בני ברק
יסוד דין חוזר וניעור
בדעת הרא"ש והמסתעף
פרק ראשון - ביאור ענינו אי בנעשה פלגא ופלגא נמי חוזר וניעור
יסוד הנידון אי טומאה כמאן דאיתא או כמאן דליתאויבאר דברי הרא"ש הנודעים בחילוק בין מגע למשא ובין טומאה לאיסור
א. יוכיח דאי אפשר לומר בדעת הרא"ש דהביטול מתחדש כל רגע, וצ"ב מ"ש בין נתרבה האיסור לפלגא ופלגא
דעת הרא"ש (חולין סי' לז) דאיסור שנתבטל ברוב, אם אח"כ נתוסף עוד איסור, ה"ה חוזר וניעור [ולענין מין בשאינו מינו יבש ביבש, שנתבטל ברוב דחד בתרי, ואח"כ בישלם דהשתא יהיב טעמא ובעי שישים, נחלקו הש"ך והיש"ש בדעת הרא"ש אי אז נמי חו"נ או דדוקא היכא דנוסף איסור ויתבאר להלן, אכן לענין מין במינו שנתבטל חד בתרי ואח"כ נתבשל דאף דהתם נמי אע"ג דלא יהיב טעמא בעי שישים מדרבנן אטו מין בשא"מ, אפי"ה מבו' ברא"ש להדיא דאינו חו"נ וצ"ב ועי' להלן].ויעוי' בקוב"ש (חולין אות לו) דביאר בטעם דין חוזר וניעור דס"ל להרא"ש דהביטול מתחדש כל רגע ורגע, ומשו"ה היכא דנתוסף איסור דתו ליכא ביטול ממילא חוזר לאיסורו, וזהו יסוד דין חוזר וניעור דהביטול מתחדש כל רגע[2], והעלה שם עוד צד דיסוד דינו אינו משום דהביטול מתחדש כל רגע, אלא דכיון שנתרבה האיסור חשיב כמו הוכר האיסור, וביאר שם בקוב"ש דהנפק"מ בין הצדדים הוא בנתוסף איסור אבל ליכא אלא פלגא ופלגא, דודאי לא חשיב הוכר האיסור אלא בנעשה האיסור רוב, אולם אם בעינן דהביטול יתחדש כל רגע ה"ה נמי בפו"פ דסו"ס השתא ליכא ביטול עי"ש.
אולם נראה להוכיח דבדעת הרא"ש ודאי לא שייך לומר דהביטול מתחדש כל רגע (ולהלן אות ג' וד' יתבאר דכמו כן הדרך השניה שהעלה הקוב"ש דחשיב כהוכר, נמי צ"ע טובא).
א. דהא הרא"ש כתב שם דבמין במינו יבש שנתבטל חד בתרי ואח"כ בישלם אינו חו"נ, אע"ג דאי מעיקרא נתערבו בבישול כו"ע מודו דבעינן שישים, אפי"ה ס"ל להרא"ש דכיון שנתבטל שוב לא נאסר, ואי נימא דהא דבנתרבה האיסור חו"נ הוא משום דהביטול מתחדש כל רגע, א"כ במב"מ שנתבשל מה יחדשהו השתא, הא ליכא ביטול במבושל[3].
ב. שהרי דעת הרא"ש בפסחים והובא בב"י (סי' תמ"ז) דחמץ שנתבטל בער"פ אינו חוזר לאסור במשהו בפסח, ואם הביטול מתחדש כל רגע ורגע, ג"כ תיקשי מה יחדשהו בפסח.
ג. דהא בלשון הרא"ש משמע דדוקא היכא שנתרבה האיסור ה"ה חוזר וניעור אבל היכא דהוה פלגא ופלגא אינו חו"נ, וכן כתב בשער"י (ש"ג פי"א) בדעת הרא"ש, והוכיח כן טובא מכו"כ מתני' לענין תרומה, וכתב שכן דעת הרמב"ם עי"ש, ואם הביטול מתחדש כל רגע אין לזה כל הבנה.
ד. עוד יש להוכיח לא כן מהא דנפסק בשו"ע (קא ג) דתרנגולת בנוצתה דאין עליה דין חתיכה הראויה להתכבד ונתבטלה ברוב, ואח"כ הסירו את הנוצות דמהשתא שוב הוה חתיכה הראויה להתכבד אינו חו"נ, וביאר הש"ך, דכיון שנתבטל פעם אחת שוב אינו חו"נ, והנה הרמ"א שם לא השיג ע"ד השו"ע אע"פ שפסק להדיא דבנתוסף האיסור חוזר וניעור ומוכח ג"כ בדעת השו"ע דהביטול אינו מתחדש כל רגע.
ומכל הלין מוכח דיש תוקף לחלות הביטול שבתחילה, וכל זה צ"ב טובא מ"ט לא פקע הביטול, ואי משום קם דינא, מ"ש היכא שנתרבה האיסור דחו"נ ולא איכפ"ל מחלות הדין שבתחילה.
והנה נתבאר דבפשיטות מלשון הרא"ש נראה דדוקא היכא שנתרבה האיסור חו"נ, אבל בפלגא ופלגא אינו חו"נ, וכן נקט בשער"י (ש"ג פי"א) באופן פשוט.
ומעתה צ"ב מ"ש פלגא ופלגא מרוב דאינו חו"נ הא בתרוויהו ליכא להביטול דבתחילה, וביותר דהלא אי חזינן בפו"פ דאף דהדין השתא לאיסור, דספק דאו' לחומרא, אפי"ה אזלינן בתר חלות הדין שנקבע בתחילה, א"כ מ"ש נתרבה האיסור, ומה אכפ"ל דאיכא השתא סיבה לקבוע דין איסור על התערובת, הא אזלינן בתר חלות הדין שבתחילה.
והנה מין בשא"מ יבש שנתבטל חד בתרי ואח"כ בישלם דהשתא יהיב טעמא ובעינן שישים, מבואר בש"ך דהתם נמי חו"נ מדאו' לדעת הרא"ש, ולכאו' קשה נמי דאם יסוד הדין הוא משום מה שנתבטלו בשעה ראשונה א"כ מ"ש מב"מ דאינו חו"נ בנתבשל, למבשא"מ דחו"נ [ויש שבי' דאז חשיב הוכר וזה צ"ע טובא וכדלהלן] ועי' בהערה מש"נ בדברי הגר"א[4].
♦
ב. צ"ב דעת היש"ש מ"ש נתבשל לנוסף טעם איסור
והנה באמת בים של שלמה (חולין סי' נ"ז, והביאו בשער"י שם) מבואר דדוקא בנתרבה האיסור חו"נ, אבל מין בשא"מ שנתבטל ואח"כ נתבשל אינו חו"נ אע"ג דיהיב טעמא, כיון דדבר שהותר איך יאסור[5].אלא דהנה הוסיף שם לומר דאם נוסף איסור, והשתא עי"ז בצירוף האיסור שנתבטל איכא טעם איסור, התם מצא מין את מינו וניעור, וכן יעוי' בהגהות שערי דורא שהובא ברמ"א (צ"ט ו) שכתב נמי דהיכא שנתווסף איסור והשתא יהיב טעמא ה"ה חו"נ, והעתיקו הש"ך וז"ל "דסברא גדולה היא דכיון שנתרבה האיסור הרי הוכר הוא ומרגישין הטעם".
ודעת היש"ש צ"ע טובא דמ"ש מבשא"מ שנתבשל דאינו חו"נ ולא חשיב הוכר האיסור כיון דהטעם הוא מותר, ושוב אינו חוזר לאסור, ואולם היכא דנוסף איסור אע"ג דרק בצירוף הטעם המבוטל הוא מורגש דהתם חו"נ, הא סו"ס טעם היתר הוא ומאי אהני צירופו, וכמו דבבישלם אמרינן דטעם לא חשיב הוכר האיסור, ה"ה נמי היכא דנוסף עוד איסור למה לא יתבטל מה שנוסף בהיתר, ובלא"ה נמי צ"ב בדעת היש"ש מ"ש נתרבה האיסור דדוקא התם חו"נ.
♦
ג. ידון בגדר הוכר האיסור ואי שייך לבארו בד' הרא"ש
והנה בלשון הרא"ש באמת מבואר דהיכא שנתרבה האיסור חשיב כ"הוכר האיסור", ולכאו' י"ל בכוונתו דדוקא בנתרבה חו"נ דאז חשיב כהוכר משא"כ בפלגא ופלגא, ולפי"ז צ"ל [בדעת הש"ך] דמין בשא"מ שנתבשל נמי חשיב הוכר האיסור.אלא דביאור זה תמוה טובא וכמו שיתבאר לפנינו, דהנה ההבנה הפשוטה בדין הוכר האיסור היא דכל קביעת דין הביטול לא היתה אלא במצב שהאיסור מסופק [ויכונה הנהגה], משא"כ בהוכר שאין כאן ספק שוב קיים בו דינו האמיתי.
