ישיבת תורת החיים, יד בנימין
רפואת נשים ע"י רופא וגדר היתר בעבידתיה טריד
אין מתרפאין בגילוי עריות
איתא בפסחים (כה ע"א) אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשירה... כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ע"כ. ובמימרא דרבי יעקב משמע דאין מתרפאין אף באביזרייהו דע"ז, ולא רק בע"ז גופא כדמשמע במימרא דרבין משמיה דרבי יוחנן. ופי' ר"י (תוס' ד"ה חוץ) דמיירי כגון שאין יכול להתרפא משאר עצים אלא בזה, כגון על ידי שדים או שום דבר אחר, משום דאתי למיטעי בתר ע"ז. וכעי"ז בתוס' מס' ע"ז (כז ע"ב ד"ה שאני) דאסור באומר שהעבודה זרה מועלת לכך, דבהא ודאי אתי לאמשוכי ואסור. וכ"כ ברא"ש (שם סי' ט) ובטור (יו"ד סי' קנה). אולם בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ב) רבי פינחס בעי, עד כדון - כשאמר לו הבא לי עלים מע"ז והביא לו, אמר לו הבא לי עלים סתם והביא לו מע"ז? נישמעינה מן הדא: רבי אחא הוה ליה צמרמורין, אייתין ליה מן זכרותיה דדוהי ולא אישתה. אייתון לרבי יונה ואישתי. א"ר מנא: אילו הוה רבי יונה אבא ידע מאן הוון לא הוה שתי. ע"כ. וכתב הר"ן (ה ע"ב ד"ה בכל, ובחי' ד"ה בכל) ש"מ דטעמא דאיסורא לאו משום דלמא אתי לאמשוכי בתר ע"ז, אלא לפי שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואף על גב דליתיה לאו דע"ז ממש, בע"ז וכולהו לאוי דילה אמרינן יהרג ואל יעבור. וכן נמי לרבות חוץ מע"ז ועריות ושפ"ד, בכולהו לאו דערוה אמרי' יהרג ואל יעבור. ע"כ. והביא ראיה מהא דסנהדרין (עה ע"א) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. - תעמוד לפניו ערומה? - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. - תספר עמו מאחורי הגדר? - ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר (וכעי"ז בירו' שם). וכ"כ בעל המאור (סנהדרין יז ע"ב) ולא מיבעיא עבירה עצמה אלא אפי' כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו יהרג ואל יעבור. ע"כ. וכן הסכים במלחמות (יח ע"א) דאפי' מהנאת פורתא בלחוד אמרי' ימות ואל יעבור [וחלק על הרז"ה במידי דהוי הנאת עצמן דוקא יעו"ש]. וכעי"ז כתב בספרו תורת האדם (ענין הסכנה ד"ה ולענין). וסוף דבריו: אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ולא שנא באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל. ע"כ. וכ"כ גם בחידושי הרא"ה (ע"ז כח ע"א) דה"ה דאין מתרפאין באביזרייהו דג"ע דומיא דע"ז. וכ"כ המאירי בס' מגן אבות (ענין יט), ובס' החינוך (מצוה רצו). ובשו"ע (סי' קנה סע' ב) פסק בסתם כתוס' ורא"ש, ובי"א כר"ן ודעימיה. וכתב הש"ך (סקי"א) שעיקר כדעה ראשונה, ושכן דעת האו"ה. אולם בשו"ת זרע אברהם (יצחקי, יו"ד סי' ה, לז ע"א) כתב דאין לסמוך על כלל דיש ויש, דנמצאו מקומות היפך כלל זה.אלא דיש לעיין בדעת הרמב"ם, וז"ל (יסוה"ת פ"ה ה"ו): כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו. ושם (ה"ט) מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר, שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות. ע"כ. ומשמעות דבריו דדווקא אם בא להישאל אין מורין לו, אבל אם הוא מעצמו מדבר עמה בלי שום שאלת פי חכם או פי ב"ד, והעם מודיעין להב"ד מזה שהוא רוצה לדבר עמה, אין הב"ד מוחין בידו לדבר עמה, ומכ"ש שאין מענישין לו ע"כ כשהבריא אח"כ, משא"כ בבבא דרישא. כן דייק בסדר המשנה (באסקאוויץ). וזה הביאור ע"פ נוסח הדפוסים.
