בעניין שעות היום וסוף זמן מנחה (גיליון ל"ג עמוד רמ"א, גיליון ל"ב עמוד נ"ז)
א.
לכבוד הרה"ג ר' דוד אריה שלזינגר שליט"א.
בירחון האוצר גליון ל"ג עמ' רמ"ג כתבת לרב מולקנדוב שאין הכרח ששעה י"ב מסתיימת בדיוק בשקיעה, כי בשעות היום הכל תלוי היכן שמים את שעון השמש - בהר או בבקעה, וגם לא מוכרח שכיונו לשעון זה כי גם בלילה מצינו שעות אף שאין אז שעון שמש, והרב הנ"ל השיב בקצרה שכך מבואר בראשונים, ולא ביאר, וברצוני להרחיב את הביאור.
ודאי וברור שלפי שיטה זו השעות מסתיימות בשקיעה, שהרי הלבוש והגר"א כתבו להדיא ששעות היום הן מהנץ עד השקיעה. וכן מבואר מדברי הגאונים וחכמי התכונה שהביא הרב מולקנדוב במאמרו שכתבו שבניסן ותשרי י"ב שעות וביום וי"ב בלילה, וזה רק מהשקיעה עד הזריחה, כנראה לעינים.
[ובימינו תורגם לעברית ספרו של אדריכל רומאי בשם "ויטרוביוס" (חי בסוף זמן בית שני) הנקרא "האדריכלות", ושם בספר ט' פרק ח' פירט את אופן עשייתם של כמה סוגים של שעוני מים, וגם הוא כתב שם ש'שעות השויון' הן כשהשמש במזל טלה ובמזל מאזנים, דהיינו בניסן ותשרי].
ועוד, דאם נאריך את השעות ל13.5 דקות אחרי השקיעה נצטרך לומר ששעה ראשונה מתחילה 13.5 דקות לפני הזריחה, כדי שיבא חצות היום בשש שעות, ואינו נכון, דהא מבואר בפסחים י"ב ע"ב שאנשים לא טועים בין שעה ראשונה ללפני כן משום ש"בין יממא לליליא לא טעו אינשי", ו13.5 דקות לפני הזריחה אינו הזמן שמשתנה מלילה ליום, ואז נקל מאוד לטעות בין לפני לאחרי.
ובר"ח שם כתב: "לפי ששעה ראשונה שהוא שחרית ושעה י"ב שהוא ערבית אין אדם טועה בהן", הרי שגם סוף שעה י"ב הוא זמן ברור לכל שא"א לטעות בו, וזה יתכן רק בשקיעת החמה.
וגם ברור שלפי שיטה זו היו יודעים את השעות לפי מקום השמש ברקיע, וכמו שנהוג עד היום אצל הבדואים, או לפי השעון שמש, ושעונים אלו לא פועלים אחרי השקיעה כידוע. ומה שכתבת שגם בלילה מצינו שעות, אדרבה בעניותי לא ידוע לי על שום מקום שחז"ל ציינו את זמני הלילה לפי שעות, רק מצינו שחילקו את הלילה לג' או ד' אשמורות, כידוע. ובתנחומא נח סי' ב' אמרו "יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום ויש בשתים ויש בשלש, ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר", הרי שביום ציינו את השעה ובלילה ציינו רק את החלק.
ומה שכתוב בגמרא ברכות ג' ע"א "מאי קסבר רבי אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא עד שלש שעות", ברור דהגירסא האמיתית שם היא כמ"ש בפירוש הר"ח שם: "אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה ליתני עד שלישית הלילה ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה ליתני עד רביעית הלילה", וכן הוא ברא"ש שם ובכ"י מינכן.
אמנם, בספרי התכונה מוזכרים גם שעות הלילה, כי היו מוכרחים לחשב גם את השעות של הלילה, והאיצטגנינים הבקיאים באמת יכלו לדעת את שעות הלילה ע"פ מקומם של כוכבי הלכת והמזלות, אך המון העם לא יכלו לדעת זאת.