ולפי"ז צ"ב מה הדמיון להיכא שנתרבה האיסור שהרי אין כאן עתה את דינו האמיתי של האיסור, אלא קביעת הנהגה חדשה במצב ספק, ואם נקטינן בחמץ שנתבטל וכן במב"מ, דאחר שנתבטל בשעה ראשונה שוב אין הביטול פוקע אף אם נשתנה הדין, א"כ מ"ט קביעת הנהגה חדשה של רוב, אלימא עד כדי כך דדמי להוכר האיסור, שלהנ"ל ענינו מחמת דין האיסור האמיתי, הא עדיין ספק הוא.
אלא דבלא"ה יש לשדות נרגא בדרך זו, שהרי בלח בלח שנתבטל האיסור התם ודאי אין גדר הביטול הנהגה בספק, שהרי האיסור קיים לפנינו בבירור, אלא הוה ביטול מציאות האיסור, וא"כ בלח בלח שנתבטל ואח"כ הוסיף איסור ויהיב טעמא דמבו' (בהגהת שע"ד שהו' לעיל) דחשיב הוכר האיסור, מ"ט חוזר וניעור הא נתבטל במציאות, ועל כרחך אתה אומר שלא זהו ענין הוכר האיסור.
ובאמת נראה דעיקר הסברא לומר דמין בשא"מ שנתבשל איסורו משום דחשיב הוכר האיסור, תמוה מאוד, דהא כבר מוכח טובא דיסוד דין טעם כעיקר אינו משום הוכר האיסור, א. מסברא, דהרי חזינן דמב"מ אף דאיכא ודאי איסור ה"ה מתבטל, וא"כ מה איכפ"ל במבא"מ שגם הוא "נרגש" בטעם (ועי' בחת"ס שתמה כן על הפר"ח והוכיח דאין איסור טעם שייך להוכר האיסור), אלא דלכאו' יש לדחות דע"י הטעם תו לא חשיב "תערובת" אלא האיסור עומד לעצמו וההיתר לעצמו, ב. אכן גם זה תימה ודוחק דא"כ נותן טעם לפגם למה מותר והרי ניכר האיסור וכבר עמד בזה הגר"ח, ג. דהא חזינן להדיא לא כן ממאן דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא וה"ה בטל וע"כ דע"י הטעם ל"ח הוכר האיסור.
וממילא שוב צ"ע מהו ענין הוכר האיסור שדיבר בו הרא"ש[6].
♦
ד. יוכיח מהש"ך דלהרא"ש חו"נ אינו משום הוכר האיסור, ותמיהה גדולה ע"ד הש"ך
עוד יש להקשות על עיקר הדרך בדעת הרא"ש דיסוד דין חו"נ היכא דנתרבה האיסור היינו משום ד"הוכר האיסור", דחזינן להדיא לא כן מדברי הש"ך (צ"ט ס"ק כ"א) שהבין בדעת הרא"ש דאף בערלה שנתבטלה במאתיים ואח"כ הוסיף עוד ערלה אחת דהשתא ליכא מאתיים דחוזר וניעור[7] וכ"כ בפרי תואר (שם) ועי' בש"ך דהקשה על הרא"ש ממתני' בערלה (פ"ב מ"ג)[8].הרי להדיא דאף היכא דלא נתרבה האיסור וליכא נו"ט נמי חוזר וניעור, וע"כ דאין סברת הרא"ש מדין הוכר האיסור[9], ובאמת צ"ב לדבריו מהו שהשווה הרא"ש דין חו"נ להוכר האיסור.
אמנם באמת לכאו' יש לתמוה טובא בדעת הש"ך היכן ראה בפשיטות דכוונת הרא"ש דחו"נ היינו אף בערלה, עד כדי שהקשה עליו ממתני' [ועי' הערה[10]], וביותר תיקשי אם בפלגא ופלגא אינו חו"נ וכדמשמע להדיא בלשון הרא"ש דדוקא היכא שנתרבה האיסור חו"נ, וכדהוכיח הגרש"ש ממתני' בתרומות, א"כ מ"ש ערלה דהשתא ליכא רובא דחו"נ, מפלגא ופלגא דהתם נמי ליכא השתא רובא.
והנה בביאור יסוד דין חוזר וניעור נבוא לבאר לפי ב' הדרכים בדעת הרא"ש אי בפלגא ופלגא חו"נ: דאכן הגרש"ש נקט דלהרא"ש בפו"פ אינו חו"נ [ולדרך זו יבואר להלן (פרק שלישי) יסוד דין חו"נ ובי' דעת הש"ך דחלוק פו"פ דאינו חו"נ מערלה שנתבטלה ונוסף ערלה דחו"נ]. אמנם יש לפרש דהש"ך ס"ל בדעת הרא"ש דבפו"פ נמי חו"נ (וכדעת הפר"ח ועוד) כיון דליכא השתא רובא, וממילא ה"ה נמי בערלה שנתבטלה ונוסף ערלה אחת דחו"נ כיון דליכא מאתיים לבטל האיסור. אלא דצ"ב מ"ש מחמץ שנתבטל וכן ממב"מ שנתבשל[11], ונבוא לבאר בזה בעז"ה:
♦
ה. יסוד דין חוזר וניעור, וביאור ענין "טומאה כמאן דאיתא"
ואשר יראה בזה בהקדם קושיא עצומה בדברי הרא"ש, דהנה הרא"ש שם בהמשך דבריו אחר שהוכיח דאם נתרבה האיסור חוזר וניעור, הקשה דהרי בביטול ברוב יבש ביבש אי"צ לאכול התערובת בזה אחר זה, אלא יכול לאכלם אף בבת אחת וכדביאר הרא"ש בתחילת דבריו דנהפך האיסור להיתר (ודלא כשיטת הרשב"א), ומעתה אי בנתרבה האיסור ה"ה שוב חו"נ, א"כ איך שרי לאכול כל התערובת בבת אחת, דהא בבכורות (כג.) הוכיחה הגמ' מהא דטומאה שנתבטלה, אם אח"כ נוסף טומאה, ה"ה חוזר וניעור, דע"כ ד"טומאה כמאן דאיתא" אף אחר הביטול,[12] ושם מבואר דאי טומאה כמאן דאיתא ממילא היכא דנשא את התערובת שהטומאה בתוכה בבת אחת ה"ה טמא, ואע"ג דבמגע ה"ה טהור התם משום דחשיב נוגע וחוזר ונוגע, ומעתה הקשה הרא"ש דא"כ ה"ה נמי באיסור שנתבטל כיון דחוזר וניעור אלמא "כמאן דאיתא", וממילא אף שנתבטל ברוב דין הוא שיאכלם בזאח"ז, אבל בבת אחת לא, וכן אם בישלם כיון דממנ"פ קאכיל איסורא, יהא אסור לאכול התערובת.והשיב הרא"ש וז"ל "וי"ל משום דלא דמי טומאה לאיסור, דבטומאה יש שני מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אע"פ שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניעור, אבל לענין איסור אם נשאר בו שום צד איסור לא היה מותר באכילה, אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד ולבשלם בקדירה, אלא אחר שריבה עליו מינו ניעור והוה ליה כאלו הוכר ואין כאן עוד ביטול וחזר להיות אסור מכאן ולהבא".
ותורף דברי הרא"ש דבאיסור אם היה אסור בב"א כיון דיש בו שום צד איסור, היה אסור אף בזאח"ז, וע"כ כיון דמדין רוב בעינן להתירו בזאח"ז, ממילא ע"כ דשרי אף בב"א, משא"כ בטומאה דאף אם טמא במשא לא אכפ"ל דטהור במגע, דב' טומאות הן.
והנה מבואר בדברי הרא"ש[13] דדוקא בטומאה אסור בב"א דטומאה כמאן דאיתא, אבל באיסור ע"כ דאין שום צד איסור, דא"כ לא היה אסור אף בזאח"ז, וע"כ דליכא איסור כלל וחשיב כמאן דליתא ושרי אפי' בב"א, וא"כ תיקשי אמאי חוזר וניעור, וביאר בזה הרא"ש "אלא אחר שריבה עליו מינו ניעור והוה ליה כאלו הוכר ואין כאן עוד ביטול וחזר להיות אסור מכאן ולהבא", ומבואר דהרא"ש האריך להוכיח הא דחו"נ באיסור, דהוה משום דחשיב כאילו הוכר האיסור.
וכן מוכח בדבריו דחו"נ באיסור חלוק מחו"נ בטומאה. דהנה לענין איסור האריך הרא"ש להוכיח דהוה כ"הוכר" וחו"נ "מכאן ולהבא", וראה זה פלא דלענין טומאת מגע לא זו בלבד שלא האריך לבאר כלל הא דחוזר וניעור, אלא תוך כדי הגדרת הביטול לענין מגע כתב דחוזר עוד וניעור. ונראה מבואר בדעת הרא"ש דחלוק דין חו"נ באיסור מבטומאה, דבאיסור אף אי איסור כמאן דליתא ה"ה חו"נ, משא"כ בטומאה חו"נ דוקא משום דהאיסור כמאן דאיתא.
