הרב נתן שפירא
מאמר תגובה בעניין מצות ידיעת התורה וחובת האב על הבן
א.
ראיתי את מאמרו של הרב יעקב רבי שליט"א, שיצא בו לדון על דברי רבותינו גאוני ארץ, שאמרו שיש ב' מצוות בלימוד התורה: אחת היא לימוד לשם מצות לימוד בעלמא, וחוץ מזה יש עוד מצוה של ידיעת התורה. והאריך לומר שלא מצאנו מקור למצוה זו של ידיעת התורה כולה, והראה פנים לבטל ראיותיהם כמבואר במאמרו באריכות. ואני לא כן עמדי, ומעודי מצאתי סימוכין גדולים לדבריהם, עד שכמעט איני יודע מקורה של המצוה הא' של לימוד התורה. והעמדתי כי עיקר מצות תלמוד תורה הוא מה שנקרא בדבריהם ידיעת התורה, וכמו שאבאר בעה"י.
וטרם דברי אביעה כי יסוד זה אינו רק דברי הגר"ז בשו"ע הרב והאור ישראל, אלא נתבאר כן בעוד הרבה אחרונים (עי' ברכי יוסף יו"ד רמ"ו א, ואגר"מ יו"ד ב ק"י, ד לו, ועוד, וע"ע בחי' רבי ראובן נדרים, ורהיטות הלשון בדברי רבותינו שיש מצוה בידיעת התורה) והוא מקובל מאד בפי כלל ישראל. ועיקר מקורו מפורש הוא כבר בר"ן בנדרים ח. כידוע, דכתב שם דאע"ג דמצד קרא דוהגית יכול לפטור עצמו בקר"ש שחרית וערבית, מ"מ מצד הקרא דושננתם דצריך שיהא מחודדין בפיך 'צריך ללמוד יומם ולילה כפי כחו', וזה הרי הוא מצות ידיעת התורה, שיהא ברור לו ולא יהא מגמגם.
יתר על כן, נראה דהמתבונן יראה דזה הוא עיקר מצות לימוד התורה. הנה, לשון הרמב"ם בסהמ"צ מצ' י"א: 'והמצוה הי"א היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזה הוא שנקרא תלמוד תורה וכו' ושם נאמר ושננתם שיהו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד. וכבר נכפל הצווי הזה פעמים רבות, ולמדתם ועשיתם, למען ילמדון' עכ"ל בקיצור, ולא אמר מצות עשה לדבר או להגות בדברי תורה או לעסוק בתורה אלא 'ללמוד חכמת התורה'. והדברים ברורים, דמצות לימוד התורה אינו עסק התורה ואמירת דברי התורה, אלא הוא ללמוד 'חכמת' התורה, דהוא הידיעה של תורה, וגם הוסיף את הדרשה דשלא יהא מגמגם. ובספר החינוך (מצ' תיט) כתב: 'מצ"ע ללמוד חכמת התורה וללמדה כלומר כיצד נעשה המצוות ונשמור ממה שמנענו הא-ל ממנו ולדעת ג"כ משפטי התורה על כוון האמת' וכו'. ומבואר כנ"ל, שילמד את חכמת התורה וידע אותה. ובעצם כן הוא פשוטו של מקרא, כי עיקר השם 'לימוד' אינו ענין של אמירה ועסק, אלא הוא כמו להבדיל לימוד שאר חכמות, שהיינו שילמדנה שידע אותה, ופשוט הוא[1]. וכמו כשנאמר ולמדתם אותם את בניכם אין הכונה שיאמרנה לבניו אלא שילמדם שידעו אותה, כמו כן המצוה ללמוד בעצמו הוא שידע אותה. וכן שאר הפסוקים שהביא הרמב"ם 'ולמדתם ועשיתם' (שהוא בעצם קיצור של הפסוק שהביא הגמ' בקידושין, ויובא להלן), היינו שילמדנה וידע אותה שיוכל לעשותה, 'למען ילמדון' ליראה אותי כל הימים ג"כ כנ"ל, שילמדנה וידע אותה וכך יוכל ליראה את השם.
