ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות
בסוגיא דמין במינו בשמא או בטעמא[2]
א. פלוג' אביי ורבא, ובדברי רש"י דקאי כר' יהודה דמין במינו לא בטיל
ע"ז דף ס"ו א'. חמרא עתיקא בענבי דברי הכל בנותן טעם. חמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא, והו"ל מין במינו ומין במינו במשהו, ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, והו"ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ"ט, ע"כ הגמ'.ומבואר דנחלקו אביי ורבא בהנך דבמינו אסור במשהו, ובאינו מינו אסור בנותן טעם, מה קובע לדין מינו, אם כששוין בשמא או כששוין בטעמא. וכאן נחלקו לענין יין וענבים, ולכאו' קאי אמתני' דעסיק ביין נסך, ותנן לקמן ע"ג א' דיין נסך אוסר במינו במשהו, ונחלקו מהו מינו.
ולהלן בגמ' פליגי נמי לענין חלא דחמרא וחלא דשיכרא, וחמירא דחיטי וחמירא דשערי, לאביי אזלינן בתר נותן טעם משום דאין שוין בטעמא, ולרבא דאזיל בתר שמא, כיון דהאי הלא מקרי והאי חלא מקרי, וכן בחמירא, לתרוייהו קורין חמירא, הו"ל מין במינו וכל מין במינו במשהו.
ורש"י פירש דחמירא דחיטי וחמירא דשערי איירי בחד דחולין וחד דתרומה, והרי בתרומה אין דין שבמינו אוסר במשהו, וע"כ פירש"י דהא דאמר מין במינו במשהו היינו אליבא דר' יהודה דסבר מין במינו לא בטיל. וע"כ גם תרומה אינה בטלה בחולין כשהוא מינה, ובהא פליגי אביי ורבא מהו מינו.
ורש"י הוסיף דלאו הלכתא הכי, אלא אפי' מין במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, וא"כ נמצא דהא דפליגי אביי ורבא גבי חמירא הוא דלא כהלכתא, אלא דהפלוג' גבי חמרא אפשר לאוקמי גם כהלכתא וביין נסך. אבל בחמירא דע"כ לא איירי ביין נסך, ליכא לאוקמה אלא כר' יהודה ודלא כהלכתא. [וכבר הקשו הראשונים דרש"י סתר משנתו, ובחולין ק"ט ועוד דוכתי פסק כר' יהודה, ועי' הגהות אשרי בפירקין סי' ו' דרש"י חזר בו ממש"כ כאן, ופסק כר' יהודה].
♦
ב. ראיית הרי"ף דקיי"ל כר' יהודה מפלוג' אביי ורבא בחמירא
וגם בדברי הרי"ף מבואר דהפלוג' גבי חמרא איכא לאוקמה ביין נסך דאוסר במשהו, אבל הפלוג' בחמירא דלא שייך לאוקמה ביי"נ, ע"כ קאי כר' יהודה דמין במינו לא בטיל. דלקמן ע"ג ב' כתב הרי"ף דאיכא פלוג' ברבותא אי פסקינן כר' יהודה או לא, וכתב דמסתברא דהלכתא כר' יהודה, "דהא פלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי כרב ושמואל שייכא", ע"כ. והיינו דפלוג' זו ע"כ קיימא כרב ושמואל דפסקו כר' יהודה, ודייק בלשונו להביא ראי' מחמירא, דהפלוג' בחמרא איכא לאוקמה ביין נסך וכנ"ל. [ולדינא הרי"ף חזר בו, כש"כ הראשונים, ופסק דלא כר' יהודה וציווה להגיה בספריו, ועי' להלן].ובדברי רש"י יש דבר הצ"ב, דרש"י בחולין ק"ט א' פסק כר' יהודה, דמין במינו לא בטיל [וחזר בו ממש"כ כאן דר' יהודה הוא דלא כהלכתא, כש"כ בהגהות אשרי בפירקין סי' ו', וזה להפך מהרי"ף, דהרי"ף פסק מתחלה כר' יהודה וחזר בו ופסק דלא כר"י, ורש"י בתחלה פסק דלא כר"י, וחזר בו ופסק כר"י]. ורש"י הוכיח שם דקיי"ל כר' יהודה "שמעינן לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל דאיתמר חלא לגו חמרא וכו' במסכת עבודה זרה", ע"כ. והביא מהמשך הגמ' דנחלקו בריחיה חלא וטעמי' חמרא. וצ"ע בתרתי, גם דהתם איכא לאוקמה שפיר ביין נסך, ועוד דאמאי לא הוכיח מחמירא כמו שכתב בסוגיין. והחת"ס האריך בביאור דברי רש"י הללו, ואכ"מ. [והתוס' פסחים ל' א' ד"ה אמר רבא כתבו "פסק רש"י בחולין דמין במינו במשהו כר' יהודה וכו', ועוד הביא ראיה מהא דפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"ז חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי" וכו', ע"כ. הרי דכתבו דרש"י הוכיח מחמירא, ולא מחלא לגו חמרא].
♦
ג. דברי הראשונים דחמירא איירי בטבל
אמנם התוס' (פסחים ל' א' ד"ה אמר, חולין צ"ז א' ד"ה אמר) כתבו בשם ר"ת דפלוג' אביי ורבא איכא לאוקמה ביין נסך וטבל, והיינו דחמירא דחיטי איירי בטבל, ובהא מודו כו"ע דאסור במשהו. וכן כתב הבעה"מ להלן ע"ג ב' דהרי"ף לאחר חזרה פסק דלא כר' יהודה "לפי שאין לנו ראיה מפלוגתא דאביי ורבא שיש להעמידה בטבל ויין נסך", ע"כ.וכ"כ הריטב"א בסוגיין, והשיג עמש"כ רש"י דחמירא היינו של תרומה, "דהא קיי"ל תרומה במינה עולה באחד ומאה, אלא איירי בחמירא של טבל, או של תקרובת ע"ז, או כל דבר שיש לו מתירין דקיי"ל מין במינו במשהו", ע"כ.