ומעתה קשה טובא דא"כ איך הוכיחו בבכורות מהא דחו"נ דע"כ טומאה כמאן דאיתא, הא אף אי טומאה כמאן דליתא עדיין חוזר וניעור מכאן ולהבא מדין הוכר האיסור, וכמו באיסורים דשייך איסור מכאן ולהבא כ"ש לענין טומאה.
שמא תאמר דבאמת בגוונא דטומאה מעוררת טומאה מהני אף אי טומאה כמאן דליתא מדין הוכר האיסור, אבל התם איירי לענין טהרה מעוררת טומאה וזה מהני דוקא אי טומאה כמאן דאיתא.
זה אינו דהלא עיקר קושיית הרא"ש היתה ממה שהוכיח דהאיסור חוזר וניעור דממילא מוכח דחשיב כמאן דאיתא, וכמבואר בבכורות, ולהנ"ל לא קשה מידי דעד כמה דדין חו"נ בנתרבה "האיסור" אינו מכריח כמאן דאיתא כיון דחשיב הוכר האיסור, א"כ מאי קשיא מבכורות דהתם מיירי לענין "טהרה" מעוררת טומאה ודוקא בכה"ג חשיב כמאן דאיתא, אבל באמת י"ל דקי"ל דטומאה כמאן דליתא ודוקא טומאה מעוררת טומאה, אבל טהרה אינו מעוררת טומאה, ואתי שפיר מה דשרי לאכלם בב"א.
וע"כ דהרא"ש ס"ל כשיטת רש"י ועוד ראשונים דהוכחת הגמ' דטומאה כמאן דאיתא הוה נמי מהא דטומאה מעוררת טומאה, והדק"ל מה הוכיחו בבכורות מהא דחו"נ דטומאה כמאן דאיתא, הא אף אי טומאה כמאן דליתא הא בנתווסף איסור חשיב כהוכר האיסור, כמ"ש הרא"ש לענין איסור.
♦
ו. יסוד הנידון אי כמאן דאיתא או כמאן דליתא
ואשר יראה בביאור דברי הרא"ש דיסוד הנידון אי כמאן דאיתא או כמאן דליתא, ביאורו הוא, דכמאן דליתא ענינו דאחר שנקבע חלות דינו של האיסור להיתר מחמת הרוב תו לא פקע דינו (או כענין קם דינא, או בעיקר יסוד דין חפצא דאיסורא[14]), ומה דבהוכר האיסור ה"ה חוזר לאיסורו היינו משום דמעולם לא חל דינו אלא למצב תערובת, ולמצב של הוכר ה"ה מעולם באיסורו[15].אבל כל זמן שלא הוכר האיסור, אף אם נתרבה האיסור לא אכפ"ל דהא לא נתברר האיסור ועדיין הוא בתערובת ובספיקו עומד, וכיון שנקבע דין התערובת להיתר מעתה כל איסור שמתווסף ה"ה מתבטל בתערובת.
והנה מ"ד דטומאה כמאן דאיתא מודה בעיקר הדין דקביעת דינו ביחס לתערובת אינו משתנה, אף היכא דפקעה סיבת הביטול, דודאי אין הביטול מתחדש כל רגע ורגע, וממילא מודה במב"מ שנתבשל וחמץ שנתבטל קודם הפסח דאינו חו"נ בפסח כיון דחלות הדין דהמיעוט דינו להתבטל ביחס לתערובת תו לא פקע.
אלא דעיקר הנידון הוא היכא דנתווסף איסור, דאז האיסור כבר אינו מיעוט, ומעתה אינו סותר את הרוב כלל, כיון דעתה ה"ה רוב, ובזה הנידון הוא האם האיסור על אף שנתבטל, עדיין קיים למצב שאינו סותר את הרוב.
דהנה חלוק מיסודו היכא דליכא ביטול מחמת איסור משהו וכו', דהתם אף דהוא מיעוט לא בטיל מחמת חשיבותו וכדומ', וממילא לעולם היחס אליו הוא כמיעוט אלא "דלא בטיל" ולהא מהני מה דכבר קם עליה דין ביטול, משא"כ היכא דכבר אינו מיעוט אלא רוב, בזה ליכא להביטול מעיקרא דכל הביטול מעיקרא לא חל אלא למצב שהוא עדיין מנגד וסותר את הרוב, דבזה אמרינן דחלות דינו שאינו יכול לסתור את הרוב מחמת מיעוטו, משא"כ במצב שכבר אינו מיעוט דנמצא שאינו סותר את כלל את הרוב הרי שלא חל הביטול מעיקרא כלל, וממילא טומאה וטהרה מעוררת טומאה, דאחר שהטומאה נעשית רוב, שוב אינו סותר את הרוב [הציר] הקודם שהרי עכשיו ה"ה רוב, - וזהו יסוד הדין חו"נ.
♦
ז. בנתמעט ההיתר אף אי כמאן דליתא מודה דחו"נ
ולחידוד הענין נראה דאף אי טומאה כמאן דליתא, מ"מ היכא דנתמעט ההיתר, או היכא דפקע דין הרוב להתיר, ה"ה חו"נ. וביותר נראה דבכה"ג כלל לא בעינן לדין חו"נ, וכו"ע לא פליגי דהביטול מעיקרא לא חל אלא למצב שהרוב קיים.וראי' ברורה לזה: א. ממתני' להדיא ב. בדעת הרא"ש. דהנה בריש מקוואות איתא (עי' בפי' הר"ש) לענין מים טמאים שנפלו למים שבקרקע, כיון דמחובר אינו מקבל טומאה ה"ה בטלים ברוב, ומבואר שם דאם תלש מן המים, דאז המים יכולים לקבל טומאה, אז המים הטמאים חו"נ ומטמאים את המים הטהורים.
ולכאו' קשיא הן למ"ד דטומאה כמאן דליתא, וכן לכל הני דס"ל דקמא קמא בטיל ולא אמרינן דחו"נ. ואשר ע"כ מבואר בזה להדיא דכל היכא דהרוב עצמו המבטל נשתנה דינו, תו ליכא ביטול אף בלא דין חו"נ, וכן ביאר הרש"ש בבכורות עי"ש.
וכמו"כ מוכח לענין נתמעט ההיתר, דהנה הרא"ש הביא ראי' לדין חו"נ ממתני' פ"ה דתרומות, דסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירו התרומה ואסור, אבל אם ידוע שהחולין יפות מן התרומה מותר, ואע"פ שנאסר בתחילה, והוכיח הרא"ש דאם נאסר חו"נ כ"ש דבר שהותר יחזור לאיסורו עי"ש, וצ"ע מה הוצרך להוכיח מהסיפא דהחולין הותירו, הרי שם ברישא דהאי משנה, מפורש להדיא בכה"ג דתרומה שנתבטלה ואח"כ טחנם ופיחתו אמרי' דכשם שפיחתו החולין כך פיחתו התרומה ומשמע דאם פיחתו החולין ולא התרומה חו"נ, הרי מוכח להדיא דאיסור שנתבטל חו"נ, ולמה לא הביא הרא"ש ראי' מהרישא.
ואשר ע"כ מבואר בזה דאם פיחתו החולין ולא התרומה, אז הרי נתמעט הרוב המבטל, ובכה"ג דהרוב הקודם שהחיל הביטול איננו, כו"ע לא פליגי דחו"נ, דכלפי מצב זה לא חל הביטול.
וכל סוגיית חוזר וניעור היינו אך היכא דהרוב והמיעוט ה"ה כבתחילה, וכיון שכבר נקבע היחס לתערובת זו, בא הנידון אם התווספות האיסור בכוחה לשנות ולהגדיר את המיעוט כרוב, כיון דבמצב זה האיסור שנתבטל אינו סותר את הרוב, וממילא כלפי זה לא חל הביטול מעיקרא, או דההתווספות היא התחדשות ונידון חדש והמיעוט בביטולו עומד, וכדלהלן.
דהנה יש להתבונן קצת בסברא זו שנתבאר דהיכא דנוסף איסור לתערובת, חשיב מעתה דהמיעוט אינו סותר את הרוב, כיון דהשתא האיסור הוא הרוב, דהרי לכאו' אחר שנקבע דינו של המיעוט להיתר [וכמש"נ דלכך בעינן לדין חו"נ], א"כ הרי בכדי לדונו עכשיו כמי שאינו סותר את הרוב, צריך קודם לדונו עכשיו כאיסור, דהא רק ע"י צירופו לאיסור שנוסף אז נעשה האיסור לרוב התערובת, ומאידך הרי נתבאר דבכדי לשוב ולדונו כאיסור אחר שכבר נקבע כהיתר, זה לא יבוא אלא אחר שיחשב כמי שאינו סותר את הרוב, וכדחזינן דאף כאשר נסתלקה סיבת הביטול אינו חוזר וניעור כיון שאינו סותר את הרוב, וא"כ איך מתחילה נוצר המצב שאינו סותר את הרוב [שנחשב איסור להצטרף לרוב].
