תגובת הרב יעקב רבי
שלום רב.
חושבני שבמאמרי לא הובנו כמה דברים, וראשון להם הוא שלא חשבתי לומר שאין עניין בידיעת התורה, ושצורת הלימוד לא אמורה להביא אותנו לידי ידיעה בתורה. כל מה שכתבתי הוא שאין גדר כזה במצוות תלמוד תורה של מצוות ידיעת התורה. ולדוגמא, במצוות כתיבת ספר תורה הרי המצווה נשלמת בכתיבת כל הספר תורה, וכל עוד הספר תורה לא הושלם, המצווה לא התקיימה. אמנם, וודאי שאף בשעת הכתיבה יש קיום של המצווה, אבל אין השלמת המצווה אלא בסיום כתיבת הספר כולו. אולם, לגבי עניין זה של ידיעת התורה אין זה נכון לענ"ד לומר שיש חיוב לדעת את כל התורה, ושכל עוד לא נשלמה הידיעה לא נשלמה המצווה הזו של ידיעת התורה[1], אלא המצווה היא עצם הלימוד. אמנם, זה וודאי שהלימוד עיקר מטרתו הוא להביא לידי ידיעה, וכלשון הפסוק "ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם" שהלימוד אמור להביא לידי מעשה, וזה ודאי יכול להתקיים רק בלימוד המביא לידי ידיעה. רק שהמצווה עצמה היא בעצם הלימוד ולא בהשלמת הידיעה, זה הנלענ"ד.
ועכשיו אעיר את מה שיש לי בנוגע להערות על עצם המאמר.
א. מה שהביא מהר"ן בנדרים (ח ע"א), אדרבה מסוגיא זו נראה כמו שכתבתי, דהרי כל הראשונים שם פירשו את הסוגיא שם דלא כהר"ן. דמבואר שם: "אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו - נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה! מאי קמ"ל? דאפי' זרוזי בעלמא, היינו דרב גידל קמייתא! הא קמ"ל, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה". והמפרש (הנדפס על שם רש"י) כתב וז"ל: "והלא מושבע ועומד מהר סיני - דכתיב 'ושננתם' (דברים ו, ז) דצריך אדם לשנות בתורה, לישנא אחרינא והלא מושבע ועומד מהר סיני דכתיב 'לא ימוש ספר התורה הזה' וגו'. כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית - דכיון דקרא ק"ש קיים לא ימוש, דא"ר שמעון בן יוחי במסכת מנחות (צט ע"ב) כל הקורא קרית שמע שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש, וכיון דאי בעי פטר נפשיה מ'ושננתם' בקרית שמע דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבועה דהר סיני, משום הכי כי אמר אשנה פרק זה (אף על גב) דלא הוי מושבע בהכי דכבר פטר נפשיה ואהכי חל עליה שבועה", עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בשם רבינו יונה: "כיון דרשות הוא לפטור עצמו בק"ש שחרית וערבית". וכ"כ הרא"ש: "הא קמ"ל כיון דבעי פטר נפשיה כו' משום הכי חיילא שבועה עליה. דלא הוי חובה אלא רשות". וכ"כ המאירי: "היתה המצוה ענין שאיפשר להתקיים המצוה במעט ונשבע שיעשה ממנה הרבה, כגון תלמוד תורה שאם רצה פטר עצמו בק"ש שחרית וערבית, וכמו שאמרו במסכת מנחות כל הקורא את שמע שחרית וערבית קיים מצות 'והגית בו יומם ולילה', והוא נשבע שיוסיף בה" וכו', עכ"ל. וכ"כ הרשב"ץ (ח"א ס"ס ק): "הא דאמר רב גידל וכו' ופרישנא התם דכיון דמצי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, וכדאיתא בפרק שתי הלחם (מנחות צט ע"ב), לאו מושבע ועומד הוא וכו'. משום דלמאן דאמר דמצי פטר נפשיה בקריאת שמע, אם שונה פרק או מסכתא רשות גמורה היא, דומה לנותן שתי פרוטות לעני ואינו צריך אלא פרוטה אחת, דבפרוטה אחת הוי מושבע כדאמרינן בפרק ג' דשבועות (כה ע"א) ובשניה לא הוי מושבע כלל", עכ"ל. וראה גם בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תט"ז) שהכריע כשיטת אלו הראשונים. ובספר ערוך השולחן (יו"ד סי' רמו סע' ז). וראה גם במאמרי הראי"ה (ח"א עמ' 198).
