בדין כוונה בתקיעות

הרב יוסף חיים שהרבני
בני ברק
בדין כוונה בתקיעות
משך בתקיעה אחת על דעת ב' תקיעות
במתני' בר"ה (לג ע"ב) איתא: "תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים, אין בידו אלא אחת", ופירש רש"י וז"ל: "תקע בראשונה, פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה. ומשך בשניה, תקיעה של אחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו, פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. אין בידו אלא אחת, דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן”. עכ"ל.
ובפשוטו "אין בידו אלא אחת" היינו דאחת מיהא יש בידו, וכ"כ להדיא הרמב"ם (פ"ג משופר ה"ד): "הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ומשך בה כשנים בראשונה, אין אומרין תחשב כשתי תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע, אלא אפילו משך בה כל היום אינה אלא תקיעה אחת, וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלשה^[1] פעמים". וכ"כ עוד ראשונים.
אמנם, הרי"צ גיאת (שערי שמחה ח"א, עמ' נה-נו בנד"מ) מפרש ע"פ הירושלמי דאותה תקיעה שנתכוון בה בשביל ב' תקיעות לא עלתה לו אפי' לתקיעה אחת, ולכן פירש דאין בידו אלא אחת היינו התקיעה הראשונה שתקע בתחילה. וכ"כ ה"ר שלמה ב"ר נתן בסידורו (עמ' מג). וכ"ד הר"א אב"ד בספר האשכול (ח"ב עמ' 96)^[2], וחתנו הראב"ד בדרשתו לר"ה (עמ' מח-מט), וכ"כ בס' ההשלמה ושכן קיבל מאביו. וכן בס' המנהיג (הל' ר"ה) הביא את דברי הרי"צ גיאת בשתיקה^[3]. וטעם הדבר הוא שכיון שחלקה של התקיעה שנתכוון בה לפשוטה שלפניה, אינה יכולה לעלות לפשוטה שלאחריה, וממילא גם בחלקה הראשון של התקיעה אינו יוצא וכדין מקצת תקיעה.
והרמב"ן (כז ע"א) האריך לחלוק על פירושו של הרי"צ גיאת, וע"ש שתמה: "ועוד דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה^[4] אמאי לא עלתה לו כלל, מי גרע מתוקע לשיר, ולכולי עלמא נמי, יוצא בה בין ברישא בין בסיפא, דהא לשם מצוה הוא תוקע, וכי לא מיפסקת בתקיעות יוצא הוא באחת". וכן האריך הריטב"א (שם) לחלוק על הרי"ץ גיאת, וכתב דאין כוונה לתקיעה אחרונה פוסלת שלא תעלה לראשונה, וע"ש שכתב: "ועוד דמהיכא תיתי דבעינן כונה בתקיעות לראשונה או לשניה, הא אפילו לדברי המחמיר לא בעינן אלא כונה לצאת, ובפירוש אמר בירושלמי בהקורא את המגילה (מגילה פ"ב ה"ב) אמר ר' יוסה היה זה צריך ראשונה וזה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהן, אלא דההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשניהן ומתכוין בה לדעת שניהם וכל אחד מתכוין בה למה שצריך, ומיהו עיקר הטעם אינו מחוור".
והר"ן (בחידושיו שם ובפירושו לרי"ף בדף יא ע"ב מדפיו) כתב דע"כ מוכח מירושלמי לחד מ"ד דהכוונה מעכבת, וע"כ היינו או משום דס"ל מצוות צריכות כוונה, או דס"ל דאף למ"ד מצוות אי"צ כוונה לא יצא בכה"ג, דכוונה לתקיעה אחרת גרע^[5], ע"ש שהאריך בזה [ועי' בחידושיו לקמיה (כח ע"א) שה"ד הרשב"ם דאף למ"ד מצוות אי"צ כוונה, מ"מ במכוין שלא לצאת י"ח אינו יוצא, ועפ"ז ביאר דה"ה במכוין כוונה אחרת, וביאר בזה את הגמ' בברכות (יב ע"א) בסוגיא דפתח בדחמרא ע"ש^[6], והוסיף שהוא סיוע למש"כ בניד"ד]. אלא דלדינא הוא מסופק אם הבבלי פליג על הירושלמי ע"ש.
