תגובת הרב נתן שפירא
לכבוד הרב יעקב רבי שליט"א
אחדשה"ט
א. קודם כל אודה לו על התגובה היפה שכתבת לתגובתי, ואען שאם כי אמנם לא אהבתי את גישתך להסוגיא והתרגזתי קצת, עכ"ז ראיתי שאתה מחפש את האמת וזהו מידה יפה בתורה, ותשואות חן לו ע"ז, ואת והב בסופה.
לא אכנס לשינויי דרכי הלימוד כי פשוט שאין כאן המסגרת לזה, ולכן רוב טענותיו מאות ז' והלאה בענין מצות האב על בנו נכנס בגדר זה, ורק אעיר שבסוגיא זו לא התוכחתי עם כבודו אלא עם הערוך השלחן בהתקפותיו על השו"ע הרב ובאתי להצדיק את הרב בזה. גם אודה למר על המראי מקומות שכתב בענין זה.
ומה שהתוכחנו אם יש חיוב מיוחד של לימוד המקרא יותר משאר חלקי התורה שומע אני את סברתו (מש"כ באות ז'), אם כי לא אחזור בי, ורק אעיר שגם לפי גישתך בזה אפשר לדחות ההוכחה, דהרי י"ל דהחיוב להאב במקרא הוא משום דהוא הבסיס ומכין הוא את הילד ללימוד שאר חלקי התורה, אבל כשהאדם לומד לעצמו ולא יספיק את כל התורה אין סיבה לחייבו בכל המקרא יותר מכל המשנה.
ומה שכתב באות י' בנוגע להמאירי מודה אני שדברי מחודשין הם וכן עוד דברים שכתבתי בחלק זה וכתבתים כהצעת דברים וכדי להוסיף לקח ופלפול בתורה, אבל הדיוק שכתבתי הוא לדעתי חזק מאד ולא הבנתי דחייתו, שהרי במאירי כתב 'ויקיים אותם כראוי' ואם ילמד רק תורה שבכתב רחוק הוא מאד מדבר זה, דהרי איך ידע שפרי עץ הדר הוא אתרוג, ואיך ידע צורת טוטפות מהו, ואיך ידע ל"ט מלאכות, ואיך ידע איך עושין סוכה, הכל הוא רק מתורה שבע"פ דהיינו משנה. אמנם שוב חשבתי דיש לפרש דבריו דתכלית החיוב ללמד לבנו תורה שבכתב הוא שידע ענין המצוות ואז כשיתגדל ירחיב ידיעתו בהם ויוכל לקיימם כראוי, וז"ל שחייב בלימוד הבן תורה שבכתב כולה שידע ענין המצוות – ועי"ז כשיתגדל יוסיף בידיעתם – ויקיים אותם כראוי, ואם כי קצת דחוק הוא יותר מיושב הוא מן הדברים אשר כתבתי בהמאמר.
ומש"כ באות י"ב גם אני מודה שהאמת אהובה אבל לדעתי חקירת האמת מתחיל עם ביטול והכנעה לרבותינו, כי ודאי שלהם הי' הסייעתא דשמיא להעמיד הלכה על תילה יותר ממה שיש לנו ומחויבים אנו להכניע דעתינו ולעמול כדי לקיים דבריהם, ורק כשאין דרך מצוא לעניות דעתינו אפשר לחלוק עליהם. ועיקר טענתי הי' על שלא דן בכלל בעיקר הדין ולהביא ראיות לכאן ולכאן אלא רק ביטל ראיותיהם וזה הי' מספיק לו לחלוק עליהן לדינא ובאמת אין זה מורה לנו לענין דינא כלום. ולענין המימרא דושננתם אף אם נקבל תשובתו על הר"ן בנוגע להדין שלו (ואדבר ע"ז בהמשך בל"נ), מ"מ רואין שלדעת הר"ן מימרא זו אינו בגדר אגדה דהרי הקשה מזה לענין דינא.
ב. ועכשיו אדבר על החלק העיקרי מש"כ מההתחלה עד אות ו.
