ראש ישיבת מיר
בדעת הרמב"ם בדין מצוה הבאה בעבירה[2]
כתב הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ה"ז וז"ל: הגונב או הגוזל והקריב קרבן פסול והקב"ה שונאו, שנא' שונא גזל בעולה, ואין צריך לומר שאינו מתקבל, ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר וכו', ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אף על פי שנתייאשו הבעלים, כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן העולה, עכ"ל.ומבואר מדברי הרמב"ם שמעיקר הדין אם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, אלא שאם נודעה לרבים אינה מכפרת מדרבנן משום תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. ויעויין בחי' רבינו חיים הלוי שם שביאר בדעת הרמב"ם, שהא דהקרבן כשר כשלא נודע הוא משום אוקמיה רבנן ברשותיה, וע"פ דברי הרמב"ם בפרק י"ח ממעשה הקרבנות הי"ד שכתב כן לעניין שחוטי חוץ, יעו"ש היטב בדברי הגר"ח.
וקצת קשה לי, דבעיקר הדין שהקרבן כשר לא כתב הרמב"ם משום אוקמיה ברשותיה, ורק בדין חיוב שחוטי חוץ כתב הר"מ משום אוקמיה ברשותיה.
ונראה לי, דהרי בהלכות איסורי מזבח כתב הרמב"ם מדיני איסור מזבח, ולא מדיני אינו שלו, ולכן כתב הר"מ מדין שונא גזל בעולה, ולא הזכיר מדין אינו שלו קודם יאוש. וע"ז כתב דפסול הקרבן מדין שונא גזל בעולה כ"ש שאינו מתקבל, ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ולא הזכיר מתי נתיאשו. וכנראה דאם אך בעת ההקרבה כבר נתיאשו הבעלים כשר הקרבן, ולא הוזכר כלל מדין יאוש ושינוי רשות, ועיי' בחידושי הגר"ח.
רק נראה דלענין דיני איסורי מזבח דיש דין של שונא גזל בעולה, כל זה כשההקרבה עצמה בכלל דין גזלה, כמו קודם יאוש דעצם ההקרבה הו"ל גזלה. משא"כ לאחר יאוש אף אם יאוש לא קני, אבל מעשיו שלאחר יאוש אינם בכלל גזלה, דכיון שאחר יכול לקחתם לאחר יאוש לכתחלה [כמ"ש בתוס' ב"ק דע"ט] רק משום הגזלן אסור לקחתם, ה"ה גזלן עצמו ג"כ אין במעשיו שלאחר יאוש משום גזלה, רק מדין אתא לידיה באיסורא לכן חיוב ההשבה מונע שלא יקנה, אבל גזלה מיהא אין כאן[3]. ולכן אם אך לאחר יאוש הקרבן כשר ואין בו משום דין שונא גזל בעולה.
אמנם כל זה מדין שונא גזל בעולה, אבל מדין אינו שלו היאך חל ההקדש, והרי גזלן אינו יכול להקדיש, וע"ז אוקמיה רבנן ברשותיה, אם אך יהיה אח"כ יאוש, כמו שכתב הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות לענין שחוטי חוץ.
רק הרי ק"ק, דקודם יאוש אין צריך לדין שונא גזל בעולה, דהרי אין זה קרבן כלל, ומה שייך בזה דין שונא גזל בעולה.
ולולי דמיסתפינא אמינא דע"י טביחה דהו"ל שינוי יקנה אותה, ויתכן דבבת אחת יוכל ההקדש לחול ג"כ, ואולי גם דקונה למפרע, רק דאם ע"י שינוי קונה אותה הרי שפיר מיתקרי גזל בעולה. אמנם בב"ק דף ס"ו ע"ב לא משמע הכי, דמייתי ראי' מ'ולא הגזול' דיאוש אינו קונה, דקודם יאוש פשוט דלא אמרינן דע"י שינוי קני לה בבת אחת.
ובסוכה דף ל' ע"א דמייתי מהא דמצוה הבאה בעבירה, ופי' התוס' (בד"ה הא קניה) דהרי קני משום שינוי רשות ושינוי השם, רק דהוי מצוה הבאה בעבירה, ואי הוה קני יאוש גרידא ל"ח מצוה הבאה בעבירה. והנה לפי פשוטו לפי מש"כ לעיל דברמב"ם פ"ה מאיסו"מ לא הוזכר מדין אוקמיה ברשותיה, אלא כוונת הרמב"ם לומר שדין שונא גזל בעולה אינו בלאחר יאוש, הרי סתירה לזה מדברי הגמ' בסוכה הנ"ל דגם לאחר יאוש איכא הך דינא.