ומכיוון שיש מצוה ללמוד את חכמת התורה, פשוט דדין זה קאי על כל התורה, ועל כל חלק וחלק מהתורה יש מצוה ללומדו דהרי הכל נכלל בכלל התורה. וע"כ דב' התורות נכללו, כי המשנה היא פירושה של מקרא ובל"ז אינו יודע את התורה, וכ"ש שאינו יכול לעשותה. וכן הוא מוכרח מהסוגיא, דהרי הגמ' בקידושין כ"ט: יליף את החיוב ללמוד בעצמו מהקרא ד'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם', כן היא גרסת רש"י ועוד ראשונים, והאי קרא על לימוד המביא לידי מעשה קאי, דהיינו תורה שבעל פה[2]. וכן הוא מפורש בדברי הרמב"ם בהל' ת"ת (א ג), וז"ל: 'מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה' ומפורש דבתלמוד המביא לידי מעשה קאי, דהיינו גמרא [ובאמת ראוי לחשוב דהרי תורה שבע"פ ניתנה בע"פ, ואם ליכא חיוב ללמוד כל התורה גם שבע"פ, על מי סמך נותן התורה שיזכרו את התורה כדבעי].
והנה, בשו"ע הרב הביא למקור שיש חיוב לידע כל התורה כולה מקרא דושננתם, דדרשינן שיהיו מחודדין בפיך, וטען בעל המאמר דמהאי דרשה רק רואין דכל מה שלומד צריך להיות באופן מחודד וידיעה, אבל ליכא ראי' דצריך לידע הכל, והוכיח כן עיי"ש. ואם כי לכאורה יש נכונות בדבריו, הרי ברמב"ם בספר המצות מפורש לא כן, דהרי הוא הביא מקור למצות לימוד התורה מהקרא דושננתם עם הדרשה הנ"ל, דהיינו דמהאי קרא רואין שיש חיוב ללמוד התורה, וע"כ דהביאור הוא כמשנ"ת לעיל. וגם הר"ן שהבאתי למעלה מביא דרשה זו למקור ואסמכתא שחייב ללמוד כפי כחו יומם ולילה, דהיינו דמדין זה מוכרח הוא ללמוד כל הזמן כי הדבר לוקח הרבה זמן, וע"כ דיש חיוב על כל התורה ולא גדר איך ללמוד בעלמא. אמנם, יתכן ליישב את דברי הר"ן, דלעולם ושננתם אינו אלא הגדרה במה שלומד, ומ"מ ראייתו היא דכיוון דאדם מישראל חייב ללמוד את כל התורה מפסוקים אחרים, וכמשנ"ת, וכיון דהוא חייב ללמוד באופן של מחודדין מקרא דושננתם, לכן ע"כ צריך הוא ללמוד יום ולילה כפי כחו. ונראה דהא דהר"ן הביא קרא זו למצות ידיעת התורה, ולא שאר מקראות דלעיל, הוא משום דבכולם אפש"ל דילמדנו מקופיא ולא בבהירות, וא"צ ממש ידיעה בתורה, ובפרט דאין צריך 'יומם ולילה כפי כחו', ולכן הביא מושננתם שיהיו מחודדין, וע"כ דצריך ידיעה גמורה, וע"ז בעי שילמוד כפי כחו יומם ולילה.
ואצטט מדברי האג"מ (ביו"ד ד לו) שכתב כרוח הדברים הנ"ל, וז"ל: 'הנה כבר ביארתי זה כבר, וגם נדפס בספר אג"מ על יו"ד ח"ב סימן ק"י, דבלימוד התורה איכא שני חיובים. איכא חיוב ללמוד כל התורה שבכתב ושבע"פ וגם לידע אותה, ונוסף על זה איכא איסור לאו עלהשכחה - כדאמר ר"ל במנחות דף צ"ט ע"ב כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו שנאמר' השמר לך וכו' פן תשכח את הדברים, ולרנב"י איכא תלתא לאוין. ועוד מצווה איכא, שצריך האדם ללמוד בכל יום פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, מקרא דוהגית בו יומם ולילה (יהושע א', ח', ובגמ' שם אי' דקיים מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, שבאותו הקרא) לר' אמי' עכ"ל. ומפורש הוא כדברי, דעיקר המצוה הוא ידיעת התורה. ובסי' ק"י שם הביא ראי' דבר ישראל חייב לדעת את כל התורה כולה מהאיסור דשכחת התורה, ומלשון הרמב"ם המובא להלן דחייב ללמוד כל ימי חייו מצד איסור שכחת התורה, ואי ליכא חיוב ללמוד כל התורה מהו האיסור לשכוח דבר מן התורה, והרי הוא כאילו לא למדו[3].
