בעניין השיר יום שמחה לישראל לכבוד שמחת תורה - הרב ראובן אוחנה, הרב משה בוטון
א.
אחד השירים והפזמונים המושרים לכבוד יום שמחת תורה בשמיני עצרת ונהוג בעיקר אצל חלק מעדות המזרח הוא השיר 'יום שמחה לישראל' מתחיל בשבח ישראל ומסיים בגנות ישמעאל. ע"פ סדר א-ב: "פזמון: יום שמחה, יום שמחה, יום שמחה לישראל. א. יום אורה לישראל, יום אפילה לישמעאל (נ"א: יום אדיר לישראל יום ארור לישמעאל). ב. יום יום ברכה לישראל, יום בהלה לישמעאל. ג. יום גאולה לישראל, יום גלות לישמעאל", וכן על זה הדרך בשאר הבתים. ואתן עוד כמה מפניני הלשון שם: "יום דיצה לישראל, יום דאגה לישמעאל. יום הדור לישראל, יום הרג לישמעאל. יום ותיק לישראל יום וי וי לישמעאל. יום לבוב לישראל,יום לכלוך לישמעאל. יום שמירה לישראל, יום שחיטה לישמעאל. יום תפילה לישראל, יום תליה לישמעאל".
ולראשונה ראיתי את השיר הזה נדפס במחזור זכור לאברהם לחג הסוכות הוצאת בקאל תשמ"ז עמ' תקפט, פזמונים לשמחת תורה כמנהג ירושלים וערי פרס ובוכרה. ואני תימה תימה אקרא, ומשתומם מה לשמחה זאת עושה ומה ראו על ככה לשורר זאת ביום חגינו ושמחת תורתינו, ומה לישמעאל ביום שמחת תורתינו, מה מקום יש לאותם ביטויים שאינם הולמים ואינם ראויים ביום שמחת תורה ובכלל.
ולענ"ד, בודאי שאין ראוי לבני תורה ות"ח למלא את פיהם ולהתיר (וללכלך) את לשונם בביטויים של גנות שנאה ונקמה לישמעאל ביום שמחת תורתינו, ובודאי שאין זו דרכה וכבודה של תורה, ובודאי לא נאה ולא יאה לבני תורה לנהוג כהמון העם, וראוי ביום שמחת תורה לשורר רק שירי קדש ופיוטים לכבודה של תורה שתוכנם רק אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל.
ושיר זה כאמור נפוץ בחלק מעדות המזרח כיוצאי עיראק, ואיני יודע אם ידוע שם המחבר הלזה, אך קרוב לודאי שלא היה זה תלמיד חכם שחיברו. וראוי ביום שמחת תורה, שהוא בעיקר יום חגם של התלמידי חכמים, והם צריכים להנהיג את המון העם, לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, והם מצווים ביותר לשמוח בה. וכדרך שהיו עושים בשמחת בית השואבה, שלא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שרוצה, אלא גדולי החכמים וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים ואנשי מעשה. אבל כל העם האנשים והנשים כולם היו באים לראות ולשמוע (רמב"ם הל' לולב פ"ח, הי"ד). ואיתא במדרש (פסיקתא דרב כהנא כח, ט): "'ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר אחד איל אחד וגו'' (במדבר כט, לה), אמר ר' אלכסנדר משל למלך שבאת לו שמחה, כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחים וכיון שיצאו ימי המשתה אמר המלך לבנו, בני יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טרוח עם האורחים ועכשיו אני ואתה נשמח יום אחד, ואיני מטריח עליך הרבה, אלא תרנגול אחד וליטרא של בשר, כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקים בקרבנותיהם של אומות העולם דאמר ר' פנחס כל אותם שבעים פרים שהיו ישראל מקריבים בחג נגד שבעים אומות העולם וכו' וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל, בני יודע אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנותיהם של אומות העולם ועכשיו אני ואתם נשמח ביחד ואיני מטריח עליכם אלא פר אחד איל אחד". ע"ש. וכן איתא בפסיקתא רבתי (א, ד): "ביום השמיני. אמר הקב"ה יודע אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקורבנותיהם של אומות העולם ועכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם אלא פר אחד איל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך, התחילו מקלסים להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". וכן איתא ברש"י שם: "עצרת תהיה לכם. ומדרשו באגדה לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות העולם וכשבאים ללכת אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם". הנה מכל אלין הראת לדעת כי ביום שמיני עצרת נפרדנו משבעים אומות העולם, וכולו יועד ונועד רק לשמחת עם ישראל עם קוב"ה ביום שמחת תורתינו.
