ראש ישיבת איתמר
תפילה קצרה, תקנת חזרת הש"ץ והשלכות מעשיות בימינו
שאלה
א. מהו עיקר התפילה בציבור: תפילת הלחש או חזרת הש"ץ, ומה הנ"מ ביניהן?ב. במקום שהציבור ברובו לא מקשיב לחזרת הש"ץ, האם עדיף לקיים 'תפילה קצרה' בלא חזרה?
ג. בשעת הדחק, או כשהציבור מדבר בעת חזרת הש"ץ, כיצד יש להנהיג את התפילה?
תשובה
א. הקדמה
ערכה של תפילה בציבור חשובה עד מאד, וכך כתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ח ה"א): "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חטאים אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל בציבור". ומקורו הוא מגמ' ברכות (דף ז' ע"ב וח' ע"א) ועוד.אלא שיש לברר היטב מה נחשב לתפילה בציבור, והנ"מ לכך היא כיצד לנהוג בשעת הדחק כשהשעה דחוקה, וכיצד ינהג המאחר לתפילה, על מה ידלג ועל מה לא יכול לדלג, כדי לצאת יד"ח תפילה בציבור. וכן הממהר לעבודתו וכדו' צריך לדעת על מה יש יותר להקפיד כדי לצאת יד"ח תפילה בציבור.
♦
ב. המקור לחזרת הש"צ
במשנה בר"ה בפ"ד (מובא בגמ' ר"ה דף ל"ג ע"ב) מובא: "כשם שש"צ חייב (להתפלל) כך כל יחיד ויחיד חייב (להתפלל, ואינו סומך על חזרת הש"צ שיוציאו י.ו.) רבן גמליאל אומר: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן".ובגמ' (ר"ה דף ל"ד ע"ב) מבוארת מחלוקתם: "תניא אמרו לו (חכמים) לרבן גמליאל, לדבריך, למה ציבור מתפללין? (כלומר, אם ממילא הש"צ מוציא את כל הציבור יד"ח, אף את הבקיאים, א"כ לשם מה יש תפילת לחש לפני חזרת הש"צ? י.ו.) אמר להם (רבן גמליאל, הם מתפללים) כדי להסדיר שליח ציבור את תפילתו". כלומר, שליח הציבור מתפלל קודם בלחש עם הציבור כדי שתהא תפילתו סדורה בפיו כשהוא חוזר עליה בקול.
ובהמשך הגמ' (שם) "אמר להם רבן גמליאל (לחכמים) לדבריכם (שכל יחיד ויחיד חייב להתפלל ואינו יוצא בתפילת הש"צ אם הוא בקי) למה שליח ציבור יורד לפני התיבה? אמרו לו (חכמים לר"ג) כדי להוציא את שאינו בקי".
והמעיין בגמ' (שם) קודם לכן, יראה, שאע"פ שבעניין תקיעת שופר, יחיד שלא תקע בשופר, חבירו יכול לתקוע לו והוא יוצא ידי חובת התקיעות, כשאר כל מצוות שאדם מוציא את חבירו, ואפי' אם התוקע כבר יצא יד"ח, אעפ"כ מוציא את חבירו מדין ערבות. מ"מ בתפילה זה שונה, מפני שכל אחד צירך לבקש רחמים מה' בעצמו ולא ע"י שליח (כ"כ הר"ן שם עפ"י הירושלמי ברכות פ"ג ה"ג). אך כל זה דווקא למי שבקי ויודע להתפלל בעצמו, אך כשאינו בקי, תיקנו חכמים "חזרת ש"צ" כדי להוציא את שאינו בקי יד"ח. ויש לדון האם גם יחיד יכול להוציא יחיד שאינו בקי. הר"ן (שם) כותב, שיכול להוציאו. וכך פסק הרמ"א (או"ח סי' תקצ"ד א') והריטב"א (שם) כתב שלעולם אין יחיד מוציא את חבירו בתפילה, אפי' אם אינו יודע להתפלל, ורק תקנת חכמים של "חזרת ש"צ" מוציאה את מי שאינו בקי. (מובא בשו"ע שם).
ומסקנת הגמ' (שם) שהלכה כר"ג במוסף של ר"ה ויו"כ, שאפי' הבקי יוצא יד"ח תפילת שליח הציבור, והלכה כחכמים בשאר תפילות השנה, שרק שאינו בקי יוצא יד"ח הש"צ, והבקי אינו יוצא ידי חובת הש"צ.
♦
ג. מהי תפילה בציבור
ועדיין יש לברר, אף לאחר תקנה זו, מה נחשב תפילת הציבור, האם תפילת הלחש של הציבור, או תפילת הש"צ בחזרתו? ומה יהיה הדין, אם למשל היו עשרה מתפללים, וחמישה בקיאים וחמישה שאינם בקיאים, הייתכן שתפילת הלחש, שמתפללים בה רק חמשה, תחשב תפילה בציבור?כמו כן, יש לברר מה היו מתקנים חז"ל אילו כולם היו בקיאים, שהרי ברור שהיו מתקנים גם את הקדושה הנאמרת בחזרת הש"צ , אך איך הייתה התפילה בציבור נראית? האם הש"צ היה מתפלל בקול רם והציבור יחד אתו וזה היה כולל קדושה, או שמא היה מתפלל בקול רם רק ג' ברכות ראשונות לצורך קדושה, ובשחרית ג' אחרונות ג"כ לצורך ברכת כהנים והשאר היו מתפללים בלחש.
♦
ד. הגדרת הרמב"ם בעניין תפילה בציבור
הרמב"ם בהלכות תפילה (בפ"ח ה"א), לאחר ששיבח את מעלתה של תפילת הציבור, המשיך וכתב בהלכה ד' (שם) וז"ל: "וכיצד היא תפילת הציבור, יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין ושליח ציבור אחד מהן. ואפילו היו מקצתן כבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין בהם עשרה והוא שיהיו רוב העשרה לא התפללו, וכן אין אומרין קדושה ולא קוראין בתורה ומברך לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביא אלא בעשרה".לכאורה מבואר מדבריו, שעיקר תפילה בציבור זה תפילתו של השליח צבור המתפלל בקול רם והכל שומעין לו.
ולאחר מכן בהלכה ט' כתב הרמב"ם: "שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד. בשעה שהוא מתפלל והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין. במה דברים אמורים במי שאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חוברתו אלא בתפילת עצמו". וזהו כפסק חכמים וכדלעיל.
וגם כאן יש לברר, א"כ הבקי שמתפלל בלחש, האם זהו חובתו רק לקיים מצוות תפילה, אך תפילה בציבור לא יקיים אלא כשיאזין לשליח ציבור בחזרה. ונ"מ למאריך בתפילת לחש ולא היה מקשיב לשליח ציבור, האם נאמר שלא יצא יד"ח תפילת ציבור, או דלמא, שעצם נוכחותו בתפילת הש"צ גורמת שייחשב כחלק מתפילת הרבים, או שמא גם תפילת הלחש של הציבור, לכה"פ כשהם עשרה, גם זה ייחשב כתפילה בציבור.
ולכאורה נראה בדברי הרמב"ם שעיקר תפילת הש"צ בקול רם – היא הנחשבת תפילה בציבור וכפי שכתב בריש דבריו (תפילה פ"ח ה"ד) "וכיצד היא תפילת הציבור – יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין ואין עושין כן פחות מעשרה".
והנה הכל בו (סי' כ"ז) כתב בשם הר"ש (הובא דבריו בב"י או"ח ריש סי' קכ"ד) וז"ל: "שליח ציבור שנכנס לביהכ"ס ומצא ציבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור, והוא אין צריך לחזור ולהתפלל בלחש, לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש, ואין בזה לומר כל המשמיע קולו, כיוון דעל ידי הדחק הוא עושה, אין בזה משום קטני אמנה". ולכאורה נראה מדבריו, שכוונתו היא, שכיוון שעיקר תפילה בציבור, היא תפילת הש"צ בעשרה. א"כ אותו מאחר, יכול להיות ש"צ וכשמתפלל בקול רם ויש עשרה בביהכ"ס יוצא יד"ח תפילת מניין, אע"פ שלא התפלל בלחש כלל, כי המאחר דינו כדיעבד, ויוצא ידי חובת העיקר שהוא התפילה בציבור כשהקהל עונים, וכפי שרצינו לדייק בדברי הרמב"ם. והשו"ע (או"ח סי' קכ"ד ס"ב) פסק כמותו. אלא שעדיין יש לעיין בשיטת השו"ע מסי' רל"ב ס"א וכדלקמן.