♦
ב.
ולפ"ז אם גמר ללמוד את כל התורה ויודע אותה הרי קיים את המצוה ולכאורה ליכא עוד מצוה. וזהו ששאל בן דמא בן אחותו של ר"י את ר"י כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמוד חכמת יונית, ואמר לו שעדיין יש מצות והגית בו יומם ולילה ולא ימוש סה"ת מפיך, דהיינו דמדברי קבלה ילפי' דחוץ מעיקר המצוה דתלמוד תורה, דהוא שילמוד את כל התורה עד שידע אותה, יש עוד מצוה של והגית שיהא עסקו בתורה בכל זמן, ומכאן המקור למה שנקרא בפי העולם מצות לימוד התורה. ובאמת הי' אפשר לדון דהוא חיוב דאורייתא, שנאמר 'ודברת בם' ודרשינן ולא בדברים בטלים, אלא שזה אינו ברור מפני כמה טעמים. א' דאינו אלא איסור עשה ולא חיוב, ועוד דיתכן דאינו אלא איסור בדברים בטלים ולא בדברים המחכמים והנצרכים (וכ"כ באבן האזל), וכן הוא לשון הגמ' ביומא י"ט השח שיחת חולין עובר בעשה וכו', דקדק לומר שיחת חולין דייקא. והאו"ש כתב דלהלכה נפסק דפרשה א' דקר"ש דאורייתא והאי קרא בקרי"ש קאי ולכן לא הביא הרמב"ם קרא זו. וע"ע ברש"י עה"ת שמביא דרשא אחרת 'שלא יהא עיקר עסקך אלא בם עשם עיקר ואל תעשם טפל' וא"כ אינו חיוב נוסף של לימוד התורה אלא דין שיהא עיקר עסקו בם, ועי' גם בלשון הרמב"ם פ"ג ה"ז.
והנה, מצד מצות והגית יש מדריגות בקיומו, דיש והגית של יומם ולילה ממש, כדעת ר"י, ויש והגית של קביעות עיתים, כדעת ר"א, ויש והגית של קר"ש שחרית וערבית, כדעת ר"י בשם ר"ש. ונפסק הדין דהוא כל אחד כפי יכולתו. אמנם, מצד מצות ידיעת התורה הי' אפשר לחשוב דהוא חיוב גמור, וכמו כל מצוות עשה שחייב לעשותו מיד עד שיגמרנו, וע"ז בא ההיתר של ואספת דגנך, הנאמר בברכות ל"ה:, דיכול לעסוק בפרנסתו וגם להעשיר, וכן שאר מצוות שא"א להיעשות ע"י אחרים דוחין אותו. ומזה נובע כל הכללים שקבע לנו בעל השו"ע הרב ושאר חילוקים שעשה בין ב' מצוות אלו, ועי' גם בספר ברכת שמואל סוף קידושין.
ובאמת הי' ראוי לחשוב דמוהגית לא ילפינן חיוב חדש, אלא דהוא גדר וזמן במצות תלמוד תורה, דהרי המצוה הזו היא ממושכת ולוקח הדבר שנים רבות, וא"כ יש לדעת מתי מחויב לעסוק בו, האם תמיד או שיש בו זמנים מסוימים, וע"ז בא הקרא מדברי קבלה לגלות את הזמן, שהוא יומם ולילה, וכפי כל הפירושים. וכן משמע מדברי הרמב"ם, שאמר בהל' י' וז"ל 'עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח'. והוא תמוה, דהרי פשיטא דחייב כל ימי חייו, שנא' והגית בו יומם ולילה וכל מצוה הרי הוא חייב בו כל ימי חייו, ולמה הוצרך לחשש מיוחד דשכחה? אלא ע"כ דוהגית אינו אלא זמן וגדר בעיקר המצוה דתלמוד תורה, אבל אחר שגמר כל התורה הי' אפשר לומר דפטור, וע"ז קאמר הרמב"ם דמשום חשש שכחה חייב ללמוד כל ימי חייו, וגם זה הוא מצד מצות ידיעת התורה שלא ישכחנו. אמנם, בגמ' לכאו' מבואר דהיא מצוה אחרת, דהרי אמרו דמי שלמד כל התורה אסור לו ללמוד חכמת יונית משום והגית.
