הרב שלמה זאב פיק
מחבר ספר אהבת שלמה
עוד בעניין תקיעות על סדר הברכות - שיטת רש"י
הרב יצחק ביסמוט שליט"א במאמרו "בעניין תקיעות על סדר הברכות" בירחון האוצר לב, אלול תשע"ט, עמ' לא ואילך דן בשיטת רש"י בעניין "תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת", שפירש רש"י במסכת ראש השנה דף כז ע"א: "תקע בראשונה - בפשוטה שלפני התרועה. ומשך בשניה כשתים - לפי שהיה צריך לתקוע כאן שתי תקיעות רצופות, אחת לפשוטה לאחריה דמלכיות, ואחת לפשוטה לפניה דזכרונות". וכן בדף כח ע"א: "תקע בראשונה - פשוטה שלפני תרועת המלכיות. ומשך בשניה - בפשוטה של אחריה כשתים, ונתכוין לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות, שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו". והקשה הרב ביסמוט על רש"י שתי קושיות: א. אמאי נקט רש"י דווקא דוגמא כזו, ולא סתם סדר של תר"ת תר"ת? ב. איך במציאות ייתכן שתקע ומשך כשנים את התקיעה שלאחר מלכיות עד סוף פסוקי וברכות של זכרונות?
לתרץ את הקושיה הראשונה, הרב ביסמוט הביא את דברי המהרש"א בחידושי הלכות לדף כז ע"א, שכתב על דברי רש"י אלו:
ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות טפי בתקיעה אחרונה דתשר"ת שמשך בה שתהיה גם לפשוטה לפניה דתשר"ת שניה דברייתא זו שנויה מקמיה דתיקן ר' אבהו לתקוע כן מספיקא ולא היו תוקעין מקמיה דר' אבהו רק תר"ת למלכיות ותר"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות וק"ל.
ממילא בזמן הברייתא היה רק שלש פעמים תקיעה תרועה ותקיעה, אחת למלכיות, אחת לזכרונות ואחת לשופרות. לכן רש"י לא נקט סתם סדר של תר"ת תר"ת. אלא, המשיך לשאול הרב ביסמוט איך ייתכן לתקוע תקיעה ארוכה כזו, והביא מידידי הגר"מ הכהן ברקוביץ שליט"א, דלמאן דאמר דבפסוק אחד יוצאים ידי חובה ניחא. אלא עדיין צ"ע, האם הכוונה היא רק לאמירת פסוק אחד בלבד, כלומר פסוק אחד של מלכיות ותוקע, ופסוק אחד של זכרונות ותוקע ופסוק אחד של שופרות ותוקע [וגם בזה צריך הרבה כח למשוך תקיעה גדולה לאורך אמירת פסוק אחד], ודין המשנה מתייחס לדין המקורי שלפני תקנת אנשי כנסת הגדולה שסדרו את הברכות של מלכיות, זכרונות ושופרות. או האם פירוש הדבר הוא שאכן אומרים פסוק אחד במקום י' פסוקים ואח"כ הבקשה (או"א מלוך עלינו) עם הברכה מלך על כל הארץ, וכן או"א זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וכו' ומסיים בא"י זוכר הברית, וכן בשופרות, או"א תקע בשופר גדול וכו', בא"י שומע קול שופר וכו'. אמנם, לא אמר י' פסוקים וסגי ליה בפסוק אחד, אבל נראה שאת הבקשה וסיום הברכה אמר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, איך אפשר להאריך כל כך בתקיעה. זאת, מלבד דברי הצהרת אמונה לפני פסוקים זכרונות: אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵֹה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם, וכו' שכנראה הוא חלק מן הברכה ונתקן ע"י אנשי כנסת הגדולה, וכך מסתבר, שהרי היא משנה מפורשת בריש דף לב ע"א במסכת ראש השנה, וכן משמע מכל הסוגיה שם.