אולם נוסח כת"י (ע"פ מהד' מקבילי שם ה"ט) מי שנתן עיניו באשה, וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו - אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמו מאחורי הגדר, אין מורין לו בכך, וימות, ולא יורו לו לדבר עמו מאחורי הגדר, שלא יהיו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות. ע"כ. וכתב בס' עבודת המלך דזו היתה נוסחת אברבנאל ונוסחת מעשה רוקח הספרדי, ולפ"ז נפלו דברי הסדר משנה בבירא. אלא פי' שם ע"פ דברי הנוב"י (אבה"ע סי' קנ) לחלק, דהרמב"ם סבירא ליה דאין מתרפאין באביזרייהו דג"ע, כמשמעות דברי הש"ס, אלא דלא אמרינן יהרג ואל יעבור באביזרייהו דג"ע כי אם בדאיסור תורה, אבל במה שאינו אסור מן התורה רק מדרבנן, אף שהוא מאביזרא דג"ע או ע"ז, לא אמרינן יהרג ואל יעבור. ע"כ. וכעי"ז כתב ר"י קאפח (הע' לה) דהרמב"ם אוסר מדאו' רק בעילה לשם זנות. וקצת קשה, דלהרמב"ם (הל' אישות פ"א ה"ד) בעילת פנויה אסורה מן התורה. ודווקא להראב"ד שם אינו אסור כי אם במזומנת לכל אדם. אלא י"ל ע"פ המבואר שם בהל' אישות (פ"א ה"ה) דכל שאסר ביאתן בתורה וחייב על ביאתן כרת, והן האמורות בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, כ) - הן הנקראין עריות כו'. נמצאת למד דאין ראיה כלל לנידו"ד מדברי הרמב"ם בהלכה ט', דמיירי בפנויה, שאף שיש בה איסור דאו' לדעתו, אין בה יהרג ובל יעבור, דאינה אסורה משום עריות כי אם משום קדשה. ואף דשאר איסורין שבתורה עושין כמבואר בהלכה ו', שאני הכא מטעם שיבואו לפרוץ בעריות. נמצא דאין ראיה בדברי הרמב"ם שמכוחה אפשר לעמוד על דעתו בדין אביזרייהו. ועיין עבודת המלך (ה"ו) וצ"ע.
♦
גדר איסור נגיעת הערוה
אמר רחמנא (ויקרא יח, ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ואחז"ל בספרא (פי"ג ה"ט) אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב - תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה, ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו - תלמוד לומר לא תקרבו לגלות. וכ"כ הרמב"ם (סה"מ ל"ת שנג) שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. כו'. וכ"פ בחיבורו (איסו"ב פכ"א ה"א) כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה. ע"כ. וכן דעת סמ"ג (לאוין קכ"ו) וחינוך (מצוה קפ"ח). אולם הרמב"ן (בהשגות לסה"מ) כתב דקריבה שאין בה גלוי ערוה אין בה לאו ומלקות, וראיה מהא דאיתא במס' שבת (יג ע"א) ואל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. שמע מינה. ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ע"כ. ומדדרשו לא תקרבו לגלות ערוה גבי קורבה של גלוי עריות בלבד משמע דאינו לאו בפני עצמו. ומדלא אקשו ארבי פדת משמע דסבירא להו דאין איסור קריבה אלא מדרבנן, או שיהיה אסור מטעם דחצי שיעור. אבל ודאי אינו נדרש מלא תקרבו. וגם חכמים לא אסרוהו אלא מדרבנן כדרך שאסרו בעוף שלא יעלה עם הגבינה בשלחן אחד. עכת"ד. וכן הסכים הרשב"ץ בס' זוהר הרקיע (ל"ת י'), והביא ראיה מדאמרינן בסוטה (כו ע"ב) פריצותא בעלמא היא, ופריצותא מי אסר רחמנא. ועיין בפי' מגלת אסתר לסה"מ מרבי יצחק ליאון מה שכתב לדחות דברי הרמב"ן והרשב"ץ. וע' בשו"ת זרע אברהם (יצחקי, יו"ד סי' ה, לו ע"א) שדייק דאף הרמב"ן לא סבירא ליה דהוי דרבנן, אלא טעם כעיקר דאסור מדאו' מטעם דחצי שיעור. ולמעשה פסק בשו"ע (אבה"ע סי' כ סע' א) כהרמב"ם, וז"ל: הבא על אחת מן העריות דרך איברים, או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה וחשוד על העריות.וכתב בתרה"ד (סי' רנב) בשם גדול אחד דאשה נדה חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק. אך דעת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סי' קכז) להתיר במקום פק"נ ואין רופא אחר. וכתב ע"ז הב"י (יו"ד סו"ס קצה) דאפשר דהרמב"ן [המיוחס לו] לטעמיה אזיל (בהשגות על סה"מ ל"ת שנג) דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם (סה"מ שם, והל' איסו"ב פכ"א ה"א) דנגיעת ערוה אסורה מן התורה - הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור, משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ"ע. עכת"ד. וכעי"ז כתב הלבוש שם. ובשו"ע (יו"ד סי' קצה סע' יז) פסק כהבנתו ברמב"ם ותרה"ד להחמיר בבדיקת הדופק לאשתו נדה אף במקום פק"נ. אך הרמ"א (שם) הקל כרשב"א להתיר בב' תנאים, שאין רופא אחר ויש סכנה בחוליה. ואף אם נאמר דהרשב"א אזיל לטעמיה דהרמב"ן בדין קריבה שאין בה ביאה דאינה אסורה אלא מדרבנן, מ"מ נראה דלהרמב"ן גופיה יש בו איסור יהרג ואל יעבור אף שהוא איסור דרבנן, ע"פ דבריו בתורת האדם ובמלחמות שהובאו לעיל, דאין מתרפאין אף באבקה של עבירה. ואף שהש"ך (יו"ד סי' קנ"ז סק"י) כתב דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג, דברי הרמב"ן יוכיחו. וע"פ דברי הרב זרע אברהם הנז' לק"מ. ועי' להחח"מ בשדי חמד (כללים מע' היו"ד כלל י) בשם הרא"ם (הו"ד במשנה למלך הל' יסוה"ת ריש פ"ה) דאפי' חלוצה לכהן דאינו אלא מדרבנן, כיון דאביזרא דגילוי עריות היא יהרג ואל יעבור עי"ש.