ונראה לומר, דהרי במשנה אבות (ג ח) תנן: 'יכול אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו', דהיינו דהאיסור של שכחת התורה הוא רק אם מסירם מליבו ע"י מיעוט חזרה, כמבואר במפרשים. ולכן, באופן דהוא כבר יודע את כל התורה וכל חיובו הוא רק שלא יסירם, ובזה יש דין שהוא רק אם מסירם מליבו בזדון, הו"א דיכול ללמוד חכמת יונית, והרי הוא עסוק ואין זה נקרא הסרה בזדון אלא כמו תקפה עליו משנתו, וע"ז אמר לו ר"י דגם בזה איכא זמן וגדר שילמוד יומם ולילה, ואם לא הרי הוא הסרה בזדון (כמובן דגם בזה איכא היתר של ואספת דגנך). ונמצא דעיקר קרא הוא ופן יסורו מלבבך, וכמש"א הרמב"ם, ונידון הגמ' הוא רק בזמן. ועי' לשון רבינו יונה שם על המשנה שם 'כי השכחה מצויה בבני אדם והיה לו לחזור ההלכה הרבה פעמים ולחשוב בה כל היום וכל הלילה עד שלא תוכל לסור מלבו ולא עשה הרי זה מתחייב בנפשו וכו' אם שכחה על ידי הזקנה או על ידי אונס אחר רחמנא פטריה', ומבו' דהאיסור שכחה הוא כל שאינו עסוק בה כל היום והלילה ורק אונס פוטרו. וע"ע אגר"מ המצויין לעיל. אולם עדיין קשה מדברי ר"ש שיוצא בקר"ש שחרית וערבית ואין בזה משום משום קיום מצות ידיעת התורה, ואולי בזה נחלקו התנאים.
♦
ג.
והנה בעל המאמר דן עוד על מה שהביא השו"ע הרב ראי' דיש חיוב ללמוד ולידע כל התורה מחיוב האב על הבן דכמו דהאב חייב ללמד את בנו כל התורה כמו"כ הוא חייב ללמוד בעצמו. והרב הוא לשיטתו, דהאב חייב ללמד את בנו כל התורה ולא רק מקרא, וטען בעל המאמר כי אמנם דהשו"ע הרב בנה את דבריו על דברי הסמ"ג והרמב"ם, מ"מ מדברי שאר ראשונים לכאו' מבואר דאין האב מחויב ללמד את בנו יותר ממקרא, וממילא דאזלה ראיתו. והביא עוד את דברי הערוך השלחן שתקף את הרב הרבה וחלק עליו מכל וכל, דאין חיוב האב על הבן יותר ממקרא גם לדעת הרמב"ם. והנה, הא ברור דאע"ג דנחלקו בחיוב האב על הבן, לא מצינו שנחלקו בחיוב האדם על עצמו, ומה שנתבאר לעיל דיש חיוב ללמוד את כל התורה הוא דבר מוסכם לכל, ואם כן אף אם נחלוק על ראית הרב מ"מ דינו קיים. ומפורש הדבר גם במאירי שבעל המאמר מביא, וז"ל: 'אין האב חייב בלמוד תורת הבן אלא תורה שבכתב עד שידע ענין המצות ויקיים אותם כראוי ומכל מקום הוא חייב בעצמו להוסיף וללמוד כפי רוחב לבו וישוב דעת', ורואין מזה שהחיוב ללמוד בעצמו אינו מקרא בלבד, אלא כל מה שיכול כפי רוחב דעתו ולבו. ובעל המאמר בסוף דבריו מסיק לדינא דהאדם מחויב לידע את המקרא כולו וראוי ללמוד מה שיותר משאר התורה. ולדעתי אין זה נכון, כי אותו חיוב יש בשאר התורה כמו במקרא, ואין חיוב במקרא יותר משאר התורה. ובשניהם החיוב הוא ללמוד ולידע כפי כחו, אלא שעל האב יש חיוב ללמדו כל המקרא ולא יותר, אבל הבן עצמו כשיתבגר אין חילוק ביניהם.
