בני ברק
בגדר קריאת "ויחל" בתעניות
א. דברי המג"א בשם ספר חסידים; המנהג המובא בספר חסידים שהחזן הקורא אינו קורא בלשון בקשה; הערה על מנהגינו
בשו"ע או"ח הל' תענית סי' תקסו סעיף א: בתענית צבור... וקורים ויחל בשחרית ובמנחה, בין שחל בשני ובחמישי בין שחל בשאר הימים.ובמג"א ס"ק ב: ויחל - מה שהקהל אומרים שוב מחרון אפך וגו', והש"ץ חוזר ואומר אותו לפי שהקהל אומרים אותו דרך בקשה (ס"ח סי' ר"נ).
ונעתיק את לשון ספר חסידים שם: כשקורין ויחל בתענית שותק החזן הקורא בתורה עד שיאמרו הקהל שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, וגם ה' ה' אל רחום, לומר כי הקהל אומר אותו כעין תפלה ומתכוונים לבם בלשון בקשה[2], והחזן הקורא אינו רשאי לקרות בלשון בקשה, אלא כך עשה משה והאיך היתה מעשה שמשה בקש ומספר כל הענין.
ולכאורה המכוון ב"לשון בקשה" היינו שמשנים ואין קורין במנגינה של הקריאה הרגילה, אלא במנגינה אחרת, כמנהגינו. אלא שיש להעיר לפי"ז על מנהגינו שגם החזן הקורא חוזר וקורא גם במנגינה זו, אף שדברי הספר חסידים ברור מללו שאינו רשאי לקרות בלשון בקשה, אלא בדרך סיפור דברים שכך עשה משה וכו'.
ואכן יעוי' בפמ"ג כאן (א"א ס"ק ב): ועיין אליה רבה משמע דהקורא והש"ץ אין אומרים אותן פסוקים עם הקהל, רק אחר כך כשסיימו הקהל אז קורא הש"ץ עם העולה בתורה דרך קריאה לא דרך בקשה.
וטעם מנהגינו צ"ב טובא. ומצאתי שכבר העירו בזה בספר חבצלת השרון פרשת כי תשא, והגר"ד יצחקי שליט"א במאמרו בקובץ בית אהרן וישראל מח, תשנ"ג, אות נו, והניח בצ"ע, וב'לוח ההלכות והמנהגים' על צום גדליה.
♦
ב. יישוב המנהג אליבא דקושטא
ונראה לתרץ המנהג אליבא דקושטא, ובאופן דקושיא מעיקרא ליתא, בהקדם מה שראיתי בשו"ת תורת חיים להגרי"ח זוננפלד סי' נח, וז"ל: במה שתמה על מנהג העולם הובא במטה אפרים שאומרים בתענית בקריאת ויחל בקול רם עד ונקה, הלא כל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן, ואין כאן אתנחתא ולא זקף קטן, ובדרך תפלה הא אין היחיד רשאי לומר י"ג מדות. זו לא הבנתי, כיון דכל הקהל אומרים הרי אין כאן יחיד, וציבור שפיר יכולין לומר שלש עשרה מדות, ואדרבה מובטחים שנענים בהם, וכל עיקר קריאת ויחל בתענית הוא כדי לעורר רחמי השלש עשרה מדות. והנה מה שדימה שזה רק מנהג העולם, מקורו מבואר בתוקף ועוז בספר חסידים סי' ר"נ, ומזהיר הרבה ע"ז לעורר רחמים שיאמרו הציבור בשעת קריאה דרך תפלה[3]. ולפ"ז ראוי שלא לומר בטעמים שלא יהא נראה כדרך קריאה[4].ומעתה היה נראה לומר דכוונת הספר חסידים אינה למנגינה, אלא שהקהל נהג לומר זאת שלא בטעמים, וזה מהני להפקיע ה'תורת קריאה' ומשוי ליה "לשון בקשה", ואילו החזן הקורא קרא זאת בטעמים, ושינוי המנגינה אינו מעלה ואינו מוריד. [וכמו בימים הנוראים, שמשנה המנגינה ואין בכך כלום].