ובש"ך (סק"כ) דחה לפסק השו"ע לאסור אף בפק"נ, מטעמא דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה [וכפי שכתב השו"ע גופיה (אבה"ע סי' כ סע' א)], מה שאין כן הכא. וסיכם דכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או גויה אף על פי שיש רופאים אחרים גוים. וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה כו'. וסיים דכל זה במקום סכנה, אך באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה ע"כ. וכן צידד בפלתי (סק"ו) דאינו ביהרג ואל יעבור כי אם בדרך תאוה. והרב חיד"א בס' כסא דוד (דרוש כה) כתב דכן מדוייק בלשון הרמב"ם (איסו"ב פכ"א ה"א, ושם ה"ו). וכתב רבי אליקים גאטינייו בספרו יצחק ירנן על הרמב"ם (איסו"ב פכ"א ה"א) דלפי"ז ינצל מהשגת הרמב"ן שתמה עליו מסוגיית שבת דף י"ג, דהספרי ורבינו איירו בקירוב בשר של חיבוק ונישוק דרך תאוה שהוא הרגל לביאה ממש, ובזה הוא דאיכא מלקות. אבל התם בשבת איירי בקריבה בלא תאוה כלל, אלא שהן קרובים זה לזה. עכת"ד. אך בבית שמואל (אבה"ע סי' כ סק"א) הסכים לדברי הב"י לאסור אף במקום פק"נ, וכן בתוה"ש (יו"ד סי' קצ"ה סקט"ו) כתב דדברי הש"ך בדעת הרמב"ם אינם מוכרחים, דמ"מ כיון דלהרמב"ם אסור מדאורייתא כל שנהנה מנגיעתה בקירוב בשר, א"כ אפשר דאסור למשש לה הדפק, דקרוב הדבר לבא לידי איסור דאורייתא, ושכן משמע ברמב"ן עצמו למ"ד דכל קריבה אסור דאורייתא. עכת"ד. [ועיקר השגת הפלתי והסד"ט על דבריו הוא עמ"ש דיש קולא בא"א על אשתו נדה].
♦
בעבידתיה טריד
אלא דאיתא בב"מ (צא ע"א) אמר רב יהודה: מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא. מאי טעמא - בעבידתיה טריד. ע"כ. וכעי"ז בע"ז (כ ע"ב) על הא דתנן (שם ע"א) ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע [של] אשה, אמר רב חסדא: הני מילי בעתיקי, אבל בחדתי לית לן בה, דאי לא תימא הכי, אנן מנא לאשפורי היכי יהבינן? הא קא מסתכל. ולטעמיך, הא דאמר רב יהודה: מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, הא קא מסתכל! אלא בעבידתיה טריד, ה"נ בעבידתיה טריד.ועפ"ז כתב הרדב"ז (תשובה אלף עו, ח"ד סי' ב) בשם ספר כפתור ופרח וז"ל: מותר למשש הדפק לאשתו נדה אפי' בחולי שאין בו סכנה אפי' שיש שם רופא אחר אלא שאינו בקי בזה מטעמא דאמרינן בעבידתיה טריד כדאמרינן גבי מרביע מין במינו שמותר להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד וליכא פריצותא דלא אסרה תורה אלא קריבה המביא לידי ערוה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה. ע"כ.
והנה הגם שסיים הרדב"ז להלכה כהרשב"א לאסור אלא אם אין שם רופאים אחרים בקיאים, מ"מ צ"ע על עיקר דברי בעל הכפתור ופרח, היאך הוא מדמה נגיעה במקומות המכוסים לראיית דבר שאפשר שיביא לידי הרהור כהרבעת בהמה ובגדי נשים, דשם פירש"י (ע"ז כ ע"ב ד"ה בעבידתיה טריד) דלבו על מלאכתו ושוכח בהרהור. והיה מקום לשאול מה לילוד אשה הרהור בבהמה, אלא ע"כ י"ל דחיישינן שידמה מילתא למילתא ויבוא להרהר באשה. וא"כ איך שייך טעם זה במילתא גופא, דאינו צריך כ"כ להרהר ולדמות מילתא למילתא עד שנאמר שמלאכתו טורדתו מכך. ואכן מלבד הכפתור ופרח לא מצינו לפוסקים שזכרו להאי טעמא בזה. וכן מפורש בתפא"י (נגעים פ"ב מ"ד אות כד) לענין נגע שתחת הדד, דהיה הכהן מכסה הנשאר מה שא"צ לראות משום הרהור, דדוקא בבהמה אמרינן בכה"ג בעבידתיה טריד ולא יהרהר ולא באדם, ובפרט הכא דליכא מעשה רק ראייה - לא שייך לומר בעבידתיה טריד. ע"כ. שו"ר שכן כתב להדיא הגאון האדר"ת בס' עובר אורח (סו"ס קי) לחלק בין טפח באשה, דלא שייך למימר ביה בעבידתיה טריד, לבין דברים האסורים משום הרהור, דבהם אמרינן שפיר בעבידתיה טריד. וכעי"ז כתב (שם סי' רלז) דהיתר זה לענין הרהור נאמר, אבל הסתכלות גופא אסורה.
