיהו כל שיטותיה ארוכות כדמוכח במסכת סופרים דקתני התם וכו', ולא תקשי לך הא דאמרינן הכא כל השירות כולן אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, הכי קאמר כל השירות שיש בהן אריח ולבינה הן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ מזו שאע"פ שיש בה אריח ולבינה נכתבות אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה. אבל שירת האזינו אין אריחים כלל עכ"ל. ושיטה זו הובאה בפסקי תוס' ובתוס' הרא"ש ובמאירי ובמרדכי במגילה[2], והובא במגיד משנה פ"ב מהל' מגילה הי"ב בב"י בא"ח הל' מגילה תרצ"א.
♦
הנ"מ בין רש"י לר"ת
ובפשטות יוצא מדברי הר"ן דפרש"י כשנכתב אריח ע"ג אריח ויש חלק בצידו, האריח הוא צר ולבינה הוא רחב, כך שהאריח נופל כי הוא צר, ולכן לעולם הכתב הוא אריח והחלק שבצידו הוא הלבינה. ולפר"ת מפני שהבנין ישר הוא נופל, משא"כ באריח ע"ג לבינה אין הבנין ישר, כמש"כ הר"ן דכשיש שיניים אפשר להוסיף עליו ולחזקו, וכשהוא ישר א"א לחזקו.♦
כמה דיוקים לשיטת ר"ת
ובפשוטו מה שנראה לר"ן כדברי ר"ת יותר מדעת רש"י כיון שהאריח ולבינה ענין אחד הם ושניהם מהכתב, כמדויק במסכת סופרים כר"ת, שכתוב במ"ס בני המן נכתבים אריח ע"ג אריח ולבינה על גבי לבינה. משמע שגם האריח וגם הלבינה נכתבים אחד על גבי השני. ולמרות שגם אליבא דר"ת יש רווחים בשירות, מ"מ האריח והלבינה הם מהכתב. ועוד מדויק במ"ס שהמשל לאריח ולבינה הוא שיהיה כבנין, דבכל השירות צריך שהבנין יעמוד (עיין קידושין דף ס. ברש"י שמבאר מהו צורת בנין), ובבני המן ומלכי כנען צריך שיהא בנין שלא עומד, וכשכל האריחים אחד ע"ג חבירו וכן הלבנים כדין לא קאים.ומדוייק עוד מהמ"ס כר"ת דענין אריח ע"ג אריח שהו ישר, דקאמר המ"ס בהמשך שאיש בראש דפא ואת בסופה בי' שיטין וכו' כלשונו לעיל. מבואר דכותבים דוקא כל שם בשורה אחת ואת ה-"ואת" בסוף השורה, דהפרשנדתא בתחילת השורה וממשיך ואת בסוף השורה עד סוף כל הבני המן עם ריוח ביניהם, כדי שיהיה ישר שכל ה-"ואת" אחד על השני זה ישר, וכמו שכתוב במסכת סופרים שליף ונחית, הינו שיורד ישר כמו הקנטרה (ובע"ה יבואר במקום אחר בהרחבה ענין השליף ונחית וקנטרה). שו"ר בב"ח בתרצ"א שכתב להדיא דלפרש"י אין קפידא לכתוב ואת א' על גבי השני אלא אפשר לכתוב ואת ע"ג שם ושם ע"ג ואת, כי שיטת רש"י היא שהאריח הוא הכתב. ורק לר"ת שאריח הוא הקצר צריך לכתוב ואת אחד ע"ג חבירו עכ"ד.
ראיה לר"ת מהירושלמי
וכן איתא להדיה בתוס' רא"ש במגילה שביאר בדעת ר"ת כדברינו בטעם שחלק על רש"י, כי ס"ל כיון שזה כבנין ממילא גם הלבינה מהכתב כמו האריח. וז"ל לא נראה לר"ת דהלבינה מהחלק אלא מן הכתב הוא, כאריח, ששניהם מן הבנין הם, אלא אריח ולבינה שניהם מן הכתב, לכך מפרש ר"ת השיטה הארוכה קרויה לבינה והקטנה קרויה אריח וכו', ובני המן אריח ע"ג אריח פי' תיבה קטנה כגון ואת ע"ג תיבה קטנה, ותיבה גדולה ע"ג תיבה גדולה כגון פרשנדתא ע"ג דלפון. וכן בירושלמי יש איש בראש השיטה ואת בסופה ופרשנדתא בראש השיטה האחרת, ואת כולם זה על זה כעין אריח ע"ג אריח, ולכן אין להם תקומה למפלתן של רשעים שהבנין נופל עכ"ל.וחזינן בירושלמי דהקפידה בכתיבת עשרת בני המן היא שיכתוב את השמות זה ע"ג זה ואת ה-"ואת" זה ע"ג זה, דלרש"י אין קפידה אלא שיהיה כתב ע"ג כתב, וחלק ע"ג חלק. ועוד דכתב הירושלמי להדיא דה-"ואת" הוא האריח, כר"ת, דלרש"י יוצא ששמות בני המן הם האריח וכדלהלן בע"ה.