ועכצ"ל דכל מצב שבהעדר הביטול שוב יוגדר המיעוט כמי שאינו מנגד את הרוב, הרי דכלפי מצב זה לא חשיב כמנגד את הרוב ומעולם לא חל ע"ז הביטול, - וזהו יסוד דין "כמאן דאיתא", שלמצב שאינו סותר את הרוב הרי האיסור קיים ותובע איסור.
אבל אי אמרינן דהאיסור כמאן דליתא, היינו דכיון שחל הביטול דינו להיתר - אף למצב שאינו סותר את הרוב, דלא אכפ"ל אם יווצר מצב שאינו סותר את הרוב, דכל שחל בו דין היתר שוב אינו חו"נ [וביותר י"ל דמעולם לא נוצר מצב זה, וכמו שנתבאר לעיל (בד"ה דהנה יש להתבונן)], מלבד היכא דהרוב עצמו כבר לא קיים, כמו בנתמעט ההיתר, דבמצב זה ודאי אין תוכן הביטול קיים, דבכה"ג אי"צ ליצור ע"י המצב החדש סיבה לאי התנגדות המיעוט, אלא הרוב עצמו אינו מקיים עצמו, משא"כ היכא דבעינן ליצור ע"י המיעוט שנתבטל רוב איסור ודו"ק.
♦
ח. ביאור דברי הרא"ש והמו"מ מסוגי' דבכורות
אחר הדברים האלו יאירו באור יקרות דברי הרא"ש, דנראה דקושיית הרא"ש היתה דהא מוכח בבכורות דחוזר וניעור לא שייך אלא אי טומאה כמאן דאיתא, והיינו דוקא אם האיסור קיים למצב שאינו מנגד את הרוב. ומעתה הקשה הרא"ש, דבבכורות מבואר דאי טומאה כמאן דאיתא ה"ה מטמא בבת אחת, והיינו משום דממנ"פ ה"ה נושא הטומאה ובכה"ג אין ההיטמאות מהוה סתירה לרוב[16], א"כ ה"ה נמי באיסור יאסר לאכול כולם בב"א וכן אם בישלם, דכיון דאכלם בב"א וממנ"פ קאכיל איסורא, א"כ מה שנאסר מחמת החתיכה עצמה בממנ"פ בפעולה אחת[17] זה אינו סותר את הרוב, דהנידון הוא מחמת המיעוט עצמו.ומעתה נראה בביאור דברי הרא"ש בתירוצו, וכמשנ"ת לעיל דעיקר יסוד דבריו הוא לחלק בין טומאה לאיסור דחלוקים מיסודם טומאה מאיסור, דבטומאה לעולם אין הנידון על הטומאה עצמה אלא על ההיטמאות, דבטומאה לא אכפ"ל כלל מהחפץ עצמו הטמא שאינו כחפצא אסורה שנתבע להתרחק ממנה, ורק דדינו שאם נגע בו אדם ה"ה נטמא [ואל תשאל מכהן שאסור להיטמאות, דבכהן נמי אין הנידון באיזה חפץ גרוע מצד עצמו שדינו להתרחק ממנו, אלא דינו להיות בטהרה ואם יגע בטומאה יטמא], וכאשר נקבע הדין דאם נגע אדם בחפץ זה אינו נטמא, הרי לא נקבע מאומה על הטומאה עצמה, כיון שאין הטומאה עצמה הנידון כלל, אלא אך פעולת המגע וההיטמאות, וממילא לא אכפ"ל אם במשא ה"ה מטמאת, דאין זה סותר אם במגע אינו מטמאת, דב' דיני טומאות המה[18], ולהכי אם נשא בב"א ה"ה טמא מחמת המיעוט ואין זה סותר את אי היטמאותו במגע, וכמש"נ דאין הנידון על הטומאה עצמה אלא על ה"פעולה" ותוצאת הקשר עם הטומאה.
משא"כ באיסור לעולם הנידון הוא על החפץ עצמו, ולא על התוצאה מהאכילה, דכל החפצא דאיסורא הוא שצריך שהחפץ יהא מרוחק מהאדם, ומהאי טעמא כתב הרא"ש דכיון דהנידון הוא מהו החפץ עצמו, א"כ אם "נשאר בו שום צד איסור לא היה מותר באכילה", והיינו דאם באופן של אכילה בבת אחת היה נתבע האדם להתרחק מהאיסור, הרי ממילא החפצא קיים ואסור הוא, והדר דינא דאף בזאח"ז יהא אסור, דזה דין איסור, תביעת הרחקה מחפצא דאיסורא, ועד כמה שבב"א אנו דנים את החפץ עצמו לאיסור שוב לא יתכן לדונו כהיתר גמור, ולהכי ביאר הרא"ש "אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד ולבשלם בקדירה".
מעתה הרי נמצא דבאמת לעולם אף לענין איסור חשיב "כמאן דאיתא", כיון דיסוד הנידון אי כמאן דאיתא או כמאן דליתא אין ענינו כלל לדון אם יש בו שום צד איסור או לא, אלא הנידון הוא אי במצב שאינו סותר את הרוב דינו לאיסור, האם כלפי זה לא חל מעיקרא הביטול, או דבאמת חל הביטול אף למצב זה וכמשנ"ת, וא"כ ממילא דאף אי נימא כמאן דאיתא אפי"ה הביטול קיים אף בב"א, דאף באמת בב"א ממנ"פ קאכיל איסורא ובגוף האכילה בב"א אין זו סתירה לרוב, אולם כיון דאם נאסור בב"א ע"כ יהא אסור אף בזאח"ז וכדביאר הרא"ש, ממילא נמצא דאף לאסור אכילה בב"א הרי"ז סותר את הרוב, כיון דעי"ז נאסור בזאח"ז שדין הרוב להתירו.
ולא דמי לטומאה דהתם ניהוג האדם בטומאה ע"י שנשא כולם בב"א אינו סותר כלל את הבזאח"ז דמגע (ולענין בזאח"ז דמשא עי' לעיל הערה יז), וכנתבאר דבטומאה אין הנידון כלל על הטומאה עצמה אלא על האדם הנטמא, ומשו"ה אי טומאה כמאן דאיתא שפיר דינו לטמאות במשא בב"א, כיון דבב"א אינו סותר את הרוב, כיון דטמא ממנ"פ מחמת הטומאה עצמה, אבל אי טומאה כמאן דליתא ע"כ דהביטול חל אף למצב שאינו נוגד את הרוב.
וממילא בזה נמי תלוי דיון חוזר וניעור היכא דנתרבה האיסור דבכה"ג שוב אינו סותר את הרוב הקודם כיון דהשתא המיעוט נעשה רוב, ומשו"ה אי טומאה כמאן דאיתא ה"ה חוזר וניעור, משא"כ אי טומאה כמאן דליתא.
♦
ט. ביאור מה שדימה הרא"ש דין חו"נ להוכר האיסור ובמה חלוק דין חו"נ באיסור מבטומאה
שמא תאמר הלא אם כנים דברינו א"כ מהו דחילק הרא"ש בין טומאה לאיסור לענין גדר דין חוזר וניעור, וכאשר הוכחנו לעיל (אות ה) דלענין טומאה פשיטא ליה דין חו"נ, ומשא"כ לענין איסור התם האריך הרא"ש לבאר הטעם משום דחשיב "הוכר האיסור" ונאסר "מכאן ולהבא", ולכאו' להנ"ל ליכא שום חילוק ובתרוויהו גדר אחד הוא דכיון שנתרבה האיסור שוב אין המיעוט מנגד את הרוב וממילא אי כמאן דאיתא ליכא ביטול.אולם נראה דאדרבא, דברי הרא"ש בהירים ונהירים, דודאי בין בטומאה ובין באיסור יסוד דינא דחו"נ אינו אלא משום דהשתא אין המיעוט מנגד להרוב, אלא דכיון דביאר הרא"ש דחלוק איסור מטומאה ובאיסור כל חלות הביטול, אף לענין בזאח"ז, אינו אלא אי ליכא שום צד איסור אף בב"א, וליכא שום חפצא דאיסורא וכמשנ"ת [מלבד סיבת האיסור], הרי ממילא דהא דחוזר וניעור בדליכא סתירה לרוב ע"כ דהיינו מכאן ולהבא, ומשא"כ בטומאה דמעולם לא נסתלק דין הטומאה, דאין שום סתירה לדון בגופה טומאה, כיון שאין הנידון אלא על ההיטמאות ודין הרוב הוא שלא לטמאות את "פעולת" המגע, אע"פ דלענין משא ה"ה טמא דב' דיני טומאות המה וכדביאר הרא"ש, ומשו"ה דבטומאה לא הוצרך הרא"ש להגדיר מה דחו"נ מכאן ולהבא, אלא דהשתא כיון דליכא סתירה לרוב ממילא דאיכא נמי דין היטמאות במגע, אבל לענין גוף האיסור לא עלה הנידון כלל.