ואקדים גם אני כי שרש הויכוח בינינו הוא בהבנת המצוה הזאת הנקראת ידיעת התורה וכמו שכתבתי במאמרי וכמו שחידד לי מר בתגובתו. כבודו למד וכן עמא דבר דיש מצוה וחיוב לדעת כל התורה כולה וכל שאינו יודע כולה לא קיים המצוה וכאילו אכל חצי כזית מצה, וע"ז התוכח שאין מצוה כזו. ואומר לו שבודאי צודק הוא לגמרי, כי איך יתכן מצוה כזו שכמעט אינו שייך לקיים, ורק לבעלי שכל גדולים שבדורות הקודמים. ואולי הוא כמו אהבת ה' שנצטרך לומר שהמצוה הוא לנסות להגיע לזה (ולא ברור לי שזהו המצוה שם), וגם הכא נאמר שצריך לנסות להגיע לזה וא"כ מי שיודע שלא יוכל יפטר, אתמהה (באמת יש כזה רמז בשו"ע הרב).
אלא עיקר מה שחידשתי הוא להוציא מלב זה ואולי לא באו הדברים מספיק ברורים במאמרי. ולדעתי ברור שמצות ידיעת התורה אין הידיעה עצם המצוה אלא המצוה הוא הלימוד, והידיעה הוא הגדר והיסוד של הלימוד (ולא רק ענין בעלמא כמו שמשמע מדבריך). ומשום דלימוד אין פירושו עסק ודיבור בדברי תורה אלא שיתלמד התורה וזהו הידיעה, וכמו שביארתי בפנים. וכשאין מטרה של ידיעה ליכא מצוה זו של לימוד התורה כי ענינו הוא שילמדנו שידע אותו. ולכן נקרא מצות תלמוד תורה בפי האחרונים בשם ידיעת התורה, כי זהו ענינו, ולאפוקי מהמצוה האחרת שהוא עסק התורה ודיבור בדברי תורה אפי' שלא לשם מטרת הוספת ידע (הנלמד מקרא דוהגית כמו שנתבאר בפנים, ובהמשך). ולדוגמא מי שלמד כל התורה בבטן אמו ולא שכחו, לפי המובן הפשוט יש לו את קיום המצוה כי הרי יודע הוא את התורה, ולפי פירושי הנ"ל לא קיים כלום כי לא למד התורה, אלא שפטור הוא ממצוה זו כי אין לו מה ללמוד.
וכיון שכן אינו רחוק בכלל לומר דבכל חלק וחלק מהתורה שלומד ויודע אותו יש בו קיום מצוה בפני עצמו, ואינו צריך לידע כל התורה כדי שיקיימנו. ועל כל חלק מהתורה מוטל המצוה מצד עצמו שילמדנו וידע אותו, וזהו כונת לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להפטר ממנו, כי מה שלא יספיק מחמת התנאי שבהמצוה ד'ואספת דגניך' אינו מוטל עליו לגמור (וכמדומני שבחידושי רבי ראובן על מס' נדרים דן בזה אם הוא בגדר אנוס או פטור), אבל כל שיש לו זמן חייב לקיים יותר מהמצוה. ואילו לא הי' חובת ידיעת התורה לא הי' שייך לומר דאינו ב"ח להפטר ממנו דהיינו מלהשתדל לגומרה, דהרי אינו מחויב בכלל ללמוד כולה ויכול להסתפק תמיד באותו פסוק וכגון קריאת שמע. ומצד שני אילו הי' המצוה כהמובן המקובל שצריך לדעת כולה הרי משנה זו תיובתי' דהרי לא עליך המלאכה לגמור, אלא ע"כ כפירושי הנ"ל.
