מראשי ישיבת כנסת ישראל - חברון, בעל בית אהרן
חידושי מסכת יומא [ח"ב][2]
יומא ז ע"ב [גמ': "תנאי היא. דתניא: ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו - מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו - מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאין עודהו על מצחו ומרצה. אמר לו רבי יהודה: הנח לכהן גדול ביום הכפורים, שטומאה הותרה לו בציבור. מכלל דרבי שמעון סבר - טומאה דחויה היא בציבור וכו'"].[ובתוס'] ד"ה מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בצבור - לא ידענא מאי ראיה מייתי ר"ש מיוה"כ, דאפי' כשאינו על מצחו דמרצה, דלמא לעולם אינו על מצחו אין מרצה, ויוה"כ היינו טעמא דכיון דאי אפשר להיות על מצחו ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא, דאתא בטומאה, מידי דהוה אטומאת גברא דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה. וי"ל דה"ק ר"ש [וכו'].
ותורף דבריהם דהא דבעינן לריצוי ציץ גם בטומאת ציבור אע"ג דהודחה בציבור, היינו דווקא היכי דיש ציץ, אבל היכי דאין ציץ אז דווקא היכי דאפשר בקרבן אחר אז לא הודחה בלא ציץ, אבל היכי דלא אפשר באחר אז הודחה גם בלא ציץ.
ודבריהם צ"ב, דאם דין הדיחוי הוא גם בלא ציץ, א"כ מאי מגרע מה שיש ציץ. ואפשר לומר דגם זה הוי כמו אפשר באחר, כיון דאפשר לדחות ע"י ריצוי ציץ. אך אכתי קשה הא גם ע"י ריצוי ציץ בעינן דיחוי, דהא הציץ אינו מרצה לכתחילה ביחיד [ראה פסחים עח, א ברש"י]. וכיון דסוף סוף אנו צריכים לדין דיחוי, ודין דיחוי הוא גם בלא ציץ, ואמאי בעינן גם ריצוי ציץ. אמנם אפשר לומר דכל מאי דאפשר לתקוניה מתקנינן מ"מ זה דוחק.
עוד קשה על דבריהם מסוגיא דפסחים [דף ע"ז ודף ע"ח] (ועיין בגבורת ארי) דמשמע שם דאי אין הציץ מרצה על העולין, אפילו אז לא הודחה בציבור, ואמאי הא הוי כמו דאין ציץ, וצ"ע.
♦
א. ב.
והנה הא דבעינן לריצוי ציץ הוא דווקא בטומאת בשר, אבל בטומאת גברי לא בעינן כלל לריצוי ציץ עיין ברש"י ובתו[ס']. אך מדברי הר"מ משמע דגם בטומאת גברי בעינן לריצוי ציץ, דהנה הר"מ כתב (בפ"ד מהל' ביאת מקדש ה' ט"ו) ז"ל: "ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת, ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה". וקשה עליו הא ... [מסוגיא ד]מנחות דכ"ה [ע"א] משמע דאין הציץ מרצה אלא עוון הקדשים ולא עוון מקדישין.♦
ואפשר בזה לומר דהנה בטומאת הגוף יש שני עניינים האחד מה שהותר הטמא לעבור על איסור טומאה. והשני הוא בזה שהקרבן מרצה אע"ג דהקרבן לא נקרב כהלכתו, משום דטמא מחלל עבודה [זבחים ריש פ"ב, וברש"י שם כב, ב]. ולפי זה באיסור טומאה דהוי עוון גברי הודחה בציבור גם בלא ציץ, אבל הריצוי של הקרבן לא הוי בלא ציץ, וריצוי זה הוי שפיר עוון קדשים כיון דהוי ריצוי בהקרבן.
אך אכתי יקשה מהא דאיכא שם במנחות כ"ה [ע"א] דשמאל הוי עוון מקדישים, אע"ג דדין שמאל אינו איסור כלל, רק הוי חסרון בהקרבן ואפ"ה מקרי עוון מקדישים, משום דסיבת הפסול הוי מחמת הגברי. וגם נראה דהא דטמא מחלל עבודה הוא מחמת האיסור של הטמא, ובלא האיסור אין כלל דין חילול, דהא לא כתיב בקרא דבעינן טהור, רק דדרשינן ולא יחללו. ונמצא דאין החסרון משום דבעינן טהור להכשר הקרבן, רק דהחילול הוי מחמת שהוא מחלל את הקרבן, א"כ היכי דהתורה התירה את הטמא לעבוד אין כלל חילול.
[אמנם בחילול של זרות יש סברא לומר דהא דהקרבן מחולל הוא משום דבעינן כהן ודרשא דזר מחלל אינו רק גילוי, דשינה הכתוב לעכב, וחקרנו [ב]זה במקום אחר. אך יש להוכיח זה מדברי הגמ' בזבחים דכ"ב [ע"ב] דאיתא שם כל בן נכר לא יקרב, והקשה הש"מ תיפוק ליה דהוי זר ותירץ דעכו"ם לא הוי זר[3]. ואי הוי נימא דדין כהן מעכב אמאי כשר העכו"ם הא לא הוי כהן, אבל אי נימא דדין הפסול הוא משום דהזר מחלל יש מקום לומר דעכו"ם אינו מחלל מחמת זרות כיון דאינו אסור. וגם שם זר לא שייך בעכו"ם].