ובאמת זו קושיא על דברי רש"י, אמאי דחק לאוקמה כר' יהודה ודלא כהלכתא (לפי מה דסבר בסוגיין) הא איכא לאוקמה בחמירא של טבל. ורש"י הזכיר כאן שטבל אסור במשהו, וא"כ אמאי ליכא לאוקמה בטבל, וכבר עמדו בזה הגרע"א ועוד אחרונים.
ולכאו' י"ל דרש"י קשיא לי' הלשון דקאמר גבי חלא וחמירא "וכל מין במינו במשהו", וע"כ כר' יהודה [וכ"כ באהא"ז פ"ו משגגות ה"ז (בהוספות קדשים סוף ח"ב) וכתב דמש"כ רש"י דקאי כר' יהודה, משום דגרס בגמ' וכל מין במינו במשהו, והוסיף שהגירסא שלפנינו ומין במינו במשהו, בלי "וכל". וצ"ב, שבגמ' לפנינו הגירסא גבי חמירא וחלא "וכל"]. אבל לא מסתבר כן, דהא רש"י פירש חמירא בתמורה, ואמאי לא קאמר בטבל דזה לכו"ע, ובשלמא בתקרובת י"ל דדוחק לאוקמה בחמירא תקרובת, אבל בטבל הו"ל לאוקמה, ורש"י הזכיר כאן שטבל במשהו.
♦
ד. דין מין במינו בטבל אי תליא במינו לגבי הפרשה
ובחידושי חת"ס בסוגיין כתב לבאר בדעת רש"י, דכיון דהא דקיי"ל טבל במשהו מפרש לקמן (ע"ג סוע"ב) משום דכהתירו כך איסורו, וכשם שחטה אחת פוטרת את הכרי, ה"נ אוסרת. ומה"ט גופא הוי רק במינו ולא באינו מינו, וכדפירש שם רש"י דרק במינו איכא למימר כהתירו כך איסורו, דמינו מפרישים ממנו. א"כ מינו דטבל היינו ממה שאפשר להפריש, ולא תליא לא בשמא ולא בטעמא, אלא במי שהוא מינו לגבי הפרשה. וחטי ושערי הא אין מפרישין מזה על זה, וא"כ אף אי שוו בשמא דקרינן להו חמירא, לא חשיבי מינו ואוסר רק בנותן טעם. וכן יין וחומץ פסק הרמב"ם פ"ה מתרומות הכ"א דתורמין מזה על זה, אף שאין שוין בטעמא (ועי' ראב"ד פ"ה מנזירות ה"ט). וא"כ לא שייכא פלוג' דאביי ורבא כלל בטבל.אמנם כל הנך ראשונים שהעמידו את פלוג' דאביי ורבא בחמירא דאיירי בטבל, ע"כ ס"ל דדין טבל שאוסר במינו לא תליא במין הראוי להפרשה, אלא בדין מינו דעלמא, ותליא בשמא ובטעמא, דהא מבואר בגמ' דאי אזלינן בתר שמא חשבינן לחמירא דחיטי וחמירא דשערי כחד מינא, אף שודאי אין מפרישין מזה על זה.
ויעוי' בתשו' חת"ס יו"ד סי' ע"א אות ג' שביאר דהא דנקט הרמב"ם (פט"ו ממאכ"א ה"ו) דטעמא דטבל לא בטיל משום דאפשר לתקנו, כמבואר בירושלמי, ולא פירש מטעמא דכהתירו כך איסורו, כמבואר בגמ', משום דס"ל דלהלכה מין במינו בטיל ודלא כר' יהודה, וא"כ הוא מפרש את פלוג' דאביי ורבא דחמירא בטבל, דהא בשאר איסורים אין דין שבמינו במשהו להלכה. וקשה, שאם הטעם הוא משום דכהתירו כך איסורו מה מהני דחטים ושעורים הוי חד מינא משום דאזלינן בתר שמא, אכתי הא אין מפרישין מזה על זה, ובע"כ הטעם הוא משום דיש לו מתירין, כהירושלמי.
♦
ה. בדין מין במינו לענין דבר שיש לו מתירין
והנה נתבאר בדעת רש"י דס"ל דא"א להעמיד את הפלוג' בטבל ואף לדידן, משום דס"ל דטבל שאין בטל הוא לא מטעם דבר שיש לו מתירין, אלא מטעמא דכהתירו כך איסורו, ולפ"ז תליא במין שראוי להפרשה. אמנם אכתי קשה, דאיכא לאוקמי בשאר מידי דיש לו מתירין, דאף לדידן אינו בטל במינו, ובהא פליגי אביי ורבא.אמנם באמת הך דינא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל דהוא רק במינו ולא בשאינו מינו לא נזכר כלל בגמ', והתוס' בביצה דף ל"ח הביאוהו בשם ירושלמי. והרמב"ם פט"ו ממאכ"א הי"ב כתב הלכה זו וכתב דיראה לי שגם דבר שיש לו מתירין שאינו בטל הוא רק במינו ולא בשאינו מינו. והראב"ד כתב שם משנה שלימה היא, וע"ש בנו"כ דצ"ב כונתו, וע"ש בכס"מ דהרשב"א בתשובה ח"א סי' ת"ק כתב שדעת הרי"ף דדישל"מ אינו בטל גם באינו מינו [ודלא כהר"ן נדרים נ"ב א' בדעת הרי"ף]. וע"ש הגהות הרמ"ך שכ"ה סתמא דגמ' ביצה ל"ט, וכמו שהקשו שם התוס'.