וכמין דוגמא לזה הדין המובא בשו"ע סי' נט סעיף ג: י"א שהקדושה שביוצר, יחיד אומרה, לפי שאינה אלא סיפור דברים. וי"א שיחיד מדלגה, ואינה נאמרת אלא בציבור. ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה. ובב"י שם: וכן כתוב בתרומת הדשן סימן ח' דקדושה שביוצר ובסדר קדושה יש ליחיד לאמרו בניגון ובטעמים ותו אין קפידא אפילו למ"ד אין היחיד אומר אותם, וכבר נזכר זה בתשובת הרשב"א שכתבתי בסמוך וכן ראוי לנהוג.
ובשו"ע סי' תקסה סעיף ה: אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם; אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם. ובמג"א ס"ק ה: דרך קריאה. בניגון ובטעמים (תרומת הדשן סי' יח).
הרי שהקריאה בטעמים היא המפקיעה מ'סדר קדושה' [או סדר תפילה] ומשוי ליה קריאה.
ומעתה יש לעורר על כך למעשה, שבאמירת הקהל לא יאמרו את הפסוקים בטעמים, וצ"ע במה דלא נהיגי עלמא הכי.
ושמא יש ליישב בדוחק, דאמנם עיקר המגדיר שקורא בדרך קריאה היינו שקורא בטעמים ולא איכפת לן המנגינה של הקריאה, ומ"מ כאשר קורא בטעמים ומשנה את המנגינה יש בכך גם תוספת של דרך בקשה, ובזה אין חסרון גם לדברי הספר חסידים[5]. אך בודאי אין משמעות לשונו כן, אלא שיש חילוק באופן האמירה בין הקהל להחזן הקורא, וצ"ע[6].
♦
ג. ישוב במנהג הקהל שאומרים בטעמים
ועלה במחשבה ליישב את מנהג הקהל שאומרים בטעמים, דהנה עורר ת"ח שליט"א, על אמירת הקהל י"ג מידות בקריאת ויחל בתשעה באב, שהרי ת"ב איקרי מועד, ועל כן אין אומרים בו תחנון, וא"כ בדין הוא שלא יאמרו ג"כ י"ג מידות בדרך תחינה ובקשה. [אמנם בענין אמירת י"ג מידות בימים טובים בכלל, יעוי' בשערי תשובה או"ח סי' תפח ס"ק ב ובשו"ת להורות נתן ח"ז סי' ו ובשו"ת וישב הים ח"ב סי' יא].ומעתה יתכן דמה"ט נהגו הקהל בקריאת ויחל בת"ב לומר אמירת י"ג מידות בטעמים שיהיה בדרך קריאה ולא בדרך בקשה, ומזה נשתרבב מנהגם גם לשאר תעניות.
♦
ד. טעמים ומקורות למנהגינו לקרוא ויחל בשחרית ובמנחה ולא ברכות וקללות; מחלוקת הראשונים בביאור המנהג בזמן רב הונא ואביי
אולם נראה עוד לומר בישוב המנהג, ובהקדם מה שיש לברר יסוד מנהגינו לקרות בתעניות "ויחל" בשחרית ובמנחה, בין אם חל התענית בב' וה' ובין אם בשאר הימים. ופתח השמועה במתני' במגילה ל, ב: בתעניות ברכות וקללות. וברש"י: ברכות וקללות - דאם בחקותי, להודיע שעל עסקי החטא באה פורענות לעולם, ויחזרו בתשובה וינצלו מצרה שהן מתענין עליה.ויש לברר את טעם מנהגינו לקרות ויחל בתעניות ולא כמפורש במתני' דקורין ברכות וקללות, וכמו שכתב הר"ן במגילה שם: מיהו אין אנו נוהגין כן אלא קורין ויחל משה.
ומצינו בזה כמה אנפי בדברי הראשונים, וכמו שיתבאר לפנינו אי"ה.
בדברי התוס' בברכות יח, א ד"ה למחר באין: ומיהו י"ל דאנו סומכים על מסכת שמחות (פי"ב) שצוה אבא שאול לבניו הטילו תכלת מאפיליוני ואף על פי שהגמרא חולק עליו יש דברים שאנו מניחין הגמ' שלנו ואנו עושין כספרים החיצונים כמו מחזון ישעיהו כפסיקתא וכמו ויחל שיש בגמ' דבתענית קורין ברכות וקללות ובמס' סופרים (פי"ז) מפרש ויחל.
וכ"כ בתוס' במגילה לא, ב: וכן אנו נוהגין ע"פ מסכת סופרים שאנו קורין ויחל בתעניות ובמתניתין אמרינן שקורין ברכות וקללות. וכ"ה גם בתוס' בפסחים מ, ב ד"ה אבל עושהו.