♦
ג. ד.
לכן נראה לומר בדעת הר"מ דהא דבעינן לריצוי ציץ אין הדין: 'דדין צבור עם הציץ' עושים את הדיחוי, ובלא ציץ לא הודחה כלל, דבאמת הודחה גם בלא ציץ רק דבעינן ריצוי של ציץ על הדחיה כיון דבקושי הותרה. ומשו"ה הריצוי הוי על הקרבן לא על הגברי דעוון מקדישים הודחה מחמת שהוי בציבור והריצוי הוי אחר הדיחוי בזה שהקרבן נעשה ע"י דחיה וכן משמע מלשונו בה' י"ד.♦
עוד בסוגיא זו קשה על דברי הר"מ במה שלא הביא [דין] היה מקריב מנחת העומר ונטמאת, דמביא אחרת תחתיה. ובגמרא מנחות דף [עא, א] תלי להא מחלוקת בדין דאם לא קצר כשר, וכיון דהר"מ פסק דכשר בקצר בלילה, א"כ גם הכא אמאי אינו מביא אחרת תחתיה. עוד קשה שם דברי הר"מ דסתרי אהדדי, דבגמ' משמע שם דאי סבירא דאם כשר ביום, אז אינו דוחה את השבת, משום דאפשר לעשותן קודם השבת. וכיוון שפסק בקצר ביום כשר, אמאי פסק דדוחה את השבת.
♦
ה. ו.
ונראה דהנה יש לחקור (דהא) [בהא] דנקצר ביום כשר אם הוא מחמת דגם ביום הוי קצירה מעלייתא ודין דלילה אינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד קיים שפיר מצות קצירה. או דאפשר דהא דכשר דנקצר ביום אינו משום דהוי קצירה, רק משום דלא גרע מהבא מן העומרים דכשר בדיעבד.ובזה יתיישבו דברי הר"מ. דהנה לכאורה קשה דאמאי קאמרינן דאי סבירא לן דנקצר בלילה פסול אינו מביא אחרת תחתיה, הא בדיעבד יכול להביא גם מן הישן, ואמאי אינו מביא מן הישן. אך באמת לא קשה מידי, דהנה הא באמת הודחה הטומאה בציבור, רק כיון דאפשר באחר מביאים אחר. א"כ כיון דלכתחילה הוי מצות הבאת העומר מן החדש דהיינו ראשית קצירך, לכן הדין דראשית קצירך לא אפשר באחר. והדין הזה הוי בהבאת העומרין, והא דלרבי דס"ל דנקצר ביום כשר מביא אחרת תחתיה. הוא משום דלרבי ס"ל דבדיעבד קיים שפיר מצות קצירה מקרי ראשית קצירך, ולכן אפשר לקצור ביום ולהביא.
ומעתה אפשר לומר דהא דקאמר בגמרא דלרבי אינו דוחה, היינו משום דלדידיה ע"כ דסבירא ליה דקיים גם מצות ראשית קצירך, וא"כ שפיר לא דחי שבת משום דקצירת העומר בעצמה אינו דוחה את השבת, רק הבאת העומר דוחה את השבת והבאת העומר יכל לקיים גם בקצירה קודם השבת. אבל הר"מ פסק כרבי דנקצר ביום הוי ראשית קצירך, דהא דפסק דכשר הוא משום דלא גרע מהבא מן העומרים ומשו"ה פסק לפי דדוחה שבת משום דגם הלכתחילה של הבאת עומר ג"כ דוחה שבת, וכיון דהבאת העומר המצוה הוא מן קצירת יום משו"ה לא אפשר לקיים מצות ראשית קצירך בנקצר קודם השבת. ולפי זה בנטמאה מנחת העומר לא יביא אחרת תחתיה. ומ"מ קשה אמאי לא הביא הדין הזה.
♦
ז.
ויש לעורר על דברינו דהנה התוס' [סו, א ד"ה זכר] דימו דין ספירת העומר אם ספר (בלילה) [ביום] דקיים בדיעבד, לדין זה דנקצר ביום כשר ומשמע מדבריהם דקיים גם מצות הקצירה, והנה הר"מ [אולי מהר"ם מרוטנבורג][4] פסק דאם ספר ביום יצא. ולפי דברינו בנקצר ביום אינו מקיים כלל מצות קצירה. אך אפשר לומר דהר"מ יחלוק על דברי התוס' בזה וס"ל דדין תמימות אינו אלא על הקצירה ולא על הספירה, רק לכתחילה מצוה להקדים ולספור בלילה אבל המצוה נוהגת גם ביום ולא דמי לקצירה דהמצוה אינו אלא על יום הראשון, אבל בספירה המצוה על כל היום. ע"כ.♦ ♦ ♦