והנה, יסוד דברי השו"ע הרב בדעת הרמב"ם הוא מחלוקת הכס"מ והלח"מ, ובשו"ע הרב נקט כהלח"מ, ואמנם דבאמת הרחיב את החיוב כפי רוב גאונותו ועומק פלפולו הרבה יותר מהמשמעות הפשוטה, מ"מ טענותיו של הערוך השלחן אינן על נקודות אלו של הרב דייקא אלא על עצם שיטת הלח"מ. ואני אדון כתלמיד בדבריהם, ואראה דהפשטות היא כהלחם משנה, ואביא את הדברים בקיצור וארחיב בהם.
הנה, בקידושין ל. תנינא: 'למדו מקרא אינו מלמדו משנה' פי' דהאב חייב ללמד את בנו מקרא ולא משנה, ומסיק כן הגמ' לדינא. וכתב הרמב"ם (ת"ת א ז): 'וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה', ונחלקו בזה הכס"מ והלח"מ, דהכס"מ כתב דמסתימת הרמב"ם דלא הוסיף עוד דין משמע דיותר מתורה שבכתב אין האב חייב ללמד את הבן כלל, וכפשטות הסוגיא דשם, והלח"מ (בריש הפרק) מדייק מהא דכתב הרמב"ם 'בשכר', שהוא אינו נצרך לכאורה דהרי לעיל בה"ג כבר אמר דחיוב האב על בנו הוא אפי' בשכר, וע"כ דכונתו דבשכר אין חיובו אלא בתורה שבכתב, אבל בחינם חייב גם תורה שבע"פ. ולכאורה שני הדיוקים נכונים הם, ויש כאן סתירה במשמעות דברי הרמב"ם.
ונראה לבאר דהרמב"ם קאי על הדברים שכתב לעיל בה"ב וג', וז"ל בקיצור: 'ולא בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים שנאמר ושננתם לבניך אלו תלמידיך אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו', 'וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם'. פירוש הדברים הוא דבאמת יש חיוב גם על בן חבירו ללמדו תורה, וא"כ מה נוסף בבנו, וע"ז אמר דבבנו יש ב' דינים מיוחדים - א' דבנו קדים לבן חבירו, וב' דהוא חייב ללמד את בנו בשכר, משא"כ בבן חבירו דאינו אלא בחינם. ונראה דזהו מה שאמר הרמב"ם בה"ז, דחייב ללמד בשכר תורה שבכתב כולה, דהיינו דהאי דינא דבשכר שיעורו הוא תורה שבכתב כולה, אבל הדין השני, שבנו קדים לבן חבירו, אינו רק בתורה שבכתב אלא הוא שייך לכל דבר שחייב בבן חבירו, והוא גם משנה, דהרי החיוב של בן חבירו הוא מושננתם לבניך אלו התלמידים וילפי' לי' דבמשנה קאי שנקרא שינון. ונתיישבו שני הדיוקים והדברים בהירים, וכל זה די מרומז בלח"מ [ועי' אגר"מ איך שמיישב את הכס"מ].