וא"כ אדרבה מהסוגיא שם חזינן דלא כדבריו, דרוב ככל הראשונים נקטו באמת שאין מצד החיוב של ושננתם יותר מהחיוב של ק"ש שחרית וערבית, דאל"כ וודאי היו כותבים ומפרשים כהר"ן.
ואפילו הריטב"א שם, שפירש דלא ככל הראשונים הנ"ל (בפירושו לרמב"ן נדרים, ב ע"א בדפי הרי"ף), כתב על דברי הגמרא הללו וז"ל: "פירוש הא דאמרינן דאיבעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ונפיק מחובת 'והגית בו יומם ולילה', היינו בדלא איפשר ליה טפי, שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו, הא לאו הכי לא מיפטר כדאיתא במנחות".
הרי שמצד הגמ' במנחות (ר' ישמעאל) הבין את דברי הגמ' שלא כפשוטם. אבל לא מצד מה שאמרו חז"ל בקידושין על "ושננתם".
ב. ומה שהביא מדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה יא), שכתב: "והמצוה הי"א היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזה הוא שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו (שם) ושננתם לבניך" וטען שלא כתב הרמב"ם מצוות עשה לדבר או להגות בדברי תורה וכו' ומזה דייק שהמצווה היא ידיעת התורה. אולם, יש להעיר על זה דזיל בתר איפכא, שהרי גם לא כתב הרמב"ם מצוות לדעת את חכמת התורה וכדו' הרי שאין מצווה בעצם הידיעה. וזה חוזר למה שכתבתי בראשית הדברים, שמעולם לא טענתי שצורת הלימוד לא אמורה להביא לידי ידיעה, ואדרבה בזה אני לגמרי סובר שעיקר לימוד התורה אמור להביא לידי ידיעה ולידי עשייה. וא"כ מובן מה שכתב הרמב"ם שהמצווה היא ללמוד חכמת התורה וללמדה, שהמצווה היא עצם הלימוד של "חכמת התורה". ומה שכתב: "ובעצם כן הוא פשוטו של מקרא כי עיקר השם 'לימוד' אינו ענין של אמירה ועסק אלא הוא כמו להבדיל לימוד שאר חכמות שהיינו שילמדנה שידע אותה, ופשוט הוא, וכמו כשנאמר ולמדתם אותם את בניכם דאין הכונה שיאמרנה לבניו אלא שילמדנו שידע אותה. כמו כן המצוה ללמוד בעצמו הוא שידע אותו, וכן שאר הפסוקים שהביא הרמב"ם 'ולמדתם ועשיתם' היינו שילמדנה וידע אותה שיוכל לעשותה, 'למען ילמדון' ליראה אותי כל הימים ג"כ כנ"ל שילמדנה וידע אותה שיוכל ליראה את השם". מסכים אני עם זה לגמרי.
ג. מה שהביא מדברי האגר"מ ראיה למצוות ידיעת התורה מאיסור שכחת התורה. לענ"ד נראה שאינה ראיה כלל, וכפי שכתב על זה בעל השו"ע הרב שאיסור השכחה מתייחס רק לדברים שכבר למד ולא לדברים שלא למד עדיין. ולדין זה באמת ניתן להביא ראיה ממה שאמרו "ושננתם שיהיו ד"ת מחודדין בפיך", שצורת הלימוד אמורה להיות באופן שדברי התורה יהיו מחודדים ושמורים בלבנו, אבל לא לגדר של המצווה לדעת את כל התורה, דזה אינו מצווה. ובגדר האיסור של שכחת התורה הרי מבואר בדברי המאירי ורבינו יונה שהאיסור הוא מצד החשש של שגגת הוראה. וא"כ אין לזה קשר לעצם המצווה של ידיעת התורה, אלא שבדבר שכבר יודע אם ישאלוהו יש יותר חשש שיבוא להורות ולכן הזהירו שלא ישכח. משא"כ בדברים שעדיין לא למד, לא יבוא כלל להורות בהם.