ודעת הרשב"א (כז ע"א) דפירושא דמתני' תליא בין מ"ד מצוות צריכות כוונה למ"ד אי"צ כוונה, דלמ"ד צריכות כוונה לא עלתה בידו אלא התקיעה הראשונה, והשניה שהאריך בה לא עלתה לו אף לאחת, ולמ"ד אי"צ כוונה עלתה בידו התקיעה האחרונה מיהא לאחת.
והרא"ש בתוספותיו (כז ע"א) הביא את דעת הרי"צ גיאת והקשה עליו מהגמ' ומסיק כדעת הרמב"ן, ובפסקיו (פ"ד סי' ח) יישב קצת את דעת הריצ"ג, אך הביא גם את דעת הרמב"ן, ולא הכריע. והטור (סי' תקצ ס"ו עמ' שעא) כתב דלירושלמי אין לו אלא אחת היינו ראשונה אבל שניה לא עלתה לו כלל, אבל בגמ' דידן מוכח שעלתה לו בשביל אחת^[7].
ולדינא, כתב הב"י: "ואע"פ שהלכה כדברי הרמב"ם וסיעתו, מ"מ היכא דאפשר יחזור לתקוע כדי לחוש לדברי החולקין עליו". ובשו"ע (ס"ו) כתב: "אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת, וי"א שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו". וכידוע, הרבה פוסקים נקטי דכשמביא הב"י סברא ראשונה בסתם וסברא אחרת בשם י"א, אף שדעתו להלכה כסברת הסתם מ"מ דעתו היא דיש לחוש לכתחילה לסברת הי"א (עי' משנ"ב סי' שכ ס"ק ל, וכה"ח סי' יג ס"ק ז), והוא כמ"ש בב"י להדיא דהיכא דאפשר יש לחוש לדברי החולקין.
ובמשנ"ב (ס"ק כה) כתב בשם האחרונים דלדעת הי"א צריך לחזור לתקיעה קמייתא^[8], וסיים, "אכן לדינא אין נ"מ בכל זה דהעיקר כסברא ראשונה". וציין מקורו מהא"ר וביאור הגר"א. ומשמע דאינו חושש אף לכתחילה לסברת הריצ"ג.
אמנם, יש מהאחרונים דנקטו כהב"י, וז"ל הגר"ז (סי"א): "והלכה כסברא הראשונה ומכל מקום טוב לחוש לסברא האחרונה", ובמטה אפרים (סעיף כ וכא) אף סתם לגמרי להחמיר כדעת הריצ"ג.
ונראה דכן עיקר, דאף שרבו הראשונים העומדים בשיטת הרמב"ם והרמב"ן^[9], מ"מ אין נכון להקל בזה לכתחילה, אחר שמצינו דאף הראב"ד ועוד נקטי כהריצ"ג, והרא"ש בפסקיו והר"ן לא הכריעו, והרשב"א תלה פלוגתא זו בפלוגתא דמצוות צריכות כוונה, ולדבריו נמצא דלמאי דקי"ל מצוות צריכות כוונה יש להחמיר בזה.
והעולה מכל זה, לענין כוונה בתקיעות, דאם היה צריך לתקוע פשוטה שלאחריה, ותקע וכיון לשם פשוטה שלפניה, או להיפך, להרי"צ גיאת לא יצא, ולשאר ראשונים יצא, והכי קי"ל מעיקר הדין וכנ"ל, אלא דלהכרעת הב"י יש להחמיר היכא דאפשר.