ומניין לרמב"ם המקור שעיקר תפילה בציבור זהו תפילת החזרה?
ונראה לומר בדעתו, שכיוון שתיקנו חכמים תפילות כנגד הקורבנות, שחרית כנגד קורבן תמיד של שחר ומנחה כנגד תמיד של בין הערביים וערבית כנגד שריפת הפדרים. ובביהמ"ק קרבן ציבור היה נקרב ע"י כהן אחד המקריב את הקרבן כשליח של כלל הציבור, וזהו הנקרא קרבן ציבור. א"כ הבין הרמב"ם שה"ה בתפילת ציבור, שנתקנה כנגד קורבנות, שעיקרה הוא ששליח הציבור הוא השליח של כל הציבור, ומתפלל בקול רם בכדי להוציא את כל הציבור. וע"כ זו עיקר התפילה בציבור.
ועוד, כיוון שהרמב"ם מביט על תקנת חכמים בתפילה, שתיקנו שקודם הציבור מתפלל בלחש (לכה"פ הבקיאים), ולאחר מכן הש"צ חוזר על התפילה בקול רם. והיה יכול להיות מצב של מניין מצומצם שחמישה בקיאים וחמישה שאינם בקיאים, והבקיאים התפללו בלחש ולאחר מכן הש"ץ חזר על תפילתו בקול רם, והשאינם בקיאים מאזינים לו, ומתכוונים לצאת יד"ח תפילה, א"כ אי אפשר לומר שתפילת הלחש היא תפילה בציבור, שהרי לא היה ציבור של עשרה שהתפללו, על כרחך שהחזרה של הש"צ היא הנחשבת כתפילה בציבור. ומכיוון שכל התשעה חייבים להקשיב לש"צ, וכפי שכתב הרמב"ם (שם פ"ט ה"ג) "והכל עומדין ושומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן". א"כ מוכח שאמנם הבקיאים יצאו ידי חובתן של חיוב תפילה, אך זה יכול להיות כתפילת יחיד, ורק ע"י השמיעה של הש"צ, כל העשרה, בכך יוצאים יד"ח תפילה בציבור. ולכן כתב הרמב"ם (שם פ"ח ה"ד) "וכיצד היא תפילת הציבור, יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין וש"צ אחד מהם".
אלא שקשה לומר, שתפילת הלחש של עשרה ומעלה יחידים לא תחשב תפילת צבור לדעת הרמב"ם כלל וכלל. שהרי א"כ קשה על הגמ' לעיל, שהרי בגמ' ר"ה (ל"ב ע"ב) שאל ר"ג לחכמים: לדבריכם למה ש"צ יורד לפני התיבה, והשיבו לו: כדי להוציא את שאינו בקי עיי"ש. ואם כדברי הרמב"ם רק חזרת הש"צ נחשבת לתפילה בציבור, א"כ גדולה מזו היה לחכמים להשיב, שתקנו חזרת הש"צ כדי להוציא את הרבים ידי מצוות תפילה בציבור, שבלא זה לא יצאו.
ועוד. אם רק חזרת הש"צ נחשבת לתפילת הציבור, א"כ אם יחיד מאריך בתפילת הלחש, ולא סיים קודם שהתחיל הש"צ את החזרה, האם נאמר שלדעת הרמב"ם הוא לא יצא יד"ח תפילה בציבור? ועיין בביאור הלכה (ריש סי' ק"ט ד"ה הנכנס לביהכנ"ס) שנסתפק בדבר זה, אלא שהוא סובר שתפילת הלחש ודאי נחשבת לתפילה בציבור, ושמא העוסק במצווה פטור מן המצווה, ויפסיד את המצווה לקדש את ה' בעשרה. אך אם לדעת הרמב"ם, רק תפילת החזרה נחשבת לתפילת ציבור, האם נאמר שלא יתפלל בלחש? ושמא יש לתרץ דאף אם הוא עסוק בתפילתו, מ"מ יוצא יד"ח תפילת הציבור, לא גרע ממה שהביא הב"י (או"ח סי' נ"ה ו-ז) בשם רבי יעקב בי רב, שאם היה אחד ישן מצטרף עם תשעה לקדיש ולקדושה, דכיוון דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו, שפיר שריא שכינתא עלייהו, ופסק כן השו"ע (או"ח סי' נ"ה ס"ו). וא"כ ה"ה הכא, וכ"ש הוא, דאם עסוק בתפילתו של לחש, כי הוא עדיין לא סיים, הרי זה לא גרע מישן ולכן מצטרף לתפילת הציבור ודו"ק.
♦
ה. שיטת החת"ס ומקורה מהרמב"ם
בספר אגרות סופרים (סי' י"ד) מופיע תשובה של החתם סופר, שהובא ג"כ בלקוטי שו"ת סי' ג' (נדפס בשו"ת חתם סופר ח"ו), שנשאל האם מי שאיחר לתפילה ומתחיל את תפילת העמידה יחד עם הש"צ שמתחיל חזרה, האם דבר זה ייחשב לו תפילה במניין. ותרץ החת"ס וז"ל: "ומ"ש אם יש לומר עם הש"צ כשהיחיד מתפלל עמו, זהו עיקר תפילה בציבור, כי מה שהיחידים כל אחד מתפלל בפני עצמו מקרי תפילת יחיד, רק מה שאחד מוציא רבים זה מקרי צבור ויעויין מג"א סי' תרפ"ט סק"י. ורק מפני שאי אפשר שיכוונו כולם לש"צ, תקנו שיתפלל כל אחד בעצמו. והיה ראוי שיאמרו עמו מלה במלה שזהו כמו מוציא רבים ידי חובה כבמתני' דסוכה גבי הלל שאומר ועונה אחריו מה שהוא אומר כמו אנא ה', אלא כדי שיסדיר ש"צ תפילתו תקנו בלחש תחילה כמבואר בסוף ר"ה, וא"כ כשאירע שיחיד אומר עם הש"צ זהו תפילת ציבור האמיתי ואומר כל סדר קדושה עמו".הרי מפורש כתב "שתפילת ציבור האמיתי" זהו חזרת הש"ץ וזהו "עיקר תפילה בציבור", ואת תפילת הלחש הנאמרת ע"י הציבור קודם חזרת הש"ץ, הגדיר החת"ס כתפילת יחיד, כמ"ש "כי מה שהיחידים כל אחד מתפלל בפני עצמו מיקרי תפילת יחיד".
בתחילה ביסס את דבריו על המג"א או"ח סי' תרפ"ט סק"י וננסה לבארו. השו"ע (סי' תרפ"ט ס"ה) פסק לגבי מקרא מגילה שבמקום שאין מניין, אם אחד יודע לקרוא והשאר לא יודעים, אזי אחד יקרא ופוטר את כולם. אך אם כולם יודעים לקרוא אזי כל אחד קורא לעצמו במגילה כשרה. וכתב על זה המג"א (שם ס"ק י') "משמע שס"ל שאין היחיד מוציא חבירו אל בעשרה. וצ"ל דלא דמי לשופר, דקריאת המגילה הוי כמו תפילה דבעינן י'. אבל ברי"ו ני"ג משמע דאפי' יחיד מוציא חבירו במגילה אע"פ שהוא בקי... וא"כ עדיף שיקרא אחד לכולן משום ברוב עם הדרת מלך" עיי"ש. ומה שכתב "שאין היחיד מוציא את חבירו אלא בי'" והוכיח כן מתפילה "דקריאת המגילה הוי כמו תפילה דבעינן י'" והרי בתפילה כל אחד מתפלל בלחש בפני עצמו (אם הוא בקי)? על כרחך שעיקר תפילה בציבור זה חזרת הש"ץ, ושם הש"ץ מוציא יד"ח את הציבור, ואין ש"ץ בפחות מי' מתפללין, א"כ ה"ה לקריאת מגילה. ומהתם למד החת"ס שעיקר תפילה בציבור הוא מה שהש"ץ מוציא את הרבים. אלא שאז נשאלת השאלה, אם תפילה בציבור נחשבת חזרת הש"ץ, שאחד מתפלל וכל השאר מתכוונים ועונים אמן, א"כ לשם מה יש את תפילת הלחש קודם לכן?