אמנם במס' סופרים שלפנינו פי"ז ה"ה: ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונות של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות, ויחל משה, ומפטירין דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירין, ונהגו בו העם. וכן הביא נוסחא זו הרא"ש במגילה פ"ד סי' י, והוסיף: מיהו איכא למימר דמתני' נמי איירי בט' באב ובשבעה תעניות אחרונות ולא פליגי. וכ"כ בביאור הגר"א סי' תקסו.
ובהרבה ראשונים מובא בשם הירושלמי לקרות ויחל ולא ברכות וקללות. באו"ז ח"ב סי' תטז ובראבי"ה סי' תקצד וברוקח סי' ריא ועוד, אבל ליתא בירושלמי שלפנינו. ובלשונם משמע שאמנם זהו שינוי מאוחר מזמן המשנה "ועכשיו אין אנו קורין אלא ויחל משה". וכן מבוא בפסקי הרי"ד בשם תשובת רב צמח גאון, ולא נתבאר בדבריהם טעם השינוי.
והנה הר"ן במגילה (על הרי"ף י, ב) כתב: וא"ת לדידן דלית לן כנופיא וקורין תרי זימני בספר תורה בפרשת ויחל אמאי לא קרינן בצפרא מענינא דיומא, איכא למימר דכיון דקמאי תקון הפסקה בתענית ולא היו קורין בענינו של יום אנן נמי לא קרינא.
ועד"ז יש לומר גם בטעמא דלא קרינן בצפרא ברכות וקללות.
ברם עדיין יש לחלק, דהתינח שלא לקרוא מענינא דיומא, היינו מחמת לתא דהפסקה, אבל הרי דין הפסקה מתקיים גם אם יקראו בברכות וקללות, ולמה שיקראו תרי זימני ויחל, גם בשחרית וגם במנחה.
ולכאורה נראה שאמנם גם בזמן המשנה במנחה קראו ויחל והפטירו דרשו, כלשון הפירוש המיוחס לרש"י בתענית יב, ב ד"ה בפלגא - דהיינו ריבעא דיומא, קרו ויחל משה ומפטירין דרשו את ה' בהמצאו, אלא שמלפנים בשחרית קראו ברכות וקללות. וזהו השינוי אצלנו, שגם בשחרית אנו קורין ויחל ולא ברכות וקללות.
אכן נחלקו הראשונים בתענית שם בביאור דברי רב הונא ואביי שם, דהכי איתא: מסייע ליה לרב הונא, דאמר מצפרא כינופיא. היכי עבדי. אמר אביי מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא, מכאן ואילך רבעא דיומא קרינן בספרא ואפטרתא.
ובמיוחס לרש"י: דאמר מצפרא כינופיא - ביום תענית צבור מתקבצין ובאין לבית הכנסת מן הבקר. מעיינין במילי דמתא - דרישה וחקירה, לבדוק במעשיהם בעסקי בני העיר, אם גזל וחמס ביניהן, ומפייסין אותן. ובמגילה ל, ב מבאר כך גם רש"י, ומוסיף: לפיכך אין פנאי בשחרית לקרות בתורה.
ונמצא איפוא דיש לומר לדברי רש"י, שמתחילה קראו בצפרא ברכות וקללות, ואח"כ בזמנם של רב הונא ואביי הפסיקו מלקרות בשחרית והיו מעיינים במילי דמתא, ושוב חזרו לקרוא גם בשחרית ויחל.
ובדברי הרמב"ם הל' תעניות פ"א הי"ז מבואר שגם בזמן רב הונא שקראו רק במנחה, לא היו קורים ויחל אלא ברכות וקללות, וז"ל "ומחצי היום ולערב רביע היום קוראין בברכות וקללות שבתורה שנאמר מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו".
אכן בספר האשכול הל' קריאת התורה הכניס קריאת ויחל שחרית בתוך דברי אביי, וז"ל: ואנו נוהגין זה המנהג בכל תענית צבור שקורין בבקר ובערב ויחל משה כרב הונא דאמר מצפרא כנופיא, דגרסי' במגלה לכל מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים לתעניות. [וראיה זו מדין מפסיקין הביא ג"כ בביאור הגר"א סי' תקסו כנגד שיטת רש"י][7].