ועכשיו אבא להערותיו:
ג. מה שהעיר באות א' יפה העיר, אם כי לדעתי אין ראי' מכמעט כל הראשונים. והוא משום דהבדל גדול יש בין מצות ושננתם למצות והגית וכמו שיתבאר עוד באות ה', דעל מצות ושננתם (שהוא המצוה דאורייתא של לימוד התורה כמשנ"ת) ליכא חיוב כלל ויכול לפטור עצמו ממנו לגמרי ע"י עשיית ואספת דגנך ולא צריך אפי' קר"ש שחרית וערבית, משא"כ מצד מצות והגית יש חיוב ללמוד כל יום ולילה לפחות קר"ש, ואפי' כשהוא טרוד ביותר. ולכן כתבו הראשונים שת"ת הוא רשות כי מה שיותר מקר"ש שחרית וערבית הנזכר בהסוגיא ליכא חיוב במקום שהוא עסוק בואספת דגניך ויכול לפטור עצמו ממנו. ולעולם כל הראשונים מודים להר"ן דיש מצוה מן התורה ללמוד יום ולילה כפי כחו מצד דין ושננתם אלא דס"ל דהנדר יכול לחול כי יש דרך לפטור עצמו ממנו. ומה שהרדב"ז חלק על הר"ן הוא רק על הדין שבנה הר"ן בהל' שבועה דע"ז חלקו כל הראשונים כיון דאין להם את ההכרח שהי' לו, אבל לא חלק על דינו של הר"ן במצות ושננתם. אמנם מהרשב"ץ בפשוטו מבואר שחולק ע"ז.
וביאור דעת הר"ן הוא שהרי אם יקיים נדרו וילמוד הפרק שנדר הרי בזמן לימודו אינו עסוק בואספת דגנך, וממילא הוא מחויב בלימוד זה גם מצד ושננתם, וא"כ איך יחול הנדר, ונמצא דהוי כמו גלגל החוזר. ושאר ראשונים ס"ל דכיון דמה שמחייב אותו שיפסיק מואספת הוא רק הנדר (שבנדרים ליכא היתר דעסוק בואספת וכן בשאר מצוות והוא היתר מיוחד במצות ת"ת) יכול הנדר לחול, והמחלוקת היא בהל' נדרים איך לדונו אם הוא נחשב בגדר כזה למושבע ועומד. וכמדומני שראיתי כן בא' האחרונים ולא זכור לי היכן. ולדברי הריטב"א אתיחס בהמשך.
ד. ומה שהעיר באות ג' על דברי הגר"מ: באמת הבאתי דבריו רק לסיוע אבל אני גם הסתפקתי בזה מחמת טענת מר, אבל העיקר מה שהבאתי את האג"מ הוא לחלק א' דמבואר בדבריו להדיא שלמד דעיקר מצות ת"ת מדאורייתא הוא ידיעת התורה וכהבנתי, ושהעסק בתורה שלא לשם ידיעה הוא רק מצוה מדברי קבלה.
אמנם בכל זאת נראה לי שטעה בהבנת דברי האג"מ, דמה שכתב בכונתו 'שצורת הלימוד אמורה להיות באופן שלא ישכח את לימודו' אינו נכון, וודאי דגם הוא לומד דהאיסור לשכוח הוא איסור בעלמא ואינו גדר בצורת הלימוד. ויתכן גם לדעתו דגדר האיסור הוא ע"י שמפנה לבו לבטלה וכלשון הראשונים שהבאת, אלא שראיתו הוא מזה עצמו שהתורה אסרה את השכחה מוכרח שהתורה רוצה בידיעתה, דאם ליכא ענין בהידיעה מה רע בהשכחה. ורבינו יונה והמאירי לכאו' למדו דלא כדבריו, והוא עצמו מתיחס להרבינו יונה ומדחהו וחולק עליו עיי"ש, ואיני מכניס ראשי בין הרים גדולים כי לא זו מטרתי כאן.