ועל כך עונה החת"ס ב' תשובות:
(א). "ורק מפני שאי אפשר שיכוונו כולם לש"צ, תקנו שיתפלל כל אחד בעצמו". כלומר, אה"נ שתפילת הש"צ בקול רם היא העיקר, אך לא תמיד כולם מצליחים לכוון עם הש"צ, לכן עדיף שיתפללו קודם לכן ביחיד. אלא שיכולנו לומר, שיוצאים ידי חובת תפילה של יחיד, לכך מתפללים קודם לכן, ותפילת הציבור תחשב רק בחזרה. אך יותר נראה לומר, שגם בתפילת לחש מיקרי ציבור, אלא שאינו עיקר תפילת הציבור. ומדוע הוכרחנו לומר כן? כי בדברי החת"ס לכאורה יש סתירה, כי בתחילה כותב שרק תפילת הש"ץ "זהו עיקר תפילה בציבור", ומשמע שיש גם דבר שאינו עיקר אך עדיין ייחשב תפילת ציבור. ואח"כ כתב "כי מה שהיחידים כל אחד מתפלל בפני עצמו מקרי תפילת יחיד", משמע שתפילת הלחש, הוי תפילת יחיד. וכדי ליישב מוכרחים לומר "שמיקרי תפילת יחיד" הכוונה, לעומת תפילת הש"צ בקול רם, אך עדיין נחשב לתפילת ציבור, אם כי לא עיקר תפילת צבור. והראיה, שבתפילת ערבית אין חזרת הש"צ, ואעפ"כ כשעשרה מתפללים ערבית מיקרי תפילה בציבור, ולא רק לשם אמירת ברכו וקדיש.
(ב). גם אם קשה לציבור לכוון לתפילת הש"צ, כתב החת"ס ש"היה ראוי שיאמרו עמו מלה במלה שזהו כמו מוציא רבים ידי חובה כבמתני' דסוכה גבי הלל, שאומר ועונה אחריו מה שהוא אומר, כמו אנא ה' וכו', אלא כדי שיסדיר ש"צ תפילתו תקנו בלחש תחילה כמבואר בסוף ר"ה".
וכאן תימה בדבריו, והרי הטעם כדי שיסדיר ש"צ תפילתו זו דעת ר"ג בגמ' ר"ה (שם), אך לדעת ת"ק, שנפסקה הלכה כמותו, לכל תפילות השנה לא נאמר טעם זה, וכיצד השתמש בטעם ר"ג לפסקי חכמים?
ונראה ליישב, שבגמ' ר"ה (ל"ג ע"ב) מובא המשנה "כשם שש"צ חייב (בתפילת לחש) כך כל יחיד ויחיד חייב (בתפילת לחש)". ור"ג חולק וסובר ש"ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן". ובגמ' (שם ל"ד ע"ב) מובא "אמרו לו לר"ג, לדבריך (שהש"צ מוציא גם את הבקיאים) למה צבור מתפללים (לחש)"? רואים בדברי שאלת חכמים, שאם הש"צ מוציא את כל הציבור, א"כ זה נחשב לתפילת ציבור, וא"כ אין מקום כלל לתפילת לחש. ועל כך עונה ר"ג "כדי להסדיר ש"צ תפילתו". ולאחר מכן שואל ר"ג את חכמים "לדבריכם (שש"צ לא מוציא את היחיד) למה ש"צ יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי". אך עדיין קשה, אם הש"צ צריך להוציא את שאינו בקי, א"כ יתפלל תפילה ראשונה בקול רם ויוציא את האינם בקיאים, והבקיאים יתפללו בעצמם יחד עם הש"צ, וכולם יצאו באותו זמן. ולשם מה להאריך ולהתפלל תפילת לחש ולאחר מכן תפילת חזרה?
על כרחך, שגם חכמים מודים לסברת ר"ג, שהש"צ צריך להתפלל תחילה בלחש כדי להסדיר תפילתו, ולכן הש"צ לא התפלל מייד בקול רם, אלא הקדים תפילת לחש לחזרת הש"צ. א"כ מבין החת"ס, שעיקר תפילה בציבור, זו תפילת הש"ץ בקול רם, והיה ראוי שרק הש"צ יתפלל לחש להסדיר תפילתו, והציבור יקשיב ויצא יד"ח בחזרה. אלא שאמרו שהבקיאים לא יוצאים יד"ח בחזרה, כי קשה להם לכוון אל הש"צ, ואף לומר יחד עם הש"צ לא רצו חכמים, כדי לתת זמן לש"צ להסדיר את תפילתו.
ונראה שמקורו של החת"ס הוא דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל הלכות תפילה (פ"ח ה"ד) וז"ל: "וכיצד היא תפילת הציבור, יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין ושליח ציבור אחד מהן" עכ"ל. ונראה שהחת"ס ס"ל שכפי שהוכיח לעיל שמקור דבריו הוא בהבנת הגמ' בר"ה, ה"ה שכך סבר הרמב"ם בהבנת הגמ'.
כעת הראה לי ידי"נ הרב רועי הכהן זק שליט"א את ספרו של הגאון הרב צבי שכטר שליט"א, ארץ הצבי, ושם (עמ' מ"ח-מ"ט) כותב בשם רבו הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל שיש ב' הגדרות: "תפילה בציבור" ו"תפילת הציבור". 'תפילה בציבור' – עניינו, שעשרה יחידים נמצאים במקום אחד ומתפללים בלחש כל אחד ואחד לעצמו. ו'תפילת הציבור' – עניינו שכל הציבור יחד מתפללים תפילה אחת לד', והיינו חזרת הש"צ. וחילק ארץ הצבי, ששומע כעונה נאמר בברכת יחיד, ואז גם אם לא ענה אמן, יצא יד"ח. ובחזרת הש"צ אין יוצאים יד"ח אא"כ עונים אמן. ודמי לברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל, שזה עניין של הציבור, ובדבר של הציבור בעינן השתתפות הציבור השומע, ע"י עניית אמן ממש, ולא שייך בזה לומר שומע כעונה, ולכן אמירת אמן בחזרת הש"צ הרי היא לעיכובא.
ועפ"י דבריו ברור א"כ, שאף תפילת היחידים כשמתפללים יחד בעשרה נחשבת לתפילה לציבור, אלא שהיא נקראת "תפילה בציבור", והגדרתו שונה במקצת מחזרת הש"צ הנקראת "תפילת הציבור". ונראה שיש יתרון מסויים ל"תפילת הציבור", שהרי תפילות כנגד קורבנות תיקנום, שחרית כנגד קרבן תמיד של שחר ומנחה כנגד תמיד של בין הערביים וערבית כנגד שריפת פדרים ואיברים, ובביהמ"ק קרבן ציבור היה מוקרב ע"י כהן המקריב כשליח של כלל הציבור. וא"כ ה"ה בתפילה שהשליח ציבור הוא השליח של ציבור המתפללים, ומתפלל בקול רם כדי להוציא את כל הציבור, וא"כ ברור מדוע החשיבו החת"ס את תפילת הש"צ לעיקר תפילה בציבור.
♦
ו. תשובות הרמב"ם
הב"י (או"ח סי' קכ"ד) הביא בשם האבודרהם תשובת רמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' קמ"ח) שקהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפילה, האם יש עניין לש"צ לחזור על התפילה בקול רם. והשיב: "הואיל ותקנו חכמים שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי, לא תהיה חזרת הש"צ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה. ואע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי, כמו שתקנו הקידוש בביהכנ"ס והיה עיקר זה מפני האורחים, ונתחייבו לאומרו בכל בתי כנסיות ואע"פ שאין שם אורחים, וכמו שתיקנו ברכה אחת מעין שבע בשביל המאחרים לבוא בביהכנ"ס, ונתחייבו לאמרה תמיד, ואע"פ שהיו שם כל הקהל. וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר אחר, אין עניינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו, רק עניינו שנעשה התקנה ההיא על כל פנים, גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו. וצריך שיובן זה העניין, שאם לא כן, היו החכמים נותנים דבריהם לשיעורים והיה צריך בכל תפילה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי אם לא".ולכאורה דברים אלו סותרים הוראה אחרת של הרמב"ם, המופיעה בתחילת ספר מעשה רוקח שבה הביא תשובה של רבי אברהם בן הרמב"ם וז"ל: "וכבר נודע ונתפרסם אבא מארי ז"ל, והסכימו עמו חכמי דורו העומדים עמו, שהוא ראה שכשיחזיר השליח ציבור התפלה בקול רם אחר הלחש, לא יתנו אוזן כל העם לשמוע ממנו באימה, ולעמוד במוסר בעמידתם בתפלה, אלא יעמדו כעומד בעל כרחו, ויתעסקו להסיח זה עם זה בשיחה בטלה וכיוצא בה, אלא שהם כשיגיעו לקדושה יענו קדוש ושאר הפרקים, וכשיגיע למודים יאמרו התלמידים המדקדקים מודים דרבנן, וראה ז"ל שיש בזה מכשול עוון גדול, לפי ששיחת האנשים בעוד ששליח צבור מתפלל והם אינן מכוונין לשמוע מבלי היות להם מוסר בעמדם, יש בו מן הזלזול בכבוד שמים, מה שהוא גלוי, ואין הסיבה בזה כי אם להיות שהם כבר יצאו ידי חובה בתפלת הלחש, ובלתי עסוקים באמירת תפלה. ולפיכך תיקן ז"ל שיגביה קולו שליח ציבור מתחלה, וינהוג המנהג בתפלה כמו שנוהג בפריסה על שמע, ששליח ציבור יגביה קולו מבראשונה להוציא מי שאינו יודע, והנמשכים אחריו יתפללו בלחש או בקול נמוך מקולו, להוציא עצמן. ויאמר הקדושה בברכה שלישית, והעם יענו הפרקים שראוי לענות, ויברכו הכהנים ברכת כהנים אחר ההודאה, והעם יענו אמן אחר כל ברכה וברכה, ויסיים שליח ציבור והציבור תפילתם כאחד, ויפסעו כולן ג' פסיעות בבת אחת. ונתפרסם זה התיקון בארץ מצרים כל ימי חייו ואחר פטירתו ז"ל, וניצולו העם מהמכשול שהיו נכשלים בו. ולא חלק עליו אחד מחכמי דורו בזה, ולא ייחסו אותו לחולק על דברי חז"ל בדבר זה, עם היותו היפך סדר התלמוד, להיות שלא היה ביניהם אז מחלוקת ולא קנטור, ולא היה אז מי שיקשה על המורים מקצרי הידיעה ובעלי דמיונות, כמו שקרה בזמנינו זה מהחולקים על מה שסדרנו אותו מהתועלות הגדולות ומהחיובים העצומים" עכ"ל.
