דברי מספד על זקני מו״ר הגאון רבי ברוך ויסבקר זללה״ה

הרב אליהו ירוחם שפירא

דברי מספד על זקני מו"ר הגאון רבי ברוך ויסבקר זללה"ה

הנה תלמידי מורנו ורבנו זללה"ה, אין צריכים לסיפורי מעשיות והעמדת אורו של רבנו, כיון שכולם חשו את ענייניו בבשרם וחוו את תהלוכותיו. ואין לנו אלא לבכות ולהרים קול אוי אוי, וכפי שבכו מאות תלמידיו בשעת הספדו בהלויה כפי שלא ראיתי מעולם, וכמו שזעק רבנו שלמה ברויאר שיבדלח"א שאין לו להספיד אלא לזעוק את קינת ירמיהו בספר איכה, ואמר הפסוקים לקול בכיית ההמונים.
אבל כלפי רוב בני התורה שלא הכירו את גדולת רבנו, מפני בריחתו מכל ענין ציבורי ועוד סיבות, מוטלת חובת ההספד להודיע גדולת חכמתו וצדקותו. ובאמת שלספר סיפורים מאד קשה, כיון שכולו היה אותו סיפור, וכל מעשה שייכתב הוא אחד מיני רבים כמותו, ומ"מ ניסיתי להעמיד את דמותו במבט שלי ולהוסיף מעט מעשים לחזק הענין.
קשה פטירתן של צדיקים כיום שריפת בית אלוקינו. כשהיה בית אלוקינו קיים, כל העולה שם רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, ומתעורר גם הוא לכוון ליראת שמים ועוסק בתורה. וכמו כן, בסביבתו של הצדיק כשרואהו שכולו עסוק במלאכת שמים ועבודה, מעורר כל סביביו לכוון ליראת שמים ועסק התורה. ובפטירתו של צדיק חסרנו זה, וכמה יש לנו לבכות ולהתאבל על מיעוט עבודתנו יראתנו ולימודנו מכח פטירתו של הצדיק, וגם על חסרון העבודה אצל שאר אחינו שהיו נמצאים סביביו, ובודאי שגם משפיע במעגלי השפעה על כל הכלל.
וביחוד בדור יתום כזה, שכל האוירה מבית ומחוץ לרדוף אחר ההבל, תענוגות עולם הזה, כבוד, דברי גבורת גוף ומלחמות, או סתם בלא שימת לב לילך כסוס שוטף במלחמה. ועד שכבר יש לנו איזה יחיד שכל כולו עבודה ומלאכת שמים, וביותר שעומד במקום ובאופן של השפעה שנותנים סביביו ליבם עליו, וכמה גרם השפעה בעצם היותו בסביבה, וביודעין ובמורגש קאמינא, וביותר בחינוכו ועבודתו לפעול אצל תלמידיו. וכל המוזיל דמעה על אדם כשר הקב"ה שומרה בבית גנזיו.
אמרו חז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה העבודה וגמילות חסדים, בשביל זה העולם נברא. ובאמת בשלשה דברים אלו נתייחד מורי ורבי זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בעמלו ועיונו בתורה, בעבודת התפילה, וביחס החם לכל איש באשר הוא והשתדלותו בצורך כל אדם, ואפרטם אחד לאחד.
♦
בתורה
אמרו חז"ל אם משים אדם עצמו כמדבר תורה ניתנה לו במתנה. ומורי ורבי זללה"ה לבד מבריחתו מן הכבוד, כגון שלא נתן בשום אופן שילווהו באופן מכבד, ולא נשתתף בשום כנס שיתן לו כבוד, ובמקומות שהשתתף ודאי היה איזה שיקול [כמו שסבר שיועיל לטובת הישיבה לממון או להביא תלמידים, וכן לאחרונה במקום שאין איש המעורר לשוב אל השם אחר התהפוכות שהיו בתקופת הקורונה, נשתדל לצורך זה לומר דברו במקום שיוכל], ועוד שאר עניני בריחה מכבוד [וכפי שהכרתיו, הוא למיאוס הענין המביך הזה, לא לשם צדקות].
וזכורני שהיה מעיר יום יום איזה תלמיד שביקש ממנו, ועוד כהנה וכהנה דברים של פחיתות כבוד שחשב שיבואו לתועלת, שביקש מבחורים ומהוריהם לשלוח בניהם לישיבה באמונתו בבירור שזה יהא להם לתועלת [ופעמים שעשה כן ליתן להם רגש של חשיבות]. ובאיזה ועד שמסר על תפילה בישיבה אמר - וכי אתם סבורים שאיני יכול לעשות תנועות והבעות פנים של חשיבות כמו אחרים שלא תעיזו להימנע מלבוא לתפילה, אבל אני רוצה שתשתנו מעצמכם שתבינו ותרצו לעשות מה שצריך.