ונראה בביאור דברי האשכול, לפי דברי השפ"א במגילה שם, וז"ל: והנלע"ד דבלא"ה פי' רש"י קשה להבין דמה בכך דבצפרא כנופיא כמו שיש שהות להתפלל כך יקראו בתורה ג"כ. ולכן אפשר דהראשונים לא פי' כפי' רש"י רק עיקר הכוונה דכיון דמצפרא כנופיא וא"כ צריכין להתעסק בענינא דתעניתא גם בשחרית לכן קורין גם בשחרית מעין התענית, אבל לעולם אין מבטלין קריאה בשחרית כלל, ובהכי מיושב מנהגינו.
וזכה השפ"א לכוין מדנפשיה לדברי האשכול הנ"ל דמפורש להדיא דבשחרית קראו ג"כ ויחל מחמת הך כנופיא דצפרא[8].
אולם בכל דברי הראשונים עד הנה לא נתבאר היטב הטעם שפסקו מלקרוא ברכות וקללות בשחרית והתחילו לקרות ויחל, דשינויא דהרא"ש דאמנם המשנה והברייתא דמס' סופרים לא פליגי, לא מהני ליישב מנהגינו שגם בתשעה באב אין קורין ברכות וקללות. וגם קשה לומר שאנו סומכים על דברי התוס' שהכריעו כדברי מס' סופרים, שהרי בנוסח שלפנינו איתא להדיא שבט"ב קורין ברכות וקללות.
♦
ה. דברי הריטב"א דקרינן ויחל משום שי"ג מדות אין חוזרים ריקם; "סדר תפילה" בקריאת התורה
ומצינו בחידושי הריטב"א בתענית שם שכתב: ואפשר דאינהו דהוו עבדא כנופיא מצפרא לא הוו קרו ומפטרי מצפרא כי היכי דליהוי להו רווחא לעיוני במילתא דמתא, אבל [השתא] [ד]לא עבדינן הכי קרינן ומפטרינן מצפרא [ככולהו] קריאות דעלמא, והא [ד]קרינן ויחל שמדבר בענין ריצוי מחילה והבטחתנו ש[כש]אנו אומרים י"ג מדות שאין אנו חוזרים ריקם, ואנו סומכים על מה שאמרו במסכת סופרים (פי"ז ה"ז), וכן כתוב בספר המצות, וזימנין דקרינן ומפטרינן נמי, ועניינים אלו תלויים במנהג, ואפשר דעבדינן נמי כל הני שינויי לאוכוחי דלאו תענית צבור הוא גמור, אלא כתענית יחידים.והנה שינויא בתרא דהריטב"א דמצדד בסוף דבריו דעבדינן נמי כל הני שינויי לאוכוחי דלאו תענית צבור הוא גמור, אלא כתענית יחידים, לא מהני ליישב מנהגינו, שהרי גם בת"ב שהוא תענית גמור קרינן ויחל. ועל כן מסתברא טעם מנהגא דידן כמו שפתח הריטב"א "והא [ד]קרינן ויחל שמדבר בענין ריצוי מחילה והבטחתנו ש[כש]אנו אומרים י"ג מדות שאין אנו חוזרים ריקם".
אולם צ"ב מה ענין הקריאה בתורה שייך לכריתת הברית על י"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, דבפשוטו המכוון הוא לדברי הגמ' בר"ה (יז, ב): ויעבר ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כרת ברית. והתם מיירי על 'סדר תפילה', ולא על סדר קריאה.
וברש"י שם: ברית כרותה לשלש עשרה מדות - הללו, שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם אינן חוזרות ריקם.
ואמנם כבר תמהו בזה, מה המכוון בדברי רש"י שמזכירים י"ג מידות בתפילת תענית, אטו המכוון למה שאומרים י"ג מידות בסדר סליחות ותחנונים.
ואשר לכאורה נראה בזה, דאף בגוונא שקוראים בתורה פרשת ויחל יש בזה קיום של "סדר תפילה" ובקשת רחמים בי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, ולזה נתכוין רש"י שמזכירים י"ג מידות בתפילת התעניות בקיום תקנת קריאת ויחלח.