ותשובה זו ביארה הרמב"ם בעצמו בתשובות רמב"ם (תרצ"ד סי' ל"ו), וז"ל: "ולכן הנני אומר שכך ראוי בזמננו (שהש"צ יתפלל הלחש בקול רם והבקיאים יתפללו עמו והאינם בקיאים יצאו בתפילת הש"צ) מפני סיבה שאבארה והיא כשיחזור ש"ץ להתפלל בקול רם כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו יהפוך פניו לספר עם חבירו או לשיחה בטלה, ויחזור פניו מהמזרח, וירוק ויסיר כיחו וניעו, וכשיראה זה חבירו שאינו בקי, יעשה גם הוא כן בלי ספק, ויחשוב שזה שאומר ש"ץ אין לסמוך עליו, ואם כן יצא כל מי שאינו בקי והוא לא יצא ידי חובתו ותתבטל הכוונה אשר בעבורה חוזר ש"ץ התפילה, שהוא להוציא את שאינו בקי. ואמנם כשלא יתפללו הקהל בלחש כלל אלא יתפללו הכל אחר ש"ץ תפילה אחת בקדושה, כל מי שיודע להתפלל, יתפלל עמו בלחש, והבלתי בקיאים ישמעו ויכרעו כולם עם ש"ץ ופני כל העם אל ההיכל בכוונה, ויצאו כולם ידי חובתם, ויהיה הדבר הולך על נכון, ויושר ותמנע אריכות החזרה ויוסר חלול השם שנתפשט בין הנכרים שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפילתם, שהרי הם רואים זה תמיד וזה היותר נכון אצלי באלו הזמנים מצד הסבות שזכרתי, וכתב משה".
ונראה שאין זה סותר לתשובתו בפאר הדור לעיל, כי מה שכתב שם, מיירי שהכל מקשיבים ואין בזה מכשול, אך אם יש מכשול, א"כ ממ"נ אין תועלת בחזרה, כי הלא בקיאים מדברים ולא יוצאים יד"ח ואף הבקיאים משיחים וא"כ הוי ברכות לבטלה. ותקנתו הועילה ממ"נ, שהלא בקיאים כשרואים הבקיאים מתפללים, אף הם לא משיחים ומקשיבים לש"ץ ויוצאים יד"ח, והבקיאים מתפללים יחד עם הש"ץ וכך יוצאים הכל ידי חובה.
החסרון היחיד שיש בהנהגתו זו, הוא שזה נגד התקנה שתיקנו חכמים, שקודם מתפללים לחש ולאחר מכן תפילת חזרה. אך כהוראת שעה במקרה הנידון, זו ההוראה העדיפה.
ובתחילה חשבתי שתשובת פאר הדור סותרת את דברי החת"ס לעיל, דאם תפילה בציבור עיקרה הוא חזרת הש"ץ שאומר בקול רם, א"כ כשהשואל רצה לבטל את החזרה, כי הכל בקיאים, היה צריך לענות הרמב"ם שלא שייך לבטלה כי היא עיקר התפילה בציבור. אך הרמב"ם לא ענה כן, ורק כתב שחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים ולכן חייבים לעשות כתקנתם תמיד, אך משמע שאם לא היה את בעיית "לא פלוג" היה מסכים לבטל את החזרה.
אך זה אינו, כי המתבונן בשו"ת פאר הדור, ייווכח שהשאלה היא רחבה יותר מהשאלה שהביא הב"י בשם האבודרהם. שם (בב"י) מובאת השאלה - מה עושים כשכולם בקיאים, האם יש עניין לחזור את חזרת הש"ץ. אך בשו"ת פאר הדור מובאת גם השאלה - מדוע לא להנהיג שהש"ץ יאמר את התפילה הראשונה בקול רם, ואו שהציבור כולו ישתוק ויתכוון לצאת יד"ח, או שהבקיאים יתפללו בלחש עמו. ועל זה ענה הרמב"ם, שצריך לעשות כתקנת חכמים גם כשכולם בקיאים ולהתפלל לחש ולאחר מכן חזרה. וא"כ עדיין ניתן להבין שעיקר התפילה בציבור זה תפילת הש"ץ בקול רם, אלא שרצו לעשותה בפעם אחת בקול רם ולא לחזור שוב. וצ"ע.
♦
ז. שיטת רב האי גאון
בשיבולי הלקט (סי' מ"ז) המובא בב"י (או"ח סי' רל"ב בראשו) כתב וז"ל: "כתב רבינו אפרים בשם רבינו האיי דציבור דדחיקא להו שעתא בבי שימשי אית להו לצלויי בלחש והדר לנחותי שליח ציבור, דלית ליה לשליח ציבור למיחת ולאפוקינהו שמונה עשרה בקול רם, לפי שמצוות תפילה בלחש ולא נפקי שמונה עשרה בין יחיד בין ציבור אלא בלחש ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפילה והדר נחית שליח ציבור ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום למיגמר י"ח ברכות והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות" עכ"ל.הרי מפורש בדבריו, שלא כהחת"ס בדעת הרמב"ם, וס"ל שעיקר תפילה בציבור הוי תפילת הלחש שהציבור מתפללים. ולכן גם כשדחוקה השעה, על תפילה זו אי אפשר לוותר, וכדבריו "ולא נפקי שמונה עשרה בין יחיד בין ציבור אלא בלחש", ולכן גם כשדחוקה השעה יתפללו בלחש. והחידוש הוא שאפשרי שהש"ץ יתפלל רק ג' ברכות ראשונות בלבד, כדי להוציא הציבור באמירת קדושה בציבור, ולאחר מכן מפסיק.
וכן פסק השו"ע (או"ח סי' רל"ב ס"א) "אם השעה דחוקה יתפללו בלחש ואח"כ יאמר שליח ציבור מגן ומחיה ויענה קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות".
אלא שלפי שיטת רב האי גאון קשה, א"כ כיצד היה בזמן התקנה כשחלק ממניין מצומצם היה בקי בתפילה וחלק לא היה בקי, לדוגמא חמישה ידעו להתפלל בלחש וחמישה לא ידעו. א"כ כשהתפללו בלחש רק חמישה, אם עיקר תפילה בציבור הוי תפילת הלחש. א"כ כיצד יצאו יד"ח תפילה בציבור? וצ"ע.
ואולי זו הסיבה שהרמ"א חלק על דבריו של המחבר, וכן בדרכי משה חלק על הב"י שהביא את שיטת רב האי, וכתב: "הגה וי"א שיתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים. ועיין סימן קכ"ד סעיף ב'". וכוונתו לדברי הכל בו שפסק השו"ע (או"ח סי' קכ"ד ס"ב) שש"ץ שנכנס לביהכנ"ס ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעמוד לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור ואין צריך לחזור ולהתפלל בלחש.