ומעתה נראה דזהו גדר "הוכר האיסור" שנשתמש בו הרא"ש בכדי לבאר יסוד דין חו"נ באיסור, ואילו בדין חו"נ דטומאה לא הוצרך לזה, והיינו משום דבאיסור הרי ליכא חפצא דאיסורא בשעת הביטול, וע"כ קשיא ליה איך חזר החפצא דאיסורא, ולזה ביאר הרא"ש דענינו כמו הוכר האיסור אשר בזה כו"ע מודו ואף אי כמאן דליתא, והביאור בזה דיסוד גדר הוכר האיסור היינו דמעיקרא למצב זה לא חל הביטול, וה"ה נמי דין חו"נ יסודו כמו בהוכר, דכיון דליכא סתירה לרוב ס"ל למ"ד כמאן דאיתא דלמצב זה לא חל הביטול, אולם בטומאה לק"מ ואי"צ כלל לגדר הוכר, כיון דהחפצא דטומאה קיים אף בשעת הביטול ודו"ק.
♦
פרק שני - מהלך נוסף ביסוד דין חוזר וניעור
בגדר תערובת שלא נתבטל האיסור בתחילה ואח"כ נתחדש סיבה לביטול אי בעינן בזה לדין חו"נויבאר דעת הרא"ש שלמד דין חו"נ בנתרבה האיסור מהיכא דנתרבה ההיתר, ויבואר בזה דרך חדשה בדין חו"נ
י. דדין חו"נ תלוי אם נשתנה התערובת, ובבי' דעת הרא"ש דיליף דין חו"נ באיסור מחו"נ בהיתר
והנה הרא"ש (חולין שם) למד דין חו"נ לאיסור מחו"נ להיתר והיינו, היכא דנתווסף איסור, מהיכא שלא נתבטל ואח"כ נתווסף היתר דחו"נ להתיר אע"פ שנאסר, מהא דמבואר בירושלמי דתרומה שנפלה מתחילה לצ"ט חולין, ולא נתבטלה כיון דבעינן מאה, ואח"כ נוסף עוד חולין והשתא איכא מאה דהתרומה בטילה, וכתב הרא"ש ד"כל שכן" שהאיסור מעורר את מינו להצטרף עמו לאסור.ודברי הרא"ש מרפסין איגרא דהרי התם ההיתר לא נאסר אלא שלא היה בכוחו לבטל, והשתא כשנתווסף היתר הדר כוחו לבטל האיסור, ומאי שיאטיה לאיסור שנתבטל והותר שיהא שוב חזור וניעור [ועי' בתשו' מהר"ם רוטנברג שהוא מקור דברי הרא"ש שדחה הדמיון לחו"נ להיתר, ואולם חזינן דהרא"ש קיים הוכחה זו ולא הביא דחיית רבו].
ועי' בשער"י (ש"ג פי"א) שביאר דס"ל להרא"ש כמ"ש התוס' בנדה (מז.) דבתרומה דאיכא דימוע עשאוהו רבנן כאילו כולו תרומה, וממילא אף התם חל על ההיתר דיני תרומה, ומהא דבנתווסף אח"כ חולין ה"ה חו"נ להתיר הוכיח הרא"ש דין חו"נ אף לאיסור, ועי"ש שכתב דבאמת מערלה דליכא דימוע ליכא ראי' ואי"צ לדין חו"נ.
אלא דדברי הגרש"ש נסתרים מדברי הרא"ש שכתב בהדיא "אלמא חזינן דבכל האיסורין אמרי' מצא מין את מינו לעורר אף את ההיתר וכו'" הרי להדיא דמיירי אף בשאר איסורים ולאו דוקא בתרומה[19].
וביותר יש לדחות דהלא התורא"ש שם בנדה וכן בפירושו לחלה (פ"א מ"ד) ביאר להדיא כפי' הר"ש שם דרק התרומה אינה מצטרפת להשלים לשיעור חלה אבל החולין בהתירו עומד.
ואשר מבואר בזה דדין התערובת נקבע בשעת נפילת איסור, ואף היכא שנקבע העדר ביטול, אלא דיש לחקור בשורש הענין, איזו הגדרה חל בתערובת בכה"ג שלא חל הביטול: א. האם הגדר הוא שנקבע שההיתר אין בכוחו לבטל את האיסור, ב. או"ד דההגדרה היא דחל בתערובת יחס להאיסור כקיים בתערובת שאינו בטל, וממילא נקבע היחס לתערובת כאיסור והיתר מעורבים ואינו מתבטל. ג. עוד נוסח י"ל שנקבע דהתערובת דינה לאיסור, ואף אם יסודו מחמת הנהגה מכח הספק, סו"ס נקבע דינה של התערובת לדין איסור כל שלא הוכר האיסור [ד. אמנם להלן (בהערה כ) יבואר דלכאו' בדעת החת"ס נראה דלא ככל ג' צדדים הנ"ל, והיינו דאף היכא דבשעת התערובת הוה היתר בהיתר דלא בטיל והיינו דלא היה כלל איסור בשעת התערובת נמי תו לא בטיל אף בנעשה איסור, וצע"ג ועי' להלן].
ומעתה י"ל דחו"נ אמרי' כל היכא דחל שינוי בתערובת כגון בנתווסף [איסור] לתערובת והיא מוגדרת כתערובת חדשה [וע"ע להלן], משא"כ היכא שלא חל שינוי בתערובת עצמה אז כיון שחל בתערובת ביטול או העדר ביטול בשעת נפילה, שוב אינו חו"נ, וממילא בנתבשל ובחמץ בפסח דלא חל שינוי בתערובת, התם לא פקע הביטול, משא"כ בנתרבה האיסור אע"פ דהוה פו"פ וכן בערלה חו"נ.
♦
יא. יוכיח עוד כנ"ל בדעת שו"ע הרב, ובדעת האיסור והיתר שהו' ברמ"א, וחידוש גדול בדברי החת"ס, ובגדר הענין
יוראיה גדולה לכל זה נמצא בדברי השו"ע הרב (או"ח שיח ד) דדבר שיש לו מתירין שלא בטל ואח"כ נהפך לדבר שאין לו מתירין אינו חו"נ, ואף דלא חל ביטול כי אם העדר ביטול אפי"ה אינו חוזר וניעור, וכ"כ הפמ"ג (סי' קב ש"ד ס"ק טו) בדעת המג"א, וז"ל "כיון דחל פ"א דשיל"מ"[20].ולכאו' הוא תימה מה בכך שלא נתבטל בתחילה הלא עתה נתחדשה סיבה לביטול ואמאי אינו מתבטל, ומ"ש מהיכא שלא היה בכח ההיתר לבטל ואח"כ נתווסף היתר דמתבטל.
וע"כ מבואר בזה דכל שבשעת ההתערבות לא היה בכח ההיתר לבטל וממילא התערובת קיבלה יחס וניהוג של איסור, שוב אינו חו"נ כל שלא נשתנה התערובת.
עוד מצאנו ראי' ליסוד זה מדברי האיסור והיתר שהביא הרמ"א (סי' צ"ט סו"ס ה') דאם נתערב איסור בהיתר ולא היה בהיתר לבטל את האיסור, ונודע לו ואח"כ הוסיף היתר, אינו מצטרף אם ההיתר הראשון שנפל בתחילה, ודוקא היכא שלא נודע אז מצטרף עם ההיתר שנוסף לשוב ולבטל (וכ"מ במרדכי), ועי' בביאור הגר"א (סקי"ב) ובבית מאיר שלמדו דדין זה הוא מעיקר הדין (ודלא כהחו"ד שלמד דזהו קנס).
הרי חזינן דאף היכא שלא חל ביטול, אלא שלא היה בכח ההיתר לבטל, נמי אמרי' דכיון דבשעת התערובת לא היה בכחו לבטל וחל ניהוג איסור שוב אינו חו"נ אף אם נתרבה ההיתר[21].
ואולם הרא"ש ודעימיה מודו בזה אלא דס"ל דהיכא שנוסף היתר לתערובת חשיב שינוי ותערובת חדשה, מאידך האיסור והיתר חלק על ענין זה וס"ל דמה שנוסף היתר לא חשיב תערובת חדשה.
וממילא הוכיח הרא"ש דאם חזינן דאפי"ה בנתווסף ה"ה חוזר וניעור על כרחך דכל שחל שינוי בתערובת, שוב דינה נקבע מחדש כפי מצבה כהיום.