ואיתא עוד במדרש שיר השירים (מ"ר שם א, ד) עה"פ "משכני אחריך נרוצה… נגילה ונשמחה בך": "רבי אבין פתח זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אמר רבי אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום 'בו' אם בהקב"ה "בך" בא שלמה המלך ופירש נגילה ונשמחה בך - בהקב"ה, בך - בישועתך, בך - בתורתך, בך - ביראתך" וכו' ע"ש. וא"כ ביום שמיני עצרת, שהוקבע ליום שמחת תורתינו, אנחנו שמחים רק עם הקב"ה ואוריתא דיליה ולא בהרג ישמעאל, ואין לערבב שום עניין אחר ביום שמחת תורתינו. ולכן צריכים התלמידי חכמים ללמד את המון העם לשורר רק שירי קודש ופיוטים לכבודה של תורה. וכן צריך להיזהר ולבדוק בשירים עממיים שנשתרבבו באיזה סידורים (שירונים וזמירונים) יחד עם שירי קדש לשבת ומועדים. שירים שנתחברו על ידי משוררים עממיים ולא על ידי רבנים ות"ח. או שעמי הארץ הוסיפו עליהם, כמו בשיר על סעודת המשיח: "כשיבא משיח צדקינו נעשה סעודה נאה. ומה נאכל בסעודה הזאת, שור הבר והלויתן אכול נאכל בסעודה הזאת" וכו', השיר הזה נתחבר באשכנז באידיש, ויש בו שני בתים שבודאי לא נתחברו ע"י ת"ח, בבית אחד ומי תשיר לנו בסעודה הזאת דבורה הנביאה וכו' ובבית אחר ומי תרקוד לפנינו בסעודה הזאת מרים הנביאה וכו'. שיר זה הגיע ומושר גם בקהילות ועדות לא אשכנזיות, כמו יהדות לוב (טריפולי) ותונס בחגים ובעיקר בסעודת ליל הסדר (ראה בספר טעמי המנהגים בענייני מילה בקונטרס אחרון עמ' שפ"ו בשם ספר שכחת לקט, דבכל סעודת מצוה אומרים ד"ת על השלחן ומסיים עם ביאת המשיח ובניין ירושלים). ואיני יודע אם היו שרים כן בפני ת"ח ולא מיחו בהם, או שמחו ולא היו נשמעים להם.
ראובן אוחנה
♦
ב.
אחר המחילה, גדולי ישראל וכל עם ישראל קיבלו פיוטים אלו ושרו אותם, ואת הקושיות אפשר לתרץ בפשטות. כשם שנאכל לויתן גם מרים תרקד, ולמה לא תגיד שהכוונה שתרקד ותשיר לנשים שבסעודה? וכן על זה הדרך. וראיתי שכבר פרסמתם הערה זו בירחון באור תורה לפני שנים.
והפיוט של שמחת תורה לא הבנתי על מה יצא הקצף, אולי גם תבטל את אמירת ארור המן[1] אחר קריאת המגילה. ושו"ר בקובץ ויען שמואל כרך יט עם רסג, שהאריך בעניין הפיוט לשמחת תורה, ובאם מותר לקלל גוי או אומה שלמה [וידוע שמרן הגרע"י זצ"ל היה מכריז לפני שירת הפיוט, שהשיר לא מכוון לכלל הערבים אלא רק למחבלים שבהם]. ולבסוף יישב המנהג על נכון, עיין שם.
ולי דווקא נראה שיום שמחת תורה מתאים לשיר זה, מפני שהוא יום שמחה רק לישראל כפי שהבאת מהמדרשים, וא"כ להיפך לשונאיהם. ומסתמא מחבר השיר לזה כיון באומרו יום שמחה לישראל, ובו מתאים לבקש מה' יתברך שינקום באויבנו.
בברכת כו"ח טובה
משה בוטון
♦
ג.