ולתועלת העניין אביא את דבריהם. רבינו יונה כתב (בפירושו על אבות ג ח): "רבי דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר [דברים ד' ט'] רק השמר לך וגו' - אשר לא נתן בלבבו לאמר כי השכחה מצויה בבני אדם והיה לו לחזור ההלכה הרבה פעמים ולחשוב בה כל היום וכל הלילה עד שלא תוכל לסור מלבו ולא עשה הרי זה מתחייב בנפשו כי יבא להורות על פי הזכרתו ויאמר כך אמר לי רבי ויאסר המותר ויתיר האסור ונמצאת תקלה באה על ידו. ונקרא פושע מפני ששגגת תלמוד עולה זדון". ובמאירי בפירושו למס' אבות (פרק ד משנה יב) כתב : "רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון הזהירו שתהא משנתו סדורה בפיו עד שיהיו דברי תורה מצויים בידו מזומנים להוראה שאל"כ פעמים שישאלוהו בדבר נחוץ ויורה בו שלא כהוגן ונמצא מכשילו ואין לו טענה בשגגה דשגגת תלמוד עולה זדון שהרי כל שלבו ודעתו להוראה יש לו להתעמל בו עד שיהא סדור בפיו וכן אמרו ז"ל מנחות צ"ט ב' דרך הערה כל השוכח דבר מתלמודו עובר בלאו שנאמר השמר לך פן תשכח את הדברים כו' וסוף הכונה שאם לא מצא עצמו מזומן לכך לבל ימהר להוציא דבר מפיו עד יחקור ויבדוק יפה יפה וכן בעת למודו לא יזוז עד שיעלה באור משנתו כהוגן עד שלא תביאהו עצלותו לשגגת הוראה"[2].
אולם, באמת גם עצם ההגדרה של איסור שכחה, שצורת הלימוד אמורה להיות באופן שלא ישכח את לימודו לעולם, שמזה מביא ראיה על מצוות ידיעת התורה, אינו מוסכם אצל כל הראשונים. דיש הסוברים ד'מסירם מלבו' הוא רק באופן שמפנה לבו מדברי תורה, כלומר שמפסיק ללמוד לגמרי. ולא רק באופן שלא חזר מספיק על לימודו, שבאופן זה אינו נחשב כ'מסירם מלבו'.
וכן מבואר בסמ"ג (לאוין סימן יג) שכתב: "הפורש מן התורה אפילו זקן מופלג עובר בלא תעשה שנא' (דברים ד, ט) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך ותנן במסכת אבות (פ"ג מ"י) כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב עד שישב ויסירם מלבו, ובפרק שתי הלחם (מנחות צט, ב) אמרינן שעובר בשני לאוין שהרי כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה". וכן ביראים (סימן שנט [דפוס ישן - כח]) כתב: "הא אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו פי' שמפנה לבו לבטלה". וכן בסמ"ק (מצוה טו) כתב: ,שלא לפרוש מן התורה דכתיב (דברי' ד') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ביושב ומסיר מלבו הכתוב מדבר) וגם אמרו חכמים (כתובות דף ה' ויומא י"ט ול"ח) השח שיחת חוליןב) עובר בעשה. שנאמר, ודברת בם ולא בדברים אחרים. וגם בלאו דפן יסורו מלבבך כל ימי חייך". ולשיטתם נראה שפירשו שתקפה עליו משנתו היינו מחמת חולשת זכרונו, כלומר מעצם השכחה הטבעית של האדם, שאין זה בכלל החיוב של המשכח דבר אחר מתלמודו. וא"כ לשיטת זו ודאי שאין ראיה למצוות ידיעת התורה מאיסור השכחה.