♦
מ"ט שירת הים אריח ע"ג לבינה לפר"ת
ויוצא שכל השירות לר"ת נכתבות אריח ע"ג לבינה כי זה שירה על גאולת ישראל לכן צריך שיהיה קיום, ולר"ן כיון שזה אריח ע"ג לבינה אפשר להוסיף על הבנין ולחזקו, ולתוס' רא"ש כיון שיש שילוב בין האריח והלבינה זה מתקיים ולא נופל.♦
הוכחת "השיטה למסכת מגילה" לר"ת מהמדרש
כתב בחידושי הר"ן על מגילה, וכ"כ בשיטה על מסכת מגילה (לאחד מהראשונים), וז"ל ותדע דהא שירת הים מפורש במדרש שהוא אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח וסתומה משני ראשיה, היינו ראשי השיטין סתומות והוא אריח ע"ג לבינה וכן בסוף השיטין, והטעם מפורש בהגדה לפי שסגר הקב"ה את המצרים לפניהם ולאחריהם, עכ"ל עיי"ש. וכנראה הטעם שמפורש בהגדה הוא רק על כך שהשירה צריכה להיות סתומה מכל צד, ואילו ענין אריח ע"ג לבינה מבואר רק במדרש[3].♦
הראיה של הב"י מהירושלמי כר"ת
מצינו בב"י תרצ"א שהביא מהירושלמי (כעין מש"כ התוס' רא"ש הנ"ל) דאיתא בירושלמי מגילה פ"ג ה"ז אמר רבי יוסי בר בון צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחת כהדין קנטריא. ופירש הב"י בפי' א' שניץ מלשון שנצים כעין שעושים לכיס שהשנצים יורדים ונראה דהכתב שמעל השירה זה כמו הכיס ושמות בני המן מחד והואת מאידך זה השנצים שיורדים, והוסיף הירושלמי ונחת כהדין קנטריא שזה צריך לרדת ישר כמו משקולת הבנאים, כך כל תיבות עשרת בני המן מימין אחד ע"ג חבירו שאין בליטה מימין וכל הואת משמאל ואין בליטה משמאל, וזה כפר"ת אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה, עכ"ד. דלפרש"י שהחלק זה הלבינה אין דין שהאריח יהיה ישר, אלא שיהיה צר ביחס ללבינה שבצידו, שהחלק שהוא לבינה צריך להיות כפלים מהאריח כנ"ל.ובירושלמי מבואר שצריך שיהיה כל השמות של עשרת בני המן אחד ע"ג חבירו, וה-"ואת" אחד ע"ג חבירו דוקא, וזהו כר"ת שה-"ואת" הוא צר ביחס לעשרת בני המן שהוא הרחב, ושניהם מהכתב האריח זה ואת והלבינה זה השמות. וגם מבואר בירושלמי שצריך שהכתב יהיה ישר כמשקולת הבנאים שיורדת ישר, וזהו כר"ת כדנתבאר לעיל.
♦
ראיה נוספת לר"ת מדברי הר"ן על שירת האזינו
הר"ן בסוף דבריו העיר מ"ש דנקט הש"ס חוץ משירה זו ומלכי כנען ולא נקט גם שירת האזינו, דשירת האזינו לא נכתבת אריח ע"ג לבינה. ותי' דלפר"ת אתי שפיר דהכל הם לבינה (משום שאין הכתוב קצר, אלא בכל השורות כתוב כמה תיבות) ולכן לא קאמר הש"ס כאן על האזינו, דהש"ס מיירי רק על שירות שיש בהן אריח ולבינה. עכ"ד הר"ן. ונראה להוסיף בכוונתו שהש"ס מיירי רק בשירות שיש בהן אריח ולבינה משום שמיירי בשירת עשרת בני המן וביחס לזה נכתב, משא"כ האזינו דיש בה רק לבנים לא מיירי בה.ותי' א"ש רק לר"ת ולא לרש"י, דלרש"י יש ריוח וכתב וממילא יש אריח ולבינה. אמנם הריטב"א שסבר כרש"י עמד בקושיא זו, וכתב וז"ל ודקאמר חוץ משירה זו לאו דוקא, אלא ה"ה לכל שאינה דרך הלל אלא כשמזכיר מפלתן של רשעים כגון שירת מלכי כנען שבספר יהושע וכן שירת האזינו שמדברת ג"כ במפלתן של רשעים עכ"ל.