♦
הפסיק בין תרועה לתקיעה ותקע תקיעה אחרונה
והנה, דעת הרמב"ן (בחידושיו כז ע"א, וכן בדרשתו) שאם הריע ב' תרועות בין תקיעה לתקיעה, אף שאין בהן פסול מצד עצמן, הויא התרועה הנוספת הפסק ולא יצא. והביא שכ"ה בתוספתא (פ"ב הי"ב): "תקע והריע וחזר והריע ותקע, אין בידו אלא אחת", והיינו תקיעה אחרונה. ולפי"ז הקשה הרמב"ן על הריצ"ג דאם כשמריע ב' פעמים הוי התרועה השניה הפסק, כ"ש בההיא דמתני' דמשך בשניה דאם אינו יוצא בה דתהא הפסק, ואיך מפרש הריצ"ג דאין בידו אלא אחת היינו תקיעה ראשונה.
ועוד הקשה הריטב"א על הריצ"ג מתוספתא זו, דלשיטתו דכוונה מעכבת, א"כ אמאי אחת יש בידו, דהיינו תקיעה אחרונה, הא נתכוין לפשוטה שלאחריה, ואיך תעלה לו לפשוטה שלפניה.
ואפשר לדחוק דהריצ"ג יפרש את כוונת הברייתא בהיפך מהרמב"ן, דכוונת התוקע בעשותו ב' תרועות היתה בכדי לצאת ב' סדרים בבת אחת, שסבר שכיון שעושה ב' תרועות ולשתיהן יש תקיעה לפניה ולאחריה (ולהפסק לא חיישינן לדעת הריצ"ג) א"כ יעלה לב' סדרים, וקמ"ל דאין בידו אלא אחת, והיינו סדר אחד, וצריך לתקוע עוד ב' סדרים. וכן משמע מהרוקח (סי' רב) שפירש כן, שהוכיח מתוספתא זו שאם הרבה על השברים יצא ואינו הפסק, וע"כ שפירש דאין בידו אלא אחת היינו שעלתה לו לסדר אחד^[10].
או דהריצ"ג יגרוס בתוספתא כגירסת הספרים שהביא הרשב"א (לד ע"א): "תקע והריע ותקע, וחזר והריע ותקע, אין בידו אלא אחת", והיינו דסבר התוקע דהתקיעה שבין ב' התרועות תעלה לכאן ולכאן ויצא י"ח ב' סדרים, וקמ"ל התוספתא דלא יצא אלא סדר א'.
והנה, בשו"ע (ס"ח) פסק כהרמב"ן וז"ל: "אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים, או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה, וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו, או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה, או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים ואפילו שבר אחד, בכל אלו הוי הפסק, והפסיד גם תקיעה ראשונה".
וע"ש במג"א (ס"ק יב) שכתב, דאם כבר תקע גם תקיעה אחרונה, אותה תקיעה עולה לו במקום תקיעה ראשונה וגומר משם ואילך על הסדר. והובא בא"ר (ס"ק כ) ובגר"ז (סי"ח) ובמט"א (סל"א) ובמשנ"ב (ס"ק לה) ובכה"ח (ס"ק סז).
ויל"ע לדעת הב"י דחיישינן לכתחילה להריצ"ג, אם ה"ה הכא דיש לחוש דתקיעה אחרונה שכיון בה לשם פשוטה שלאחריה, לא תעלה לו לתקיעה ראשונה. והנה, מקור דינו של המג"א הוא מהרמב"ן בשם התוספתא דאין לו אלא אחת, ומשמע דתקיעה אחת מיהא יש בידו. אכן, כבר נתבאר דהריצ"ג ע"כ מפרש את התוספתא באופ"א.
ונראה דממה נפשך אין לחוש כאן לדעת הריצ"ג, דהא להריצ"ג מוכח ממתני' דתקיעה שאינה עולה לו לא הוי הפסק, וא"כ לשיטתו אם הריע ב' תרועות זו אחר זו, כ"ש דהתרועה השניה אינה הפסק, ואם תקע תקיעה אחרונה יצא ואי"צ לחזור.