וא"כ א"א להעמיד את הפלוג' בדבר שיל"מ, דהא תלי תניא בדלא תניא, שלא נזכר דין כזה שהוא רק במינו, דנימא שפליגי ע"ז מהו מינו. וגם בדעת רש"י גופי' יעוי' בחידושי בית מאיר על הש"ס לקמן ע"ג ב' שכתב דמשמע בדברי רש"י דטבל חשיב אין לו מתירין, והיינו טעמא משום דס"ל דאי הוי חשיב דבר שיש לו מתירין לא הי' בטל גם באינו מינו, ומדתנן דבאינו מינו בטל ע"כ דלא נחשב יש לו מתירין, ולא בטל רק משום דכהתירו כך איסורו, ומשו"ה זה רק במינו. והר"ן שם פליג, וגם התוס' שם הקשו דתיפו"ל שאין לו מתירין ע"ש. ועכ"פ נמצא דגם שיטת רש"י דדשיל"מ דאינו בטל הוא גם באינו מינו [והרי דעת רש"י בביצה דף ג' ע"ב דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא משום עד שתאכלנו באיסור וכו']. וא"כ לא קשה כלל ע"ד רש"י אמאי לא אוקמה לפלוג' אביי ורבא בדבר שיל"מ. [והעירו עוד, דאי נימא דדעת רש"י דדינא דדשיל"מ הוא גם באינו מינו, תתיישב קושיא גדולה שמקשים לדעת רש"י דפסק כר' יהודה דמין במינו לא בטיל. והיא, מאי נפק"מ בדין דבר שיש לו מתירין, הרי לעולם זה מין במינו, ושיטת רש"י יבמות פ"א ב' (ע"ש תוד"ה רבי יהודה) שגם ביבש ביבש לא בטיל לר' יהודה. וכן לענין דרבנן ג"כ דעת רש"י חולין קט"ז ב' (ע"ש גליון הש"ס) דלר' יהודה מין במינו לא בטיל. וא"כ מאי נפק"מ בדין דבר שיש לו מתירין. אכן אם דעת רש"י שאינו בטל גם באינו מינו, לק"מ].
♦
ו. בדין מין במינו לגבי תרומה
והנה רש"י כתב דחמירא היינו בתרומה, וכוונתו אליבא דר' יהודה דמין במינו לא בטיל, וממילא אינה בטילה. אכן גם לדידן, דלא קיי"ל כר' יהודה, איכא נפק"מ לענין תרומה אי הוי מינו, דהא קמ"ל דתרומה במינה בטילה באחד ומאה, ובאינה מינה בטלה בשישים כשאר איסורים, א"כ נפק"מ לדידן בפלוג' אביי ורבא לענין תרומה. אמנם בדברי הגמ' א"א לפרש דלענין זה פליגי, דהא קאמר במינו במשהו, ובתרומה במינו בק"א ולא במשהו, אבל אכתי נפק"מ אם בק"א או בשישים.וכ"כ הש"ך סי' צ"ח סק"ו דאיכא נפקותא לדידן בפלוג' אביי ורבא מלבד ביין נסך שאוסר במשהו, גם בתרומה אי אוסר בק"א או בשישים, ולמאי דקיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא, כל דהוי מינו בשמא אוסר בק"א.
אמנם בדברי הרמב"ם יש להעיר, שלא נזכר בדבריו הך דינא דאזלינן בתר שמא אלא לענין יין נסך בלבד, ומשמעות דבריו דבשאר דוכתי אזלינן בתר טעמא, ויתבאר בדבריו עוד להלן. אבל צ"ע דלכאו' נפק"מ גם בתרומה, אם בק"א או בשישים.
אכן לענין תרומה לא קשה על הרמב"ם, וכ"כ בס' אור גדול סי' ס' אות ו', דלהרמב"ם פלוגתא דאביי ורבא לא שייכא לגבי תרומה, דבדברי הרמב"ם מבואר, דהא דתרומה במאה ואחד אינו דוקא במינו, אלא כל דליכא למיקם אטעמא, כש"כ בפט"ו ממאכא"ס הכ"ט וה"ל. וא"כ לעולם צריך ק"א אא"כ טועמין, וטעימה תליא בטעם, וא"כ נמצא דלא שייכת הפלוג' לענין תרומה.
אמנם דעת שאר הראשונים דדין תרומה בק"א הוא רק במינו, אבל בשאינו מינו בשישים, כש"כ תוס' חולין צ"ט א', והריטב"א שם, והרשב"א חולין צ"ז ב', וכן פסק הרמ"א יו"ד סי' שכ"ג ס"א לגבי חלה. ולכאו' לפ"ז איכא נפקותא בפלוג' דאביי ורבא אף לדידן גם לענין תרומה.
וכתב האור גדול דיש לדון דלענין תרומה נחשב מינו כל שמפרישין ממנו, דהא ילפי' לה מקרא דאת מקדשו ממנו, כש"כ תוס' בחולין דף צ"ט, וא"כ לא תליא לא בשמא ולא בטעמא, וכש"כ החת"ס לענין טבל. [וכדבריו מבואר בתוס' רי"ד בסוגיין במהדו"ק, ויובא בע"ה להלן אות י"ב. ולפי דברי האור גדול תתיישב קושית הגרע"א בגליון הש"ס ב"מ נ"ג א' עיי"ש היטב. ותי' הגרע"א שם הוא רק לדעת הש"ך המובא להלן אות ט', אבל לא לפי הרמ"א, ולפ"ד האור גדול יתיישב היטב].
♦
ז. בשיטת הרמב"ם דתרומה בק"א גם באינו מינו כל דליכא למיקם אטעמא
ובעיקר שיטת הרמב"ם דהא דתרומה באחד ומאה הוי גם באינו מינו בדליכא למיקם אטעמא, כ"כ גם הרע"ב בחולין פ"ז מ"ה, ובתו"ח שם תמה ע"ד. ועי' רש"ש חולין צ"ט א' שכתב דאף שהטור והרמ"א פסקו שרק במינו בק"א, מ"מ יש סייעתא לדברי הרע"ב מהרמב"ם, וכתב "ותימה על הרב"י והאחרונים שלא הביאו דעתו הגדולה בזה, וצ"ע להלכה כי אין הכרעת הרמ"א מכרעת דכיון שלא הביא דעת הרמב"ם והרע"ב כלל נראה דגם מאתו נעלם במחכ"ת דעתם ז"ל" ע"כ. [ועי' חזו"א יו"ד סי' כ"ז סק"י ד"ה שם ה"ל].ויתכן דמה שהשמיטוהו הפוסקים, די"ל דאם יסוד דין שישים הוא ביטול הטעם, בודאי אין מקום להחמיר בתרומה במאה ואחד, וכמו שהקשו האחרונים (תוס' חדשים על המשניות, והגרע"א על הרמב"ם בשם שו"ת קול אליהו). אבל שיטת הרמב"ם (פט"ו ממאכא"ס ה"ד) דגם ביבש ביבש צריך שישים אף במין במינו, וע"כ שגדר הדין הוא שהצריכו ביטול של שישים. וי"ל דמש"כ הרמב"ם דבתרומה צריך ק"א גם באינו מינו, הוא רק לשיטתו שמצינו גם דין ס' שאינו לביטול הטעם, א"כ גם בתרומה י"ל שהחמירו טפי מנותן טעם והצריכו ק"א. אבל למאי דקיי"ל שיבש ביבש א"צ ס' במינו, אין מקום לדין זה שתרומה צריך ק"א באינו מינו.