וביאור הדבר שלא מיירי כאן בשירת האזינו למרות שיש בה מפלתן של רשעים (שזה הסיבה שנכתבת כמו עשרת בני המן ומלכי כנען לפי רש"י), וצ"ל כדכתב המאירי דכאן לא מיירי אלא בשירה של גאולת ישראל (שנעשה בדרך נס לישראל) ומשא"כ בהאזינו (שיש רק מפלתן של רשעים)[4].
♦
ביאור שיטת רש"י וסיעתו
הנה מצינו דהריטב"א הביא את דברי רש"י (ולא הביא דעת ר"ת) ובטור או"ח הל' מגילה וביו"ד הל' ס"ת שנמשך אחרי דברי הרא"ש, וכן בשו"ע, סברו כרש"י בענין אריח ולבינה. ובפשטות כן היא שיטת הרמב"ם בפ"ח מס"ת הל' ד' בענין שירת הים כדלהלן[5].וביאור דברי רש"י שהאריח מהכתב ולבינה מהחלק כתב רש"י שכתב על גבי הכתב אין לו מקום להרחיב צעדיו תחתיו, היינו דכשהכתב הקצר ע"ג לבינה שהוא החלק הרחב יש לו יציבות, אבל כשכל הכתב שהוא צר אחד על גבי חבירו אין לו מקום להרחיב צעדיו.
ובמאירי שהביא את פרש"י פירש בדומה לזה, דכשכל הבנין צר כשהאבן התחתונה נופלת גורם לכל הבנין ליפול, אבל אם האבן ע"ג לבינה שהיא רחבה לא יפול[6]. ולהלן בס"ד נחזי עוד נקודה בחידוש זה של המאירי.
וליישב את ראיית הר"ן דמשמע כר"ת דגם הלבינה היא מהבנין כמו האריח, י"ל דרש"י ס"ל דגם ה'חלק' הוא מהבנין.
♦
דברי הפוסקים כרש"י
וז"ל הטור ביו"ד (סימן ער"ה ס"ד) כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שירת הים כותבים שיטה ראשונה כדרכה, ושאר כל השיטות האחת מניחין באמצע ריוח מעט ושבתחתיה כתוב באמצע וחלק בשני מקומות ונמצא השיטה חלוקה לשלשה, ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח עכ"ל, וכן הוא בשו"ע ער"ה סעיף ד'. והט"ז בסק"ו כ' פירש אריח ולבינה כפרש"י (ועיין הג' ט"ז דלא פליג על הש"ך בפירוש אריח ולבינה אלא הוי ט"ס, כמבואר להדיא בש"ס ב"ב).וממילא כשכתב הרמב"ם כלשון הזה, ג"כ ס"ל כרש"י, וכ"כ להדיא בצמח צדק (אחרון) שהרמב"ם כרש"י. וז"ל הרמב"ם שירת הים כותבים אותה בשלושים שיטה, שיטה ראשונה כדרכה ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחד, ואחת מניחין הריוח בשני מקומות באמצעה, ונמצא ריוח כנגד הכתב והכתב כנגד הריוח, עכ"ל. ובלשון ריוח כנגד הכתב, היינו אריח – כתב ע"ג לבינה - ריוח, כדברי הצ"צ. וכ"כ המנחת יצחק (ח"ג סימן נ"ה) בפשטות בדברי הרמב"ם.
ובטור או"ח תרצ"א עשרת בני המן צריך לכתבם כשירה ולא כשאר שירות שחלק על גבי כתב אלא מניח חלק בין כתב לכתב, עכ"ל, ועיין בב"ח שם שכתב דמוכח מלשון הטור כרש"י ולא כר"ת, עיי"ש. וכ"כ השו"ע תרצ"א סעיף ג', וכתב עליו בביאור הגר"א לשון הטור וכפרש"י ועיין ר"ן ומרדכי שם עכ"ל. עיין בכסא רחמים[7], שאחר שהביא את פלוגתת רש"י ור"ת בענין אריח ולבינה כתב דהאור תורה פסק כרש"י (ועיין לקמן דהאו"ת אזיל כדעת הרמב"ם).
ובמ"ב תרצ"א ס"ק י"ז על דברי השו"ע בענין כתיבת עשרת בני המן שצריך לכתבם כשירה וכו' אלא מניח חלק בין כתב לכתב, וז"ל מניח חלק כפליים מן הכתב, ובשער הציון (אות יג) כתב את המקור מרש"י[8].