אלא דיש לדון דעד כאן לא שמענו דהריצ"ג לא חייש להפסק אלא בתקיעה השייכת לאותו הסדר, כתקיעה, וה"ה לשברים בתש"ת, ולתרועה בתר"ת, אבל אם תקע שברים בין תקיעה לתרועה או תרועה בין תקיעה לשברים אפשר דאף הוא ס"ל דהוי הפסק, וכשיטת ריב"א^[11] ועודיב). ולפי"ז בכה"ג יהיה מקום לחוש שאם תקע תקיעה אחרונה לחזור ולתקוע לשם תקיעה ראשונה.
♦^[12]
דין תקיעה אחת בין תשר"ת לתש"ת
והנה, הקשו הראשונים אמאי תקנו לתקוע תקיעה בסוף תשר"ת ועוד תקיעה בתחילת תש"ת, וכן בין תש"ת לתר"ת, והרי בתקיעה אחת סגי לכאן ולכאן [וז"ל הרא"ש: "וצריך לדקדק בתקיעה שאנו עושין מיושב לאחר שסיים כל הקשרקי"ם ומתחיל בקש"ק, וכן לאחר שסיים כל הקשקי"ם ומתחיל בקר"ק, למה תוקעין שתי תקיעות זו אחר זו, ממה נפשך פטור מתקיעה אחת, דאי גנח ויליל הרי יצא בקשר"ק, ואי גנח לחוד לא הוצרך לקשר"ק שתקע, ותקיעה אחרונה של קשר"ק תעלה לקש"ק, וכן תקיעה אחרונה של קש"ק תעלה לקר"ק"].
ונאמרו בזה כמה תירוצים בראשונים. יש שתירצו דלרווחא דמילתא תקנו כן, אך מדינא מהני תקיעה אחת. כ"כ האו"ז (ח"ב סי' רסט), ואהל מועד (שער ר"ה דרך ב נתיב ד) בשם הרא"ה^[13] ואחיו ר' פינחס^[14] הלוי באזהרות, והריטב"א (לד ע"ב), והמאירי (לד סוע"א), וכ"מ בעיטור (דף ק סוע"ב).
וכעי"ז תירץ הרשב"א (לד ע"א) בשם התוס', דהטעם הוא משום דחיישינן דילמא אתי למטעי, שאם יתקעו ש"ת תש"ת תש"ת יבואו לתקוע ש"ת ש"ת ש"ת, וכן הביאו הר"ן והרשב"ץ (שם). וכ"כ הריטב"א (לד ע"ב) טעם זה, ושכ"כ ר"ת. ומשמע שאינו מן הדין. וכ"כ הרמ"א בדרכי משה (סק"ה), דדעת הר"ן כהאו"ז, דבתקיעה אחת יצא.
והתוס' (לג סוע"ב) והרא"ש (בפסקיו סו"ס י ובתוספותיו לד סוע"א) תירצו: "ושמא כיון שעשו (בפסקי הרא"ש הגירסא 'שעשה' וכ"ה באו"ז דלקמיה) התקיעה לשם פשוטה שאחר התרועה, לא רצו שתעלה לשם פשוטה שלפניה". ובתוס' ישנים שם הלשון: "ואומר הר"י דשמא תקיעה שנתכוון לעשות אחרונה, לא היתה עולה לתקיעה דלפני תרועה".
וכעי"ז תירץ הרא"ם (בביאורו לסמ"ג עשה מב): "א"נ משום דס"ל כר' זירא דאמר מצות צריכות כוונה, ותו לא מצינן לאחשובי תקיעה אחרונה דקשר"ק לשם תקיעה ראשונה דקש"ק, ולא תקיעה אחרונה דקש"ק לשם תקיעה ראשונה דקר"ק".