ד. והנה עוד העיר כבודו באות ג': "ולפ"ז אם גמר ללמוד כל התורה ויודע אותו הרי קיים המצוה ולכאורה ליכא עוד מצוה, וזהו ששאל בן דמא בן אחותו של ר"י את ר"י כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמוד חכמת יונית, ואמר לו שעדיין יש מצות והגית בו יומם ולילה ולא ימוש סה"ת מפיך, דהיינו דמדברי קבלה ילפי' דחוץ מעיקר המצוה דתלמוד תורה דהוא שילמוד את כל התורה עד שידע אותה יש עוד מצוה של והגית שיהא עסקו בתורה בכל זמן, ומכאן המקור למה שנקרא בפי העולם מצות לימוד התורה". ובהמשך כתב "והנה מצד מצות והגית יש מדריגות בקיומו דיש והגית של יומם ולילה ממש כדעת ר"י, ויש והגית של קביעות עיתים כדעת ר"א, ויש והגית של קר"ש שחו"ע כדעת ר"י בשם ר"ש, ונפסק הדין דהוא כל אחד כפי יכולתו. אמנם מצד מצות ידיעת התורה הי' אפשר לחשוב דהוא חיוב גמור וכמו כל מצוות עשה שחייב לעשותו מיד עד שיגמרנו, וע"ז בא ההיתר של ואספת דגניך הנאמר בברכות ל"ה: דיכול לעסוק בפרנסתו וגם להעשיר וכן שאר מצוות שא"א להיעשות ע"י אחרים דוחין אותו, ומזה נובע כל הכללים שקבע לנו בעל השו"ע הרב ושאר חילוקים שעשה בין ב' מצוות אלו, ועי' גם בספר ברכת שמואל סוף קידושין".
ולענ"ד הדברים כאן מבולבלים ולא מבוררים בסוגיא עצמה. שהרי בסוגיא שם של מנחות כל אלו הדרגות שמביא במצוות והגית לא מובאים כדרגות שונות במצווה אלא כמחלוקת תנאים בהגדרת מצוות תלמוד תורה דנחלקו בזה לכאורה רשב"י ור' ישמעאל. דשיטת רשב"י היא שהחיוב בלימוד התורה מתקיים אף ע"י לימוד קצר בערב ובבוקר, משא"כ לר' ישמעל המצוה היא ללמוד בכל רגע פנוי. והוא במנחות (דף צט עמוד ב) לגבי מה דשנינו בדין לחם התמיד שלדעת חכמים דין זה הוא כפשוטו שיהיה בכל עת לחם לפניו יתברך על השולחן אשר בהיכל. ואילו ר' יוסי אומר: אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין, אף היא היתה תמיד. ואמרו ע"ז בגמ': "תניא, רבי יוסי אומר: אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית - אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד? שלא ילין שלחן בלא לחם. א"ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ". והרי שלמדנו שבק"ש שחרית וערבית יוצא אדם ידי חובתו במצוות תלמוד תורה לדעת רשב"י וכן ר' יוסי וכדברי ר' אמי.
אולם, ר' ישמעאל החמיר במצווה זו שמובא בזה"ל: "שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית". והיינו שלשיטת ר' ישמעאל אין היתר להתבטל מלימוד התורה כל היום וכל הלילה. ודבריו אינם בדרך הערה לבן דמה ששאל אותו, אלא כך הוא סבר מבחינה הלכתית. שכן מבואר במס' ברכות (לה ע"ב): "תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל". כלומר שר' ישמעאל מבין שאין מקרא זה של לא ימוש מלמד על חיוב הלימוד פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב אלא על חיוב מתמיד וע"כ שואל 'יכול דברים ככתבן' ומסיק שצריך להנהיג בהן 'מנהג דרך ארץ'.
ובגמ' (מנחות שם) הביאו עוד את דברי ר' שמואל בר נחמני שהבין את הפסוק שנאמר ליהושע כברכה ולא כציווי כלל "ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".
והיינו שחז"ל למדו מהפסוק שנאמר לגבי יהושע בן נון את מצות לימוד התורה ביחס לכל איש מישראל. ורק ר' שמואל בר נחמני אמר בשם ר' יונתן שפסוק זה גם כלפי יהושע לא נאמר לחובה או מצוה אלא רק לברכה. אבל זה היה ברור לחז"ל, שמפסוק זה ניתן ללמוד לכל ישראל אם הוא נאמר לחובה. וכך הבינו רשב"י ור' ישמעאל.
מ"מ, זה מפורש שם שאין הגדרות שונות בקיום המצווה, אלא שכל תנא סובר גדר אחר במצווה. ולהלכה פסקו רוב ככל הראשונים כשיטת רשב"י ור' יוסי, שמצוות והגית מתקיימת על ידי לימוד ק"ש שחרית וערבית, או בלשון הרמב"ם "חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה" שהמצווה היא בקביעת עתים, ולא חיוב תמידי.