♦
ח. הרמב"ם לא הזכיר מין במינו בשמא אלא לענין יין נסך
אמנם בדברי הרמב"ם גבי מין במינו בשמא או בטעמא יש הערה גדולה, ואף דנתבאר דלענין תרומה אין בזה נפק"מ לשיטתו, מ"מ נפק"מ לענין דבר שיש לו מתירין ועוד. ומשמעות הרמב"ם שהמין תלוי בטעם, ורק ביין נסך כתב להדיא דתליא בשמא. ובכל פט"ו ופט"ז ממאכא"ס כשחילק בכ"מ בין במינו לשאינו מינו הלשון דתלוי בטעמא, דהטעם אוסר, ורק לגבי יין נסך כתב בפט"ז הלכה ל"ב דגם יין חדש אוסר ענבים בנותן טעם, ודלא כאביי דאזיל בתר טעמא והוי מין במינו.ויעוי' באו"ש פי"ד מתרומות הט"ו שכתב "אמנם מדברי רבינו נראה דרק לענין יין נסך אזלינן בתר שמא, ואולי טעמא דרבא משום דהא דיין נסך אוסר במשהו הוא משום חומרא דע"ז, ופירש דעיקר איסור ע"ז במשהו, דולא ידבק בידך מאומה כתיב, ואינה צריכה שיעור, וכו', דכל שאתה מהייה ה"ה כמוהו, וכו', וחזינא דקפיד רחמנא באיסורי ע"ז על ואבדתם את שמם, לכן אזיל בתר שמא, ומה שנאבד שמו אין מהייה ממנו, והדברים ארוכים בסוגיא דמביא אביי מהך דשנים וג' איסורים מצטרפים, ואכמ"ל, וזה נראה ברור בשיטת רבינו ודו"ק. ולפ"ז הך חמירא דחטי ודשערי לענין תקרובת ע"ז, ודלא כפירש"י דלענין תרומה מיירי ואכמ"ל", ע"כ.
ודברי האו"ש מחודשים מאד, שכל הסוגי' בגמ' רק לענין ע"ז, ואילו כל הראשונים פשיטא להו שגם בשאר איסורים כן. אבל באמת בדברי הרמב"ם ההערה גדולה, דלכאו' הו"ל למימר הקדמה לכל דיני ביטול, שכל מין ומינו תליא בשמא ולא בטעמא, כדרכו לבאר הדברים, ואמאי כתבו רק לענין חמרא חדתא בעינבי.
♦
ט. פלוג' הרמ"א והש"ך בדין מין בשאינו מינו שצריך שישים מה"ת, אי תליא בשמא או בטעמא
והנה בסוגיא איירי בהנך איסורים דבמינו חמיר, כגון טבל ויין נסך, דבמינו אסור טפי מאינו מינו, ובהא פליגי מה נחשב מינו, ולרבא דאזיל בתר שמא, כל ששמם שוה לא סגי בנותן טעם אלא אוסר במשהו.אמנם יש עוד נפק"מ בכל האיסורים שנתערבו, בין מב"מ למין בשא"מ אם בטל ברוב מן התורה, או שצריך שישים מן התורה, דמין במינו בטל ברוב, ורק מדרבנן החמירו בתערובת של לח בלח דבעי שישים, אבל באינו מינו מדינא צריך שישים, דהא איכא נתינת טעם. ונפק"מ אי דין שישים הוא מן התורה, כשיש ספק אם הי' שישים או לא, כגון שנתערב איסור, ואח"כ נשפך מן היהתר, ואין ידוע אם בעת שנתערב הי' שישים כנגד האיסור או לא, דהיכא דנתערב במינו, דהא דבעי שישים הוא מדרבנן, אזלינן בספק לקולא, אבל אם נתערב מין בשאינו מינו, ויש ספק אם יש שישים כנגד האיסור, אזלינן לחומרא, וכמבואר כ"ז בשו"ע יו"ד סי' צ"ב ס"ב.
וכתב שם הרמ"א דהקובע אי הוי מינו או אינו מינו בזה, הוא שמא, וכל דשוה בשמא אף דאין שוה בטעמא הוי מין במינו ובספק אם יש ס' אזלי' לקולא, וכשאינו שוה בשמא אף דשוה בטעמא, הוי מין בשאינו מינו, ובספק אם יש ס' אזלינן לחומרא.
והש"ך סק"ו האריך לתמוה ע"ד הרמ"א ונחלק עליו, דכיון שהאיסור מחמת נתינת טעם, אינו ענין כלל לשמא, אלא כל דשוין בטעמא א"צ ס' מדאו', אף כשהן ב' שמות, וכל שחלוקים בטעמא אף דשוין בשמא בעינן שישים מה"ת, והסכימו לזה הרבה מן הפוסקים. וכן משמע שם בדברי הגר"א שם סק"ט, שכתב שכדברי הש"ך משמע מדברי הגמ' חולין צ"ז דקאמר מין במינו דליכא למיקם אטעמא וכו', ומשמע דהכל תלוי בטעמא.