ולכאורה מחלוקתם של מרן המחבר והרמ"א תלויה בשאלה שלנו, האם עיקר התפילה בציבור היא אמירת הש"ץ בקול רם בפני עשרה, ולכן הוסיף הרמ"א (שם) "וכן אם הוא שעת הדחק כגון שירא שיעבור זמן התפילה, יוכל להתפלל מיד בקול רם והציבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש". [ואין הכוונה כדברי המ"ב (שם ס"ק ח') שהש"צ אומר בקול רם רק עד האל הקדוש ולאחר מכן הש"ץ והציבור ממשיכים בשקט, כי המעיין במהרי"ל (הלכות תפילה סעיף ה') שהוא מקור דברי הרמ"א, ייווכח בהדיא שכוונתו שיאמר הש"ץ את כל השמונה עשרה בקול רם וכדבריו: "וש"צ שהיה להם אז (בשעת הדחק) התפלל י"ח דמנחה בקול רם, וכולם התפללו עמו". וכן הבין הפמ"ג (שם) וכן הלבוש (סי' רל"ג) וכן משמע בביאור הגר"א עיין בבה"ל (שם ד"ה בלחש עד לאחר האל הקדוש)] כי ס"ל לרמ"א שתפילת הש"ץ בקול רם זהו עיקר התפילה בציבור. לעומתו סובר מרן השו"ע, שעיקר התפילה בציבור היא תפילת הלחש, ולכן כשהשעה דחוקה, פסק השו"ע כרבינו אפרים בשם רב האיי, שיתפללו לחש והש"ץ יאמר לאחר מכן, רק ג' ברכות כדי לצאת יד"ח קדושה בציבור.
ונ"מ ביניהם הוא האם יש לעמוד בחזרת הש"ץ. דמרן השו"ע לא כתב לעמוד אלא רק לכוון ולענות אמן (סי' קכ"ד ד'). ולעומתו הרמ"א כתב "וי"א שכל העם יעמדו כשחוזר הש"ץ התפילה". ועפ"י דברינו ברורה דעת הרמ"א, כי אם עיקר תפילה בציבור זה חזרת הש"ץ, א"כ פשיטא שצריך לעמוד. ודו"ק.
אלא שאם לדעת מרן השו"ע, עיקר תפילת הציבור הוא תפילת הלחש, קשה, כיצד פסק כהכלבו (בסי' קכ"ד ס"ב) שש"צ שאיחר יאמר רק תפילה בציבור?
ושמא יש לתרץ, שאינו סובר כרב האי שלא יוצאים בין יחיד בין ציבור אלא בלחש, ובדיעבד אם יש סיבה, אף יחיד יכול להתפלל בקול רם. ואה"נ שאותו ש"צ המאחר, לא יצא ידי חובת עיקר תפילה בציבור, שהיא בלחש, אך יצא יד"ח אמירת קדושה בציבור. ולדעת הרמב"ם, אף בתפילה בציבור יצא בכה"ג. וא"כ ממ"נ יש לו לנהוג כן.
אלא שעדיין קשה, שהרי כתב הכל בו על אותו ש"צ, מאחר "ולאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש?", ולכאורה "האחרים" מדובר באינם בקיאים שיוצאים יד"ח הש"צ, א"כ משמע שיוצאים גם ידי תפילה בציבור, ולא רק יד"ח תפילה. וא"כ לכאורה יש סתירה בין שני פסקי השו"ע, כי אם סבירא ליה שעיקר תפילה בציבור זה תפילת הש"צ, א"כ מדוע כשהשעה דחוקה פסק כרב האי גאון, שיתפללו בלחש והש"ץ יאמר רק ג' ברכות לאחר מכן, ולא הציע שהש"צ יאמר בקול רם את כל התפילה כהצעת הרמ"א?
ואם ס"ל שהעיקר בתפילה בציבור הוא תפילת הלחש, א"כ מי שאינם בקיאים, האם נאמר שאינם יוצאים יד"ח תפילה בצבור, כששומעים את החזרה מהש"צ?
ואם ס"ל למרן השו"ע, שגם תפילת הלחש וגם תפילת חזרת הש"צ מיקרי תפילה בציבור, א"כ מדוע לא הציע כהרמ"א, שכשהשעה דחוקה, יאמר הש"צ את כל התפילה בקול רם ויצאו יד"ח תפילת ציבור ממ"נ?
ואולי אפשר לתרץ בדוחק, שלא רצו לשנות מתקנת חכמים, שיש תפילת לחש ויש תפילת חזרה, ולכן פסק כרב האי לקצר בחזרה. דאת הסדר (לחש ולאחריו חזרה) לא משנים, ומה שאפשר אפשר (תפילת לחש), ומה שאי אפשר מקצרים (תפילת חזרה).
אך עדיין קשה, כי תפילת חזרת ש"צ, בלא שחוזר את כל התפילה, אינה כתקנת חכמים. וצ"ע.
♦
ח. החרם בצפת על המשמיטים חזרת הש"ץ
הב"י (באו"ח סי' רל"ד ד"ה ומתפללין שמונה עשרה) כתב שאף בתפילת מנחה, הש"ץ היה אומר חזרה בקול רם. וכתב שכן כתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות תפילה הלכה ג') והוסיף הב"י וז"ל: "וכן נוהגים האשכנזים וכן כתב הכל בו (סי' כ"ז הלכות תפילת מנחה) שצריך להחזיר התפילה כמו בשחרית אם לא ע"י הדחק. אבל הספרדים אין נוהגים לחזור שליח ציבור התפילה במנחה, אלא מתפלל ש"ץ עם הציבור בקול רם ואומר קדושה וברכת אתה קדוש ואח"כ אומר האמצעיות בלחש עם הציבור ומתחיל רצה בקול רם וגומר תפילתו בקול רם, ומנהג האשכנזים הוא הנכון. וכן הנהיגו חכמים שבדור שלפנינו בצפת תוב"ב וגזרו נידוי לעובר על תקנתם" עכ"ל.ואם ס"ל למרן השו"ע, שעיקר תפילה במניין הוי תפילת חזרת הש"ץ, א"כ ברור מאד מדוע הנהיגו חרם בצפת על המשמיטים את תפילת החזרה, דע"י כך, מבטלים הם את עיקר תפילה בציבור. אלא שמרן השו"ע פסק גם כרב האי גאון שבשעת הדחק מתפללים לחש ולאחר מכן הש"ץ מברך בקול רם רק ג' ברכות ראשונות בלבד, א"כ מוכח שתפילת הלחש היא עיקר התפילה בציבור. וא"כ מדוע החרימו בצפת בסכינא חריפא את המשמיטים את חזרת הש"ץ?
ונראה שאף אם נסבור שתפילת הלחש היא עיקר התפילה בציבור, מ"מ חכמים תיקנו חזרת ש"ץ לשאינם בקיאים. וע"כ חובה גמורה לקיים תקנתם בכל מקום ובכל זמן משום לא פלוג, וכפי שכתב הרמב"ם בתשובות פאר הדור (סי' קמ"ח), שאם ישמיטו תפילת חזרה, זה יגרום לביטול הגזירות והתקנות האחרים של דרבנן, ולכך החמירו בזה ביותר.
אך יש להדגיש, שגם מנהג הספרדים שנהגו לקצר, לא נהגו כפי שהיום עושים "מנחה קצרה", כי הם נהגו שגם את ברכת רצה עד סוף התפילה היה אומר הש"ץ בקול רם, וזה לא כפי שנהוג כיום.
זאת ועוד, הב"י בסי' קכ"ד, לאחר שהביא את דברי הכל בו, שכתב על ש"ץ שאיחר והציבור כבר התפלל בלחש, שיכול לעבור לפני התיבה ולהתפלל בקול רם, ואינו צריך לחזור ולהתפלל לאחר מכן בלחש. על כך הוסיף הב"י "ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחילה ש"ץ תפילת המנחה בקול רם כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם". והב"י לא מחה בדבריו נגד מנהג זה כלל וכלל. ורק הדרכי משה כתב (שם ס"ק ג') שאנו אין נוהגין כן, אלא לעולם מתפללין קודם בלחש, ורק כשהזמן לחוץ וחוששים שיעבור זמן תפילה אז מתחיל הש"ץ מייד בקול רם עיי"ש.
ובהגהות והערות של הוצאת מכון ירושלים (ס"ק ד') הפנה לדברי הב"י בסי' רל"ד, שלכאורה זה סתירה, ששם כתב שעשו חרם לאלה שהתפללו מנחה קצרה, וכאן לא מחה על מנהג זה. ויישב בשם המאמר מרדכי (ס"ק ג'), שסמך על מה שכתב שם, שהוא עיקר מקומו, וכאן (בסי' קכ"ד) לא כתב את המנהג, אלא להביא ראיה לדין הכל בו, שבשעת הדחק יכול להתפלל בקול רם, אבל לא ניחא ליה למרן מנהג אותם המקומות. וזה דחוק מאד.