♦
קושיא על מנהגנו בכתיבת שירת הים[9]
וכיון דרמב"ם טור ושו"ע פסקו כרש"י, קשה דלכאו' אי"ז מתאים למנהג של כתיבת שירת הים ודוגמתו ברמב"ם הנ"ל בהל' ס"ת בדין שירת הים, שהכתב שמעל הריוח לעולם גדול והריוח קצר יותר, ולשיטת רש"י צריך שהריוח יהיה יותר מהכתב. ובמנהגנו כהדוגמא הנ"ל בצדדי השירה מתקיימת שיטת ר"ת דיש כתב קצר ע"ג כתב רחב ורחב ע"ג קצר, ובאמצע נראה שכונתם לצאת י"ח שיטת רש"י שהכתב ע"ג הריוח, אך מ"מ אין הריוח יותר מהכתב.ובכתיבת עשרת בני המן ומלכי כנען מקפידים על הריוח שבין הכתבים שיהיה כפלים, ואפי' ב"מגילת המלך", שכתיבת עשרת בני המן היא באות גדולה, מקפידים להשאיר ריוח יותר מהפרשנדתא באופן ניכר, וזהו כדעת רש"י. ובמנהגנו בכתיבת עשרת בני המן כמובן יוצאים י"ח שיטת ר"ת כי הפרשנדתא ודלפון בצד ימין רחב, וכל ה-"ואת" שהוא צר בצד שמאל וזה אריח ולבינה.
אבל בשירת הים ושירת דבורה לכאורה לפר"ת א"ש ולא לפרש"י, ובמנחת יצחק התקשה בזה (בח"ג סימן נה) וכתב דלפי צורת שירת הים המובא בדפוסים ישנים, לכאורה עולה בקנה אחד עם דעת רש"י ששם האריחים שהם הכתב באמצע אינם מגיעים עד מעל הכתב שבצדדים, וכן הציור בפרישה (בדפוסים ישנים דווקא, דבחדשים שינו, ולפני המנח"י לא היו), וכתב המנח"י דכך הוא הציור בהג' מימוניות, (ועוד כתב דהציור המובא באור תורה הוא כפי המנהג שלנו[10]).
ונראה דכן מוכח במאירי הנ"ל, שרק בדעת ר"ת כתב שהכתב שבאמצע צריך להגיע עד הכתב שבצדדים שיהיה מעליו והיינו האריח ע"ג לבינה, אבל בדעת רש"י צריך דוקא שהכתב יהיה באויר. וכ"כ להדיא הראש יוסף ע"מ מגילה שם.
וביותר קשה, דכמה אחרונים הלא הם הראש יוסף על מסכת מגילה טז: ושו"ת כח שור סימן לד ומגלה עמוקות על הרי"ף ובשו"ת צמח צדק (אחרון יו"ד סימן ר"ז) וכן במנחת יצחק הנ"ל, ס"ל דבציור לדעת רש"י צריכות להיות בשיטה הראשונה דרך משל ד' תיבות ומניח חלק שיעור ח' תיבות וחוזר וכותב בסוף השיטה ד' תיבות, ובשיטה שניה מניח חלק מתחילת השיטה ששה תיבות וכותב אח"כ ד' תיבות וחוזר ומניח חלק כדי שיעור ו' תיבות דהיינו עד סוף השיטה. וא"כ החלק שבאמצע השיטה הוא בכל השיטות כפלים כמו הכתב שתחתיו ושעל גביו. ועיין בראש יוסף הנ"ל שדן בזה עוד. עכ"פ לרש"י צריך להיות בשירה שיטה אחת עם אוויר באמצע ושיטה שניה פרוצה משני הצדדים, וזה דלא כהציור ברמב"ם.
ובשו"ת כח שור הנ"ל שהאריך טובא בדעת רש"י ובדעת ר"ת, כתב דאף לר"ת צריך לכתוב את השירה כשהאוירים בשיטה השניה פרוצים ולא כציור הרמב"ם. ורצה לומר שם שדעת הרמב"ם והרא"ש המובא בפסקי הרא"ש ובטור אינם כשיטת רש"י ור"ת, עי"ש שמאריך. וכתב דמ"מ לא נזוז מהמנהג, אפי' אם יבא אליהו ויאמר שצריך לכתוב כדעת רש"י ור"ת וזה אחרת, כי כך נהגו עכ"ד.