♦
י. צ"ב דברי הגר"א שלמד דחלב ובשר הוי חד מינא מדברי הר"ן שכתב כן לגבי ר' יהודה
אמנם בדברי הגר"א יש הערה גדולה, שנתבאר דמשמעות דבריו דתליא בטעמא, וכל שיש נותן טעם דינו כאינו מינו. אכן צ"ע טובא בדברי הגר"א בריש סימן צ"ח, דכתב שם השו"ע שחֵלב ובשר נחשב מין בשאינו מינו, ונותנים לקפילא לטעום, ועלה קאמר בסעיף ב' דאם נשפך ואין ידוע אם יש שישים אסור, כיון דהוי אינו מינו.וכתב שם הגר"א על דברי השו"ע שחֵלב ובשר הוי אינו מינו בזה"ל "אבל הר"ן כתב שהוא מין במינו, ממה שאמרו חולין ק"ג א' אכל חלב מן החי וכו', דחייב משום בשר מן החי, אלמא מין בשר הוא". וצ"ב טובא בדבריו, דהא דברי הר"ן קיימי לענין פלוג' ר' יהודה ורבנן, ולענין זה כתב הר"ן דחלב ובשר הוי מין במינו, דחלב מין בשר הוא מדחייב עליו משום בשר מן החי, אבל הכא קיימינן אי אוסר בנותן טעם מדינא או לא, ובזה תליא אי איכא נתינת טעם, ובזה לא איירי הר"ן מידי. [ודברי הר"ן הם לקמן דף ע"ג סוף ע"ב, דהראב"ד הוכיח מחולין צ"ח א' דההוא כזיתא תרבא דנפל לדיקולא דבישרא, ומוכח בגמ' דבטל דרב אשי סבר לשעורי' במאי דבלעה קדרה, וע"כ דגם מין במינו בטיל. וכן כתב הר"ן בחולין צ"ח א' שם, דע"כ פירש"י שם דדיקולא היינו קדרה, דרש"י פסק מין במינו לא בטיל, וע"כ איירי שהי' שם רוטב שהוא אינו מינו שביטל את החלב, דהבשר אינו מבטלו דהוי מין במינו, והר"ן פליג ע"ד]. אבל לא שמעינן מדברי הר"ן אלא דחשיב מינו לגבי מילתא דר' יהודה דמב"מ לא בטיל, אבל לא לענין נותן טעם. [וכבר נתבאר במקו"א דהראשונים הוכיחו דחלב מין בשר הוא מדחייב עליו משום בשר מן החי, ולא הוכיחו מדחשבינן לחלב כבשר לענין בשר בחלב בחולין קי"ג ב', ומוכח דלדין בב"ח א"צ שם בשר, ואכ"מ].
♦
יא. ב' ראיות הנוספות בדברי הגר"א הן לענין דהוי חד טעמא
ובאמת הגר"א בהמשך דבריו הביא עוד ב' ראיות דחלב ובשר הוי מין במינו גם לענין שא"צ שישים מדאו'. האחת מהא דס"ד דרב אשי בחולין צ"ח א' לשעורי' במאי דבלעה קדרה, וליזיל לקולא דאם הי' בתחילת הבישול בקדרה שיעור שישים כנגד החלב כפי שיעורו של החלב השתא, והיינו שנצטמק ע"י הבישול סגי. וזו קולא גדולה, ואם יש נותן טעם לאסור, ודאי לא הי' מקל, וע"כ חשיב מין במינו וא"צ שישים מעיקר הדין ולכן הקל. וכבר עמד בזה הרשב"א שם, וע"ש ריטב"א. וכן מהא דאמר שם דס"ד שלפלגא דזיתא של חלב סגי בשלושים כנגדו וא"צ שישים, ואם הוא נותן טעם איך שייך לפלוגי בדרבנן כיון שניכר טעמו, וע"כ דהוי מין במינו.והנה הראי' הב' הי' מקום לפרש דכוונת הגר"א דאם הי' נותן טעם אין מקום להקל בחצי שיעור, דהא ע"י נתינת טעם נהפך ההיתר לאיסור והו"ל עי"ז כאיסור שיש בו שיעור, וא"כ אסור מדינא, וע"כ איירי כשאין נתינת טעם, ומשום דהו"ל מין במינו. ובאמת דכן הקשה שם הגרע"א, ואולי זו כוונת הגר"א להוכיח דע"כ ליכא נתינת טעם ולא נהפך ההיתר לאיסור, ומשו"ה הו"ל חצי שיעור.
אבל טפי נראה דכוונת הגר"א להוכיח בפשיטות, דאם יש נותן טעם וכה"ג בשיעור שלם אסור מן התורה, לא נראה שהיו מקילים בחצי שיעור אף אי הוי דרבנן, וע"כ דהוי מין במינו, דא"צ ס' מדינא. ובזה ס"ד דבאיסור ח"ש שהוא דרבנן סגי בשלושים כנגדו. [וקמ"ל דאף בזה צריך ס' אף דהוא תרי דרבנן, גם דהוי מב"מ ומן התורה בטל, וגם דהוי ח"ש. ויעוי' בהגר"א סי' ק"ט ססק"ח שלמד מזה גם לענין מין בשאינו מינו ביבש, שצריך מדרבנן שישים, שדין זה הוא גם באיסור דרבנן, ואף דיש כאן תרי דרבנן, כמו בח"ש במין במינו].
ועל קושית הגרע"א דיהי' נהפך מחצי שיעור ויהי' נחשב עי"ז כשיעור, כבר כתב בס' אגודת אזוב דגם כשיש נהפך ונעשה ההיתר לאיסור, מ"מ כשהאיסור הוא רק חצי שיעור, גם להיתר שנאסר אין חומרא טפי מחצי שיעור, ורק כשנתערב שיעור שלם בהיתר, נעשה ההיתר לאיסור גמור.
וראיות אלו הן שחֵלב בבשר אינו אוסר בנותן טעם, אלא כמין במינו, והגר"א ציין ע"ז ראב"ן במס' ע"ז סי' שי"א, ושם מבואר בראב"ן דחֵלב ובשר הוי מין במינו בטעמא, אבל צ"ע טובא מה הוכיח הגר"א ממש"כ הר"ן דחֵלב ובשר הוי מין במינו.
וזה נראה לכאו' כוונת המגיה ע"ד הגר"א להקשות, ע"ש שהביא את דברי הפר"ח שכתב: ומיהו כ"ז אליבא דר' יהודה וכו', וציין למש"כ הגר"א בסק"ט שהוכיח כדברי הש"ך דלענין נתינת טעם של מין באינו מינו דבעינן ס' מדינא לא תליא בשמא אלא בטעמא, וא"כ דברי הר"ן לכאו' לא שייכי הכא.