ובמחילה מכבוד תורתו, המעיין היטב בדברי הב"י ייווכח, שאין כלל סתירה בין דבריו בסי' קכ"ד לבין דבריו בסי' רל"ד, ואינם דומים כלל.
בסי' קכ"ד הביא את דברי הכל בו שש"ץ שאיחר יכול להתפלל את כל התפילה בקול רם ובכך להוציא את הציבור בתפילת חזרת הש"ץ, ויצא גם הוא יד"ח תפילת לחש למרות שאמרה בקול רם. ועל כך הוסיף שעכשיו נהגו ברוב המקומות שהש"ץ לכתחילה מתפלל בקול רם "כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם". דהיינו, הם נהגו כמו הכל בו, שהש"ץ מתפלל בקול רם בלא חזרה, אך מתפלל את כל תפילת העמידה בקול רם ולא רק עד "האל הקדוש". וזה בדיוק כפי שהנהיג הרמב"ם במצרים, כפי שהבאנו לעיל, כשראה שהעם מדברים בחזרת הש"ץ ולא יוצאים יד"ח. ואכן החסרון במנהג זה, שאין את התפילת הלחש קודם לחזרה, וכולם מתפללים יחד עם הש"ץ. אך אין זה ביטול תפילה בציבור ולא ביטול עיקר התקנה, שסוף סוף האינם בקיאים יוצאים יד"ח והבקיאים מתפללים יחד עם הש"ץ בלחש. וזה כמו ששאלו חכמים את ר"ג (בר"ה ל"ד ע"ב) לדבריך שהש"ץ מוציא יד"ח אף את הבקיאים, למה הציבור מתפללים בלחש, וענה ר"ג, כדי שהש"ץ יסדיר תפילתו. ובמנהג זה, שהש"ץ מתחיל מייד בקול רם, אין את ה"להסדיר תפילתו". אלא שאם הרוב מדברים ומפריעים לתפילה, עדיף כך, מאשר תפילת חזרה עם דיבורים, וכפי שכתב הרמב"ם בתשובה שהבאנו לעיל.
לעומת זאת, בסי' רל"ד הב"י הביא את מנהג הספרדים, שלא נוהגים לחזור את חזרת הש"ץ בתפילת מנחה, אלא מתפלל ש"ץ עם הציבור בקול רם עד האל הקדוש ואח"כ אומר את האמצעיות בלחש ומתחיל רצה בקול רם. וזה שלא כמו התקנה, ולא מועיל כלל לאינם בקיאים. ולכן סיים הב"י שמנהג האשכנזים הוא הנכון, והזכיר את החרם שעשו בצפת בדור לפניו למי שמבטל את חזרת הש"ץ. אך נראה שאם היו נוהגים כתקנת הרמב"ם במצרים, לומר את התפילה כולה ע"י הש"ץ בקול רם, לא היו רבני צפת מחרימים, כי סוף סוף יוצאים הכל יד"ח וכנ"ל.
ואכן, אף הדרכי משה הבין כדברינו. שעל דברי המנהג שנהגו שהש"ץ מתפלל את התפילה הראשונה בקול רם, שהביא הב"י בסי' קכ"ד כתב הד"מ (שם ס"ק ג') שאנו נוהגים כן בשעת הדחק, כשחוששים שיעבור זמן תפילה. וכן כתב במפה על השו"ע (שם) בשם המהרי"ל. והמהרי"ל כתב במפורש שהש"ץ מתפלל את כל תפילת העמידה בקול רם וכנ"ל. וכ"כ הרמ"א בסי' רל"ב ס"א.
♦
ט. מנחה קצרה
והנה, המנהג של הספרדים שהביאו הב"י בסי' רל"ד, שהש"ץ אומר בקול רם עד האל הקדוש ואח"כ ממשיך בשקט וחוזר לומר רצה בקול רם, כיום נוהג בכמה מהישיבות האשכנזיות, שמתפללים מנחה קצרה. אלא שבשונה ממנהג הספרדים שהביא הב"י, שגם מברכת רצה היה הש"ץ אומרו בקול רם, כיום נוהגים שלאחר האל הקדוש גם הש"ץ אומר את השאר בלחש, כולל מרצה ואילך, עד סוף תפילת העמידה.וכך הבין המ"ב (סי' קכ"ד ס"ק ח') בדברי הרמ"א, למרות שהוכחנו לעיל שהרמ"א כתב בשם המהרי"ל וכוונתו היא לכל התפילה בקול רם. מ"מ המ"ב כך הבין, וכן הביא הבאר היטב (שם ס"ק ד') מנהג זה. אלא שכל זה נהג רק בשעת הדחק, ואילו כיום, בהרבה מהישיבות הליטאיות נוהגים כן לכתחילה, בכל יום בתפילת מנחה למרות שאין השעה דחוקה. ולאור כל מה שכתבנו לעיל, בחשיבות תפילת חזרת הש"ץ. מנהג זה תמוה, מדוע השמיטו את תקנת חז"ל לחזור על כל התפילה בקול רם.
וראיתי במועדים וזמנים להגר"מ שטרנבוך שליט"א (ח"ח עמ' ק"ו סי' צ"ד), שכתב ששמע מפי הגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל שהסיבה שמקצרים בכל השנה בתפילת מנחה בישיבות, טעמם הוא, שחוששים שמשיחים באמצע חזרת הש"ץ וגדול עוונו מנשוא עיי"ש.
וכמה דוחק הוא, דא"כ אף בתפילת שחרית היה צריך לעשות מקוצר. ועוד, וכי בישיבות הקדושות משחין בתפילה יותר מתפילות בעלי בתים? וע"כ קשה מאד לקבל טעם זה.
ובשו"ת אז נדברו (חלק י"ב סי' כ"ג) כתב שסיבת הדבר היא "משום שהיו רגילים לומר השיעורים לפני מנחה וביום השיעור לא אמרו חזרת הש"ץ, כי בלתי אפשרי לכוון היטב, ומזה נתהווה המנהג בכל מנחה". ואף זה דוחק גדול, דאם לא מכוונים בחזרה כי חושבים על השיעור, א"כ אף בתפילת הלחש לא יכוונו ויחשבו על השיעור. וא"כ היה ראוי לדחות את תפילת מנחה באותו יום למנחה קטנה, שזמנה הוא לכתחילה, ומדוע לא חששו לזה. לכך נראה שזה דוחק.
ולאחר מכן הוסיף האז נדברו (שם) טעם נוסף, שלכתחילה מטעם ברוב עם הדרת מלך, טוב יותר שאחד יעשה הברכה ויוציא ידי חובה את כולם. אך כתבו הפוסקים, שבזמנינו, שאין מכוונים כ"כ, יותר טוב שכל אחד יברך בעצמו. וה"ה בנוגע לחזרת הש"ץ, ולכן מקצרים את חזרת הש"ץ. ואף טעם זה דחוק, דא"כ אדרבא, מנייני הבעלי בתים כ"ש שיעשו מנחה קצרה, כי להם קשה יותר הריכוז והכוונה, וכיצד נתהווה מנהג זה בישיבות דווקא? וצ"ע.
ועיין בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' ט"ז) שהביא פוסקים רבים שהתנגדו למנהג לקצר את חזרת הש"ץ אם אין סיבת אונס, וקרא לראשי הישיבות, שלא נהגו כן, ולהחזיר עטרה ליושנה ולהנהיג חזרת ש"ץ מלאה. ואף מרן הראי"ה קוק זצ"ל הנהיג בישיבתו להתפלל מנחה עם חזרת הש"ץ במלואה.
והוסיף היחו"ד, שגם מטעמי הסוד, יש עניין גדול בחזרת הש"ץ, ולכן אין להשמיטה, כמופיע בדברי האר"י הקדוש בשער הכוונות דרוש א' וכ"כ הבן איש חי (פרשת תרומה סעיף ב').
ואכן רובא דרובא של הציבור כיום, נוהג להתפלל תפילת מנחה עם חזרת הש"ץ כתקנת חכמים.