ה. והנה, לדבריו מצוות תלמוד תורה הוא הידיעה, ומכיון שהמצווה הזו היא נמשכת ולוקחת הרבה שנים, הגדירו לנו מתי אנו מחויבים ללמוד לקיום מצוות הידיעה. אולם דבריו תמוהים ביותר, שהרי למסקנה המצווה מתקיימת אף בקריאת שמע שחרית וערבית, ואיך אפשר לומר שהמצווה היא הידיעה, וצמצמו את עיקר חיוב הזמן לעסק המצווה הזו לזמן קצר כ"כ. ואפילו אם יקרא רק פרשיות אלו של ק"ש יצא ידי חובת המצווה, ודבריו צע"ג.
ו. ולסיכום כל החלק הזה אכתוב מה שנלענ"ד בכללות מצוות תלמוד תורה. בתורה מבואר שצריך ללמוד ולשמור ולעשות ומזה למדים את החיוב של מצוות תלמוד תורה, שבעיקרה הוא לדעת את התורה, וודאי בחלקים הנוגעים למעשה. ויש גם חיוב ללמד תורה לבנים ותלמידים הנלמד מהפסוק של "ושננתם". אולם המצווה מתקיימת בעצם הלימוד ואף בקריאת שמע שחרית וערבית יוצאים ידי חיוב קיום המצוה של תלמוד תורה. ומלבד זה יש איסור לשכוח אפילו דבר אחד מתלמודו. שזה קאי על מה שכבר למד ויש בזה הוראה על צורת הלימוד לפי חלק מהראשונים שילמד באופן שלא יבא לידי שכחה כלל. ולחלק מהראשונים יש בזה הוראה שלא לפרוש מן התורה. וידיעת התורה אינה הגדרה במצווה אלא מטרת המצווה באופן כללי, שאין בה ציווי מיוחד בכללות המצווה של תלמוד תורה, ורק יש בה זירוז לצורת הלימוד.
ז. בנוגע להערות ביחס למצוות לימוד התורה לבנים, שהעיר בזה טובא ולדעתי ברוב דבריו פלפל בעומק פלפולו ורוב גאונותו דברים היוצאים מפשט הדברים, ואעיר בחלק מהדברים. הנה, מש"כ על מה שחילקתי במצוות תלמוד תורה בין ידיעת המקרא לידיעת המשנה והתלמוד, שטענתי שידיעת המקרא מחויבת יותר מידיעת המשנה והתלמוד. וזה כמובן מעצם הדבר שמצינו חילוק לחומרא ביחס ללימוד המקרא לבן, שזה האב חייב כפי המבואר בגמ' ללמד לבנו, ושאר הלימודים אינו חייב בפשיטות ללמד לבנו [וזה גם אם הבן עצמו חייב ללמוד את שאר הדברים בתורה]. שלדעתו "אין זה נכון כי אותו חיוב יש בשאר התורה כמו במקרא ואין חיוב במקרא יותר משאר התורה ובשניהם החיוב הוא ללמוד ולידע כפי כחו, ועל האב יש חיוב ללמדו כל המקרא ולא יותר אבל הבן עצמו כשיתבגר אין חילוק ביניהם". הרי דבריו תמוהים ביותר, שהרי מפורש שיש חילוק בין מקרא למשנה ותלמוד, וברור לכל בר דעת שהטעם לחילוק זה המבואר בגמ' אינו לחינם. וברור מזה שחיוב לימוד המקרא וידיעתו הוא יותר מלימוד המשנה והתלמוד לפחות מצד הבסיס של הלימוד. שהרי המקרא הוא יסוד הכל ומי שיודע המקרא יודע את יסודות האמונה ויסודות כל המצוות, וודאי שהוא השורש והפינה לכל קיום המצוות ולכל ההסתעפות של התורה שבע"פ. ולכן זה ברור שהחיוב על האב בלימוד המקרא לבנו גדול יותר מחיובו על לימודו שאר התורה. וכמו"כ, על כל אדם החיוב לדעת את המקרא הוא קודם לידיעת שאר חלקי התורה. אמנם, זה וודאי נכון שברור מסברה שצריך ללמוד גם את שאר חלקי התורה כדי לידע את המעשה אשר יעשה האדם ויחיה. אבל, כפי שראינו, האדם אשר נאנס ולא הספיק או יכול היה ללמוד את שאר חלקי התורה, לא ביטל את מצוות הלימוד אם קרא בכל יום קריאת שמע בבוקר ובערב. שבזה יצא יד"ח מצוות לימוד התורה אף שבאמת הוא נשאר בור ולא ידע איך לקיים את המצוות כלל, אם לא כפי אשר ראה בבית אבותיו.