קראתי בתשומת לב הראויה את הערותיך. ואני באמת הייתי רוצה ומבקש שתעלה אותם לפני הקוראים והמעיינים בירחון האוצר בגליון הקרוב והבוחר יבחר והם ישפוטו. לגופו של דברים אתייחס לשתי הערותיך: א. אתה כותב בפשטות שגדולי ישראל וכל עם ישראל קיבלו ושרו אותם, ואני תמהה האם כבודו יכול להעיד על כמה גדולי ישראל ששרו את אותם שירים כמו השיר שמחו נא עם כל הפנינים והביטויים בגנות ישמעאל. אכן איני מכחיש ולא נסתר ממני שהגרע"י זצ"ל[2] היה שר את השיר הזה. והאם כל עם ישראל קיבלו את השיר הזה? כבר כתבתי שהשיר הזה היה נהוג בעיקר בקהילות יהודי בוכרה ופרס ואולי מהם התפשט לעדות אחרות והתחבב על המון העם. אבל האם זו ההוכחה שהשיר הזה נתחבר ע"י תלמיד חכם. ברור שלא. ולעניין השיר על סעודת המשיח, אין לי שום ספק שעל שני הבתים שנוספו לא ברוח חכמים תמצא לשום גדולי ישראל ששרו אותם, ודעתם לא הייתה מתיישבת כלל בתירוץ שכבודו כתב, היינו שמרים הנביאה רקדה לנשים ודבורה הנביאה שרה לנשים בעזרת נשים. אך א"כ כבודו צריך לשנות את נוסח השיר, ובנוסח הקיים בינתיים הוא: מי תרקוד לפנינו וכו' ומי תשיר לנו וכו' ולא הנשים שרות אלא האנשים, אז איך עלה תירוץ כזה בדעתו לומר כן. ואם כבודו רק מבקש ללמד זכות על עם ישראל, איני מונע בעדו[3].
ב. לגבי ההסתייגות שכתבתי מהשיר שמחו נא מהביטויים של ביזוי, השפלה, שנאה, נקמה הרג ואובדן ועוד כלפי ישמעאל ביום שמחת תורה. כבודו טוען: אולי גם נמחק את "ארור המן". אני תמה וכי מה עניין זה לזה, "ארור המן" אכן שייך ביותר לפורים. יום פורים הוא אכן יום שמחה לעם ישראל אשר נהפך ליהודים מאבל לשמחה ומיגון ליום טוב על אשר ניצלו שונאיהם ומגזירת המן אשר ביקש להשמיד לאבד ולהרוג מנער ועד זקן טף ונשים ונהפוך הוא וניצלו מיד שונאיהם ונושעו מיד אויביהם והיתה להם תשועה גדולה ועל כן היהודים עושים את ימי הפורים האלה בכל דור ודור. אבל מה זה שייך ליום שמחת תורה. ושוב אם כבודו מבקש ללמד זכות על עמ"י עי"ש איני מונע בעדו. [אין ברשותי הקובץ ויען שמואל, אשמח אם כבודו יוכל לשלוח אלי].
ואני חוזר על תחילת דברי שאשמח שכבודו יעלה את הדברים בירחון האוצר בגליון הקרוב ואם יהיו קוראים שיתייחסו לדברים לכאן ולכאן, אדרבה הדברים יתבררו יותר והיה זה שכרינו ומכל מלמדי השכלתי.
בברכת התורה וכו"ט.
ראובן אוחנה. צפת"ו.
♦
ד.
שלום וישע רב.
מאשר בתודה שקיבלתי את המאמר ששלחת אלי בעניין הפיזמון יום שמחה לישראל שכתב הרב יוסף חי סימן טוב שליט"א ונדפס בקובץ 'ויען שמואל' כרך יט סימן ל"ג עמ' רסג-רסט, ולאחר שקראתי ועיינתי בדבריו לא מצאתי בו התייחסות ישירה או שהשיב על מה שאני עוררתי וכתבתי בנידון במכתבי הקודמים.