ועיין בראש יוסף הנ"ל דג"כ כתב דלר"ת הציור דלא כהרמב"ם אלא כנ"ל, ורק דלרש"י הכתב האמצעי אינו מגיע עד הכתב שבשורה שתחתיו משני הצדדים, ולר"ת צריך שהכתב יהיה ע"ג הכתב שבשורה למטה. ורק לפי הרמב"ם והטור והשו"ע השירה כמנהגנו, ובדוקא שלא יהיה חלל שחולק את השירה מלמעלה עד למטה כפי הציור לפרש"י שהכתב האמצעי לא יושב על הכתב שבצדדים וממילא השירה חלוקה בחלל מלמעלה למטה. והטעם דבזה הבנין נופל, כפי הטעם של הב"י שכתב שענין הבנין באריח ע"ג לבינה הוא שיהיה מחובר, בשונה מכתיבת עשרת בני המן שצריך שיהיה חלוק באמצען שלא תהא להם תקומה אלא יפלו, כפי ביאורו בירושלמי. והובא להלן בע"ה.
ובביאור הגר"ח קנייבסקי על הירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז) ביאר בפשטות את דברי הירושלמי כהאחרונים הנ"ל בדעת רש"י, וז"ל: אריח ע"ג לבינה, אריח הוא הכתב לבינה הוא החלק שהוא כפלים מן הכתב. שאריח חצי לבינה, וכותבים שיטה אחת מזה ומזה והחלק כפלים באמצע, ושיטה שניה חלק מזה ומזה והכתב באמצע, נמצא אריח על גבי לבינה ולבינה ע"ג אריח, עכ"ל. ופירושו כרש"י ודלא כר"ת ודלא כהרמב"ם והרא"ש
♦
דברי הריטב"א בדעת רש"י שלא שייך לכתוב שירת הים בשיטין פרוצים
אולם נראה דלא שייך לומר דלפרש"י צריך לכתוב את השירות באופן זה שבשיטה אחת כתב אחד ובשיטה השניה שתי כתבים, דמצינו בריטב"א דלעיל הובא דהוא נקט כדעת רש"י, ובהמשך כתב הריטב"א וז"ל ובכל השירות כולן אף על פי שעושה אותם אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח צריך שיהיו ראשי השורות סתומים מכאן ומכאן שלא יהיו פרוצים כמו שכותבים קצת סופרים וכן קיבלנו מהגאונים ז"ל עכ"ל. ז"א דהיה סופרים שכתבו באופן המבואר, והוא מכח דברי רש"י כנתבאר באורך כאן, אך מ"מ אומר הריטב"א דצריך לעשות כמנהג שבשיטה אחת ריוח אחד באמצע ובשיטה אחת שני רווחים באמצע והשיטה חלוקה לשלוש, כדי שיהיו ראשי השיטות סתומין. ובביאור הדבר צ"ל כדברי הר"ן בחידושים ושיטה למסכת מגילה ועוד ראשונים לפי דברי המדרש שהקב"ה סגר על המצרים מכל צד, ממילא אי"ז שייך לדין אריח ולבינה וצריך שהשיטות יהיו סתומין מכל צד, ולא כדברי האחרונים הנ"ל.וראיתי בספר תמורת איל שכתב עוד ביאור מ"ט כתב הריטב"א שהשיטה תהיה סתומה מכל צד גם לרש"י, מפני שרש"י חולק על הר"ן וס"ל דגם החלק הוא מהבנין, ולכן בעינן כתב לפניו ולאחריו, דע"י כך הוא חלק מהבנין. (וביאור זה מרווח יותר לדעת רש"י, דהביאור הקודם מהר"ן נאמר בדעת ר"ת).
וממילא שיטה זו כהרמב"ם והרא"ש בנקודה דראשי השיטות סתומין, וכשרה אף לר"ת דיש שם אריח ולבינה בכתב בצד השיטין, וכמו שיטת רש"י באמצע.
♦
ישוב מנהגנו עם דעת רש"י
מה שנותר לבאר מ"ט לא עבדינן כפרש"י באמצע השירה וכפירוש האור תורה, דהרי הובא לעיל גם מדברי המאירי דרק לר"ת צריך שראשי השיטין יהיו על ראשי השיטין שבשיטה שתחתיו, וכדברי הראש יוסף הנ"ל שחלוקה דעת רש"י מר"ת בנקודה זו.ועיין במנחת יצחק הנ"ל שהאריך בקו' והסיק דלרש"י לבינה כפלים מהכתב לאו דוקא, ואף אם זה בדוקא הוא רק היכא דאפשר, והיכא דלא אפשר לא, כמו הדין דפיזור השירה דבדיעבד אי"ז מעכב. (וגם בדעת ר"ת הוכיח דיש דברים שלא מעכבים). לכן נהגו כן כדי לצאת את רש"י ור"ת, עי"ש כל דבריו בזה.