♦
יב. צ"ב דברי הרמב"ן דעיסה שוה בטעמא לשאור הואיל וסופה של העיסה להיות שאור
ויש להקשות כעי"ז על דברי הרמב"ן בסוגיין, שהקשה בהא דפליגי אביי ורבא אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא, דלכאו' יש משנה ערוכה דמין במינו לא תליא לא בשמא ולא בטעמא, וכל דנחשב מין אחד, אף דלא שוה לא בשמא ולא בטעמא חשיב מין במינו.דתנן בערלה פ"ב מ"ו (ומייתי לה בחולין צ"ט ב') "מין ומינו כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים וכו', אין בו כדי להעלות במאה ואחד אסור", ע"כ. ומבואר דעיסה ושאור של חטים הוי מין במינו, ואוסר בתרומה בק"א כדין מין במינו, אף דאין שוין לא בשמא ולא בטעמא, וקשיא בין לאביי ובין לרבא.
וכוונת הרמב"ן דמוכח משם דכל דהוי חד מינא, דשניהם מין חטים חשיב מין במינו, וא"צ שוה בשמא ובטעמא.
והתורי"ד ג"כ הקשה כן, ותירץ דלא הוי מין במינו אלא לגבי תרומה, וכתב "שאור ועיסה אינם שוין לא בשמא ולא בטעמא וכו', ולא קראם התנא מין במינו אלא מפני ששניהם מין חטים וצריך להעלותו באחד ומאה", ע"כ. ובתחילת דבריו כתב דמין במינו דמתני' דעלה לא דמי להא מין ומינו דפליגי בה אביי ורבא, דלגבי תרומה כל דהוי מין חטים דינו כמין ומינו לענין שצריך ק"א. וכוונתו כדברי האור גדול שהובא לעיל (אות ו'), שבתרומה תליא אי מפרישין מזה ע"ז.
והרמב"ן תירץ "דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי שאור משום הכי הוי לי' מין במינו מהשתא", ע"כ. וצ"ב טובא היאך חשבינן לי' מין במינו בטעמא, הרי זה אינו שוה בטעמא, ומה בכך שאם ימתין תהי' העיסה שאור.
והפר"ח סי' צ"ח לאחר שהביא את פלוג' הרמ"א והש"ך אי בדין שישים תליא בשמא או בטעמא, והכריע כדברי הש"ך, האריך בכמה דברים אם הם מב"מ או לא, והביא מה שדנו הפוסקים בשאור ועיסה אי הוי מין במינו, ותמה ע"ד דזה משנה מפורשת שנחשב מן במינו כדתנן בערלה וכנ"ל. ואם כי אין ראי' מדבריו דגם לענין ביטול בשישים חשיב מב"מ, די"ל דכוונתו היא דהוי מב"מ לענין תרומה ודשיל"מ וכו', דבזה מין במינו חמיר, מ"מ מבואר דפשוט שזה מב"מ, ותקשי היאך אפשר לדונו מב"מ בטעמא אליבא דאביי, הואיל ואינם שוין כלל בטעמא.
♦
יג. קושית הגרע"א אמאי לרבא חשבינן טעם לפגם כאינו מינו הא שוה בשמא
וליישב ב' קושיות אלו (ע"ד הגר"א וע"ד הרמב"ן) צריך לבאר, ובהקדם קושית הגרע"א בגליון הש"ס כאן ע"ד התוס', דהתוס' (ד"ה מכלל) דנו באיסור שאסור במשהו אם יש בו היתר של נטל"פ, דיש מפרשים דאם גם משהו אוסר א"כ ה"ה נטל"פ, והתוס' פליגי ע"ז וכתבו "דמשהו מין במינו אין הטעם בטל כלל אפילו באלף כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל", ע"כ. והגרע"א פירש דבריהם דאין הטעם שוה היינו דנעשה עי"ז לאינו מינו, דאינו שוה בטעמא. וע"כ תמה דכ"ז לאביי, אבל לרבא ראוי לאסור, דסו"ס הוה שוה בשמא, ואמאי שרי בנטל"פ. ומכח זה הקשה עמש"כ גבי חמץ בפסח, דהא דלא אסור בנטל"פ אף דאסור גם באינו מינו במשהו, משום דאסור רק אטו מינו. אבל לרבא הרי גם במינו ראוי לאסור, דהא משהו מיהא הוי, ואף שאין טעמם שוה, מ"מ הוי מין במינו בשמא.ובעיקר הנדון אם היכא דאוסר במשהו אסור גם בנטל"פ, ביאר הגרע"א (בתשובה קס"ו ובמערכה) דתליא ביסוד דין נטל"פ, אם הגדר הוא דפקע איסורו ואין בטעם זה איסור כלל, כנבלה שאינה ראוי' לגר, או דטעם זה כיון שפוגם הוא מתבטל. ואם צריך לדין ביטול, הרי היכא דאוסר במשהו וליכא דין ביטול יהי' אסור, אבל אם נחשב טעמא דהתירא שרי גם באיסורים שאוסרים במשהו.
אבל עכ"פ קשה קושית הגרע"א דהיכי שרי בנטל"פ במינו, ומה בכך דאין טעמם שוה, הרי לרבא לא איכפ"ל הטעם, דאכתי הוי מין במינו בשמא.
♦
יד. ביאור החוו"ד בדברי הרמ"א
ואשר צ"ל בזה, דהנה הרמ"א למד מדינא דרבא דבתר שמא, דכן הוא ג"כ לדין מין במינו היכא שהאיסור מחמת הטעם, והש"ך תמה טובא על דבריו, ובביאור דברי הרמ"א יש ב' דרכים באחרונים.החוו"ד ביאר דס"ל להרמ"א דהלכתא היא שבאינו מינו צריך ס' דוקא גם כשאין נתינת טעם, וע"כ כשאין שוה בשמא צריך שישים. [ובהג' ר"ב פרנקל זצ"ל תמה דא"כ היאך מועיל קפילא. ולכאו' צ"ל דגדר הדין הוא שבתערובת של מין בשאינו במינו שיש עירוב טעמים צריך ביטול אלים טפי של שישים, אבל אם נתברר שאין טעם כלל ע"י קפילא ג"כ מהני. אכן צ"ב, דלכאו' בשוה בטעמא ולא בשמא ג"כ ברור שאין טעם. וצ"ל דלא הוברר שאין טעם האיסור מורגש, דהא הוא מרגיש טעם שוה של האיסור וההיתר, ורק באינו שוה בטעמא אפשר לברר שאין טעם].