וראיה לזה מדתנן במס' שמחות (פי"ב ה"י) האיש מכרך ומקשר את האיש, אבל לא את האשה, האשה מכרכת ומקשרת את האיש ואת האשה. האיש משמש את האיש בחולי מעיים, אבל לא את האשה, האשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעיים. ע"כ. ומדוע לא אמרינן בהם דבעבידתיה טריד, ובפרט הכא, שהמת מוטל לפניו והוא זוכר את יום הדין. וכן בירו' (סוטה פ"ג ה"א) גבי הנפת מנחת הקנאות, כהן מניח את ידו תחתיה ומניפה, ואין הדבר כאור? מביא מפה, ואינו חוצץ? ומביא כהן זקן, אפי' תימר ילד, שאין יצר הרע מצוי לשעה. ע"כ. וכנ"ל. אלא ע"כ צ"ל דלא שייך הכא בעבידתיה טריד. וכן נראה מדתנן (כתובות כז ע"א) עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה - פסולות, ובגמ' אמר רב מרי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי. ואע"פ שאין לך טרדה גדולה משעת המלחמה.
♦
אף המקל לא הקל אלא במקום פק"נ ואין אחר
ובאמת גם הש"ך לא התיר אלא משום פק"נ, [כ"כ להדיא בסד"ט ובחו"ד (סקי"ג) ובעזר מקודש (אבה"ע סי' כ)] כמבואר ברשב"א וברמ"א, ולא כתב את הטעם דבעבידתיה טריד דשרי בכל מקום צורך. וכן כתב רבי יוסף יוזפא רוזנברג בס' דברי יוסף (ח"ג סי' תתקי"א) בתשובה למה שנשאל גבי אשה המקשה לילד והרופא אומר שהוא צריך לילדה ושיש בדבר פק"נ, וכתב דלא אמרינן בזה טריד במלאכתו כיון דמ"מ נעשית העבירה, ואין מתרפאין בגילוי עריות. וכתב דאפשר שהוא ביהרג ואל יעבור, אלא שסיים דהמיקל בספק נפשות לא הפסיד. איברא דבתוה"ש (יו"ד סי' קצה סקט"ו) ובהגהות ברוך טעם כתב דמדדייק הש"ך ואמר לבעלה וממה שכתב לעיל שהמנהג שרופאים ישראלים ממשמשים בדפק כו' או נכרית משמע דברופא שאינו בעל החולנית ליכא איסור במישוש הדפק כיון שאינו מתכוין לשם קירוב עכ"ל. ולכאו' אין דיוקו מוכרח, דהש"ך מיירי בהנידון דהשו"ע. ובריש דבריו נראה דמיישב את מנהג העולם ע"פ ביאורו ברמב"ם דליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה, ועכ"פ איסור דרבנן איכא אף לדבריו. וכבר כתב הרשב"א בתשובתו הנז' דלא נתיר איסור דרבנן כי אם בחולי שיש בו סכנה. אלא ע"כ לא שנא. ואף על עיקר החילוק דהרופא אינו מכוין לשם קירוב כיון שאינו בעל החולנית, הסברא אומרת איפכא, דדוקא בעלה שהוא רגיל אצלה ופיתו בסלו אין יצרו גובר כ"כ כפי שגובר אצל אחרים, דאין פת זו בסלם, ומים גנובים ימתקו, כדאמר רבי יצחק (סנהדרין עה ע"א) מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. וראיה מהא דאיתא במס' כתובות (ד.) דמי שפירסה אשתו נדה, הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים... דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא: לא שנו אלא שלא בעל, אבל