ואין לומר שלפי רש"י מן התורה יש לומר רק את הפסוקים, שהרי בוודאי מזמנם של אנשי כנסת הגדולה לא סגי בפסוקים בלבד ויש לומר את נוסח התפילה כמו שתקנו. עוד יש להעיר, שלפי הרב ברקוביץ לכאורה קשה להעמיד את כל הדין לפי מאן דאמר יחידי. נמצא שלפי פירושו של ידידי הגר"מ ברקוביץ שליט"א, המשנה היא ב"רבדים" – דין אחד של תקע ומשך, מתקופת בית ראשון שעדיין לא תקנו את הברכות והתקיעות היו על סדר הפסוקים – וזה לפי מ"ד שרק אומרים פסוק אחד בלבד, ויתר דברי המשנה מזמן בית שני, אחרי שאנשי כנסת הגדולה כבר תקנו הברכות. מלבד זה, לפי המהר"ם אבן חביב בספרו יום תרועה לדף כט ע"ב, ד"ה גמרא מנה"מ, למסקנה, הפסוקים הם מן התורה רק בר"ה שחל בשבת שאז לא תוקעים – ממילא לא שייך פירושו של הגר"מ ברקוביץ לפי שיטתו. אמנם מו"ר הרב סולובייצ'יק זצ"ל למד ששיטת רש"י היא שמלכיות, זכרונות ושופרות הן מדאורייתא, על פי דבריו בויקרא כג, כד [ויש להוסיף גם במדבר י, י]. הסבר זה כמובן קשה מן הסוגיה בדך לד ע"ב שכתוב בפירוש שהתקיעות היא מדאורייתא והברכות הן מדרבנן. ותירץ הרב זצ"ל[1]:
...יש לפרש, דאפי' לרש"י אין הברכות (דמלכיות וכו') דאורייתא בתורת עצמן וכשלעצמן אלא רק בעודם מצורפים להתקיעות, ונמצאו הברכות מהוות קיום אחד עם התקיעות, דהיינו – דאף התקיעות בתורת תפילה הם משמשות... ובגמ' מיירי בעיר אחת תוקעין (בלי הברכות) ובעיר אחרת מברכין (ןבלי התקיעות), וברכות מלכיות זכרונות ושופרות בלי התקיעות פשיטא דאינו אלא מדרבנן...
וכן הביא הרב ביסמוט אותו תירוץ בשם הרב שטרנבוך. אלא שנראה שיש לחקור עוד - כשחז"ל תקנו את הברכות של מלכיות, זכרונות ושופרות, האם הם הפקיעו הדאורייתא לומר את הפסוקים בלבד, וכעת צריכים לומר את הפסוקים במסגרת הברכות, או יש קיום מיוחד של ברכות עם פסוקים, אבל עדיין מי שאומר את הפסוקים בלבד, יקיים את הדין מדאורייתא.[2] ונראה שהפקיעו את הדין של פסוקים בלבד, אחרת יחידי שתוקע, למה לא יאמר את הפסוקים כדי לקיים את הדאורייתא? אלא נראה שהם תקנו לומר את הפסוקים רק במסגרת הברכות והפקיעו את הדין דאורייתא[3].
הרב ביסמוט הביא את דברי הריטב"א בדף כז ע"א שהביא את הרי"ץ גיאת: "הרי"ץ גיאת פירש אין בידו אלא אחת היינו הראשונה וסמך בזה על הירושלמי לפי פשוטו, ולהכי נקט תנא תקע בראשונה אבל בשניה שהאריך בה כשתים לא עלתה לו כלל שהרי אין לה סוף כי הוא נתכוון בסופה להיות תחילה לסימן השני". על פי דבריו, הרב ביסמוט רצה לפרש את שיטת רש"י, שגם רש"י התכוון לומר שאין לו אלא אחת, הכוונה הראשונה שלפני התרועה, וממילא מתורץ איך יש תקיעה ארוכה כל כך, שהרי התקיעה השנייה לא עלתה לו בכלל. בהערה, הוא כתב שאמנם הריטב"א כתב שמרש"י לא משמע כרי"ץ גיאת, אבל הרב ביסמוט לא מצא שום רמז לכך בדברי רש"י, ולכן העמיד את רש"י שאין לו בידי אלא אחת, והתקיעה השנייה אחרי התרועה לא עלתה לו בכלל.