והנה, בתוס' שם (וכן בתוס' ישנים) כתבו להעיר על תירוצם: "ומיהו אשכחן ומשך בשניה כשתים שהיתה עולה לשתים, אי לאו משום דפסוקי תקיעה בתרתי לא מפסקינן". ולכאו' צ"ב הערתם, דהא התם כיוון לב' תקיעות, בחציה לפשוטה שלאחריה ובחציה לפשוטה שלפניה, ולכן אי פסקינן תקיעה בתרתי היה יוצא בזה, משא"כ הכא, שמכוון לפשוטה שלאחריה בלבד. ונראה דהתוס' פירשו בהא דמשך בשניה כשתים שלא עשה כן לדעת תקיעה שלפניה לסדר הבא, אלא דאיתרמי שמשך בשניה כשתים, אך דעתו היתה לפשוטה שלאחריה בלבד, וע"ז הקשו דמשמע בגמ' דאי פסקינן תקיעה בתרתי היה עולה לו חציה השני לפשוטה שלפניה אף שדעתו היה לשם שלאחריה. וכן נראה מדברי האו"ז (ח"ב סי' רסט) שאף דחה תירוץ התוס' מכח ההיא דמשך בשניה וז"ל: "וליכא למימר דכיון שעשה התקיעה לשום פשוטה שאחר התרועה אין לה להעלות לשום פשוטה שלפניה, דהא תנן משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת משום דפסוקי תקיעה בתרתי לא פסקינן, הא אי פסקינן עלתה לה בפשוטה שלפניה, אע"פ שעשאה לשם פשוטה שלאחריה".
והנה, הרא"ש בסוגיא דמשך בשניה (פ"ד סי' ח) הביא את מחלוקת הריצ"ג והרמב"ן, ולתרווייהו איירי התם כשכוונתו היתה לב' תקיעות, וכן מוכח בירושלמי שהביאו הראשונים הנ"ל. וא"כ לא קשה קושיית התוס' מהא דאי פסקינן היה עולה לב' תקיעות (ואכן הרא"ש השמיט קושיא זו). אלא שלפי המסקנא לכאו' הדבר תלוי במחלוקת הריצ"ג והרמב"ן, דלפי' הריצ"ג גם למסקנא לא עלתה לו תקיעה זו אפי' לאחת, כיון שבחציה כיון לתקיעה שלפניה. לעומת זאת, לפי' הרמב"ן עלתה לו לתקיעה אחת, ואין הכוונה שכיון בחציה לתקיעה שלפניה מגרעת. ולפירושו, גם להרא"ש צ"ע מסוגיא דמשך בשניה.
וכל זה אי נימא דמש"כ התוס' והרא"ש דלא רצו שתעלה וכו' היינו מעיקר הדין, ושאף אם עשה כן לא יצא י"ח. וכן הבין הרמ"א בדרכי משה (ס"ק ה) בדעת הרא"ש, דלדעתו אף בדיעבד לא יצא. אמנם, בקרבן נתנאל (על הרא"ש שם סק"ב) מסיק: "דהא דכתבו התוס' ורבינו לא רצו וכו', היינו שלא רצו לתקן לכתחילה כן, מכמה גזירות וחששות, משא"כ בדיעבד". ולדבריו יש ליישב את הערת התוס' מההיא דמשך בשניה (וכן הקושיא להרא"ש מפי' הרמב"ן בסוגיא), דהתם איירי בעיקר הדין.
אמנם, מדברי הרא"ם משמע דמעיקר הדין אתי עלה, ולכאו' דבריו א"ש להלכה רק כסברת הריצ"ג ודעימיה, משא"כ לרמב"ן ודעימיה, והכי קי"ל מעיקר הדין, אין מקום לדבריו. אכן, יש שכתבו לחלק (עי' שו"ע הגר"ז ס"ג), דדברי הרמב"ן הם באופן שתקע לשם פשוטה שלאחריה ופליגי אי מהני לשם פשוטה שלפניה, ובזה ס"ל להרמב"ן דכיון ששניהם לשם מצוה אין נפק"מ אם כוונתו ללפניה או לאחריה, שהכל מצוה אחת היא, משא"כ היכא דכיון לתשר"ת לא יהני לתש"ת או לתר"ת, דאם תש"ת הוא הנכון א"כ התקיעה לשם תשר"ת היא שלא לשם מצוה^[15].