המחבר שליט"א התמקד בעיקר דבריו דן האם אסור או מותר לקלל גוי או אפילו אומה שלמה, וזה נושא לדיון העומד בפני עצמו. ומתוך כך יצא לדון (כדרך אגב) בפיזמון 'יום שמחה לישראל'. ואחרי שהביא צדדים לכאן ולכאן בדברי הפוסקים באיזה אופנים ובאיזה גוי שרי לקלל רשע או שונא ישראל דוקא, אבל גוי שאינו רשע אסור לקללו וק"ו אומה שלמה. ובסוף המאמר כתב: "לפי זה צ"ע על נוסח זה שאנו נוהגים לומר בשמחת תורה בפזמון יום שמחה לישראל... יום אורה לירשראל, יום אפילה (נ.א.יום ארור) לישמעאל. וכו'. דאם יש איסור לקלל גוי שאינו רשע היאך אנו מקללים אומה שלמה". וכתב: "ואף הגרע"י זצ"ל היה נוהג לשורר בקול נעים ברוב עוז ותעצומות ביתר שאת וביתר עוז ואף היה מוסיף חרוזים ולשונות כיד ה' הטובה עליו כדרכו בקדש ומיהו שמעתי שהגאון רבי משה צדקה שליט"א ראש ישיבת פורת יוסף בעת שהיה משורר פיזמון זה ביום שמחת תורה היה מקפיד לומר "יום ארור לשונאיהם" ואמר שכן קיבל מאביו הגאון המפורסם מוהר"ר יהודה צדקה זצ"ל שאין לקלל אומה שלמה, והוסיף ואמר שפיזמון זה אינו עתיק יומין ואין מקורו בקדמונים, אלא נתקן רק מלפני כשישים או שבעים שנה על ידי אדם ירא שמים מבהמ"ד "בית אהרון" אשר הכירו. ואפשר שאף אנו כשאומרים יום ארור לישמעאל, עיקר כוונתינו לשונאי ישראל דוקא. לאלו הזוממים לכלותינו ומבקשים רעתינו שבודאי מצוה לקללם וכו'... ועל כן כשאנו אומרים יום ארור לישמעאל הכוונה לשונאי ישראל דוקא אבל אין אנו מקללים למי שאינו שונא לנו וכו'". עכ"ל. הנה הראית לדעת שעיקר דבריו סובבים על איסור לקלל בסתמא גוי שאינו אויב ושונא ישראל, וכ"ש אומה שלמה (מלבד עמלק שנצטוינו להכרית את זרעו) וכדי לישב את המנהג שאותן עדות (בני בבל, פרס ובוכרה) נוהגות לשיר את הפיזמון הזה ביום שמחת תורה, ואף הגרע"י היה שר אותו ומוסיף עליו, הוצרך המחבר שליט"א להתנצל כביכול ולהסביר שאין הכוונה אלא לשונאי ישראל וכו'. אבל אין בדבריו מזור להאי פתגמא. אף אחד לא רואה את הכוונות ולא יודע למה הכוונה, אבל האוזן שומעת והמון העם שומעים את הקולות. ולמי אתה מבקש להסביר מה הכוונה, וד"ל.
ולכאורה נראה שהבעיה או החשש שהיו למחבר שליט"א בפיזמון הזה היא מחשיפה של השיר הזה כלפי חוץ, כדי לא לעורר עלינו את חימת עשיו וישמעאל ומאוהדיהם מקרבנו. ולכן הוצרך להסביר שאין הכוונה אלא לשונאי ישראל. ולאויבי ישראל והמחבלים הארורים ולא לכל בני ישמעאל. אך מה שאני עוררתי הוא כלפי עצמינו, מה מקום יש לקללות, הלשונות והאמירות והביטויים האלה בכלל וביום שמחת תורה בפרט. ומה לשמחה זו עושה[4]. מה מקום יש לאמירות כאלה כמו: "יום ארור לישמעאל, יום הריגה לישמעאל, יום דבר, יום חנק, יום רציחה, יום שחיטה, יום תליה לישמעאל". וכי אמירות כאלה מכניסות יותר אהבת התורה ושמחת התורה או רק מכניסות ומחזקות יותר רגשות של זעם ושנאה וקריאה לנקמה הרג וחרב. ואיזה מסר חינוכי אנחנו מעבירים לתשב"ר ולילדי ישראל ובחורי ישראל ובני הישיבות הקדושות. וכיצד אמירות כאלה עלולות להשפיע על נפשותיהם ועל עיצוב אישיותם. אשר על כן אין שום עניין חיובי וחינוכי בשיר הזה, צריך להוציאם מהסידורים ומהמחזורים ומהזמירונים, לא שרים ולא מתנצלים.
בברכת התורה וכו"ט
ראובן אוחנה. עיה"ק צפת"ו
♦ ♦ ♦