ויש להביא עוד ראי' מהמשך הל' ג' וז"ל: 'מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה'. והנה, ודאי דהדברים קאי על תורה שבע"פ, דהרי הרמב"ם קאי בדבר המביא לידי מעשה, דהוא פירושה של תורה, ועוד דבהדיא אמר 'תלמוד' וכשנ"ת, וע"ז אמר דמי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו. ואם נאמר דחיוב האב אינו אלא תורה שבכתב, א"כ הרי סתמו שלא לימדו אביו, והו"ל למימר וחייב ללמד את עצמו תלמוד וכו' (ודוחק לומר דכונתו מדין בן חבירו, דא"כ נאמר מי שלא לימדוהו תורה). אלא ע"כ דמצות האב היא ללמדו גם תורה שבע"פ, ואם לא לימדו אביו ילמד את עצמו. והוא בעצם ראי' גם מהסוגיא עצמה, דהרי לגרסת רש"י החיוב ללמד את עצמו הוא מהקרא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, דמיירי בתורה שבע"פ, וכשנ"ת, וכיון דאמרו לא לימדו אביו ילמד את עצמו, משמע דדין א' הוא.
♦
ד.
ובשו"ע הרב הביא ראי' מהסוג' דאם הי' בנו ממולח ממנו בנו קודמו, והערוך השלחן הרבה לתמוה עליו מתוך דברי רש"י, ועיי"ש שאמר דלא מיירי בחיוב האב על הבן כלל אלא דצריך לספק לו כמו שמעון אחי עזריה ויששכר זבולון. ובעניותי לא הבנתי דבריו ונראה דראיית הרב מוכרחת היא ביותר. דהנה, הא ודאי דליכא שום חיוב על האדם להיות כשמעון אחי עזרי' ולפרנס את חבירו ללמוד תורה, אא"כ מדין צדקה, וודאי דאם רוצה ללמוד בעצמו במקום לפרנס את חבירו יכול, ואפי' באופן שחבירו הוא יותר ממולח, וזה ברור. וא"כ הגמ' כאן היא דין מיוחד בבנו, דכל דבנו יותר ממולח יפרנס את בנו ללמוד תורה על חשבון תורת עצמו. והביאור בזה הוא דכיון דשניהם הם מצות תלמוד תורה דידי' א' ללמוד בעצמו וא' ללמד לבנו, על כן יש דיני קדימה ומי שיותר ממולח הוא קדים. ומכיוון שהסוגיא ההיא מיירי בתורה שבע"פ, כמבואר מהמעשה של רב יעקב ברי' דר"א ב"י שהי' גדול והלך ללמוד בישיבה, ע"כ דהמצוה ללמד את בנו היא גם בתורה שבע"פ.
עוד מקשה הערוך השלחן על מה שכתב השו"ע הרב בנוגע להספרי - דבניך אלו התלמידים, והקשה דמנלי' להספרי דבר זה, אם לא שפשיטא לי' דבבנים ממש אין חיוב יותר ממקרא. ואני אומר ומנלי' להספרי דבר זה גופא דהחיוב דבנים הוא רק מקרא, ואם נאמר דהי' להם בקבלה, אז גם בניך אלו התלמידים יש לומר דהי' להם בקבלה. ויותר מסתבר לומר דהכרח הספרי הי' דאי בבנים ממש הרי כתיב ולימדתם, ולמ"ל שוב ושננתם, אע"כ דמיירי בהתלמידים, וא"כ קמה וגם ניצבה ראית הרב דגם בנים ממש דינם בשינון.
אמנם, פשטות הסוג' בקידושין ל. לא משמע הכי, וכמו שהקשה בעצמו הלחם משנה כמה קושיות, ומ"מ כן היא דעת הרמב"ם. ונראה לי דביאור החילוק בין מקרא למשנה למה מקרא חייב ללמד בשכר ולא משנה מבואר ג"כ מתוך דברי הרמב"ם גופא. והוא, דשם בה"ז ממשיך הרמב"ם וז"ל 'מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו' מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני, לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר שנאמר אמת קנה', והיינו דזה גופא דין מסורת התורה, דשבכתב מותר ללמד בשכר ולא שבע"פ. והרמב"ם העמידו בסמוך לדין שהאב מלמד את בנו רק תורה שבכתב בשכר, ומשום דזהו שורש הדין, דהחיוב עליו הוא ללמדו כפי דין התורה ולא יותר. ומכיוון שתורה שבע"פ אסור ללמד בשכר (והרמב"ם ס"ל דלכתחילה הוא איסור גם על התלמיד, וכמו שמדייק ומבאר הלח"מ) לכן אין חיוב האב על הבן ללמדו תורה שבע"פ בשכר. ואפשר להוסיף דזהו גם מקורו של הרמ"ה דביש לו צריך, דכיון דבדיעבד לומדים גם של בע"פ בשכר מדין אמת קנה, ויש על האב חיוב ללמד את בנו תורה שבע"פ, לכן מוטלת עליו מצוה זו. שו"ר בברכת שמואל קידושין סי' כ"ז (ג) שכתב ברוח הדברים האלו, וזכרוני הוא שהנחני בדרך זו.