אלא שכ"ז ליישב את דעת הרא"ם, אבל לדינא דעת הרבה ראשונים להדיא דאף בכה"ג לא הוי חסרון בכוונה, וכ"ד השו"ע להלכה. דהנה, הטור (עמ' שעא) הביא את הנידון דריצ"ג במשך בתקיעה אחרונה של תשר"ת שתעלה גם לראשונה של תש"ת, ואפילו הכי נקט לדינא דעולה לו בשביל אחת, וכן נראה מהרשב"א^[16], וכ"ה ברבינו ירוחם (נ"ו ח"ב), ובמכתם. וכן בשבלי הלקט (סי' רחצ) ובתניא (סי עז) כתבו להדיא בכה"ג דעולה לו לאחת^[17], וכ"פ בשו"ע (ס"ו) להדיא לדעה קמייתא: "אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת". וכן הוכיח הקרבן נתנאל (פ"ד סו"ס י אות ב) מהתוספתא שהביאו הרמב"ן והריטב"א והמאירי, דאם תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת והיינו תקיעה אחרונה, אף דתקע אותה על דעת סדר פסול. וכן פסקו האחרונים וכדלעיל. ושם בקרבן נתנאל דחה את דברי הרא"ם מכח התוספתא^[18].
והנה, הרא"ם אחר שכתב דהוי חסרון בכוונה, הוסיף "ותנאה לא שייכא הכא, דא"כ ליכא כוונה לא לתקיעה ראשונה ולא לתקיעה אחרונה ואינו יוצא בה לא לזה ולא לזה". אמנם, הב"י (עמ' שסד סוד"ה והרא"ש) פליג ע"ז, וס"ל דבתנאי שפיר מיקרי מכוין, וכן הסכים הרמ"א בדרכי משה (עמ' שעא סק"ה), וכן פסק בהגהתו לשו"ע (ס"ו): "ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא".
ולא נתפרש להדיא היאך הדין כשלא התנה, אם יצא עכ"פ מעיקר הדין. והמשנ"ב בשעה"צ (ס"ק כג) נקט דלא יצא וז"ל: "אבל אם לא התנה כלל אלא לאחר שתקע תשר"ת תקע רק ש"ת, בודאי אין אנו יכולין לצרף מחמת ספק התקיעה אחרונה של התשר"ת להש"ת, דהלא לא כוון בשביל זה והוי כתקע בלא כוונה". וציין: "כן מוכח בב"י ומג"א". וכבר כתב כן הגר"ז (ס"ג) וז"ל: "אבל אם לא התנה כן אין תקיעה אחת עולה לשני סדרים... לפי שמצות צריכות כוונה ואם נתכוין בתקיעה זו להשלמת סדר תשר"ת אינה עולה להתחלת תש"ת, שאם תש"ת עיקר המצוה א"כ כשנתכוין בתקיעה זו להשלמת תשר"ת לא תקע לשם מצוה כלל, וכן בתקיעה שבין תש"ת לתר"ת".
ויל"ע טובא בזה, דלדידן דקי"ל דלא כהריצ"ג, עכ"פ מעיקר הדין, א"כ מוכח דאין חסרון כוונה פוסל בזה כל שכיון לשם מצוה, וכבר נתבאר דבשו"ע מבואר דה"ה בנתכוין לשם תש"ת עולה לתשר"ת, וא"כ מ"ט לא יצא בדיעבד. ומש"כ השעה"צ שכ"מ בב"י, יל"ע, דהב"י ה"ד הר"ן הרא"ש והרא"ם, והעיר על מש"כ הרא"ם דאף תנאי לא מהני, וי"ל דלמטוניה דהרא"ם קאמר, אבל אין הכרע שכוונתו לפסוק לגמרי כרא"ם^[19]. ומש"כ השעה"צ שכ"מ במג"א, הנה במג"א (ס"ק ו) כתב על דברי הרמ"א דיצא "דבתנאה מקרי שפיר מכוון", והוא מדברי הב"י, והיינו דבכה"ג ש"ד אף לסברת הרא"ם, דתליא במצוות צריכות כוונה. אבל למשנ"ת דסברת הרא"ם אתיא כהריצ"ג, א"כ לדידן אף בלא תנאי מהני מעיקר הדין. והמשנ"ב גופיה לענין הפסיק בין התקיעות (ס"ק לה), כתב שתקיעה אחרונה של הסדר שנפסל עולה לו לראשונה שלאחריה, אף בלא תנאי, וא"כ ה"ה בתשר"ת, שאף שאין יוצאים בו ידי תש"ת משום הפסק, מ"מ התקיעה האחרונה תוכל לעלות לראשונה של תש"ת, וצ"ע.