ח. מה שהכריח כפירוש הלח"מ בדעת הרמב"ם, שחיוב הלימוד לבנו הוא אף שאר החלקים בתורה ולימוד המקרא רק נתייחד לעניין חיוב הלימוד לבנו אף בשכר. הרי גם אם נקבל כן בדעת הרמב"ם, יש להעיר על זה שחידוש זה של הרמב"ם שחיוב לימוד המקרא לבנו הוא אף בשכר, אינו מוסכם על כל הראשונים. וראה על זה באריכות בחידושי הגר"י פערלא (ספר המצוות לרס"ג מצווה יד טו) שהביא שכמה ראשונים לא סברו כן, וגם שדברי הרמב"ם האלו אינם מ"דין מסורת התורה דשבכתב מותר ללמד בשכר" וכו' כמו שכתב כבו' אלא הוא דין דרבנן, ראה דבריו באריכות. ולענ"ד גם דיוקו של הלח"מ אינו מוכרח (אם כי אני יודע שדבריי בזה אינם מקובלים בעולם הישיבות מצד צורת הלימוד). והוא שלדעתי הדקדוק הזה בדברי הרמב"ם אינו נכון, מצד שאם נכון הוא שלדעת הרמב"ם יש חיוב על האב ללמד את בנו את כל התורה היה כותב כן בפירוש ולא היה משאיר לנו להבין דין זה מתוך דיוק בדבריו. וכידוע, הרמב"ם כתב ספרו לא רק לתלמידי חכמים. ומה שחזר הרמב"ם על דין חיוב הלימוד בשכר אפשר לומר בפשיטות שבאמת חזר הרמב"ם על עצמו. ולא חידש בזה דין נוסף, וכפי שבאמת הבין הכס"מ. וראה גם בספר העמק שאלה למרנא הנצי"ב (שאילתא יט אות ז) שכתב ג"כ שאין לדקדק מדברי הרמב"ם הללו "הא בחנם מחייב אפילו משנה וגמ' אלא קמ"ל דאפילו בשכר חייב" וכדכתיבנא.
ט. ומה שדקדק בלשון הרמב"ם, שכתב: "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה", והנה ודאי דקאי על תורה שבע"פ דהרי קאי בדבר המביא לידי מעשה דהוא פירושה של תורה, ועוד דבהדיא אמר 'תלמוד' וכשנ"ת. לענ"ד אין זו ראיה, דמש"כ הרמב"ם שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה הרי שזה לשון חז"ל ולא נתכוין בהכרח לתלמוד במובן של "עיון". ומה שהקשה דמה שייך במקרא לימוד המביא לידי מעשה, זה אינו קשה, דוודאי כל לימוד אף במקרא מביא לידי מעשה, אם בעקיפין אם במישרין. שע"י למידת המקרא יבוא לקיום המצוות מצד הזירוז שיעירהו המקרא לקיום ושמירת כל המצוות. אמנם, בזה צדקו דבריו וטעיתי אני בדבריי, שוודאי צריך ללמוד פסקי הלכה שידע על ידי זה לבוא לידי מעשה, אבל מ"מ מצד עצם המצווה של הידיעה כהשלמת המצווה זה אולי מתקיים בלימוד המקרא אבל לא בלימוד המשנה. וזה מצד מה שאנו רואים שהתורה מנחה אותנו על החשיבות היתירה של ידיעת המקרא מצד מה שציוותה על זה ביותר [אמנם, לדעתי אף מצד מצוות לימוד המקרא לבנו וגם לדעת הרמ"ה שהביא הטור שחייב ללמד את בנו גם את שאר חלקי התורה נלענ"ד שאין ראיה לחיוב זה של ידיעת כל התורה או אף ידיעת המקרא, וכפי שרמזתי לזה במאמרי, במה שכתבתי דבאמת גם לפי פסק השו"ע, שפסק שיש חיוב ללמד את בנו גם משנה וגמרא הלכות ואגדות "היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר, חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. ואינו חייב ללמדו, בשכר, משנה וגמרא. והני מילי דלא אפשר, דדחיקא ליה שעתא, אבל אם אפשר