עוד השים עצמו כמדבר. ואף שהחזיק בבירור שיש בידו ללמד אופן הלימוד לתלמידים, לא החשיב עצמו לכלום, ושמע מכל אדם ביקורת וחשב עליה. וראיתי בעיני פעמים רבות ששאל תלמיד שאלה שהיתה התשובה עליה פשוטה, אבל אותה שאלה עוררה אותו לשאלה או בחינה אחרת עמוקה יותר, ומיד נתפס להרהור עמוק ועיון עד שהעמיד אצל עצמו מה שנוסף לו מזה, ורק אח"כ השיב לתלמיד. ופעמים רבות נתחצפו התלמידים מי יאמר שהוא כך, ובדומה לאותו גר שאמר להלל, והוא השיב בחיבה והנאה בוא ואסביר לך, והתחיל לבאר בתיאור הענין עד שיתיישב על הלב, בין בלימוד או בהנהגה הראויה. ולא שמעתי ממנו מעולם קבלו דעתי, וגם לא נתן תחושה כזו אלא שכך נראה לו נכון.
ושמעתי ששאל בחור שאלה בשיעור כללי וחשב עליה הרבה זמן והיה שקט ומתח רב בביהמ"ד, ובסוף אמר באמת מפני שאלתך הייתי צריך להפסיק את השיעור, אבל בכל זאת אני רואה צורך לומר את הדברים שראוי לומר לולא השאלה שלך. ובסוף השיעור מיד ירד אל אותו בחור ואמר לו תשובה שחשב על שאלתו תוך כדי מסירת השיעור. ודוק כמה ענוה וביקוש האמת וחינוך בלימוד יש בזה. ובאמת שאי"ז מעשה מחודש עליו, אלא שאותה פעם הוא קרה [וסיפרתי את זה לתלמיד משנים אחרות ואמר שגם הוא חזה במעשה כעי"ז, וגם אני ראיתי ששאלו בשיעו"כ ועצר וחשב כמה דקות בריכוז והיה מתח גדול ובסוף השיב].
וגם הרבה פעמים היה השיעור היומי שחיפש היכן התלמידים עומדים בסוגיא ומה קשה להם וכו', והלך וכיוון את השיעור לפי רוחם. ופעם אחת באמצע חבורה עם תלמידים התקשר לרב אחד לברר על דבר שאמר לו לצורך החבורה. ובאב תש"פ היינו בחמד ושלח לקרוא לי לחדרו, ואז מאד חיזק להשתנות אחר תקופת הקורונה, ודיבר בתקיפות שצריך לקחת את הדברים ברצינות ולשמוע מה הקב"ה רוצה. והאופן שרצה לדבר ע"ז בשבת שבע ברכות היה ע"י ביאור פרשת ק"ש, ושאל אותי אם אני מכיר עוד ביאור בפסוק שמע ישראל חוץ מביאור רש"י [והבאתי לו את הנפש החיים, ומ"מ בשבת אמר ביאור שני אחר, וכנראה לזה היתה כוונתו וחיפש היכן כתוב, ואני לא הועלתי לו בזה אבל הראה לי שמחה גדולה בנפש החיים שהבאתי].
ועמלו בתורה אין לתאר, בכח הריכוז הנורא שקנה שלא ראיתי כהנה עוד, כשהיה מהרהר בסברא ומהפך בה לא היה רואה כלום סביביו, ולא הפריעוהו טרדות נוראות של הממונות של הישיבה וחינוך התלמידים ושאר אחריות שהיתה על כתיפיו. וזכורני ששאלתיו פעם איזו שאלה ממקום אחר, שכנראה היתה חדשה לו, ונתפס בהרהור וחשב בשקיעות חושים נוראית, ובמשך קרוב לחצי שעה לא שמע מה שניסיתי לומר ולא שם לב לנעשה. והיתה תקופה שכדי לחזק את הלימוד ביום שישי ישב לכתוב את שיעורו בביהמ"ד, והיה שקוע בזה ולא שם לב שניגשו אליו. [ולבד מה שאמר שכשלימד בקול תורה לא ראה את אור השמש, ועוד כהנה ביטויים חריפים של שקיעות איומה]. ושאלוני אם קרה שנרדם באמצע הלימוד ברוב עייפותו וטרדותיו בגילו המבוגר, ואמרתי שאיני זוכר פעם אחת שנרדם, ובאמת בשקיעות שהיה לומד והניתוק מהעולם לא היה שייך להירדם, וכן בתפילה כדלקמן [אולי פעם א' כשחזר מחו"ל אחר כמה ימים טרופים נמנם בובא לציון]. ורק בסעודות שבת פעמים היה מנמנם, כשהיה עייף במיוחד.