♦
בדברי הלקט יושר
עוד חידוש דין מצינו בלקט יושר (עמ' 125) בשם בעל התרומת הדשן וז"ל: "שמע תקיעה ולא ידע אם התקיעה מקש"ק או מקר"ק לא יצא". ולכאורה, משמעות הדברים היא דאף השומע בסתמא לא יצא עד שידע אם התקיעה היא של תש"ת או של תר"ת, והוא פלא, דאף לריצ"ג, הרי כוונתו ברורה לשם תקיעה (שלפניה או לאחריה), אלא שאינו יודע אם התרועה שתוקע עמה כשרה, וא"כ מאי שנא מכל מקיים מצוה על הספק, שאין כאן חסרון בכוונה, ואמאי לא יצא. ובשלמא אם היה מכוין בהדיא דווקא לשם תקיעה דתש"ת, היה מקום לדון שכוונתו שאם העיקר כתר"ת אינו תוקע לשם מצוה, ולא יעלה לתקיעה דתר"ת, אבל כל שאין מכוין לחד מהם, אלא לתקיעה בסתם, אמאי לא תעלה לו^[20]. גם מצד המנהג צ"ע, שלא נשמע מעולם לפרש למי ששומע תקיעות לפני כל סדר שתוקעין אם הוא תשר"ת או תש"ת או תר"ת, ולא פקפק בזה אדם מעולם.
אך נראה יותר דכוונת התרוה"ד במי ששומע סדר תקיעה שלם, אך אינו נותן לב לשמיעת התקיעות עד שאינו מבחין אם הוא תש"ת או תר"ת, וכפי שנראה קצת מהמשך דבריו של התרוה"ד "וכן מתנמנם נמי לא יצא", וכוונתו שמי שמסיח דעתו עד שאינו מבחין בין סוגי התקיעות לא נחשב כשומע ודינו כמתנמנם דלא יצא.
♦
העולה מכל זה
א. נתכוין לשם פשוטה שלאחריה, לרוב הראשונים יכולה לעלות לו לפשוטה שלפניה, ולדעת הריצ"ג אינה עולה. ולדעת הב"י יש לחוש לדעת הריצ"ג לכתחילה היכא דאפשר (וכ"נ עיקר), ולמשנ"ב הלכה כדעת רוב הראשונים.
ב. בכה"ג דתקע סדר כדין ונפסל משום הפסק, אם תקע כבר תקיעה אחרונה עולה לו לתקיעה ראשונה ומשלים עליה, ואף לב"י אי"צ לחוש בכה"ג. ויל"ע דכ"ז בתקיעה השייכת לאותו הסדר, אבל בתקיעה שאינה שייכת לאותו הסדר אפשר דיש מקום לחוש לדעת הריצ"ג ולתקוע שוב לשם תקיעה ראשונה.
ג. בין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת תקנו ב' תקיעות לזה ולזה, ואף שתקע לסוף הסדר יש לו לכתחילה לתקוע שנית לתחילת הסדר הבא, ואם לא תקע אלא תקיעה אחת, אם התנה שתעלה לסדר הנכון יצא, ואם לא התנה אלא נתכוין שתעלה לסוף הסדר הקודם, ותיכף תקע ש"ת או ר"ת בלא תקיעה לפניהם, לדעת רוב הראשונים יצא, ולדעת הריצ"ג לא יצא (והמשנ"ב סתם להחמיר בזה, וצ"ע).
ד. השומע תקיעה ואינו יודע אם היא משל תש"ת או משל תר"ת, יצא י"ח, וכן המנהגפשוט.
♦ ♦ ♦