♦
ישוב שני
וחשבתי ליישב את המנהג לפרש"י באופן אחר. הנה שיטת הריב"ש (הובא בכ"מ על הרמב"ם הנ"ל, וב"י ער"ה, ובגרע"א על הגליון בשו"ע ער"ה) שבשירת האזינו צריך להקפיד שיהיה שיעור פרשה בריוח שבין השורות, ודייק מדכתב הרמב"ם בשירת האזינו יש ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה, הוא דין אף על השיעור בריוח שצריך ט' אותיות. ובשירת הים שכתב הרמב"ם שבשיטה אחת ישאיר ריוח ובשיטה השניה ישאיר הריוח בב' מקומות, למד מזה הריב"ש דבשיטה אחת משאיר ריוח כשיעור ובשיטה השניה ישאיר את שיעור הריוח בב' מקומות, היינו שבריוח שבין שני המקומות ביחד יהיה שיעור ט' אותיות, ע"כ. ולפ"ז חשבתי דאף את דין לבינה של החלק אפשר לקיים בריוח שבשני המקומות, היינו שיצטרף הריוח לדין לבינה. שו"ר בשו"ת צמח צדק (אחרון) יו"ד סי' ק"ו שכתב כן ליישב את המנהג בכתיבת שירת הים לדעת רש"י עיי"ש.♦
ישוב שלישי
עוד חשבתי דלדברי המאירי הנ"ל בדעת רש"י לק"מ דאורך הלבינה – החלק אינו ארוך יותר מהכתב שעליו, כיון דס"ל דהאריח והלבינה שוין באורך ורק ברוחב הלבינה כפול. וא"כ בכל ריוח שבין כתב לכתב יש כפול ריוח, כי השורה בגובה כפול מהכתוב כנתבאר לעיל[11].♦
ישוב רביעי
ואפשר לומר באופן אחר, דמש"כ רש"י שאריח מהכתב ולבינה הוא החלק שבין האריחים, והחלק כפלים מהכתב, הוא רק בעשרת בני המן, אבל בשירת הים אפשר שהכתב יהיה הרחב, והחלק יהיה הצר. דהנה ענין השירה שיהיה כתב וחלק ביחד והיינו הבנין (לפי רש"י) שיש חלק וכתב וכתב וחלק, וא"כ בעשרת בני המן שצריך לכתוב את כל השמות אחד ע"ג השני ואת ה-"ואת" אחד ע"ג השני, כמבואר בירושלמי דהקפידה באיש בראש השיטה ואת בסופה, א"כ זה האריחים וממילא החלק בינתיים הוא הלבינה, כי צריך ריווח גדול ביניהם כמש"כ, הב"י בפי' השני שזהו שלא תהיה להם תקומה, ועל פי הירושלמי ששבר את החומה שפרוץ גדול באמצע החומה. וכמבואר היטב בב"י תרצ"א ובחת"ס או"ח קפ"ט. משא"כ בשירת הים, אין קפידה שהריוח יהיה גדול ואפשר שהכתב יהיה יותר מהריוח, ועיקר הקפידה הוא שהשירה שמורכבת מכתב וחלק תהיה אריח ע"ג לבינה, ואפשר שהחלק יהיה אריח, והכתב שגדול יותר יהיה הלבינה. ומכיוון שכשעושים כתב גדול ע"ג ריוח, והכתב מונח משני צידיו על הכתב שתחתיו יוצאים ידי חובת שיטת ר"ת שפיר, אף לרש"י עושים כן והריוח הוא אריח והכתב הלבינה[12]. שו"ר בקסת הסופר סימן ט"ז בהל' שירת הים שכתב בלשכת הסופר סק"ד וז"ל אריח ע"ג לבינה פירוש לבינה שיעורה ג' טפחים ואריח הוא חצי לבינה כמו כן כותבים שירת הים בדמות אריח ע"ג לבינה והלבינה הוא הכתב והאריח הוא מקום פנוי, עכ"ל. וממש כדברינו.♦
מבאר מה טעם לא פירש רש"י כשיטת ר"ת
ובבירור שיטת רש"י יש לעמוד מ"ט לא ביאר כר"ת דהראשונים חיזקו שיטתו מהמ"ס והירושלמי וגם כתבו דיותר מסתבר שהאריח וגם הלבינה מהכתב, דכך הוא הבנין בכל השירות שהלבינה ביחד עם האריח מחזק את תשועת ישראל.ובאמת הראיות מהמ"ס והירושלמי שהדין דאריח ע"ג אריח שהוא ישר לא סותרות לגמרי את דברי רש"י, ומ"מ צריך לבאר מ"ט לא נקט כר"ת אלא דהלבינה דוקא מהחלק.