בעל - אשתו ישנה עמו. ע"כ. ופירש"י (ד"ה אלא) דתקיף ליה יצריה. ועי' תוס' מס' שבת (יג. ד"ה מה אשת רעהו) דבאשת רעהו סברא הוא לאסור לפי שיצרו תוקפו ומתגבר עליו ביותר. אלא די"ל דהתוה"ש והברוך טעם לעוצם פרישותם כתבו כן, ולשכמותם דיברו, אך רובא דרובא אינם במדרגתם, שכבר כתב בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סי' קכב) שהרופאים בזמנינו רובם ככולם פרוצים בעריות. וכעי"ז בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' רלב) הסכים לדברי השואל כי רופאי זמנינו רובם ככולם הם מושחתים בטבעם כולם יותר מחשודים על ג"ע. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' עג) כתב דנודע בזמן הזה קלותם וחשדותם של הרבה רופאים, וביותר באלו שעיקר התמחותם בעניני נשים, ולבם גס בהם, דבודאי יש לחוש שיעשה עמהם מישושים יותר מהצורך, ורק לשם חיבה, ונשים דעתן קלות יתרצו בזה. ע"כ. וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' קפו) כתב: ורופאי אליל אלה חשודים על העריות ולבם גס בנשים ופרצה קוראת לגנב. ע"כ. ואף ברופא ירא שמים, כבר כתב בעזר מקודש (אבה"ע סי' כ) דגם מי שאינו עושה מצד חבת תאוה, מכל מקום הרי חשש התקלה קרוב שאולי כמעט יהי' לבו נוטה לתאוה ויותפס באיסור דאורייתא, והרי גם בעומדו בפני רבים אין רואה מחשבתו היאך היא, ויש חשש מים גנובים בנטיית מחשבתו המיוחדת רק בו ואין איש רואה מחשבתו. וכמו שאסרו יחוד גם דאיסורי לאוין ודפנויה מצד חשש התאוה, כן ראוי לאסור קריבה שכשתהי' מחשבתו נוטה לתאוה יהי' איסור דאורייתא ח"ו כו', עיי"ש. וכבר כתב החכם מכל אדם (משלי ו, כז) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה כו'. ואגב זה יתבאר דאף אליבא דהכפתור ופרח, כתב הנמוק"י (ב"מ שם) דהא דמתירין מכחול בשפופרת היינו היכא דליכא למיחש לפריצותא דעבדי, אבל אם אינם בני תורה או דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי - אסור.♦
אמרינן בעבידתיה טריד להעמיד האיסור בדרבנן במקום פק"נ ואין דרך היתר
הן אמת דהפלתי שם הזכיר דטעמא דהש"ך משום עסוק במלאכתו. אלא דלכאו' אינו מחוור, שלא זכר הש"ך לטעם זה בדבריו. והנלע"ד לומר דאין כוונת הפלתי לתלות את ההיתר דבעבידתיה טריד דהש"ס, אלא לומר דכוונתו על מלאכתו, ולא עושה כן משום תאוה וחיבת ביאה כמבואר בש"ך, וכוונתו לדחות לדברי הב"י בדעת הרמב"ם, דמשום הכי אין שייך כאן איסור דאורייתא. וכן משמע בכסא דוד להרב חיד"א (דרוש כ"ה). וכן נראה שהבין הגר"מ פיינשטיין באגרות משה (יו"ד ח"ג סי' נד אות א) דכל מה דאמרינן כאן בעבידתיה טריד הוא אינו כהאי דהרבעת בהמה דשרי לכתחילה ובכל עניין, אלא משום דמסיט מחשבתו ממחשבת תאוה וחיבת ביאה באופן שאינו איסור דאו' וכאמור. ועיין בדברי העזר מקודש הנז' שסיים בזה"ל: כשהרופא נוטה אצלו שלא יעצור כח לכבוש היצר מנטות לתאוה רגע פשיטא ששייך בו איסור גם במקום סכנה ואמרו חז"ל גבי שמחת בית השואבה שגם בשעת אנינות יש חשש יצר. ע"כ.