והא דבשוה בשמא לא בעינן שישים גם כשאין שוה בטעמא, משום דכל דנחשב בדין מין במינו ה"ז בטל, ואין הטעם אסור כלל, עי' בכל דברי החוו"ד באורך.
♦
טו. ביאור הט"ז בדברי הרמ"א
אבל הט"ז כתב (בדף האחרון) דודאי כל נדון הרמ"א להצריך שישים כשאין שוה בשמא הוא רק באופן שיש גם חילוק טעמים. ובאמת דבכל ב' חתיכות בשר גם כשנחשב מין במינו אינו בהכרח שטעמם שוה לגמרי, דלכל חלק של הבהמה יש טעם קצת שונה. אלא דכל דהוי מינו ונחשב מין בשר לא קפדינן בחילוק זה, וחשבינן לי' מין במינו בטעמא. וס"ל להרמ"א דכל דהוי מין במינו בשמא, בע"כ שאף בטעם יש להם שייכות, ואין הטעם אוסר בזה כדין מין במינו. ויש לבאר טפי דכיון ששוין בשמא, בע"כ שגם בטעם הוי אותו ענין של טעם, וכש"כ הט"ז "לא מצינו באיסורים ב' דברים שיהיה להם ב' טעמים הפכיים ושם אחד", וכשמתערבין הוי טעם ממוזג של שניהם, ונעשין לטעם אחד, וממילא בטל. ול"ה כאינו מינו, שהטעם של האיסור שאינו שוה נשאר לאסור.וכן כשיש להם ב' שמות הא דבעינן שישים, משום דכשיש ב' שמות היינו דגם בטעם הם חלוקים קצת. וכתב שם הט"ז דגם בחמרא חדתא בעינבי דחשיב להו אביי שוה בטעמא ל"ה אותו טעם ממש, כאשר אנו רואים. אלא דאביי ס"ל דכל דהוי אותו ענין של טעם הוי מב"מ, ולרבא אזלינן בתר חילוק זה שיש ביניהם בטעמם כיון ששמם אינו שוה. וזה מש"כ הרמ"א דכשאין שוין בשמא הוי מין בשא"מ שצריך שישים, כיון שיש ביניהם גם חילוק בטעם. עכ"ד הט"ז בביאור דברי הרמ"א.
♦
טז. ולדברי הט"ז מין במינו בטעמא היינו שלשניהם יש אותו דין טעם וביאור דברי הרמב"ן לפ"ז
ונמצא לפ"ז דשוין בטעמא דקאמר אביי אין הכונה בהכרח שיש להם את אותו טעם ממש, דהא גם בין חמרא חדתא לעינבי יש חילוק בטעם, ולרבא זה מה שאוסר, אלא דלאביי כל דהוי אותו ענין של טעם חשבינן לי' מין במינו.ויתבארו לפ"ז דברי הרמב"ן, דכיון שעיסה אם תעמוד סופה להיות שאור חשבינן לי' מין במינו בשאור גם בטעמא, וביאור הדברים דבע"כ בכל עיסה יש בה הכח של שאור ג"כ, דהא אם תעמוד סופה להיות שאור, ומשו"ה חשבינן לי' מכח זה "שוה בטעמא". ושוב אין חילוק הטעמים אוסר כלל, דהמין של שאור קיים גם בעיסה. וא"כ השאור והעיסה הוי חד מינא גם לגבי הטעם, והוי "מין במינו בטעמא". ותו לא קפדינן בחילוק הטעמים, כמו ב' חתיכות בשר שאין שוות בטעמן.
ובאמת דלפ"ז מוכרח שכל דברי הרמב"ן הם רק בדבר שאם יעמוד יהי' מעצמו כן, דמזה איכא למילף שגם כח מין זה קיים בו. ותתיישב בזה קו' הגרע"א בגליון הש"ס בע"ב בחמרא לגו חלא, דלרבא הוי מין בשאינו מינו כיון שאף שריח החמרא נעשה חלא קודם העירוב, מ"מ הטעם הוא חמרא, והקשה הגרע"א הרי סופו של החמרא להיות כחלא גם בטעם, ולהרמב"ן כה"ג הוי מין במינו.
ולפמשנ"ת, הרי כל סברת הרמב"ן ל"ה דכל שסופו להיות כן דיינינן לי' כמו שנעשה, אלא דהוי הכרח שבכח העיסה קיים כח של שאור, וא"כ כ"ז הוא רק היכא שמה שזה יהי' כמו המין השני הוא רק אם יעמוד וייעשה כן מעצמו, אבל מה שיעשה לחלא מחמת התערובת לא נעשה משום זה כמינו כלל, אף שעומד לזה במציאות. [ועי' בצמח דוד מש"כ ליישב את קו' הגרע"א, אבל לפמשנ"ת בביאור דברי הרמב"ן אינו ענין כלל לדברי הגמ' במנחות כ"ג, ולא שייכא כלל לבתר מבטל ובתר בטל]. וכ"כ החזו"א ביישוב קו' הגרע"א.
וכתב עוד החזו"א (ועי' גם בחי' חת"ס) דלפ"ז א"ש דלא פליגי אביי ורבא בנתערב חמרא חדתא בעתיקא (והגרע"א הקשה כן), דאף דהוי מין במינו בשמא ולא בטעמא, מ"מ נחשב גם בטעמא למין במינו וכש"כ הרמב"ן, וה"ט דהחמרא חדתא אם יעמוד סופו להיות עתיקא, וממילא הו"ל מין במינו. [וכ"כ הגרע"א בדו"ח מכת"י].