והנה, רש"י לקמן כתב פעם שלישית לפרש את דין זה וכאן הוא במקור הדין, במשנה דף לג ע"ב. ובפירוש המשנה כתב רש"י: "ומשך בשניה - תקיעה של אחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים, שהיה צריך לעשות זו פשוטה שלאחריה דמלכיות, ופשוטה שלפניה דזכרונות. אין בידו אלא אחת - דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן." מדברי רש"י שאין לו אלא אחת, מפני שפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן, משמע שהוא מדבר על התקיעה השנייה, שהיא אחת, שהרי לא מחלקים את התקיעה לשניים ולכן הוא אינו אלא אחת, ואין שום התייחסות לתקיעה הראשונה בכלל, וזה מקור הריטב"א לדברי רש"י.
עוד נעיר שר' יצחק ב"ר אברהם מנרבונא (פירוש רבינו יצחק קרקושה להלכות הרי"ף למסכת ראש השנה, שהוציא לאור הר"א שושנה, ישורון, ו', תשנ"ט, עמ' לב) כתב: "אין בידו אלא אחת, פי' ר"ש ז"ל (=ר' שלמה = רש"י) אחת ולא שתים כאשר זמם".
וליישב את דברי רש"י, איך אפשר להאריך כל כך בין תקיעה של סוף מלכיות לתקיעה ראשונה של זכרונות, הרב ביסמוט הביא את דברי הגר"מ שטרנבוך מספרו מועדים וזמנים (ח"א סי' ח) שתקיעות ביחד עם ברכות מלכיות וזכרונות ושופרות. אמנם, כך שמעתי וראיתי שפירש מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל[4], שמשמע מדברי רש"י אלו במשנה בדף לג ע"ב שעיקר תקיעת שופר, בתורת קיום מצות שופר, היינו על סדר הברכות. יתר-על-כן, משמע מרש"י בדף לד ע"ב דברכות ותקיעות של ראש השנה מעכבין זה את זה, ראה תוס' בדף לג ע"ב, ד"ה שיעור (לקראת הסוף עם ציון מסורת הש"ס)[5]. והוסיף הרב זצ"ל ללמוד שהקיום בתקיעות שופר על סדר הברכות היינו על סדר פסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות, דאילו הברכות – כולן אך מדרבנן. והוסיף הרב זצ"ל ופירש את דברי רש"י כך (שם עמ' צג):
ונל"פ בלשון רש"י – בשביל מלכיות וגו', דר"ל, דהברכות של מלכיות זכרונות ושופרות הן הן המחייבות להתקיעות. ועל כן הוא דבעינן ג"פ תר"ת – מפני שיש ג' ברכות... אך היינו דוקא בתוקע על סדר הברכות. אך בנזדמן לו שופר לאחר שכבר גמר תפילתו, לכאורה הי' מקום לומר דיהי' די בפעם א' תר"ת. דתו ליתנהו לג' ברכות המחייבות ג' פעמים, ובחדא זימנא יש לו לקיים מאמר המקרא – יום תרועה יהי' לכם. ובזה קמ"ל רש"י, דאפי' הכי חייב לתקוע ג' פעמים תר"ת, דהברכות מחייבות בג' פעמים תר"ת – אפילו במקיים התקיעות שלא על סדרן של הברכות.
אמנם, בהמשך הרב הקשה איך תוקעים את התקיעות דמיושב, הרי אין סדר ברכות או סדר פסוקים.
אח"כ הביא הרב ביסמוט את דברי החזון איש (על פי דברי הרב שטרנבוך): "שאף יחיד שהתפלל לחש עם הציבור התחייב בתקיעות שעל הסדר, ואף לאחר התפילה." והרב ביסמוט הביא ראיה לזה מן המשנה "מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע" ולכאורה זה פשיטא!? אלא צ"ל דלאחר שהתפלל בציבור כסדר הברכות ותוקע אחר הברכות את סדר התקיעות נחשב לו כחיוב תקיעה על סדר הברכות[6]. וכן ממשיך הרב ביסמוט ולומד שתקיעות אלו שלאחר אמירת הברכות נחשבות כחובת תקיעות על סדר הברכות והן בגדר תשלומין לסדר הברכות, במיוחד לאלו שלא תקעו בתפילה הלחש שלהם. ומסיים הרב ביסמוט "ולפ"ז מובנים דברי רש"י, שתקע לאחר התפילה את הסדר של הברכות וחשיב כתקיעות סדר הברכות, ע"פ דברי החזו"א הנ"ל (וע"פ המשנה דמי שברך ואח"כ נתמנה לו שופר)".