ולפי"ז א"ש דבפו"פ וכן בערלה וכ"ש בנתרבה, דבכל הני נשתנה התערובת ולהכי חו"נ.
ובאמת כן נראה להדיא בלשון הראב"ד בתמים דעים (סי' לו) שדחה השואל שדימה דין חמץ שנתבטל קודם הפסח, לההיא דבכורות דחו"נ, וכ' הראב"ד "ועשה המורה הזה זמן פסח תערובת מב"מ ומעורר את המשהו לאסור אע"פ שאינן דומות זל"ז לפי שיש כאן תוספת שמצטרף עמו והוא מעורר אותו אבל בלא תוספת לא מצינו לו מעורר", ויש לבאר בכוונתו כנ"ל דכל שלא חל שינוי בתערובת דינו להיתר, ודוקא היכא דחל שינוי התם הוא מתעורר ע"י שמצא מין את מינו, ועדיין צ"ב וכדלהלן.
♦
יב. התמיהות על מהלך הנ"ל
אלא דיש להקשות על כל מהלך הנ"ל כו"כ תמיהות רבתי:א. דתינח בלח בלח ניחא מש"כ בשו"ע הרב (והחת"ס) דחל הגדרה בתערובת, כיון שעומד כאן תערובת אשר במציאות הינה אחת ועד כמה שחל דין התערובת בשעת נפילה להיתר או לאיסור הרי"ז הגדרת שם התערובת ותו לא פקע, אבל ביבש ביבש אין זה דבר אחד שחל בו הגדרה, וכלל לא חל הגדרה בתערובת[22].
ב. ואף אי נימא דחל הגדרה בתערובת נמי אינו מובן מדוע תוספת איסור הוא סיבה לבטל את שם התערובת.
אמנם בזה י"ל דעד כמה שנוסף איסור ה"ה תובע להגדיר את התערובת כולה לאיסור וכיון דנדרש ביטול מחודש ממילא הכל נידון מחדש האם יש בכוחו לבטל או שמא מצא מין את מינו וניעור.
♦
יג. יקיים דרך הנ"ל
אכן נראה באמת לקיים דרך זו [ובעיקר מקושיא ב], וע"פ אשר נתבאר באופן הראשון בגדר חוזר וניעור, דיסוה"ד דחלות הביטול קיים אף היכא דפקעה סיבת הביטול אינו אלא על מה שחל בו הביטול, אשר לענין זה נקבע יחס המיעוט אל הרוב, ובכה"ג כל שסותר הוא את הרוב דינו להתבטל, דכיון דחל הביטול תו לא פקע, אבל למצב שאינו מנגד את הרוב, או לענין מה שלא חל עליו הביטול ודאי באיסורו עומד[23].אלא דבלא"ה הנה כל מהלך זה ה"ה להדיא דלא כפשיטות לשון הרא"ש וכאשר הוכיח הגרש"ש דבפלגא ופלגא אינו חוזר וניעור ורק בנתרבה האיסור, ולהנ"ל אין לו כל הבנה.
והדק"ל מ"ש נתרבה מפלגא, ומהו תוכן הענין דהוכר האיסור ומ"ש ערלה מפלגא ופלגא.
♦
פרק שלישי - ביאור ענינו אי בפלגא ופלגא אינו חוזר וניעור
ביסוד פלוג' הרא"ש והרשב"א בדין חו"נ, ובגדר נתמעט ההיתר
ומעתה נבוא לבאר דעת הרא"ש כד נקטינן דבפלגא ופלגא אינו חוזר וניעור וכאשר הוכיח בשערי יושר ש"ג פי"א, ומעתה צ"ב מ"ש נתרבה האיסור מפלגא ופלגא, ואין לומר דחשיב הוכר האיסור וכדהוכחנו לעיל וכן מבואר בדעת הש"ך דערלה שנתבטלה במאתיים ואח"כ נוסף ערלה אחת דהשתא ליכא מאתיים ה"ה חו"נ, והתם ודאי ל"ש הוכר האיסור, וצ"ע להנ"ל מ"ש מנוסף איסור דאינו חו"נ[24].♦
יד. תמיהה על השו"ע הרב והחת"ס מגמ' מפורשת
והנראה בזה בהקדם דהנה יש להקשות תמיהה עצומה ע"ד השו"ע הרב והחת"ס שהובא לעיל (אות יא) מהמבו' בגיטין נד. וכן נפסק בשו"ע (שו"ע קא ו) דאגוזי פרך שנתערבו לא בטלי כיון דחשיב בריה, אבל אם אח"כ נתפצעו דתו ל"ח בריה, דחוזרים ומתבטלים, הרי מבואר להדיא דאף היכא דנקבע על התערובת העדר ביטול, אפי"ה היכא שנתבטלה סיבת העדר הביטול שוב חו"נ.וא"ת דהתם שאני דכיון שנתפצעו חשיב דחל שינוי בתערובת, ומה"ט ה"ה חוזר וניעור משא"כ היכא דרק נשתנה דינה ולא חל שינוי במציאות אז אינו חוזר וניעור, הנה מלבד מה דכל זה דוחק דמאי אכפ"ל שנשתנה מציאותה דבשלמא אם נתווסף איסור י"ל דאיכא סיבה חדשה לדון את התערובת, או אבל בשינוי מציאותי גרידא מאי אכפ"ל.
וביותר יש להוכיח דאף היכא דנעשה שינוי במציאות אינו חוזר וניעור, דהא מבואר בשו"ע (יו"ד סי' קא ס"ג) דתרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו הנוצה, וביאר הש"ך (סק"ח) דכיון דבתחלת התערובות נתבטל שוב אינו חו"נ, והנה הרמ"א שם לא השיג ע"ד השו"ע אע"פ שפסק להדיא דבנתוסף האיסור חוזר וניעור, ומוכח דשינוי מציאות אינו גורם דין חו"נ.
ותמוה לחלק דהתם שנתבטל האיסור תו לא אכפ"ל משינוי מציאותי, ודוקא נתרבה האיסור מועיל שיהא חו"נ, דהוא סיבה לדון מחדש, משא"כ היכא דלא חל ביטול ורק דדין התערובת לאיסור מחמת שמעורב בו איסור, בהא מועיל שינוי מציאותי, דכ"ז אין לו כל הבנה.
וביותר קשה אף על הצד דנתרבה האיסור מהני דחוזר וניעור דאם ענינו דמה שנוסף איסור בתערובת הוא סיבה לדון מחדש א"כ מ"ש פלגא ופלגא דאינו חו"נ, ואם בעינן הוכר וזה רק בנתרבה האיסור א"כ מ"ש ערלה שנתבטלה דאם נוסף ערלה אחת נמי חוזר וניעור הא ליכא הוכר.
♦
טו. ביאור דעת הרא"ש ביסוד דין ביטול וחוזר וניעור
והנראה בביאור דעת הרא"ש דיסוד הדין דאינו חוזר וניעור אא"כ נתרבה האיסור, היינו דכל זמן שרק סיבת הביטול פקעה אבל אין סיבה חיובית לקבוע הנהגת איסור על המיעוט שנתבטל אינו חוזר וניעור, והנה יעוי' לעיל הערה א שהובא דברי רש"י בע"ז דביאר לשון חוזר ו"ניעור" בב' אופנים א. ניעור משנתו ב. ניעור מתורתו הראשונה ונדבק בחבירו" ואמנם רש"י הק' ע"ז מצד הלשון דא"כ "נוער" מיבעי ליה, אולם כפירוש זה משמע להדיא ברגמ"ה שם שכתב "האי ניעור הוא כמו מסתלק". וביארנו שם דע"כ מבואר בלדון זה דהביטול הראשון, יש לו כח ובעינן "ניעור מתורתו הראשונה", אלא שבמצב החדש ה"ה מתנער ומסתלק ממנו, ועתה "נדבק בחבירו", ולדברינו עתה דיסוד דין חוזר וניעור הוא דבעינן סיבה חיובית לקבוע הנהגת איסור על המיעוט שנתבטל ניחא שפיר הלשון שדקדק רש"י לומר "ונדבק בחבירו", ולא שחוזר לאיסורו הוא, ודו"ק.כלומר דאילו באמת יסוד ענין הביטול היה מסתיים באי התייחסות למיעוט, כלומר שאין בכח המיעוט לאסור את המרובה, א"כ היכא שנתווסף איסור אף אם נעשה פלגא ופלגא, סו"ס כיון דהשתא המיעוט בכוחו לתבוע להתייחס אליו, שוב פקע הביטול וחשיב עתה כמו סיבה חדשה לנהוג שוב איסור בתערובת.