ו. מקורות בדברי הראשונים
ויסוד לזה מצינו בדברי רבותינו הראשונים.[9]בספר המנהיג הל' תענית: ה"ר יצחק פסק דכל תענית שאירע בשני וחמישי קורין שחרית בפרש' היום, ובמנחה ויחל משה, משום דתדיר קודם, או יקראו שנים בפרשת השבוע, והשלישי בויחל משה. ואמ' רב עמרם כל תעניות האמורות בכה אמר יי' קורי' בשחרי' ובמנחה ויחל. ולא כתב כן רב שר שלום גאון, כל תענית ציבור ותענית שגוזרין על הגשמים ועל כל דבר הצריך להם קורין ויחל שחרית ומנחה, בין בשני ובחמישי ובין בשאר הימים שמתעני' בהן לפי שבכל פרק ופרק צריך לקרות מעין הזמן הצריך לו... ואילמלא כן פעמים בא התענית בבראשית או בויקרא או בוידבר, ומה עניין פרקים אלו לתענית ציבור, והלא תענית צבור צריך לקרות בו בדברי ריצוי ובקשה, ולא נמצאת פרשה בתורה במדות האלו כי אם ויחל. ועוד טעם לדבר שכך אמרו חכמי' ז"ל ויעבור ד' על פניו ויקרא, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור ואמר כל זמן שיעשו ישראל לפני כסדר הזה אמחול להם כל עוונותיהם, וכ"ש במנחת תענית שקורין ויחל, שאילמלא תענית אין קריאה במנחה בחול כלל, על כן בכל התעניות קורין ויחל בשחרית ובמנחה חוץ מט' באב שקורין בשחרית כי תוליד בנים, וכן מנהג בשתי ישיבות.
ובדומה לזה כתב במחזור ויטרי סי' רעב: ופרשת ויחל שנתקן בתעניות. לפי שאין פרשה השוה לכל תעניות כי אם זו. שהרי אם מתענין בשבת ויקרא קורין ויקרא. ואם מתענין בשבת שמות קורין שמות. הרי לך שאין פרשת תענית קבועה. ועוד שויחל לפי עניין היום בקשת סליחה ורחמים. ועוד שנתעטף הק' כשליח ציבור והראה למשה סדר עבודות סליחה ומחילה וי"ג מדות האמורות בפרשת ויחל. לכך נתקן ויחל. כך מצאתי בשימושא רבא דגאונים. ועוד מצאתי כי השתא מפני שכולן באים בשחרית שיש מהן פושעים הבאים בשחרית, וגם עניים שאם לא יבאו בשחרית שוב לא יבאו היום שיבקשו אוכל למו וישיבו את נפשם. [מפסקינן] בעיניינא דיומא וקרינן ויחל אף בשחרית.
ובדברי המחזור ויטרי שמעינן טעם למה הוצרכו לקרות ויחל גם בשחרית, ואמאי לא סגי במה שיקראו במנחה. ועי' במגיד משנה הל' תעניות פ"א הי"ז: ואנו מנהגנו לקרות בבקר ובערב בפ' ויחל ומפטירין בדרשו ואין אנו נוהגין לא כסדר שאמרו חכמים ולא לקרות אחר חצי היום ולא לקרות מה שנהגו הם ומדברי קצת הגאונים נראה שאף הם היו נוהגין כמנהגנו ואיני יודע טעם לשינוי מנהג חכמים ז"ל. והנה שמעינן בדברי המחזור ויטרי שתקנו לקרות כבר בשחרית, כי יש שאינם באים למנחה, ולכן שינו מן הא דתנן במתני' דקורין בברכות וקללות.
♦
ז. מקורות בדברי גדולי האחרונים
ודבר זה דקריאת ויחל חשיב כסדר תפילה ובקשת רחמים נתפרש להדיא גם בדברי גדולי האחרונים.בשו"ת גינת ורדים או"ח כלל א סי' מט כתב בנידון "זה כמה שנים שנהגו ק"ק שבמצרים לגזור תענית צבור בכל יום שלפני ר"ח מתחלת ר"ח כסלו ואילך עד חדש ניסן מפני הצרות המתחדשות ח"ו": ומוציאין ס"ת וקורין ויחל ולהיות שאין כח ב"ד יפה הן רבים עם הארץ מזלזלים בתעניות אלו ועל כן קראו תגר קצת משכילים שכיון שאין גזרת ב"ד מתקבלת כראוי אין בתעניות אלו דין תענית צבור, ועוד שיש הרבה בתי כנסיות שלא ימצאון שם עשרה שמתענין... וכל זה הוא דוקא לענין קביעות ברכת עננו, אכן לענין קריאת ס"ת אין לחוש שיהיו עשרה שמתענין בבית הכנסת... אכן קריאת התורה יוציאו ס"ת ויקראו בפרשת ויחל ואין בזה חשש איסור כלל כיון שהיא ענין בקשת רחמים ויש שם שמתענין והלואי שיקרא האדם בתורה ויבקש רחמים על עצמו כל היום.