ובשו"ת בנין ציון (סי' עה) כתב להתיר לרופא ישראל ליילד אשה, וסמך דבריו על דברי הש"ך הנז', אלא דנראה שהבין דדעתו מעיקר הדין להקל בכל ענין מטעמא דעוסק במלאכתו. אלא שסיים דכל רופא ירא אלקים טוב עושה להרחיק מלילד במקום שיש אחר שעכ"פ מכוער הדבר ויבא לידי הרהור. ולפי דברינו נראה דאין היתר כלל כשאפשר ע"י אשה, דעכ"פ איסור דרבנן איכא. ובדרכי תשובה (יו"ד סי' קנז אות ח) הביא את דברי הבנין ציון כסיעתא לדבריו להתיר בדיקת רופא בכל מיחוש, וכתב דכן נראה מדברי האחרונים (יו"ד סי' קפז) ברואה דם מחמת תשמיש דיש לסמוך על בדיקת הרופאים שאומרים שיש לה מכה בצדדי הרחם, ולא עלה על דעתם לאסור משום ג"ע. וכן מדברי הנוב"י (מהדו"ק יו"ד סי' סד) דהרופא מכניס לה טבעת שעוה באותו מקום משום רפואה. והנלע"ד דאינו ראיה, דלא דמי היתר אשה לבעלה, דעשו בזה הפוסקים כמה עיקולי ופשורי. ומ"ש בשם הנוב"י, המעיין יראה דלא הזכיר שם כלל שהרופא הוא שמכניס הטבעת באותו מקום, אלא בדרך כללות שהושם הטבעת בעומק הפרוזדור. וגם מי יימא לן דלא היה פק"נ. ועוד, דמה ראיה היא שלא הזהיר הנוב"י על בדיקת רופא במקומות המכוסים בלא פק"נ, דאין עסק התשובה בזה.
♦
העולה מכל האמור
א. החולה שאין לו רפואה כי אם בע"ז ג"ע ושפ"ד, ימות ואל יתרפא בהם. ונחלקו הראשונים אם אביזרייהו דע"ז ג"ע ושפ"ד גם הם בייהרג ואל יעבור. ואף שדעת רוב הראשונים להחמיר, דעת השו"ע נוטה להקל. וכן הסכמת רוב האחרונים דלא אמרינן בזה יהרג ואל יעבור.ב. כל קרבה בדרך תאוה אסורה מדאו', ויהרג ואל יעבור עליה. ובאביזרייהו דג"ע, אף שהסכמת האחרונים דאין בהם ייהרג ואל יעבור, מכל מקום יש בהם איסור דאורייתא, ולכן אסור להתרפא בהם למעט במקום פיקוח נפש.
ג. דברים האסורים משום חשש שמא יהרהר בערוה בהתעסקות בהם, כגון הבטה בבגדי נשים ובחיות הנזקקות זו לזו, לא נאסרו לאומן העסוק באומנותו, כיון שזהו חשש רחוק שאדם הטרוד בעבודתו יהרהר בדברים אחרים.
ד. אין היתר זה שייך באדם שמלאכתו כרוכה בראיות אסורות או במגע אסור, כיון שהמכשול אינו תלוי בהרהור אלא עומד לפניו, ואין המלאכה טורדתו מדבר שרואה בעיניו וחש בידיו.
ה. נחלקו הפוסקים ברפואה הכרוכה בראיות אסורות ובמגע אסור במקום פיקוח נפש. לדעת השו"ע אסור בין לרופא ובין לבעל הנדה לגעת במקומות המכוסים באשה, אולם דעת הרמ"א ורוב האחרונים להתיר כאשר אין דרך היתר, כגון רופאה אישה.
♦ ♦ ♦