ליה, מצוה לאגמוריה משנה וגמרא, הלכות ואגדות". נראה דעדיין אין ללמוד מזה לחיוב מצוות ידיעת התורה, שיש לומר דוודאי על האב יש חיוב ללמד את בנו כמה שיותר, כדי שיגדל להיות עובד ה' ומקיים מצוותיו, וככל שהאדם יודע יותר חלקים בתורה הרי הוא קרוב יותר למטרה זו, וכפי שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ה) "ולא עם הארץ חסיד". וודאי ככל שהאדם יודע יותר חלקים בתורה כן הוא יבין יותר את רצון ה' וכן יקל עליו יותר להתקרב לה' ולקיים מצוותיו. וגם התורה מצד עצמה מטהרת ומקדשת את האדם, וככל שיש באדם יותר תורה, כן הקדושה והטהרה שלו יותר גדולים. אולם, מ"מ אין זה מצד החיוב של ידיעת התורה אלא מצד החיוב שעל האב לחנך את בנו לתורה ומצוות, עד היכן שידו מגעת].
י. ומה שכתב בסוף דבריו לדקדק בדברי המאירי, ש"כתב וז"ל 'אין האב חייב בלמוד תורת הבן אלא תורה שבכתב עד שידע ענין המצות ויקיים אותם כראוי', ויש לדייק בדבריו דהרי לידע ענין המצוות שיוכל לקיים אותו כראוי אינו תורה שבכתב בלבד והרבה גופי תורה תלויין בתורה שבע"פ, וא"כ לכאו' מוכרח פי' חדש בהחילוק בין מצות האב למצות הבן דהאב מחויב ללמוד עם בנו חומש וגם פירושה דהיינו חלק גדול מתורה שבע"פ וכ"ז נכלל בתורה שבכתב כי הוא פירושה, והבן יוסף כרוחב דעתו היינו בתלמוד ועיון התורה. וא"כ יש לנו מקור לדברי השו"ע הרב דהחיוב של האב הוא בכל התורה ואח"כ נשאר רק לעיין בהם והוא תלמוד". לענ"ד חידוש זה תמוה ביותר, וודאי שעניין המצוות שכתב המאירי לא כיוון לידיעת כל המצוות לפרטי רבים עד להלכה אלא הכוונה לידיעה כללית של המצוות המתקבלת גם בלימוד המקרא לבד, ופשוט. וחידושו בזה מופקע לגמרי.
יא. אולם, באמת בעיוני שוב בדברי הרמב"ם בעקבות הערותיו ראיתי שבאמת טעיתי, ובאמת מדברי הרמב"ם באופן כללי נראה שהוא לא חילק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, דהרי אם היה סובר דרק מקרא חייב האב ללמד את בנו היה כותב כן בפירוש. ומדלא כתב כן בפירוש נראה דלא חילק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ והכל האב חייב ללמד את בנו. ולכאורה זה תמוה, שהרי בגמ' מפורש דהאב חייב ללמד את בנו רק מקרא. אולם עכשיו ראיתי שבשאילתות יש גירסא אחרת בגמ' (שאילתא קמב) שכתב שם שהאב חייב ללמד בנו כזבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא משנה הלכות ואגדות. וראה בנצי"ב שם (אות י) שכתב דדעתו היא כדעת הרמ"ה שכן היא גירסתו (אמנם לא גרס תלמוד, וראה שם בנצי"ב דזה לא בכלל החיוב שעל האב) וא"כ אפשר שהרמב"ם סבר בזה כהשאילתות, אף שברי"ף לא גרס כן. וא"כ לפי"ז, הרי ששיטת הרמב"ם, השאילתות והרמ"ה היא שהחיוב הוא לא רק תורה שבכתב, וכדע' הלח"מ. ועוד ראיתי עכשיו ספר שלם בשם שערי ציון (אשר יצא לאור בביולגוריא בשנת תרע"א, מאת ר' בן ציון שטרנפל אבד"ק בילסק) שעניינו הוא לבאר את חיוב מצוות "ולמדתם את בניכם" ושם האריך הרבה להוכיח דהאב חייב