ויש להקדים דצ"ב בדברי רש"י ד"ה שלא תהא להם תקומה, ז"ל: שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו, ע"כ. דלכאו' אם המכוון הוא שהאריח ע"ג אריח הוא צר, האין מקום להרחיב הוא בצדדים ולא תחתיו, דאם האריח שהוא צר ע"ג לבינה יש לו מקום להתרחב בצדדים וכך זה עצמו מחזקו שהוא יציב, משא"כ אריח ע"ג אריח שהוא צר אינו יציב, ומהו תחתיו.
וראיתי בגנת וורדים[13] או"ח כלל ד' סי' י"ב שכתב דגם לרש"י לא יכתוב ואת תחת הפרשנדתא כי כך יכול הפרשנדתא להרחיב למטה כי יש לו מקום להתרחב למטה. וז"ל שאילו היה כותב תחת השם מילת ואת היה מוצא העליון מקום פנוי למטה לפשט רגליו ולהרחיב צעדיו תחתיו, עכ"ל. ועיין מנח"י (ח"ז מ"ט) מה שלמד מזה הלכה למעשה, האם גם לדעת רש"י צריך לכתוב את עשרת בני המן ישר, ללא בליטה. וז"ל: והנה כפי שהסביר בגנו"ר שם את דברי רש"י שפי' כדי שלא יהא מקום להרחיב צעדיו תחתיו, שאלו הי' כותב תחת השם מלת ואת הי' מוצא מקום העליון מקום פנוי למטה הימנו לפשט רגליו ולהרחיב צעדיו תחתיו עיין שם, לכאורה משמע דגם לרש"י צריכים שיהיו השמות בלי בליטה, אבל יש לומר כיון דרש"י לא הזכיר שיהיו שוים, יש לומר דשאני ואת תחת פרשנדתא למשל דיש הרבה מקום להרחיב צעדיו תחתיו משא"כ בהשמות דאף שיש שמות משמות שונים בחסר ויתר אות או ב' אבל אין הפרש גדול ושפיר אין מקום להרחיב צעדיו תחתיו. וכן ראיתי עוד מי שכתב כן דאם הלבינה שזה החלק תחת האריח יש מקום תחתיו להתרחב, כי האריח הוא הכתב והלבינה החלק ויש שם מקום. וק"ק לומר שזה המכוון ברש"י, דקשה מה רש"י מוסיף על דברי הגמ' שלא תהא תקומה למפלתן, דכתב רש"י שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו, מה זה מבאר יותר, וגם מהו תחתיו כנ"ל[14].
♦
ביאור דברי רש"י שלא יהיה להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו
ונראה בס"ד באופן אחר, דכששמענו הפטרת האזינו בין יו"כ לסוכות בשירת דוד התבאר שרש"י נקט את לשון הקרא ש"ב כ"ב פסוק ל"ז תרחיב צעדי תחתני ולא מעדו קרסלי, וכן הוא בתהילים ח"י ל"ז תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי.ופרש"י בשמואל וז"ל: תרחיב צעדי, כשאדם מדבק רגליו זו בזו הוא נח ליפול, וכה"א בלכתך לא יצר צעדך, עכ"ל (ממשלי פרק ד' פסוק י"ב), וכ"כ רש"י במשלי שם. וברש"י בתהלים כתב וז"ל המרחיב צעדיו אינו נח ליפול, עכ"ל. ודבריו משלימים זה לזה, וכנגד חיזוק דוד אמר שהקב"ה מרחיב צעדיו שלא יוכל ליפול ולכן לא מעדו קרסולי, וכנגד זה לרשעים אמר שלא יהיה להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו וממילא יהיה נח ליפול[15]. שו"ר שכ"כ תוס' חכמי אנגליה במגילה טז: ד"ה אריח ע"ג אריח וז"ל לפי שאין לו סמך ונוח ליפול, וכך בני המן יפלו, עכ"ל.
ונראה לבאר על פי זה דס"ל לרש"י מ"ט נקט הש"ס משל לאריח ולבינה, דב'כתב' מה דמשווה ליה צר - אריח זה רק דבר רחב שבצידו, וכאן האריח הוא צר ביחס ללבינה - החלק שבצידו, ולפי ר"ת האריח והלבינה הם מהכתב ממילא ה-"ואת" הם האריח והפרשנדתא ודלפון הם הלבינה. אבל רש"י למד דכיון דטעם ד'כתב' כאריח הוא משום שהכתב הוא עצמו מפלת הרשעים, ממילא ס"ל לרש"י דדוקא הפרשנדתא הוא האריח, וזה מכח החלק - הלבינה, הרחב כפלים שבצידו, שביחס לחלק הפרשנדתא הוא צר. והנמשל דכשלא יכול להרחיב צעדיו הוא נח ליפול, זה מכח האריח ע"ג אריח.