ה. מה שהעיר באות ד' וה' והסתבך בדברי ובהסוג' דמנחות, מוכרח אני להאריך קצת בביאור סוגיא זו. והוא שכמה אחרונים מקשים סתירה בין הסוג' דברכות ל"ה: והסוגיא דמנחות, דהרי בברכות ס"ל לרשב"י דאסור להפסיק כלל מלימוד התורה, ובמנחות כתב דיוצא בקר"ש שחו"ע (וכן ר"י כתב בברכות דיש פטור של ואספת, ובמנחות החמיר הרבה). ותי' בברכי יוסף ובשו"ע הרב דהסוג' דברכות מדברת מצד עיקר המצוה דת"ת הנלמד מקרא דושננתם דהיינו ידיעת התורה, ומצד מצוה זו אמר רשב"י דחייב ללמוד יום ולילה כפי כחו, ור"י חולק דיש היתר של ואספת דגנך. והסוג' דמנחות מיירי אחר שגמר כל התורה דליכא מצוה דושננתם, ועדיין מחויב בת"ת מצד לא ימיש שיעסוק תמיד בתורה, ונחלקו התנאים בגדר חיוב זו דלרשב"י חייב רק קר"ש שחו"ע, ור"י סובר דחייב יותר. ונמצא דלרשב"י בעצם כמעט אינו נוגע הפסק שפסק במנחות (אם לא במקום שהוא אנוס מטעמים אחרים אולי), אלא דלדידן נוגע הוא דכיון דהלכה כר"י בברכות שיש היתר של ואספת דגניך, וא"כ יתכן שיהי' כ"כ עסוק עד שיפטר לגמרי, ולכן יש חיוב מצד לא ימיש ללמוד לפחות קר"ש שחו"ע [ור"י עצמו דס"ל דלא ימיש פירושו תמיד ס"ל דגם בזה יש היתר של ואספת דגנך, ומשו"ה ס"ל להריטב"א דהגדר בזה הוא שיש כמה אופני קיום של לא ימיש].
ונמצא לדינא דיש ב' מצוות: א' דושננתם דהוא הנקראת ידיעת התורה ובזה חייב ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו אלא שיש ע"ז היתר של ואספת דגניך ובעוסק במלאכתו יכול ליפטור עצמו לגמרי. ב לא ימיש ווהגית, דמחייבו ללמוד כל יום פרק א' שחרית ופרק א' ערבית או קריאת שמע, וזהו בין כשעסוק הוא בואספת דגנך ובין כשהוא כבר למד ויודע את כל התורה (ובמאמר כתבתי דהרמב"ם נראה דס"ל דגם אחר שגמר כל התורה עדיין יש מצוה דאורייתא של ולא יסורו מלבבך, ואולי הראשונים שהביא מר באות ג' חולקים ע"ז, ופשטות הגמ' הוא דלא כהרמב"ם בזה).
ומה שהעיר דמהא דפסק ר"ש דיכול לצאת בקר"ש שחו"ע רואין דליכא מצוה בידיעה, אינו נכון לאור הדברים הנ"ל, דהרי הפטור דקר"ש הוא רק בלא ימיש ולא בושננתם ולעני"ז צריך לבא לההיתר דואספת דגניך כמשנ"ת. וכל דברי למדתי מתוך דברי הברכי יוסף והשו"ע הרב והברכת שמואל והאגר"מ, שציינתי במאמרי.
ו. ועל מה שכתבתי דיש מדריגות בקיום והגית, והעיר דהרי בהסוגיא מבואר דנחלקו תנאים ואמוראים בגדר מצות והגית, כן הוא באמת פשטות הסוגיא ולפ"ז פסקו הפוסקים כרשב"י דיוצא בקר"ש שחו"ע, וכן כתב התוס' במנחות דרשב"י חולק על ר"י. אמנם הריטב"א שהבאת באות א' מבואר דגם לר"י דוהגית מחייב יומם ולילה ממש עדיין ס"ל דבשעת הדחק יכול לפטור נפשי' וא"כ אינו מוכרח דפליגי (ואני כתבתי בחידושי דמ"מ פליגי באיזה ענין). והשו"ע הרב פסק כדעה זו, ולכן כתבתי דיש מדריגות בקיומו, ומ"מ אין בזה נפ"מ גדולה לעיקר הנקודה שם.
והשי"ת יאיר עינינו בתורתו.
♦ ♦ ♦