ויותר מזה בלימוד הסוגיא עצמה, בסבלנות אין קץ לחזור הדברים מתחילה ולדון בהם בכל הצדדים, מה ההו"א ומה נשתנה ומה עיקר בקושיא, ובמאמץ מחשבה נוראי לדייק הדברים על חודן הדק היטב, והיה ניכר על פניו המאמץ. ואני למדתי עמו אחר כמה מחזורים בישיבה, ופתח את הלימוד מקריאה והבנה הפשוטה של הדברים, ומה גרם להבין אחרת וכו' [ובאמת באופן דומה לזה היה מהלך השיעור היומי כדי לחנך איך ללמוד ולהוציא הדברים, אבל כשלמדתי עמו, היה זה הלימוד האישי שלו של הסוגיא], ולא נח ולא שקט עד שנתחוורו הדברים. ולמדתי עמו כשלוש שעות ברציפות גמורה, בלא עייפות ומנוחה כלל, ובלא הקלה באמצע, אלא כל הזמן בהתקדמות ובעיון רב. ובשעה שתים בלילה אמר לי כבר מאוחר לך כי צריך לקום מחר לתפילה, והוא המשיך אחרי שהלכתי ללמוד, ולא היה נראה כיוון של הפסק. ופעם אחת היתה הפסקת חשמל והביא נורת חירום, והיה הלימוד בחושך משך זמן הנ"ל [אז לא נמשכנו יותר] בשקיעות ועיון כרגיל.
ודרך הלימוד מן המפורסמות, שלא ויתר על קוצו של יוד לדייק את הדברים ולהבינם שלא יהיו רק סיסמאות, אלא יהיו בחיבור ובהבנה המתיישבת על הלב באספקלריא מאירה. וכפי ששימש רבות את רבו מרן הגרש"ר, וידוע שהיה נוסע מידי שבוע כשלימד בקול תורה לב"ב לומר לפניו מה שחידש בשיעור ולקבל אישור וביקורת. ופעמים אין ספור שאמר לי דבר, ולפי שאלתי הבין שלא דייקתי נכונה וחזר שוב לדייק את הדברים, וכן ראיתי גם אצל אחרים. ודומה שאחר שהבין דבר, לעולם היתה קושיא א"כ מה הצד השני, כיון שהובנו הדברים עד כדי כך שהיתה תורה דיליה, והבנתו כאופן הזה.
ונראה לי שמעולם לא שמעתי ממנו סברא בלי מחשבה. וגם אם אמר שצריך עדיין לחשוב על סברא שאמר [שגם זה נדמה לי שהיה רק בסוגיות שלא עסק בהן אז, שלא ראה את תפקידו בעת ההיא להאריך באותה סברא], היה זה אחר התיישבות בדעתו וניכר עליו שהתאמץ בה. וגם לא אמר סברא או תשובה מהזיכרון שהיה פעם נוסח כזה ליישב [המילה נוסח כמעט לא נשמעה על לשונו, כיון שאמר את הדברים ואין נוסח האמירה שלהם משנה].
ופעם היתה לי איזו הבנה בענין ושאלתיו על אותו ענין ברצוני שיאמר כך, ולא אמר בצורת ההבנה שהבנתי והצטערתי ע"ז, ואחר כמה שבועות ניסיתי שוב לבוא מכיוון אחר כדי שיאמר כההבנה שלי, וגם מאותו כיוון ביאר את הענין אחר מחשבה והתעמקות כהרגלו כמעט מילה במילה כפעם הראשונה. והיה ניכר איך שהדבר מצטייר אצלו בשווה מאיזה צד שתבוא עליו, וכך היה כסדר.
[וראיתי כך גם במה שכתב שפעמיים ביאר את אותה נקודה בשני מקומות, וכתב כמעט מילה במילה את כל הקטע, וניכר שאין זו העתקה, ממה שיש קצת שינויים. והסיבה היא מפני שמאד השקיע לכתוב הדברים מדוייק, כמו שראינו, וחשב ושקל כל מילה אם היא המילה המדוייקת ואם עומדת במקום שיובן בקריאה וכו'. והדברים שכתב לעולם היו חדים אצלו בשוה, אם לא התקדם בענין זה מאז פעם הקודמת שעיין בהם. וכמו שנמצא בתשובות הרשב"א וחידושיו, שפעמים סגנון הדברים אחד, ומפני קצת שינויים ניכר שאינה העתקה. ומענין לענין בהשקעתו בכתובים, פעם היה בחו"ל וראה צורך דחוף להוציא השיעור לפני שבת כיון שבחורים חוזרים עליו בשבת, אבל היה טרוד שם מאד, וקראו לי מהמשרד בדחיפות שרה"י אינו סומך על אף אחד בענין השיעור הכתוב, ובדיעבד מפני הדחק אמר לקרוא לי. וכבר שמחתי שעלי רה"י סומך, וכשבאתי ראיתי את הענין, שכבר הקלידו את השיעור והוא תיקן שגיאות כתיב ותיקנו והיה צורך לבדוק שכל התיקונים נעשו. ואם זכרוני אינו מכזב היו כמה תיקוני אותיות ורק מילה אחת [או שתים באותו מקום] נוספה. ודוק מזה כמה היו הדברים חשובים לו לדייק, ודומני שבאמת קשה למצוא טעויות כתיב במה שהדפיס].