ומאידך, לכאו' אפשר דגם בשאר שירות שהכתב הוא בעצם סיפור גאולת ישראל, צריך להיות אריח ע"ג לבינה כדי שיהיה יציב וחזק, והגאולה תהיה שלימה ותתחזק לאורך ימים, וזה שייך רק ע"י הכתב שהוא אריח - צר ע"ג החלק – רחב. וזהו בנמשל שיוכל להרחיב צעדיו תחתיו, המכוון תחת האדם עצמו מרחיב צעדיו שכך אינו נח ליפול.
ולפי זה יוצא דגם בשירת הים ושירת דבורה האריח הוא הכתב דוקא, והחלק מתחתיו הוא הלבינה רחב יותר בדוקא, וזהו שלא כמנהגינו.
מ"מ אפשר לומר דמה שביאר רש"י שהלבינה כפליים מהכתב הוא רק בעשרת בני המן ומלכי כנען, דמבואר בש"ס להדיה מאי טעמא 'שלא תהא תקומה למפלתן', ולכך למד רש"י דהקפידה שהכתב יהיה צר וכנ"ל שזהו ביחס לחלק שבצידו. יתירה מזאת, הקפידה ששמות בני המן הם יהיו האריח כדי 'שלא תהא תקומה למפלתן' (ור"ת למד דהענין באריח על גבי אריח כמש"כ הר"ן הוא שיהיה ישר כנתבאר לעיל)[16]. אבל בשירות שדינן להיכתב אריח על גבי לבינה למרות שהפוסקים (רמב"ם רא"ש וטשו"ע) סברו כרש"י, מ"מ לא כתבו אלא שיהיה הריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח. ומבואר שהם למדו שזה עיקר הקפידה, דבשירה יהיה כתב וריוח, וזהו אריח על גבי לבינה, כנ"ל בישוב הרביעי.
ולפי זה מובן מש"כ הראש יוסף (הנ"ל) בדעת השו"ע דיש להקפיד בכתב שבאמצע שיגיע על הכתב שבצדדים, וכ"כ באמרי שפר[17] שאם בשיטה שחלוקה לשתים אין ראשי השורות מגיע לראשי הכתב שבאמצע פסול וצריך לתקן, עכ"ל. ולכאו' דין זה הוא רק לדעת ר"ת וסיעתו ואיך כתבו כן בדעת הש"ע. ועוד ראיתי מי ששאל על הראש יוסף דכתב דין זה בלא הסבר, דהרי הראש יוסף בדעת רש"י לא כ"כ, ולהנ"ל ניחא אף לדעת רש"י דעיקר הקפידה בשירת הים הוא שיהיה הריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח.
♦
נגיעה בענין המסורת
וביותר דמנהג הכתיבה דשירת הים כפי שנוהגים כיום בכל תפוצות ישראל, וכפי שפסק הקסת הסופר ח"ב בציור שהביא שם, הוא מנהג קדום מאוד, ומובא בספר החתום[18] והוא כמנהגינו[19] ומסתמא כך הוא ע"פ דעת רוב הראשונים כר"ת והבה"ג, ונקטו הרמב"ם והרא"ש שלא לשנות המנהג, ובפרט דא"ש אף לדעת רש"י[20].♦
בדברי הפרישה והט"ז ביו"ד
ועוד דהנה הפרישה על הטור שם, וכן הט"ז על השו"ע הביאו בסעיף ג' בהדין שצריך לכתוב את השירות אריח על גבי לבינה, שלבינה שיעורה ג"ט ואריח טפח ומחצה, ובסעיף ד' הביאו צורת השירה בדיוק כמנהגינו, עיי"ש, והלא דבר הוא. ובהכרח צ"ל דאי"ז סתירה וכנ"ל, וזהו אריח על גבי לבינה לפי הרמב"ם והטור.סיכום
ולסיכום י"ל דהמנהג כיום בכתיבת שירת הים א"ש אף לדעת רש"י, כש"כ בישוב הרביעי דאפשר דגם החלק נקרא אריח והכתב לבינה, וכדברי הקסת הסופר. ועיקר הקפידה לדעת רש"י דהאריח מהכתב הוא בכתיבת עשרת בני המן ומלכי כנען, דשם הוא אריח ע"ג אריח, אבל בשאר שירות שדינם להיכתב אריח ע"ג לבינה עיקר הקפידה שיהיה הריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח. כמש"כ הרמב"ם והרא"ש, ושהכתב יגיע לראשי הכתב בשורה שתחתיו, כמ"ש הראש יוסף, כדי שהבנין יהיה חזק וכביאור הר"ן. בעה"י. ושלב"ע.♦ ♦ ♦