ובשו"ת חוות יאיר סי' קעה: י"ל דהואיל דמנהג פשוט מקדמונים לאמרה הוי כדבר שבחובה ומותר לאמרה בע"פ וטעמיה דדבר שבחובה מותר הוא קרוב למ"ש בירושלמי דכל דבר שבחובה הוי כענין פסוקים שבתפלה דחובה לאמרם והוי ענייני תחינה ורצוי וכל שאומרים בשעת תפילה לא פלוג ושרי, ואפילו קריאת ויחל והפטרה רחמי וענייני מוסר להתעוררות הם[10].
♦
ח. גדר ה'סדר תפילה' מאחר שזו 'פרשת תחנונים'
אכן לכאורה צ"ב, היאך פרשה בתורה הופכת ל'סדר תפילה', כיון שהיא סדר תורה ולא סדר תפילה.ואשר נראה בס"ד, דהנה בהקדמת ספר הלכות גדולות מנה "אלו פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לצבור", ובאות ו: פרשת תחנונים.
וביאר כוונתו בהשגות הרמב"ן לספר המצוות להרמב"ם שורש ג: וכן כתב פרשת תחנונים והיא פרשת ויחל משה תחנתו שלמשה רבינו עליו השלום על מעשה העגל והיא אצלו פרשת ציבור שממנה נלמוד תחנונים בשעת הצרות כמו שאמרו ויעבור ד' על פניו ויקרא מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין לפני עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
הרי שפרשה זו בעצמותה ניתנה כ'פרשת תחנונים', וניתנה בתורת 'תחנה' של משה רבינו על מעשה העגל, וללמוד ממנה לדורות שיעשו כסדר הזה. ומעתה לא רחוק לומר שדבר זה מתקיים בתעניות בקריאת התורה בפרשת ויחל[11].
♦
ט. חילוק בין הקריאה בשחרית לקריאה במנחה; חילופי המנהגים בקריאת החזן אם יש גם תקנת קריאה; נפ"מ גם באין עשרה מתענים; נפ"מ בקריאת מאורע שבירת הלוחות בי"ז בתמוז
ואחר דאתינן להכי, דקריאת ויחל אית בה גדר ד'סדר תפילה', עדיין צ"ב, מפני מה אנו קורין תרי זימני פרשת ויחל, גם בשחרית וגם במנחה [אמנם הר"ן בתענית יב, ב הביא דברי רב פלטוי גאון, שבתענית של שני וחמישי בצפרא קורין בפרשת השבוע, ובמנחה בפרשת תענית, ותמה על מנהגינו שנוהגים לקרות ויחל בשחרית ובמנחה, ובטור סוף סימן תקסו, הביא מחלוקת בזה, ועיין בבית יוסף סימן תקעה. ויעוי' לעיל שהבאנו מדברי הר"ן במגילה].ברם, באמת יש מקום לנטות היריעה לפי דברי הריטב"א וכלל דברי הראשונים והאחרונים הנ"ל, ולומר דהטעם שאנו קורים תרי זימני ויחל גם בשחרית וגם במנחה, היינו לפי שיש כאן ב' מיני קריאה, דהקריאה בשחרית היא בתורת קריאת התורה, דבזה ודאי מתקיימת תקנת קריאה מענינו של יום, כמו שנתפרש בדברי המנהיג ומחזור ויטרי, שהרי במחזור ויטרי כתב בהדיא לעיל מיניה בסי' רעא דבשחרית הקריאה היא בגדר ענינו של יום: מהכא שמעינן דאי לא מצפרא כינופייא הוה קרינן מצפרא בעינינא דיומא ולמנחתא בתעניתא. א"כ השתא דלית לן כינופייא הוה לן למיקרי בצפרא בעינינא דיומא ולא בויחל. מ"ר: יב"ן. ומיכן סמך הרב ר' בכור שור שלא לקרות בשחרית ויחל אלא בפרשת דיומא.
