הערה על מאמרו של הרב אריה אידנסון "החילוקים בין ריבית בהלואה לריבית במכר" (חלק א', גיליון ל"א עמוד ר"י)
לכב' הרב אריה אידנסון
עיינתי במאמרו בהגדרת החילוק שבין דמי מקח להשבת הלוואה (ירחון האוצר ל"א), ברכות על המאמר החשוב, היסודי, הבהיר והמקיף. ייש"כ גדול הן על עצם התועלת והן על העבודה היסודית הניכרת מהתוכן הנכתב.
כתבתי מעט הוספות שעלו בדעתי אגב עיונא, ושמא פשוטות הן לעוסק בגופא דשמעתתא:
א. לכאורה, עיקר היסוד שתשלומי הלוואה הם השבת החפץ הראשון וקיום בעלות המלווה במעות ההלוואה, מבואר מיניה וביה מדברי החוו"ד שהובאו במאמר, שמעיקר הדין הלוואה מחייבת לשלם את המין שהלווהו, דין שאינו קיים בחיוב דמי מקח. ובפשוטו לא נהירא מהיכן כה מבוררת לו הנחה זו. אבל אם זכות פירעון ההלוואה באה בתורת קיום בעלותו בחפץ הראשון, א"כ מובן היטב, שהרי מעיקר הדין זכותו בחפץ הראשון מחייבת את הממון שהיה בבעלות המלווה, וא"כ אף שאין זה מחייב את החזרת החפץ בעין, אבל מ"מ מסתבר שעל זכותו במין שהיה לו בממון אין הוא מוחל, והרי הוא מחייבו את החזרת המין שהיה לו.
וא"כ נמצא, שהיסוד בתשלומי הלוואה מחייב את הנחת החוו"ד שחיוב הלוואה הוא חיוב המין [ודבר זה, שיש משמעות לזכות המין בממון, נראה מסברא, והוא אף ברור בסוגיית טענו חיטים ושעורים בשבועות (לט, ב) שטענת המין מחלקת אותם לטענות ממון נפרדות].
ומסתבר שאף הקצה"ח (בסי' ק"א) ושאר אחרונים שנחלקו עליו, וס"ל שאין הלווה חייב דווקא אותו המין, אינם חולקים אלא בכך שאינו חייב בפועל ליתן לו את אותו המין, אלא שהוא יכול לקיים לו את המין שהלווהו במין אחר, וככל תורת שו"כ וכו', אבל לא נחלקו על גדר החיוב, וגדר החיוב הוא מין ההלוואה, שיכול להתקיים בשוויו בממון אחר. ואף לשון הטור, שיש איסור ריבית בהלוואת כסף באוכל ואוכל בכסף, אין כוונת הדברים שקצץ לו תמורת ההלוואה, דא"כ לנתבאר הרי אינה הלוואה אלא מקח, אלא הכוונה היא שנעשתה התחייבות לשלם את הכסף שהלווהו באוכל.
ב. עוד מבואר הדבר בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"ד) "איזה הוא עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיוון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלוואה או פיקדון או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו". הרי להדיא, דזכות המלווה בממון ההלוואה הוא בתורת ממון שבא ליד חבירו ותובעו שיוציא הממון מידו.
ג. ולעניין מה שנתבאר במאמר, שבהגדרה זו תלוי איסור ריבית, בהא דאין התשלום בא במקום החפץ אלא כהשבת החפץ הראשון, נראה שיש לכך הוכחה אלימתא משיטת רש"י (בדף סט, ב) שאף בשכירות היה ראוי לאסור ריבית, ואינה מותרת אלא משום שמשלם על הפחת, וכמבו' בראשונים, עד אשר כלי כסף וזהב שאין בהם פחת יש איסור ריבית בהשכרתן. ומבואר דאיסור ריבית אינו תלוי במה שהחיוב קרוי חיוב הלוואה, אלא הרי הוא קיים כל חוב שעניינו השבת החפץ הראשון, וכחיוב השבת חפץ מהשוכר (שוב שמעתי הוכחה זו ממו"ר הגרח"י שרייבר).
והסברא בכך מבוררת, שכן רק באופן זה חשוב הדבר כריבוי על הממון, כיוון שאין אפשרות להכניס את תשלום הריבית בעיסקא וכחלק מקציצת דמים, כיוון שאין לו אלא את בעלותו בחפץ הראשון, וה"ז כמי שישיב אבידה בתוספת תשלום, ושאני ממקח, שיש כאן עיסקא וקציצה של דמים על המקח, שייתכן שיהיה חיוב הריבית כחלק מהעיסקא, ולא כריבוי בלבד, וכשם ששייך לקצוץ דמי מקח היתרים על שוויו של המקח.
ואכן מבואר בדברי הב"י (סי' קעו) שכאשר הוא קוצץ דמים על מקח ומוסיף לקצוץ שעל כל המתנת יום ויום יוסיף לו דמים אינו ריבית, ככל דמי מקח שאין בהם ריבית, ואע"ג שמפרש להדיא שהוא נוטל דמים על הזמן, כיוון דכל שהוא מקח של קציצת דמים במקום החפץ, א"כ אף דמי הזמן יכולים לבוא כחלק מן הקציצה, ולא כריבוי על הממון שחייב לו.
ד. והנה, בפרק ב' הובאו דברי רש"י שפי' שהמקור לכך שאין ריבית אלא בהלוואה הוא משום דכתי' מרבה הונו בנשך ותרבית, ותמהו בראשונים מהו המקור לדבר. אמנם, ייראה להנ"ל דרש"י לשיטתו לגבי שכירות, דגדר איסור ריבית הוא כל שהדמים הם ריבוי הנוסף על עצם קיום בעלותו בחפץ הראשון ואינם יכולים לבוא כחלק מהעיסקא, כבמקח. ודבר זה נלמד מהכתוב, דהאיסור הוא מרבה הונו בנשך, והרי תוכן זה אינו שייך אלא בהלוואה, שהיא ריבוי על הממון שיש לו, ולא במקח.
ה. עוד הובא במאמר סדר דעות הראשונים אם ב' סוגי מטבעות הוו הלוואה או מכירה. ודעת התוס' דבכה"ג דמי למקח, אע"ג ששניהם מעות טבועות, כיוון דהוי ב' מיני מטבעות. ויש להוסיף ולציין להערתו של הפנ"י בריש איזהו נשך, דמתני' דהמלוה סלע בחמשה דינרין משמע דאף בב' מיני מטבעות איכא איסור ריבית, וחילק בין הסוגיא בהזהב, דהויא דרך מקח של מכירת המטבע, ובדרך מקח דבזה סגי בב' מיני מטבעות בכדי שלא יהא דומה להלוואה, ואילו הלוואה גמורה, אינה יוצאת מידי הגדרת הלוואה אלא בב' מינים ולא בב' מטבעות. ויש עמדי דברים ביישוב הדבר, אבל לציין הדבר באתי.
איתי יצחק שנקר
♦