והנה יש לעיין בשי' הרמב"ם בדין מצוה הבאה בעבירה, דהרמב"ם בפרק ח' מלולב ה"ט כתב שגזול כשר ביו"ט שני, ובמ"מ פירש דגם במקדש דהו"ל מדאורייתא כשר גזול. ולפ"ז הרי יהי' מוכח דלא ס"ל להרמב"ם מצוה הבאה בעבירה גם בדאורייתא [דלפירוש התוס' רק בדרבנן כשר מצוה הבאה בעבירה].
וקשה טובא, דבפרק ו' מהל' חמץ ומצה ה"ז כתב שאין אדם יוצא ידי חובתו במצה האסורה, כגון איסורי אכילה וגזילה. ומדכללינהו בחדא לאיסורי אכילה וגזילה, חזינן דאין זה מדין אין איסור חל על איסור כר' שמעון [כמו שכתב הלח"מ], אלא מדין מצוה הבאה בעבירה, וכ"כ במ"מ שם. וכן נראה מוכח, שהרי הרמב"ם כתב: זה הכלל וכו', וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בה ידי חובתו, עכ"ל. ובפרק א' מהל' ברכות כתב הרמב"ם שגם על טבל דרבנן אין מברכין. הרי שאי"ז מדין אאחע"א, שהרי על דרבנן שפיר חייל איסור חמץ, אלא רק משום מצוה הבאה בעבירה. וכ"כ רש"י בפסחים (דף ל"ה ב' ד"ה דמאי) לחד פירושא.
ובפרק א' מהלכות שופר ה"ג, כתב הר"מ, שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל, עכ"ל. ואח"כ כתב ששופר של עולה אם תקע יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו, הרי שבלאו הכי לא יצא, ובעל כרחך משום מצוה הבאה בעבירה, וקשה טובא מהא דגזול כשר ביו"ט שני.
וברמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ה"ט, כתב 'אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה'. נקט להדיא את הדין דמצוה הבאה בעבירה.
ויתכן לומר, דהרמב"ם ס"ל דפלוגתא דאמוראי לענין יו"ט שני בגזול, תלויה בעיקר היסוד דמצוה הבאה בעבירה, דלשי' שמואל דמכשיר ביום שני, ס"ל דכל הדין של מצוה הבאה בעבירה הוא רק באופן שעצם מעשה המצוה הוא מעשה עברה. וזהו שהביא המ"מ [בהלכות חמץ ומצה שם] מהירושלמי 'אין עברה מצוה'. אבל ר' יוחנן ס"ל מקרא דגזול דומיא דפסח, דאף שבא ע"י עברה גם כן הו"ל מצוה הבאה בעבירה, ובזה פליג שמואל ומפרש דרק קודם יאוש, אבל הדין מצוה הבאה בעבירה הרי כתיב בדין שונא גזל בעולה, רק דאיירי רק קודם יאוש דעצם ההקרבה הו"ל גזלה.
ולפי זה נראה, דרק ביום א' דצריך לכם, מיקרי דעצם הלכם הוא מהמצוה של לולב, וא"כ הלכם אף לאחר יאוש הו"ל עברה. אבל היכא דא"צ לכם אי"ז עבירה, כיון דעצם הנטילה אינה מעשה של גזלה, רק דבא ע"י גזלה, ותלוי בפלוגתא דשמואל ור"י בגדר של מצוה הבאה בעבירה. ויתכן דבשופר אם אך הוה צריך הגבהה מיקרי השתמשות מה שתוקע בשופר ושפיר הו"ל גזלה, רק כיון דא"צ הגבהה אין השתמשותו שייך להשופר רק לקול, ובקול אין דין גזל.
ובאמת ברמב"ם לא הובאה דרשא דקרבנו ולא הגזול, ואם יש דין של ולא הגזול, הרי לבד הדין של כי יקדיש את ביתו דזהו דין ביכולת ההקדש, הרי בדין קרבנו ולא הגזול, זהו דין בדיני הכשר הקרבן שצריך שיהא קרבנו, ולכאו' הו"ל כגדר של לכם דצריך שיפסל ממילא גם אחר יאוש, ודו"ק.
♦ ♦ ♦