אבל נראה דהרא"ש לשיטתו דהביטול אין עניינו כלל דאין התייחסות למיעוט, והיינו שאין המיעוט בכוחו לאסור את המרובה, אלא ביאורו כמ"ש הרא"ש בתחילת דבריו דאדרבא נהפך האיסור להיתר, ושרי לאכול כולם בב"א, והיינו דחל על האיסור הנהגת דין שחוטה[25], ויסוד דינו כמו בדיינים, וראי' לזה דהנה יעוי' הייטב בתחילת דברי הרא"ש דהק' בתחילה מ"ש ביטול מספק ספיקא דבספק ספיקא אסור לאכול כולם בב"א ובביטול שרי לאכול כולם בב"א, והכריע דביטול שאני דהאיסור נהפך להיתר, דהתורה אמרה אחרי רבים וכו' עי"ש
וכמובן דדבריו שם מרפסין איגרא מה הדמיון בין ספק ספיקא לביטול, דבספק ספיקא הלא אם אכל כולם בב"א שוב ליכא ספק ספיקא, משא"כ ביטול.
ונראה בביאור דברי הרא"ש שבא לבאר דביטול אין ענינו כמו בספק ספיקא אשר התם בספק ספיקא הגדר הוא דאין צריך לדון את הצד מיעוט, אבל בביטול אינו כן, דבביטול ברוב כיון דאיכא ודאי איסור בתערובת [והיינו ד"איקבע איסורא"] התם ל"ש לומר כמו בס"ס דכל צד האיסור בא כצד מיעוט שאז איננו מחוייבים לדונו, אבל בתערובת דאיקבע איסורא ואיכא ודאי איסור אלא השאלה אם אני פוגע עתה בו, התם צריך להיות הדין "ספק דאורייתא לחומרא".
וזהו דביאר הרא"ש דבביטול לא אמרינן ספק דאו' לחומרא[26], משום דאחרי רבים להטות וע"י הביטול הרוב קובע את הדין על המיעוט להיתר, וכמו בדיינים שאמרה תורה אחרי רבים להטות, ולהכי כיון שחל על הנבילה דין שחוטה ממילא שרי לאכול כולם בב"א, ויש הרבה להאריך בזה ואכ"מ.
ומעתה כיון דחלות הדין ביטול היה לדון בו דין שחוטה, א"כ בכדי שיהא חוזר וניעור בעינן שיהא סיבה לראותו היום כנבילה [וכדלהלן], ומצב זה לא יהא אלא היכא שנתרבה האיסור דאז יש כאן סיבת הנהגה הפוכה לאיסור.
ושמא תאמר מאי אולמיה האי הנהגה מההנהגה הקודמת, שהרי לא נתברר האיסור, ומ"ט עדיפא ההנהגה החדשה, והביאור בזה דבאמת איכא השתא ב' הנהגות, והא דעדיפא ההנהגה של האיסור היינו כיון דאותו המיעוט אע"פ שנקבע עליו דין שחוטה, מ"מ כיון דמצד עצמו ה"ה נבילה מה"ט עדיפא סיבת הניהוג של נבילה, וזהו יסוד דין "מצא מין את מינו וניעור", דבאמת יש היום סיבת ניהוג הפוכה מאתמול והא דעדיפא הניהוג החדש הוא אך משום דמצא את מינו וניעור, והדברים מאירים ומחוורים כשמלה.
ומשא"כ היכא דליכא אלא פלגא ופלגא, א"כ אין לפנינו סיבה לראותו כנבילה, ובכה"ג לא שייך כלל לומר דמצא מין את מינו וניעור, ואע"ג דמצא את מינו למנוע הביטול, זה לא סגי, דלא בעינן לסיבת הביטול, אלא כל שאין כאן סיבה להנהיג איסור, לא פקע הביטול, דהא בפלגא ופלגא יש סיבה לשניהם ובכה"ג ודאי עדיף קביעת ההנהגה הקודמת דכיון דחל תו לא פקע, ודוקא היכא דיש סיבה להנהגת איסור, בכה"ג שפיר הנהגת האיסור עדיפא מהנהגת ההיתר הקודמת, אף דהיא חלה מעיקרא משום דמצא מין את מינו וניעור ודו"ק.
♦
טז. להאמור יבואר הייטב דעת היש"ש בד' הרא"ש
ומעתה יאירו באור יקרות דברי היש"ש דביאר בדעת הרא"ש דמבשא"מ שנתבשל אינו חוזר וניעור כיון דדבר שהותר איך יאסור אחרים, אבל היכא שנתווסף איסור ויהיב טעמא בצירוף המבוטל אז חו"נ ואוסר בטעמו דמצא מין את מינו וניעור, והקשינו לעיל דמאי אכפ"ל דבצירוף טעם האיסור שהותר הוא מורגש, הא סו"ס טעם היתר הוא, וכמו דבבישלם אמרינן דטעם לא חשיב הוכר האיסור ה"ה נמי עם נוסף עוד איסור למה לא יתבטל ג"כ בהיתר.ולפי האמור דבריו ברורים, דהיכא דחלה סיבת ניהוג חדשה על התערובת ע"י רוב איסור, עי"ז יש כאן סתירה בהנהגה, ובכה"ג עדיפא הנהגת מינו שמצטרף עמו לאסור עי"ז שמצאו וניעור, ומה"ט דוקא אם נתווסף איסור דאז חשיב הנהגת חדשה של איסור יחד עם הטעם שנתבטל, ומה שמועיל להנהיג איסור אף שנתבטל, היינו כיון שמצד עצמו ה"ה אסור וע"י האיסור שנוסף "מצטרף" עמו להחיל דין איסור, דבזה עדיפא הנהגה זו מההנהגה הקודמת כיון שהוא מינו, ומצא מין את מינו וניעור.
משא"כ היכא שלא נתווסף איסור הרי דאע"פ שנתבשל אין כאן קביעת הנהגה חדשה כיון דה"ה טעם היתר כיון שנתבטל ואין כאן את מינו שיעוררו לקבוע עמו הנהגת איסור חדשה.
ומעתה נראה דה"ה חמץ שנתבטל הרי נקבע עליו הנהגת מצה, וכל שאין סיבה להנהיג הנהגת "חמץ" אינו חו"נ, ואיסור משהו אינו אלא תביעת התייחסות וחשיבות שלא יתבטל אבל אין כאן סיבה לראותו כחמץ או לקבוע הנהגת חמץ בתערובת, והוה כפלגא ופלגא דכיון שאין כאן הנהגה חדשה ואין כאן זיבה לעורר האיסור אמרי' דחחל תו לא פקע.
וכמו"כ במב"מ דהרוב קיים אלא דבא כנגדו כח של המיעוט ע"י שנתבשל שלא נתעלם ממנו [כיון דליכא טעמא וכל ענינו הוא חשיבות המיעוט שלא יתבטל אטו אינו מינו] ובזה אמרי' דאינו חו"נ כל שאין סיבה להנהיג איסור, דכיון שחל תל"פ.
♦
יז. יבאר דעת הש"ך דחלוק היכא דנוסף ערלה מפו"פ
ומעתה נבוא לבאר דעת הש"ך דלמד בדעת הרא"ש דבערלה שנתבטלה במאתיים ואח"כ נוסף עוד ערלה דחו"נ, ולכאו' מ"ש מפלגא ופלגא דאינו חוזר וניעור הא בערלה נמי אין כאן סיבה לדון דין ערלה על הכל, אלא דהוא חשיבות של הערלה שלא יתבטל וכמו במב"מ וחמץ.ונראה דמה דחו"נ בערלה היינו משום דהתם כל מציאות הביטול לא היה קביעת הנהגה של היתר, דהא דין מאתיים דערלה אינו ענין דוקא של הנהגת רוב ואחרי רבים, דהרי בלא"ה היה כאן מעולם רוב, אלא דהחשיבוהו עד מאתיים ובמאתיים ה"ה כמאן דליתא, והיינו אי התייחסות למיעוט ערלה, וממילא כיון שנוסף עוד ערלה והשתא ליכא מאתיים כנגד הערלה, ממילא בכה"ג לא דמי לפלגא ופלגא, ושפיר הרי זה קביעת הנהגה הפוכה מהנהגת האתמול המורה להתייחס למיעוט, דאתמול ההנהגה היתה לא להתייחס למיעוט ערלה והשתא דליכא מאתיים נמצא שאין כאן את הכח המבטל המורה לא להתייחס למיעוט, ודמי נמי למבואר לעיל (אות ז) ממתני' ריש מקוואות דהיכא דנתמעט ההיתר, או נשתנה דין הרוב ה"ה חו"נ לכו"ע, וה"נ כיון דליכא מאתיים ואין כאן את הכח המבטל ממילא פקע דינו וחו"נ.
שמא תאמר הא סו"ס אחר הביטול ואי התייחסות להמיעוט איכא נמי קביעת הנהגת חולין, מ"מ לא דמי לכל רוב שכל ענינו הוא קביעת דין המיעוט כהרוב, משא"כ בערלה אין לזה קיום כלל אלא א"כ חל ביטול והעדר התייחסות לערלה ע"י מאתיים, מעתה כל שאין מאתיים כנגד הרוב הרי נסתר כל ענין הביטול הקודם ותו לא שייך חל תו לא פקע.