♦
י. קושיה על מנהג העולם
אלא שהא גופא קשיא, שהרי הרא"ש כתב בתשובה (כלל ד') וכן פסק מרן השו"ע (סי' קכ"ד סעיף ד') שכשחוזר הש"ץ התפילה, חייבים כל הציבור לשתוק ולכוון לברכות שמברך הש"ץ, ולענות אחריו אמן. ואם אין תשעה שמכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. ולכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו ויכוון לברכות הש"ץ. וא"כ כיצד אפשר לקיים תפילה עם חזרת ש"ץ בייחוד במניין מצומצם. כיצד אפשר להתחייב שכל הקהל יכוונו לברכותיו?ועוד, כיום שחלק גדול מהציבור סובל מבעיות קשב וריכוז, אפי' במניין גדול, אינו ברור כלל ועיקר שיש תשעה המרוכזים ומקשיבים לכל ברכותיו של הש"ץ. וא"כ כיצד אין אנו חוששים לברכה לבטלה?
אמנם כיום ב"ה. בחלק גדול מהמניינים אין את המצב כפי שתיאר הרמב"ם שהיו מדברים במשך התפילה, ומקיימים את מה שכתב השו"ע (שם סעיף ז') "לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"ץ חוזר התפילה, ואם שח, הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו". אך גם אם לא מדברים, עדיין קשה לומר, שיש עשרה המרוכזים ומשיבים לכל ברכות הש"ץ. כד הוינא טליא זכורני את מו"ר ראש ישיבתנו מרן הגר"א שפירא זצ"ל, שהיה מולו סידור גדול, ובכל חזרת הש"ץ היה עוקב עם אצבעו אחר ברכותיו של הש"ץ. אך הנהגה זו נדירה אפי' בישיבות.
ואכן המ"ב גם התקשה בעניין זה וכתב (שם ס"ק י"ט) "והעולם נוהגין לצרף למניין ולהתפלל חזרת הש"ץ אפי' מי שיודעין בו שמשיח ואינו שומע חזרת הש"ץ כראוי", ועל כן הסיק (שם) "ונראה לי שבכגון זה, טוב להתנהג כמו שכתב בספר שלחן שלמה, שיתנה הש"ץ בינו לבין עצמו בחזרת התפילה, שאם לא יענו תשעה אמן אחריו ויכוונו לברכותיו, שיהא התפילה ההיא בתורת נדבה". ודבריו דחוקים מאד, שהרי בתפילת נדבה יש תנאים ולא פשוט לקיימה. ועוד, מה יענה המ"ב בחזרת ש"ץ בשבתות ויו"ט, שבהם לא שייך תפילת נדבה?
ואכן בשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' ט"ז) כתב דבכה"ג "אם יש רק מנין מצומצם, ומתוכם כמה אנשים שאינם מהוגנים, אשר לא יטו אוזן בשבת לשמוע חזרת הש"ץ ולענות אמן אחר כל ברכותיו, יש להעדיף באופן שכזה להתפלל רק תפילה אחת". וכוונתו לתפילה קצרה. אך לפי דברינו לעיל בשם החת"ס נמצא שבנוהג זה הפסידו את עיקר תפילה בציבור. ועוד, פוק חזי מאי עמא דבר, שרובא דרובא נוהגים לעשות חזרת הש"ץ, ואף אם לא מדברים והם אנשים מהוגנים, מ"מ לא תמיד יש תשעה המסוגלים להטות אוזן קשבת ולהקשיב לכל ברכות הש"ץ.
ואכן אף הרדב"ז האריך בתשובה (ח"ד סי' צ"ד) שהמנהג פשוט בכל המקומות שהש"ץ חוזר תפילת שחרית ומוסף בעה"ק ירושלים ועזה וצפת ודמשק וחלב, כדין התלמוד והפוסקים. וקשה, מדוע לא חששו שמא אין תשעה המקשיבים לכל התפילה? ודבר זה מצוי לצערנו במקומות רבים.
♦
יא. יישוב מנהג העולם
בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' י"ב) נשאל על מנהג שהיה בצפון אפריקה, שנהגו בשבת לקיים תפילת מוסף קצרה, דהיינו שהש"ץ התחיל בקול רם רק את ג' הברכות הראשונות. והשיב, שיש לקיים חזרת הש"ץ כפי שתיקנו חז"ל, והביא את תשובות הרמב"ם שהבאנו לעיל וראשונים נוספים.ולאחר מכן, הוסיף עוד טעם בחשיבות חזרת הש"ץ כולה גם בזה"ז שכולם בקיאים בתפילה. והוא מפני שפסק השו"ע (סי' ק"א ס"א) "המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולם לפחות יכוון באבות, ואם לא כיוון באבות אפי' כיוון בכל שאר הברכות יחזור ויתפלל." וכתב על זה הרמ"א (שם) בשם הטור, שבזמן הזה אין חוזרים בשביל חסרון כוונה בתפילה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון וא"כ למה יחזור. והחיד"א בברכ"י (שם) כתב שנוהגים כהרמ"א וכן כתב בספר ערך לחם.
אך סוף סוף הפוסקים כמרן השו"ע, לכאורה היו צריכים לחזור, וכיצד לא חוששים לדבריו? ע"כ כתב ביחו"ד (שם) וז"ל: "ולכן בהיות ורוב המתפללים בזמנינו אינם מכוונים אף באבות, יש להם לכוון לתפילת חזרת הש"ץ, שבד"כ הוא מן המובחרים שבקהל, ומסתמא הוא זריז ובקי לכוון בתפילתו, ולפחות באבות, ועל ידי כך מוציא את הרבים ידי חובתם".
אלא שקשה, שהרי חזרת הש"ץ נתקנה רק לאינם בקיאים בתפילה, אך הבקיאים לא יוצאים יד"ח הש"ץ, כפסק חכמים בר"ה ל"ד ע"ב, וא"כ כיצד ייצא יד"ח ע"י תפילת הש"ץ?
ועל כך תרץ היחו"ד, שאף אדם שאינו בקי לכוון בתפילתו, נחשב כמו שאינו בקי בתפילה, וע"כ יוצא יד"ח בתפילת הש"ץ. והוסיף שכן מתבאר מלשון הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח הלכה י' וי"א) שם כתב הרמב"ם שבר"ה ויו"כ, אף היודעים להתפלל, בכל זאת הש"ץ מוציא אותם ידי חובה. כדעת חכמים בר"ה (דף ל"ד ע"ב), וביאר הרמב"ם "מפני שהן ברכות ארוכות ואין רוב היודעין אותן יכולין לכוון דעתן כש"ץ, לפיכך אם רצה היודע בשני ימים אלו לסמוך על תפילת ש"ץ להוציאו ידי חובתו, הרשות בידו". וא"כ משמע, שמי שאינו יודע לכוון כהש"ץ, יכול לסמוך על הש"ץ גם בשאר ימים, וע"כ הסיק שזה טעם נוסף מדוע חשובה חזרת הש"ץ בזה"ז.
וקשה, שהרי אם פסק החיד"א כהרמ"א, נגד מרן השו"ע, שכיום מי שלא כיוון אפי' באבות, אינו חוזר, משום שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון, א"כ מה הועילה תפילת הש"ץ? והרי מי שקשה לו לכוון כשמתפלל בעצמו, כ"ש שיהיה קשה לו לכוון בשמיעת הש"ץ את כל התפילה. וא"כ שוב חזרנו לספק שכתב השו"ע (סי' קכ"ד סעיף ד') שאם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. וכיום אפי' כשיש עשרות רבות בביהכ"ס בשעת התפילה, קשה למצוא תשעה שיכוונו לכל המילים של הש"ץ מתחילתו ועד סופו, ואפי' רק בברכת מגן אבות. א"כ כיצד אין אנו חוששים לברכה לבטלה ושמא יצא שכרנו בהפסדנו? ואולי משום כך, עדיף לעשות תפילה מקוצרת, שהש"ץ יאמר רק את ג' הברכות הראשונות עם קדושה. ואף שלדעת החת"ס (לעיל) הפסדנו בכך את "עיקר תפילה בציבור", מ"מ עדיף אפי' תפילת יחיד מאשר ברכות לבטלה, וא"כ כיצד לא חוששים לכך?
ולכן נראה לבאר, שאם יש תשעה שאינם משיחים בשעת חזרת הש"ץ ועונים אמן על כל ברכותיו, אף שאין מכוונים את כל תוכן הברכות, בכה"ג שפיר הוי חזרת הש"ץ ואינה נחשבת לברכה לבטלה, דומיא למאי דפסק השו"ע באו"ח סי' ס' לגבי מצוות אין צריכות כוונה. שם פסק השו"ע בסיף ד' "י"א שאין מצוות צריכות כוונה וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה וכן הלכה". וכתב שם המ"ב (ס"ק י') בשם החיי אדם (כלל ס"ח) דמה דמצריכינן לה לחזור ולעשות המצווה, אם לא התכוון, היינו במקום שיש לתלות שעשיה הראשונה לא היתה לשם מצוה, כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדו'. אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה, וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב, אעפ"י שלא כיוון לצאת, יצא, שהרי משום זה עושה אותה מצווה, כדי לצאת יד"ח המצווה אע"פ שאינו מכוון. וא"כ היכא שמוכח לפי העניין, שעשייתו הוא כדי לצאת יד"ח המצווה, אע"פ שלא כוון בפרוש יצא יד"ח.
וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין, אם המתפללים שותקים בשעת חזרת הש"ץ ומקפידים לענות אמן אחר ברכות הש"ץ, הרי שאם נשאל אותם מה מעשיהם ברגע זה, יענו שהם מתפללים בציבור ומשתתפים בחזרת הש"ץ. א"כ הוי כוונה לכה"פ בדיעבד שיוצאים בה יד"ח כפסק השו"ע והמ"ב עפ"י הח"א, ועל כן גם בכה"ג שפיר הוי תפילת חזרת הש"ץ, ויש לקיימה ואין לבטלה, בפרט שחכמי צפת עשו חרם ונידוי למי שרוצה לבטלה. וכן פסק מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' ס"א), שלכתחילה אין להתפלל בקול רם, אפי' אם הש"ץ, יתפלל כל התפילה בקול רם כמנהג הרמב"ם במצרים "אלא צריכים להתפלל אותה ביחיד תחילה ככל התפילות ואח"כ יאמר אותה ש"ץ בקול רם" כלשון שבולי הלקט. וסיים "ואלה הדברים הם ודאי ידועים לכל מי שמשיב ענין של הוראה בדין זה לרבים". ע"כ.
ולכן בימינו כפי שכתב היחו"ד (שם) "ובפרט בזמנינו שהתורה חוזרת על אכסניא שלה, וא"י כיום היא מרכז התורה בעולם, ורבו שיעורי תורה למבוגרים בכל ערב, ותלמודי תורה וישיבות קדושות, לפיכך יש לנהוג בכל הקהילות בא"י לעשות חזרת הש"ץ גם בתפילת מוסף של שבת ויו"ט". וכנראה שהמנהג לעשות "מוסף קצר" נבע מאריכות התפילה בשבת בריבוי ניגונים והוספת "מי שברך" רבים, והציבור היה מדבר בחזרת הש"ץ, ולכן תיקנו שם לעשות כהרמב"ם שתיקן במצרים. אך מהדברים לעיל נמצאנו למדים, לא להפוך את היוצרות, ולא לעשות את הטפל לעיקר. אלא יש למעט בעליות ובמי שברך וכדו' ולקיים את תפילת המוסף עם חזרה כהלכתה.
ובכל מקום בהם מקפידים שלא לדבר בתפילה ולענות אמן אחר הש"ץ, וב"ה רבו מקומות כאלה וכנ"ל, ראוי לקיים את תקנת חכמים להתפלל קודם בלחש ולאחר מכן הש"ץ יחזור על תפילתו. וכבר הפליגו המקובלים בחשיבות תפילה מעין זו. וע"כ כך יאה וכך נאה, וכן המנהג ברוב הקהילות בארץ, וכלן אין לשנות מהמנהג. ובדברינו הסרנו את החששות שבדבר, וחיזקנו את מנהג ישראל ופוק חזי מאי עמא דבר.
♦
יב. סיכום
א. נחלקו הראשונים מהו עיקר תפילה בציבור: לדעת הרמב"ם – עיקר התפילה בציבור זהו חזרת הש"ץ המתפלל בקול רם והציבור מקשיב ועונה אמן לברכותיו.ולדעת רב האי גאון – עיקר תפילה בציבור זהו תפילת הלחש שבו העשרה מתפללים באותו הזמן.
ב. לשיטת רב האי גאון, קשה, כיצד התקיימה תפילה בציבור בעבר כשהיה מניין מצומצם שחמישה בקיאים וחמישה שאינם בקיאים וכדו', וכי כשהחמישה מתפללים בלחש נחשב לתפילה בציבור?
ולשיטת הרמב"ם, אם עיקר תפילה בציבור זהו תפילת החזרה, קשה, מדוע לא תיקנו חזרה בתפילת ערבית. ויש ליישב, שכיוון שמעיקר הדין תפילת ערבית רשות, הסתפקו בתפילת הלחש.
ג. השו"ע פסק כרב האי גאון שעיקר תפילה בציבור זה תפילת הלחש, והרמ"א פסק כהרמב"ם שעיקר תפילה בציבור זה חזרת הש"ץ.
ד. בשעת הדחק, שחוששים שזמן תפילה יעבור וכדו' פסק המ"ב בדעת הרמ"א, לקיים "תפילה קצרה" שהש"ץ יאמר את ג' הברכות הראשונות בקול רם עם קדושה ולאחר מכן יתפלל בלחש והציבור יצטרף לתפילת לחש.
אך כפי שהוכחנו לעיל נראה, שלדעת הרמ"א עדיף שהש"ץ יתפלל את תפילתו בקול רם והציבור יתפלל בלחש יחד עימו, וכפי שתיקן הרמב"ם בשעת דחק, וכן פסקו הלבוש, הפמ"ג והגר"א. וכל זאת בהסתמך שעיקר תפילת הציבור הוא תפילת הש"ץ בקול רם.
ה. אחד הנ"מ בין שיטת השו"ע לשיטת הרמ"א הוא, האם יש לציבור לעמוד בחזרת הש"ץ או שיכולים לשבת. אם עיקר תפילה בציבור זה החזרה, א"כ יש לעמוד בשעת החזרה וכן פסק הרמ"א. אך אם עיקר התפילה בציבור היא תפילת הלחש, א"כ אפשר לשבת בשעת חזרת הש"ץ.
ו. מרן הב"י הביא בחיבורו, שבדור הקודם לו חכמי צפת עשו נידוי למי שעובר על תקנת חכמים ומבטל את חזרת הש"ץ. ולדברי הרמ"א העניין ברור, כי זה מבטל את עיקר התפילה בציבור. אך לדברי מרן הב"י, שעיקר התפילה בציבור זה תפילת הלחש, צריך בירור מדוע נהגו חכמי צפת ביד תקיפה כ"כ?
וצריך לומר שחששו מזלזול בתקנות חכמים ומביטולם, כפי שכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור, ומשום "לא פלוג" יש לקיים את תקנת חכמים תמיד.
ז. הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל חילק בדעת הרמב"ם בין "תפילה בציבור" שכוונתו לתפילת הציבור שמתפללים בעשרה בלחש כל אחד לעצמו, לבין "תפילת הציבור" שזו חזרת הש"ץ. ובכדי לצאת יד"ח "תפילת הציבור" חייבים הקהל לענות אמן לברכות הש"ץ.
ח. בחלק מהישיבות הליטאיות המנהג הרווח הוא, לקיים תפילת מנחה קצרה בכל יום. אך מנהג זה קשה, לאור דברי הפוסקים הנ"ל, וכל התירוצים לקיים מנהג זה קשים.
ט. גם מרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב לקיים חזרת הש"ץ כתיקנה ולא לקצרה.
וקשה: כיצד לא חוששים לברכה לבטלה של הש"ץ, והרי במניינים רבים אין עשרה המכוונים לברכת הש"ץ?
ונראה לתרץ, שאם הציבור שותק כל החזרה, ועונה אמן לברכת הש"ץ, אף אם לא כוונו בכל ברכותיו, יצאו יד"ח חזרת הש"ץ, ואין ברכותיו ברכות לבטלה עפ"י פסק החיי אדם והמ"ב.
י. ולכן יש לכתחילה לקיים חזרת הש"ץ בכל המקומות, ופוק חזי מאי עמא דבר.
יא. במקומות בהם מדברים ושחים בשעה חזרת הש"ץ, ומבזים את התפילה, ולא ניתן למנוע זאת, עדיף שיאמר הש"ץ את תפילת הלחש כולה בקול רם, והציבור יאמר עמו בלחש, כתקנת הרמב"ם בשעתו (בציבור שהיה מדבר בשעת החזרה), ולא לקיים חזרה מקוצרת.
אך לכתחילה יש לחנך את הציבור לשתוק בשעת החזרה ולענות אמן לברכות הש"ץ, ובכך מקיימים את התפילה כתקנת חז"ל, ופוק חזי מאי עמא דבר. כנלענ"ד וד' יצילנו משגיאות.
♦ ♦ ♦