והערוך השלחן הביא מדברי רש"י והר"ן שפירשו את הגמ' כפשוטו, דכל חיובו הוא במקרא בלחוד. אמנם, תמוה הוא מכח ב' הראיות שהבאתי לעיל (בסוף אות ג וריש אות ד). ונראה לדייק מתוך דבריהם דבר חדש, וז"ל רש"י 'אין חיוב האב על בנו אלא מקרא ומכאן ואילך ילמוד בעצמו', ולכאורה קשה דהרי רישא דרש"י מיירי באב דאמר 'אין חובת בנו עליו' ולא אמר אין חובת הבן על האב ובאב מדבר, וע"ז ממשיך אלא ילמד הוא לעצמו, וא"כ גם זה על האב קאי ולא על הבן, דהאב ילמוד בעצמו. ודבריו צריכים פשר. ונראה דרש"י למד כביאורו של הסמ"ג (המובא בשו"ע הרב), דהסוגיא מוסבת על הא דהאב חייב ללמד את בנו בעצמו ולא ע"י מלמד דרדקי, וכמו שפי' השו"ע הרב, וזהו מיוחד במקרא. ויתכן דזהו שורש הדין של שכר, דכיון דעיקר חיובו הוא ללמדו בעצמו, א"כ הוא על חשבון פרנסתו ואם ירצה ללמדו ע"י שליח חייב גם לשלם עבור זה. א"נ י"ל להיפך, דכיון דחיוב של לימוד מקרא הוא אפי' בשכר, כמו שנתבאר לעיל, לכן חייב ללמדו גם בעצמו אם יכול, ואינו יכול לומר דצריך הוא לפרנסתו, דהרי בין כך צריך לשלם עבור זה, וכיון שהחיוב הוא על עצמו הוי זה גם על חשבון לימודו שלו. וזהו שאמר רש"י דיותר ממקרא אינו חייב ויכול ללמוד בעצמו. ולפ"ז גם רש"י ס"ל דהחיוב הוא על כל התורה, וכדעת הרמב"ם, ופירוש מחודש הוא, ועי' בשוע"ה בקונ"א.
עוד רגע א' אדבר על דברי המאירי, שכתב וז"ל 'אין האב חייב בלמוד תורת הבן אלא תורה שבכתב עד שידע ענין המצות ויקיים אותם כראוי'. ויש לדייק בדבריו, דהרי לידע ענין המצוות שיוכל לקיים אותו כראוי אינו תורה שבכתב בלבד, והרבה גופי תורה תלויין בתורה שבע"פ. וא"כ לכאורה מוכרח פי' חדש בחילוק בין מצות האב למצות הבן, דהאב מחויב ללמוד עם בנו חומש וגם פירושה, דהיינו חלק גדול מתורה שבע"פ, וכ"ז נכלל בתורה שבכתב כי הוא פירושה. והבן יוסיף כרוחב דעתו היינו בתלמוד ועיון התורה. וא"כ יש לנו מקור לדברי השו"ע הרב דהחיוב של האב הוא בכל התורה, ואח"כ נשאר רק לעיין בהם והוא תלמוד. אבל צ"ע, דהרי בגמ' אמרו מקרא אינו מלמדו משנה, היינו דיש הפרש בין מקרא למשנה ואין המשנה נכלל בתורה שבכתב.
והשי"ת יעזור שנוכל לקיים מצוה חשובה זו כראוי, שהוא דבר הקשה ביותר בצורת הלימוד של זמנינו[4].
♦ ♦ ♦