והנה באמת התם בנתמעט ההיתר לא בעינן כלל לדין חו"נ וכמשנ"ת שם בהרחבה, אבל הכא נראה דשפיר בעינן לדין חו"נ, וכאשר ביארנו דודאי חל נמי על הערלה דין היתר, ואף דכל זה בא אחר דאיכא מאתים ואין התייחסות לערלה, מ"מ תיקשי אמאי חשיב דליכא מאתיים דמאי אכפ"ל דנוסף ערלה הא הערלה הראשונה כבר חולין היא, ולמה תצטרף להגדיר שאין כאן מאתים.
ולהא שפיר מהני דין חו"נ דכשנוסף עוד איסור מצטרף עמו לפעול את דינו היכא שסותר ובא לקבוע הנהגה הפוכה מהדין הקודם, דמצא מין את מינו וניעור ודו"ק.
ונראה לפי"ז דזהו יסוד ענין הוכר האיסור שכתב הרא"ש "דמצא מין את מינו וניעור" והיינו דיש סיבה לדון את הנהגת האיסור החדשה מחמת דמינו הוא איסור, וזהו ממש חשיב כהוכר האיסור.
♦
יח. יבאר דעת הגר"ז והחת"ס, דלא תיקשי עליהו מאגוזי פרך שנתפצעו
ומעתה נבוא ליישב דעת השו"ע הרב והפמ"ג בדעת המג"א, דס"ל דאף היכא דלא חל ביטול וכגון שהיה דבר שיש לו מתירין ולא בטיל, ואח"כ נעשה דבר שאין לו מתירין, דאף דהשתא חל סיבת ביטול, לא אכפ"ל כיון דחל בו דין דבר שיש לו מתירין פעם אחת, והקשינו דדבריהם נסתרים להדיא מגמ' דאגוזי פרך שנתפצעו דחוזרים ובטלים, ואין לומר דה"ט משום דחל שינוי בתערובת, דהא חזינן דתרנגולת בנוצתה בטלה אף אם אח"כ הסירו הנוצה דנעשה חתיכה הראויה להתכבד אפי"ה אינו חו"נ, והרי התם נמי היה שינוי בתערובת כמו באגוזי פרך שנתפצעו.ולהאמור נראה לבאר דבאגוזי פרך שנתפצעו התם כיון דכל חלות הדין שהיה בהם הוא העדר ביטול, ולא חל כלל דין על התערובת, כי אם דהאיסור אינו בטל מחמת חשיבותו, ממילא התם כל שחל סיבה לבטל את המיעוט, ודאי דחוזר וניעור, דהא כל חלות הדין דבריה היה דהמיעוט חשוב ולא בטיל וממילא כיון דהשתא איכא סיבה הפוכה מהדין הקודם המבטלת את חלות הדין כיון דאחר שנתפצע תו לא חשיב בריה, הרי זה דומה ממש למתני' ריש מקוואות שדין הרוב עצמו נשתנה, וכן בנתמעט הרוב, דבכה"ג ודאי פקע חלות דין הביטול, דהדין עצמו נסתלק.
משא"כ לענין דבר שיש לו מתירין שנעשה אין לו מתירין דנשאר אסור, אף דחלות הדין עצמו נתבטל, נראה לומר דהתם לא שייך לומר כן, דהא מיירי דבשבת הוה יש לו מתירין ובמוצ"ש אין לו מתירין, א"כ כלפי האתמול הרי הביטול קיים, ולא דמי לבריה שנתפצעה דאף כלפי האתמול איכא ביטול, וביתר ביאור דהתם אף דבמוצ"ש הוה אין לו מתירים, הלא אם נניח התערובת כמות שהיא עתה אצל אתמול יהא דינה שוב דאינה בטילה כיון דבשבת דינה שלא להתבטל, ממילא חשיב דלא נתבטל הדין של אתמול, דהא ביחס לאתמול דינו קיים.
משא"כ בבריה דאם נניח התערובת של היום אחר שנתפצע, אצל שעת התערובת, יהא דינה להתבטל, וזה חשיב ממש נתמעט ההיתר, או בטל דין הרוב, דלא בעינן כלל לדין חוזר וניעור, וכן במתני' ריש מקוואות דחל שינוי בגוף המים ונמצא דהרוב עצמו נשתנה שנטמא ואינו יכול ליתן את הדין על המיעוט בכל מצב ושוב ל"ש בהו ביטול ודו"ק.
ואולם בתרנגולת בנוצתה התם דין הרוב הוא להחיל עליה דין שחוטה, ומה דהשתה ע"י הסרת הנוצות נעשית חתיכה הרא"ל לא אכפ"ל כיון דאין כאן סיבה לראותה כנבילה אלא אך סיבה שלא יתבטל, ובכה"ג חשיב כפלגא ופלגא ויש קיום לחלות הדין שחל בתחילה, שחל תו לא פקע וכמשנ"ת.
♦
יט. ביאור דעת הרשב"א בדין חוזר וניעורויבואר דהרא"ש והרשב"א פליגי לשיטתייהו ביסוד דין ביטול
והנה בדעת הרשב"א צ"ע טובא דהנה בתוה"ב כתב דהיכא דנפל איסורא לגו התירא אמרי' דקמא קמא בטיל, והוכיח ממתני' דערלה מבטל את הערלה, דאף שנוסף ערלה אינו חו"נ, ורק היכא דנוסף איסור עד דליכא שישים מההיתר והאיסור יהיב טעמא אז חוזר וניעור, אבל בערלה דלא יהיב טעמא אף דהשתא ליכא מאתיים אינו חוזר וניעור, דחו"נ לא אמרינן אלא היכא דאיכא נתינת טעם, וכ"ד הרמב"ן (והו' בב"י סו"ס צט).וצע"ג דבתשובותיו (ח"א סי' תפ"ה) פסק הרשב"א להדיא כשיטת הגאונים דחמץ שנתבטל בער"פ חו"נ בפסח לאסור במשהו, והביטול אינו מועיל אלא לער"פ בשעה שישית דליכא איסור משהו (והביאו הב"י בהל' פסח סי' תמ"ז), ודברי הרשב"א סותרין לדבריו בתוה"ב דהיכא דליכא נתינת טעם אינו חוזר וניעור, וא"כ אמאי לענין חמץ ס"ל דחו"נ הא ליכא נתינת טעם.
והנראה בזה בדעת הרשב"א דלענין חמץ שאני דמעיקרא לא נתבטל אלא לענין שעה שישית [א"נ אף קודם, אי היתר בהיתר בטיל] דאז שייך ביה חלות ביטול, אבל לענין איסור משהו בפסח מעולם לא חל הביטול, כיון שמצב זה קיים בו מעולם, וכלפיו לא חל הביטול, משא"כ בשאר ביטולים דחל ביטול גמור אלא דעכשיו נתווסף איסור חדש זה אינו מועיל אחר שחל ביטול גמור.
והנה לכאו' בדברי הרא"ש מבואר להיפך ובפרט להבנת הש"ך דהיכא שנוסף ערלה חו"נ משא"כ לענין חמץ שנתבטל מבו' ברא"ש בתשו' דאינו חו"נ, ונתבאר דכל שחל הביטול הוא מוחלט, אא"כ יש סיבה לקבוע הנהגה חדשה, משא"כ בערלה דהשתא ליכא את עיקר המבטל.
ומעתה אפשר לומר דפלוגתתם לענין חמץ אי חוזר וניעור לשיטתייהו אזלי במה דנחלקו ביסוד דין ביטול אי שרי לאכלם בב"א, דלשיטת הרשב"א דאף היכא דאיכא ביטול אסור לאכלם בב"א ורק בזאח"ז, היינו דכל יסוד הדין הוא דאין בכח המיעוט לאסור, וממילא דבב"א שאינו אוסר בזה את הרוב אלא נאסר מחמת עצמו בכה"ג אסור, וממילא נמי ס"ל דלענין חמץ שייך לומר דמעיקרא לא חל הביטול למצב של איסור משהו, דאחר שענין הביטול הוא העדר התייחסות להמיעוט שייך לומר דלמצב זה לא נתבטל מעולם.
משא"כ לפי מה שנקטנו בפרק זה דדעת הרא"ש היא דהביטול הוא קביעת דינו של המיעוט כהרוב, שוב נראה דל"ש לחלק בזה לפי זמנים, אלא כיון שחל על החמץ דינו של הרוב, שוב אינו חוזר וניעור אא"כ יהא סיבה לקבוע על התערובת דין חמץ וזה אינו אלא היכא דנתרבה האיסור וכמשנ"ת.
ויש עוד הרבה להרחיב בסוגי' זו לצדדיה ופרטיה, ולא באתי בזה אלא לעורר את לב המעיינים.
♦ ♦ ♦