אולם קריאת התורה במנחה כל יסודה הוא רק משום התענית, שהרי מלבד בשבת לא מצינו תקנת קריאה במנחה, ולכן מסתברא מילתא טפי שכל יסודה הוא רק מלתא דסדר תפילה. וכבר נתבאר לעיל שלפי המנהג הקדום קראו בשחרית בברכות וקללות ובמנחה קראו ויחל.
ומעתה היה נראה לחלק טובא בין מיני הקריאות גם לענין המנהג המובא בספר חסידים. והיינו משום דעיקר תקנת קריאת ויחל היה כסדר תפילה ובקשת תחנונים, ואשר ע"כ נתייסד המנהג המובא בספר חסידים שהקהל אומר אותו כעין תפלה ומתכוונים לבם בלשון בקשה.
אכן התינח בקריאת ויחל דמנחה, שמיסוד תקנתה היא 'סדר תפילה', אזי גם החזן הקורא והעולה קראו בלשון בקשה. ואילו מה שכתב בספר חסידים "והחזן הקורא אינו רשאי לקרות בלשון בקשה, אלא כך עשה משה והאיך היתה מעשה שמשה בקש ומספר כל הענין", לא מיירי אלא בקריאת ויחל בשחרית, שהרי היא באה בעיקרה לקיום תקנת הקריאה מענינו של יום. ואשר ע"כ החזן הקורא והעולה אינם קוראים בלשון בקשה, כדי לקיים את תקנת קריאת התורה כהלכתה. והיינו משום דבאמת אף שיש כאן 'סדר תפילה', מ"מ איכא בהדיה גם סדר קריאה, שמחמתו צריך החזן הקורא לקרוא בדרך קריאה דעלמא וסיפור דברים.
ומעתה יש לומר שבזמנינו מחמת טעות נשתרבב המנהג שגם בקריאת ויחל בשחרית אין נוהגים כדברי ספר חסידים, אולם באמת יש לומר דבשחרית יש לנהוג כדבריו, דהחזן הקורא יקרא כסדרו ולא במנגינה אחרת.
ולפי חילוק זה בין מיני הקריאות ביסוד דינן, היה מקום לדון עוד נפ"מ בין קריאת ויחל דשחרית לקריאת ויחל במנחה, לענין אם אין עשרה או רוב עשרה מתענים. עי' היטב בשו"ע סי' תרסו סעיף ג ובנו"כ לענין ברכת עננו וקריאת ויחל[12], דבשחרית שתקנת הקריאה ביסודה היא לקרוא מענינו של יום, אזי יש לומר שלא בטל שם התענית מינייהו אם אינם מתענים (עכ"פ כאשר אינם מתענים במזיד או מחמת זלזול, אלא בהיתר מחמת אונס או חולי), אבל במנחה, שתקנת הקריאה היא 'סדר תפילה' הרי זה רק ב"תפילת תעניתם", ודין מיוחד בתענית, ובזה הוי התענית לעיכובא.
ועוד נפ"מ נראה, דהנה מבואר בדברי הראשונים דבכל התעניות שקורין ויחל מדלגים על מעשה העגל והלוי מתחיל מ'פסול לך". אולם בדברי כמה מן הראשונים מבואר דבתענית י"ז בתמוז אינו דולג אלא קורין מעשה העגל עד סוף הקריאה שרגילין לקרוא בכל תענית. והיינו משום דבי"ז בתמוז זה מענין המאורע שאירע בו ביום לפי שבו ביום נשתברו הלוחות, עי' בספר ליקוטי פרדס מרש"י, ובאו"ז סי' שצב, ובשבלי הלקט סי' רסג, ובספר האגור סי' תתפ, ובפסקי הריא"ז מגילה פ"ד סי' ה, והובא גם בספר נוהג כצאן יוסף[13].
אולם כבר הביאו הראשונים שלמעשה אין המנהג כן ונוהגים כמו בשאר תעניות לדלג.
ולפי דברינו היה נראה, שבשחרית, שקורין בתורת סדר קריאה מענינו של יום, בי"ז בתמוז היה ראוי שלא לדלג מעשה העגל, כיון שזה מענינו של יום, אולם במנחה שקורין בתורת סדר תפילה בודאי ראוי לדלג, ואין קטיגור במקום סניגור.
♦ ♦ ♦