ומה שכתבת שהכל תלוי היכן שמים את השעון שמש, פשוט שלא השעון קובע את השעה, אלא השעה נקבעת לפי חלוקת היום לי"ב חלקים שוים, ומי שבונה את השעון שמש צריך לבנותו בצורה כזו שבכל שעה יפגע הצל בקו אחר, וברור שבנאי השעון צריך לבנותו בהתאם לכל תנאי השטח, ושעון שנבנה בהר ורוצים להעבירו לבקעה, יצטרכו לערוך בו הרבה שינויים כדי שהוא יראה את השעות בזמנם הנכון (ובספר 'האדריכלות' הנ"ל ספר ט' פ"ז כתב שעושים בשעון שמש 3 מערכות של קוים, אחת מותאמת לקיץ אחת לחורף ואחת לסתיו ולאביב, וכתב גם שכל יום מתחלק ל12 חלקים שוים).
ומה שהקשה הרב מולקנדוב על השעה"צ, דאין הכרח שזמן המנחה הוא עד סוף היום, שהרי לר"י זמנה עד פלה"מ, היא קושיא נכונה, וגם אני עמדתי בזה. ומה שטענת על זה, שא"כ לר' יוסי מאז יהיה אפשר להתפלל מעריב, לא הבנתי מנין לך שאינו כן, וגם לפי הגאונים והגר"א אפשר להתפלל ערבית מהשקיעה, אף דעדיין הוא ספק יום, ועי' שנו"א רפ"ד דברכות שפי' דזהו שאמרו תפילת הערב אין לה קבע, דהיינו שזמנה הוא לא דוקא בלילה אלא בין מנחה לשחרית.
ועוד קשה על השעה"צ, דאם לר' יוסי זמנה הוא עד רגע לפני צה"כ, א"כ מה קושיית הגמ' בברכות כ"ו דר"י היינו רבנן, נימא דרבנן ס"ל כר' יוסי וא"כ יש ביניהם 13.5 דקות, ואם תאמר דהסוגיא שם סוברת דהלכה כר"י, ולכן מהדרא לאוקמינהו לרבנן כר"י, א"כ קשה יותר, דהא מש"כ השעה"צ שם לסמוך על ר' יוסי הוא משום דסוגיא דריש ברכות ופסחים כוותיה, ואם הסוגיא דברכות כ"ו אזלא כר"י א"כ נפל היסוד לפסוק כר' יוסי, ודו"ק.
בברכה מרובה וגמח"ט
דוד אריה הילדסהיים – אשדוד
♦
ב.
לכבוד הרה"ג ר' דוד אריה שליט"א.
איני ראוי לבוא ולהכריע בדבר שלא עסקתי בו ואיני בקי בשיטות ראשונים וכו', רק באתי ליישב את המ"ב.
הנה כבר כתבתי דבגמרא איתא דרבנן לא מצלו עד אורתא, ובריש פסחים מבואר דאורתא היינו אחרי יציאת הכוכבים, וכן ידוע לכל תשב"ר, דטבול יום אסור לאכול בתרומה עד הערב "שמש", ובריש ברכות איתא דהיינו בצאת הכוכבים, הרי שאין לדייק הרבה בלשון שקיעת החמה וכו'.
הא דודאי השעות מסתיימות בשקיעה הוא לפני ההנחה ששעון שלהם היו של שמש, ועתה חידשתם שהיו גם שעוני מים, וזה כמובן שייך גם ללילה.
הא דאין אנשים טועים בין יממא לליליא היינו בין שעה של סוף היום לשעה של תחילת הלילה, אבל בחצי שעה ודאי אפשר לטעות, ובודאי ב"ד שאלו את העדים אם המעשה היה כשהיה חושך ודאי וכדומה.
גם לחלק את הלילה לחלקים ולא לשעות צריך בירור, דהרי שליש לילה של חורף אינו כמו של קיץ, ואיך ידעו מזה.
הגירסא בברכות להכריע כמו כת"י מינכען, אם הוא משום סוגיא שלנו אינו מוכרח, ושם בעמוד ב' מיירי הגמרא גם כן משעות דלילה.
בענין מקום השעון כוונתי היתה כי את שעה 12 בודאי אינו מראה, כי הרי בנץ החמה ממש קרני השמש עדיין לא מגיעות לשעון רק אם הוא מונח במקום גבוה מאוד, וכן בשקיעתה, ולכן בזמנם היה רק 12 שעות ולא כל שעה לחלקים קטנים, שלא היה אפשר לדייק הרבה בזה, וכמו שעל שעון שמש לא היו קוים למינוטי"ן.