אולם, לא נראה פירוש זה ברש"י, שהרי אם כן, סדר המשנה היה צריך להיות הפוך. במקום: "תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים - אין בידו אלא אחת. מי שבירך ואחר כך נתמנה לושופר - תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים". היה צריך להיות: "מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר - תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים - אין בידו אלא אחת". שהרי במציאות אין כאן אפשרות למשוך תקיעה כל כך ארוכה, אלא א"כ לא תקע על פי סדר הברכות.
אח"כ הוסיף הרב ביסמוט וכתב:
ואפשר שזה הדין וסברת פסוקי תקעיתא מהדדי לא פסקינן, כיון שא"א שתקיעה אחת תהיה בשתי כוונות מלכיות וזכרונות [ואולי לפי רש"י בתקיעות דמיושב, שהן מצד תקנת רבי אבהו, יוצא ממ"נ לפחות ידי תקיעה אחת, דהיינו אחרונה של הסדר, דאין חסרון של עירוב כוונות וברכות. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שאפילו סדר שני עלה לו בתקיעה ארוכה כשתיים, שהרי שמע שיעור תקיעה לזה, ושיעור תקיעה לזה, וכל הבעיה היא פסוקי תקיעתא, היינו שתוקע על סדר הברכות או לתשלום סדר הברכות שצריך תקיעה לסדר מלכויות ולסדר זכרונות, והרי הגמ' מעלה ששמע סוף תקיעה בלי התחלה או הפוך יצא יד"ח].
והנה הבסיס לחידוש זה הוא מה שכתב לעיל לפרש את דברי רש"י שאין בידו אלא אחת היא התקיעה ראשונה לפני התרועה על פי הרי"ץ גיאת, והדין של פסוקי תקיעתא הוא דין בכוונה לשני סדרים – מלכיות וזכרונות. אולם, כבר העלינו לעיל שמרש"י לא משמע כרי"ץ גיאת אלא הוא דין כללי שאין מחלקים תקיעה אחת לשניים, וממילא אין הבדל מה היא כוונתו של התוקע. וכן פסק הטור (אורח חיים, סימן תקצ):
ואם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונ' של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת קאמר בירושלמי שאינה עולה לו כלל אפילו במקום אחרונה של תשר"ת אבל בגמרא דידן מוכח שעולה לו בשביל אחת ולא בשביל שתים.
הרי הטור לא הזכיר מלכיות וזכרונות ושום כוונה, אלא הוא דין כללי בין בתקיעות דמיושב בין תקיעות דמעומד, אין מחלקים תקיעה ארוכה לשניים.