ללמד את בנו גם שאר חלקי התורה ולא רק תורה שבכתב. ואם כי על הרבה מראיותיו יש מקום לדון מ"מ בעיקר דבריו נראה לי כעת שצדקו. ולכן מתנצל אני בזה על מהירותי ופזיזותי להחליט ע"פ לשונות הגמ' והראשונים בפשיטות בסוגיא זו ולא עיינתי בה מספיק. וייש"כ על ההערתו בדבר זה. אולם מ"מ נראה שאעפ"כ אין להביא ראיה מחיוב זה שעל האב ללמד בנו תורה [וכן החיוב המבואר בדברי רש"י והמאירי על האדם ללמוד בעצמו לאחר שהפסיק אביו ללמדו] על חיוב ידיעת התורה. דעדיין הסברה הפשוטה בזה היא שבאמת האדם חייב ללמוד מלבד תורה שבכתב אף חלקי התורה הנוגעים למעשה ואף בעקיפין, אבל אין זה בגדר חיוב ידיעה אלא חיוב ידיעה ע"מ לעשות, וע"ז ניתן להמליץ את מאמר חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להבטל ממנה", שהחיוב על האדם הוא ללמוד מה שיוכל כדי לדעת את רצון ה', אבל אין זה מצד גדר חיוב של ידיעת כל התורה שרק בהשלמת הידיעה יקיים המצווה, אלא בגדר חובת תלמוד תורה שילמוד ע"מ לעשות ולקיים. אולם אין בזה חיוב מוגדר וברור[3]. ואקווה שדבריי יובנו בזה.
יב. וההערה אחרונה על מה שכתב בהערה בסוף דבריו, שבא לדון עמי על צורת לימודי שלדעתו אין זו דרכה של תורה לבטל בהינף יד את דברי רבותינו מצוקי ארץ, ולשיטתו עלי לעמול לקיים את דבריהם ולא להרחיק את דבריהם כשאינם נראים. ועל זה אעמודה אף אני, ואען ואומר שאם על זה זעף לבו עלי הרי שבזה דבריו חמורים עלי בכפל כפלים. וכי כך היא דרכה של תורה, כאשר מצד הסברא ומצד בירור הסוגיא אין נראים דברי האחרונים אפילו אם גבהם כגובה ארזים, וכי יש משוא פנים בתורה שנקראה אמת. וודאי שצריך לדון כתלמיד הדן לפני רבו, אבל וודאי שאין זה נוגע במאומה לעצם בירור הסוגיא. שהבירור צריך להיות לאמיתו. וידוע מאמר החכם שהאמת אהובה מכל. וכל בירור הסוגיא בעניין זה, שלא מצאנו לו מקור מפורש בדברי הראשונים. וגם כפי שכתב שמבין ריסי עיני ניכר שתמוה לי לומר שיש הגדרה קשה עד כדי כך לקיום המצווה, ובאמת צדק בזה, שמסיבה זו ניסיתי לברר מה שורש דין זה, ובאמת ראיתי שהוא חידוש שאינו מוכרח, לפחות לענ"ד. ובנוגע למה שקצף על מה שטענתי שהמימרא של ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך הוא אגדה ולא הלכה. הנה כבר הארכתי ששאר הראשונים חלקו על פירוש הר"ן, ובנוגע לדברי הרמב"ם באמת צדקו דבריו, שנראה מדבריו בספר המצוות שהוא הלכה. אולם מה שהניאני לומר שהוא אגדה כפי שכתבתי הוא מצד מה שהרי"ף הרא"ש וכן הטור והשו"ע לא הביאו מימרא זו בפסקיהם, וכן הרמב"ם עצמו במשנה תורה לא הביא מימרא זו, כך שאין זה מופרך לומר שהוא אגדה, ובפרט שמימרא זו נמצאית בגמ' בין שתי אגדות. וגם לשונה נושא אופי אגדתי לפחות לפי כלי ההבחנה שה' חנני. כך שאיני רואה בזה עדיין דבר מופרך לגמרי.
ולסיום גם אני אשא עיני אל היושב בשמים שיתן לנו את הדעת והחכמה ללמוד את תורתו באופן הנכון ביותר ושנזכה לקיים את כל רצונו באמת.
♦