להתפלל מעריב מיד אחרי השקיעה כבר כתב שהוא דוחק מאוד, כי הרי תקנו מקודם לקרות ק"ש עם ברכותיה ולסמוך גאולה לתפילה, והרי זמן ק"ש עדיין לא הגיע, ובודאי לא תקנו חז"ל שיקראו לכתחילה ב' פעמים ק"ש. ומה שהבאת מדברי הגר"א, הרי גם אני ציינתי לביאור הגר"א סוף הסימן והשעה"צ מציינו, דלכן כתב הש"ע דזמן המנחה הוא עד צאת הכוכבים, כיון דמבואר בגמרא דמיד אחרי מנחה מגיע זמן תפילת מעריב, והרי תפילת ערבית הוא רק מצאת הכוכבים, הרי שמנחה הוא עד צאת הכוכבים.
ומה שסיימתם להוכיח מקושית הגמרא היינו רבנן וכמו שמביא בשעה"צ להוכיח שהוא רק עד השקיעה, אינו אומר הרבה, דאם מיירי כאן לשיטת רבי יוסי, א"כ גם פלג המנחה צריך להיות לפני צאת הכובבים ולא לפני השקיעה, וקשה לומר שרבינו הקדוש סידר לכל אחד לשיטתו ולא יבינו בזה, והכל מדוחק מאוד. ועוד לפי דברינו לעיל שאין לדייק ברבע שעה, א"כ אין ראיה ג"כ מהגמרא שתפלת מנחה היינו עד רק השקיעה.
דוד אריה שלזינגר
מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב
♦
ג.
לכבוד הרה"ג ר' דוד אריה שלזינגר שליט"א.
לא הבנתי מה הוכחת מ"לא מצלו עד אורתא" ששקיעת החמה היא לאו דוקא, הא לא כתוב בשום מקום שזמן ערבית משקיעת החמה, וכן מערב שמש אין ראיה, כי ערב לחוד ושקיעה לחוד, ורק לר"ת מצאנו שצה"כ הוא "סוף שקיעה" אך לסוברים כהגאונים לא מצאנו כן.
וגם אם תאמר דבלשון חז"ל שקיעה לאו דוקא, מ"מ בלשון הלבוש והגר"א והמשנ"ב ודאי שקיעה היא דוקא, דאחרונים לא סותמים דבריהם, וכ"כ השעה"צ סי' רל"ג סק"י דשקיעת החמה להגר"א לענין זה הוא תיכף משעה שהחמה מתכסה מעינינו.
וגם מפורש בדבריהם שהם נשענו על השעות של התוכנים שהן שוות בניסן ותשרי, והן השעות של הקו המשוה בכל השנה, וגם מי שלא מבין בתכונה יכול לראות בבירור בלוח שנה שבימים של תקופת ניסן ותקופת תשרי בניסן ותשרי יש י"ב שעות מהשקיעה עד הזריחה ומהזריחה עד השקיעה, וכן מוכח משעת חצות היום, כמו שהזכרת. ואם תאמר לא כן צריך אתה לשנות בכל הלוחות את זמני ק"ש ותפילה וסו"ז אכילת חמץ לשיטת הגר"א, וא"צ להאריך בדבר פשוט ויסודי כ"כ.
ומה שכתבת ששעוני מים יש גם בלילה, הרי כתבתי לך שבספר האדריכלות כתב ששעוני המים היו בהתאם לשעוני השמש, שהשעות השוות בניסן ותשרי. וגם יש לדעת שבזמנם שעוני מים היו יקרים מאוד ומצויים רק לעשירים, וגם לא היו מצויים בכל מקום כמובן, אבל המון העם ידעו את השעות רק ע"פ מקומה של השמש ברקיע, וכל מה שאמרו שאדם טועה בשתי שעות זה רק משום שהם כיונו את השעה ע"פ מקום השמש, וקשה לדייק בזה [ורק בין חמש לשבע אפשר לדייק, וכן בין יממא לליליא], אבל השעונים היו די מדוייקים.
ומה שכתבת שבין יממא לליליא אפשר לטעות בחצי שעה אינו נכון כלל, כדמוכח בסוגיא שם.
ומה שתמהת איך ידעו לחלק את הלילה לחלקים הרי אורך הלילה משתנה, כבר מפורש בגמרא שידעו ע"פ סימני המשמרות (וגם לשיטתך שהיו שעות בלילה - השעות השתנו לפי אורך הלילה, ואיך ידעו?).