♦
יז. כוונת הגר"א דהיכא דהוי אותו מין ממש לא קפדינן בחילוק הטעמים
וכן יתבארו לפ"ז דברי הגר"א, דהא דס"ל להגר"א דאזלינן בתר טעמא לענין שצריך שישים אין הכוונה דכל שיש חילוק בטעמים נחשב כאינו מינו, אלא דפליג ע"ד הרמ"א וס"ל דלא סגי ב"שוה בשמא" [ופירש הגר"א את דברי הרמ"א דלא כהט"ז, אלא כפי הבנת הש"ך ברמ"א, דאף בשוין לגמרי בטעמא אזלינן בתר שמא, וכן בחלוקים לגמרי בטעמם לא איכפת לן, כל דשוין בשמא], אבל מודה הגר"א דכל דהוי מין אחד ממש לא איכפת לן חילוק הטעמים, כמו בב' חתיכות בשר, וכפי שהכריח הט"ז.ומעתה ס"ל דאם מצינו שחֵלב הוי מינו של בשר, והיינו דגם חֵלב הוי בשר, ממילא חלב ובשר הוי שניהם בשר, וחשיבי אותו מין ממש, ול"ה כב' דברים "דשוין בשמא", אלא הוי אותו מין ממש, דשניהם בשר. ותו לא איכפת לן דיש ביניהם חילוק בטעם, כשם דלא קפדינן בחילוק הטעמים שיש בב' חתיכות בשר, דהא חֵלב הוי בשר גמור. ושפיר איכא למילף מדברי הר"ן דהוי מין במינו, ובזה א"צ שישים מדינא, דלא קפדינן בזה אחילוק טעמים.
♦
יח. י"ל דגם מילתא דרבא דשוה בשמא היינו משום שגם בטעם דומין זל"ז
ולפי דרכו של הט"ז יש לדון עוד, דכל מילתא דרבא דאזלינן בתר שמא והוי מין במינו ואוסר במשהו, הוא רק משום דגם בטעמא חשבינן להו כעי"ז כחד מינא ומתמזגים יחד, ובזה אוסר במשהו. דכל ששמן שוה, בע"כ דגם בטעמם יש שייכות ביניהם, וכש"כ הט"ז בסוף דבריו דלא מצינו באיסורים ב' דברים ששמן שוה ויש להם טעמים הפכיים. ומשו"ה הוי מין במינו לאסור במשהו, משום שגם בטעם הטעם מתמזג ואוסר במשהו. [אמנם הט"ז בתחילת דבריו כתב דדינא דרבא דאוסר ביין נסך במשהו מב"מ בשמא הוא גם בטעמים הפכיים. אבל צ"ע, דלפ"ז מאין לקח הרמ"א את דינו דאזלינן בתר שמא, עכ"פ בטעמים שאינם הפכיים, אם לא זה הוא דינו דרבא. ולכאו' לפ"ד הט"ז בסו"ד, דלא מצינו ב' איסורים ששמן שוה והם טעמים הפכיים, דיש לפרש גם את מילתא דרבא כן].ומעתה י"ל דהיכא דנותן טעם לפגם, הוי טעם אחר ממש, דזה טעם שפוגם ובודאי חשבינן לי' כב' טעמים גם לרבא. דמה ששמן שוה הוא משום שטעמן בעיקרן דומה, אבל כשנפגם הטעם תו לא אזלינן בתר שמא, דשמן שוה לא מהני אלא להחשיבן כטעם אחד המתמזג ואינו בטל, אבל בנפגם הטעם תו לא מהני השם מידי, והוי כב' טעמים חלוקים והוי כמין באינו מינו שבטל. והא דלא אזלינן לרבא בתר טעמא ליחשב כב' מינים היכא דחלוקין בטעמם, הוא רק היכא דמדשמן שוה בע"כ הוי אותו ענין גם בטעמן, וממילא הוי מין במינו דטעמן מתמזג זה בזה ואינו בטל, וכנ"ל.
♦
יט. ביאור דברי הרמב"ם שלא הזכיר להדיא דכללא הוא שהכל תלוי בשמא
והנה לרבא היכא דהוי ב' שמות אין אוסר במשהו, דהוי מין בשאינו מינו, ויש לדון אם בזה הוא ג"כ רק משום שגם בטעם הם חלוקים זמ"ז קצת [כמו בחמרא חדתא בעינבי, וכמו דרק משום זה צריך שישים בחלוקין בשמא], או דכל דהוי ב' שמות סגי בזה ליחשב כב' מינים שאין אוסר במשהו, דהא סו"ס חלוקים הם זמ"ז בשמא.והנה באו"ז מס' ע"ז אות רנ"ג כתב דאיכא מ"ד בגמ' דגם נבלה ושחוטה הוי ב' מינים ונחשב אינו מינו בשמא. וכוונתו [וכ"כ בפלתי סי' צ"ח סק"ד] דבמנחות כ"ג ב' מבואר בגמ' דאף דלר"י מב"מ לא בטיל, ס"ל לר' חייא נבלה בטלה בשחוטה, לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבלה. והיינו דמשום זה נחשבת השחוטה חלוקה מהנבלה לבטלה, וכוונת האו"ז דגם אם זה חלוק, לכל היותר הוי חילוק בשמא. ולכאו' בזה ודאי מבואר דסגי בשם לחלק, דתו ל"ה מב"מ לאסור במשהו [דהא נבלה ושחוטה ודאי א"צ שישים, רק הרמ"א יליף דכל שחלוקים קצת בטעמם הוי חילוק כשחלוקים מחמת זה בשמותיהן, וכנ"ל].
אמנם יתכן דלרבא הכל תלוי בטעמא, וב' שמות דל"ה מב"מ, ה"ט משום שגם בטעמם הם חלוקים קצת.
ולפ"ז יש מקום לבאר את דברי הרמב"ם שלא כתב בהלכותיו את מילתא דרבא דכללא הוא בכל מין במינו דהכל תלוי בשמא, דלעולם גם לרבא צריך שייחשבו ב' מינים גם בטעם, וגם היכא דצריך שישים הטעם הוא האוסר. וכן בדשיל"מ דאוסר מין במינו במשהו, י"ל דתליא גם במה שבטעמם דומין זל"ז. אלא דביין נסך הוא עיקר הנפ"מ לכן כתבו בדין יין נסך.
♦ ♦ ♦