לכן נראה לי, שרש"י למד את הדין באופן תיאורטי, שאם היה יכול למשוך את התקיעה ממלכיות לזכרונות וכדו', עדיין לא היה יוצא ידי חובתו. מזה יצא שכל סדר של שלש של שלש שלש קיבל את השמות מלכיות, זכרונות ושופרות. כלומר, הסדר הראשון הוא כנגד מלכיות וקיבל את השם הזה, וכן השני קיבל השם זכרונות, והשלישי את השם שופרות. אחרי שרש"י הסביר את הדין באופן תיאורטי, אפשר ליישם את זה למעשה, וכגון שהתפללו בלי שופר והגיע השופר אחרי התפילה, אז למעשה שייך הדין של המשנה למעשה, והוא הדין בתקיעות דמעומד או יחיד התוקע. נמצא שהשמות מלכיות, זכרונות ושופרות בסדרים אלו הם שמות מושאלים מתפילת העמידה של ראש השנה, שבה יש תקיעות על סדר הברכות ופסוקים של מלכיות, זכרונות, ושופרות, וכדי להתייחס לכל סדר של שלש שלש. לפי זה, המנהג לתקוע בתקיעות דמיושב הוא מושאל מן המוסף, שהרי ככה הוא הקיום בדאורייתא (לפי הגריד"ס ועוד), לכן בכל מקום שתקעו, תקעו כמו הסדר הזה. והנה כך משמע מדברי החזו"א בסימן קלז:
ל"ג ב' רש"י ד"ה ומשך בשניה, שהיה צריך לעשות זו פשוטה שלאחריה דמלכיות כו', אין כונת רש"י תקיעות שעל סדר הברכות דודאי אין לו תקיעה דזכרונות קדם ברכת זכרונות, ומשנתנו בתקיעות דמיושב או בתקיעות דיחיד, או בלא היה לו שופר עד אחר המוספין, אלא רש"י נקט לה כפי סדר התנא דאיירי בשעת גזירת המלכות והיו[7] תוקעין תקיעות דאורייתא על סדר הברכות, והיו תוקעין ומריעין ותוקעין פ"א על מלכיות ופ"א על זכרונות ופעם אחת על שופרות שהרי לא היו נוהגין מנהג ר' אבהו, והלכך נקט רש"י תקיעה ראשונה בלשון מלכיות ושניה בלשון זכרונות שזו לשון קצרה, אבל כאן איירי שאינו תוקע על סדר הברכות, וכן מש"כ רש"י בסמוך תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות כו' ר"ל בשביל שהי' ראוי לתקוע במלכיות אילו היה לו שופר ואפשר דבתקיעות דאורייתא קיימינן, מיהו קושטא הוא דמקיים בזה גם תקיעות שעל סדר הברכות וכמש"כ לעיל שגם זה בא התנא לאשמעינן.
ונראה מדבריו שהסדרים קיבלו את השמות מלכיות, זכרונות ושופרות, שבמקור הם נתקעו על פי סדר זה.
והנה, בסוף מאמר הרב ביסמוט מחדש בנוסף שהתקיעות בסוף התפילה הם בגדר תשלומין לתפילת הלחש שלנו, שאלו שלא תוקעים בתפילת לחש שלהם, נמצא שתקיעות אלו הן מדאורייתא ולכן צריכים כוונה לצאת ידי חובתו של תשלומי תקיעות דסדר הברכות דלחש: "וא"כ יש לכוון בתקיעות למצווה דאורייתא וכן לכוון ע"פ הסדר דהיינו סדר ראשון דתשר"ת הוא לתשלום מלכויות של לחש, וסדר תש"ת הוא לתשלום זכרונות דלחש ותר"ת לתשלום סדר שופרות של לחש".
ולא נראה שזה שייך, שהרי לפי דבריו, הסדר הראשון היה צריך תשר"ת, תש"ת ותר"ת, עבור מלכיות, וכנ"ל לזכרונות וכנ"ל לשופרות, כמו שתקעו בחזרת הש"ץ, שהרי לפי שיטתו מלכויות צריך תר"ת, וכן זכרונות וכן שופרות, וממילא מכיוון שמסופק מה זה תרועה, תוקעים הכל, וכן נוהגים אלו שתוקעים בתפילת הלחש שלהם. אולם לפי הרב ביסמוט, חסר דבר זה בכל אחד מהם. יתר-על-כן, דבריו הם לפי מנהג אשכנז הנפוץ כאן בארץ ישראל, שמקורו במזרח אירופא. אולם נראה שמהנהג המקורי של צרפת בזמנו של רש"י הוא לתקוע שלושים קולות של דמיושב כרבי אבהו, ואח"כ, בחזרת הש"ץ, תשר"ת בלבד למלכיות, ותש"ת בלבד לזכרונות, ותר"ת בלבד לשופרות, ותו לא[8]. וכך ראיתי בבית הכנסת בארה"ב שכנראה מקור מנהגם היה מדרום גרמניה.
♦ ♦ ♦