הדבר ברור שלא היו אז שעות בלילה וכמו שביארתי, ומה שמוזכר בברכות ג' ע"ב שית דליליא זה לגבי מדידת אורך הלילה, שכל אחד מבין שחצי לילה הוא שש שעות, אך לא נהגו לציין את זמני הלילה לפי שעה אלא לפי משמרת (לדוגמא: לא היו אומרים שהתינוק נולד בשעה ג' אלא במשמרה א'), כי מי שלא היה בקי גדול באסטרונומיה לא יכול היה לדעת את השעה, ובלילה מעונן אף אחד לא יכול היה לדעת (רק מי שהיה לו שעון מים משוכלל).
מה שכתבת שהשעון לא מראה שעה 12, זה נכון, אבל את זה ידעו מהשקיעה עצמה, וכן את תחילת שעה ראשונה בבוקר ידעו מהנץ עצמו.
ומה שכתבת שלכתחילה אין להתפלל ערבית לפני צה"כ משום שא"א לסמוך גאולה לתפילה, אי"ז ענין לנידונינו, כי זה נכון גם לפי ר' יהודה שמנחה זמנה עד פלה"מ. ואנו דנים מצד עיקר זמנה של התפילה, ולא מצד דין סמיכת גאולה לתפילה.
ומה שהבאת מביאור הגר"א שמנחה עד צה"כ, תמיהני - הא כבר כתב השעה"צ שם ס"ק י"ח שזה רק אליבא דהרמ"א, אך הגר"א עצמו ס"ל דרק עד השקיעה.
ולבסוף עמדת על קושייתי, דלשעה"צ המ"ל דרבנן ס"ל כר' יוסי ואיכא בינייהו 13.5 דקות, וכתבת דאי סברינן כר' יוסי גם פלה"מ הוא עד צה"כ, והנך הולך לשיטתך דאפשר שהשעות מסתיימות אחרי השקיעה, וכבר נתבאר שאינו כן (וגם לדבריך, מוזר מאוד לומר שר' יהודה ור' יוסי נחלקו בחשבון שעות היום, כי השעות לא היו רק מושג הלכתי אלא דבר מוסכם בכל העולם, גם אצל הגויים, וגם את העדים בדקו בשעות), אך גם לשיטתך דבריך תמוהים, דהא ר' יהודה פליג על ר' יוסי, א"כ לר' יהודה ודאי דאם עד ועד בכלל הוא רק עד השקיעה.
בברכת התורה
ד. א. הילדסהיים
♦
ד.
א. מה שכתב "הא לא כתוב בשום מקום שזמן ערבית משקיעת החמה" ג"כ לא הבנתי, הרי זה היה כל המדובר - דתפילת המנחה היא רק עד השקיעה ומיד מתחיל זמן תפילת ערבית, וכן הערב "שמש" נ"ל דהיינו כמו שקיעת "החמה", וכן התנא כאן אומר תפילת המנחה עד "הערב" וכנ"ל.
ב. דעת המ"ב ברורה, דאין להתפלל מנחה אחרי שקיעת החמה רק לנוהגים לשיטת ר"ת ועד כרבע שעה לפני ר"ת, ואני באתי ליישב גם את מנהג העולם.
ג. תקופת ניסן ותשרי אינו דבר קבוע באמצע חודש תשרי וכו' אלא הוא בערך באותו תקופה, וזה יכול לצאת גם אם יוסיפו רבע שעה לפני הנץ.
ד. אני כתבתי את דברי למה שהסבירו כאן, דמה שנתנו שיעורים של שעה ראשונה וכו' היינו לשעון שלהם שהיה בנוי על השמש וכך ידעו בני אדם את השעות, ומזה הוכיח את שיטתו, ואם נאמר דהיינו שהסתכלו על השמש, א"כ בודאי לא היו השעות מדויקות.
ה. סימני המשמרות ג"כ לא היו מצוי לכל אחד, וכן לא ברור מתי הוא אם בתחילתה או בסופה, ובודאי לא נמסר לכל אחד.
ו. כל אחד יודע דרק לפי רבי יהודה צריכים להשלים ק"ש בזמנו ולא לרבנן.
ז. לפי כל הדברים שהוסברו דתפילת ערבית הולך מיד אחרי מנחה ומנחה הוא רק השקיעה, א"כ מה ראייתו של הגר"א לפי הרמ"א.
ח. כוונתי היתה דרבינו הקדוש לא נכנס למחלוקת של ר"י ור"י מתי היא לילה, ואין ראיה מכאן.
דוד אריה שלזינגר
מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב
♦
ה.
באמת לפי השיטות שמנחה עד השקיעה מאז מתחיל זמן ערבית, כמ"ש במרדכי ברכות רמז צ' ובתר"י ברכות י"ח ע"ב בשם רב האי גאון, וכן נהג האריז"ל וכ"ה בז"ח בראשית י"ז ע"ב, ואף דלכתחילה יש להמתין לזמן ק"ש מ"מ מעיקר הדין זה הזמן. ועל כרחך דמפרשים דלא מצלו עד אורתא היינו עד השקיעה. ומה שכתבת שבפסחים מבואר דאורתא רק מצה"כ אינו מדוייק כי שם כתוב רק "דעד צה"כ יממא הוא", וגם בהרבה מקומות ראינו שזמני הנשף (בין השקיעה לצה"כ ובין עה"ש לנץ) נקראים בלשון חז"ל גם "יום" וגם "לילה" עי' ברכות ח' ע"ב, כך שא"א לדייק כלום מלשונות כאלו.
אבל פשט לשון שקיעה הוא ודאי על העלם השמש מעינינו, כדבר הנשקע במים או בעפר, אבל "ערב" הוא ענין אחר.
ומה שכתבת שתקופת ניסן ותשרי אינו דבר קבוע הוא טעות גדולה, כי התקופה היא דוקא ברגע מסויים שבו השמש בראש טלה או בראש מאזנים, כמבואר בעירובין נו. וברמב"ם פ"ט מקדה"ח, וא"צ להאריך בדברים כה פשוטים לכל מי שמתמצא בזה, וכל לוחות השנה מיוסדים עפ"ז.
זה ברור שרק ביום היה המושג לציין את הזמן לפי שעה, אך בלילה נהגו לציין רק לפי אשמורות או חלקים או חצות או קריאת הגבר, וכיו"ב, כמו במשנה יומא פ"א מ"ח, וכן הבאתי מהתנחומא נח סי' ב', וברור שקל מאוד לדעת את האשמורה גם בלי סימנים, גם היום אם תשאל אדם באמצע הלילה אם אנחנו בשליש הראשון של הלילה או השני או השלישי מסתבר שידע גם בלי שעון, ומסתמא היו להם עוד סימנים מלבד אלו שבגמ', כל אחד לפי הסביבה שלו. אמנם, יתכן שלא כולם ידעו להבחין בזה, וגם לא היה כ"כ נחוץ להם, כי בלילה היו כולם סגורים בבית, אך ודאי שאם באו לציין זמן בלילה ציינו לפי האשמורה או חצות וכדו', אבל שעות בלילה מאן דכר שמיה?
לשיטת האומרים דסו"ז מנחה בשקיעה ודאי וברור הוא דמאז אפשר להתפלל ערבית כנ"ל מהמרדכי ותר"י והאריז"ל, ואח"כ באמת צריך להשלים ק"ש, ממש כמו מי שהתפלל אחרי פלג לר' יהודה.
הגר"א הוכיח מהסוגיא בברכות כ"ז שזמן ערבית מתחיל מיד כשנגמר זמן מנחה, וכ"כ הט"ז סי' פ"ט ס"ק א' "שהרי אין שום זמן מפסיק בין סוף זמן מנחה להתחלת ערבית", וכ"כ בשנו"א רפ"ד דברכות [וכ"כ תוס' ריש ברכות: "שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית". וכ"כ הטור או"ח סי' רל"ה: "וכ"כ אבי העזרי מדלא יהבי רבנן זמן להתחלת תפלת הערב ש"מ שבגמר זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת הערב"]. ולפ"ז כתב הגר"א דלשיטת הרמ"א, דערבית מצה"כ, על כרחך דעד אז אפשר להתפלל מנחה לרבנן, אך הגר"א עצמו ס"ל דמנחה היא רק עד השקיעה, ומאז אפשר להתפלל ערבית לרבנן מעיקר הדין.
ומה שכתבת שרבי לא נכנס למחלוקת וכו', אינו מובן, דמ"מ יש נפק"מ טובא בין ר"י לרבנן האם סו"ז מנחה הוא בגמר י"ב שעות שהוא בשקיעה לכו"ע, או בסוף היום וא"כ תלוי במחלוקת ר"י ור' יוסי אם הוא בשקיעה או בצה"כ.
ביקרא דאורייתא
ד. א. הילדסהיים
♦ ♦ ♦