ולא נתפס כלל לרעיונות מבריקים, אף שנהנה מהכשרון שבהם [והוא עצמו היה גאון, כידוע, וגם שמעתי מענין חכמות המשרתות לתורה שהועיל בגאונותו לרבים בעת הצורך, ואינו מעניינינו לחזק], ולא לקישורים ומובאות חדשות, אלא הכל היה בדרך מסוימת של עיון והבנת גוף הדברים, ללבן את ההו"א ומה השינוי למסקנא ומה חילוק התירוצים וטעם החולקים, ולימד את המשקל של כל שאלה וסברא. ולא לחינם רבו תלמידיו כפי שאין מצוי בזמנינו כלל, עד שבכל מקום פוגשים בהם וניכרים בדרכם. ודומה שרוב ראשי הישיבות בגיל הצעיר המה תלמידיו, כיון שחינך בדרך ברורה וישרה. [ואמר לי שהגרש"ר אמר הרבה בפשט מהרש"א והושמט בחידושים]. והגר"נ פרצוביץ' אמר עליו שהוא פונוביז'אי שיודע ללמוד פשט רש"י [כמו במיר]. והאוירה בישיבה היתה שבחורים לא אמרו 'חבורות' אלא רק 'סיכום הסוגיא', כי העיקר הוא להבין ולא לחדש.
וביקוש האמת אצלו היה באופן מופלא, איך שייקר כל סברא בפני עצמה אם היא נראתה לו נכונה, ושמח מאוד במה שכיוון לדברי רבותינו, וחקר את הדברים עד שיראו לו לאמיתה של תורה ולהוציא הלכה מזה בלא ספק [לפי נתונים שהיו לפניו בסוגיא]. ופעם אמר להגרי"ש אלישיב יסוד שלו בשיעור כללי ונהנה, ושאל אותו אם נראה לו כן להלכה ואמר לו כן [והיה זה חידוש בעומק העיון בסוגיית שליף שעליה], ושמח כ"כ וסיפר זה מאז בשיעור זה שהגרי"ש הסכים עמו להלכה.
העומק וחוד הדברים שלו ידוע ומפורסם, ובעינינו ראינו שכמה שהיה נראה לנו שהבנו את הדברים לעומקם, כשבאנו אליו גילינו עוד עומק. ופעמים רבות שלא הבנו מה אינו מסכים במה שדיברנו עמו, הרי הוא אומר אותו דבר, וחזר שוב ושוב עד שנתפסה הנקודה הדקה של ההבדל, וגם עליה עדיין היה לו לדייק יותר ולהעמיק מה הסיבה שכך האמת. והוא דבר שאי אפשר לתאר כלל למי שלא חווה את זה, וק"ו לא על הכתב. רק זה אכתוב, שאמר לי אחד כשהייתי בישיבה - אנשים חושבים שלמדן זה מי שיודע לחלק חילוקים דקים, אבל באמת זו רק התוצאה, כי למדן זה מי שרואה את הדברים מקרוב ובבירור, עד שכל חילוק הכי דק ניכר לו להדיא. וכך היה אצלו מאד שבירר את הדברים וקרבן, וממילא כששאלו מענין אחר ביאר שאין קשר כלל.
[וידוע שבית מתתיהו הוא מקום שמעמיקים ולמדנים, והוא היה בבירור שיעור קומה מעל כולם, והכל קיבלו ממנו ישר או עקיף, וזה על אף שחינך אותנו לביקורת באופן מבהיל. וכיום שאני חושב בגדלותו, איני מבין איך יתכן שכך התווכחנו עמו בכל נושא, ובמקומות אחרים מקבלים את דעת הרב רק כי כך הוא אמר, וודאי היה כך מפני שכך הוא רצה וכך חינך שלא נקבל דברים בלי בחינה וביקורת. ופעמים בודדות אמר שכשנתבגר נבין את הענין, וגם זה לא כלאחר יד אלא שבאמת כך היה סבור. וחיבה מיוחדת היתה לו לאלו שהתווכחו עמו ולא הסכימו לקבל כל דבר עד שיובן, ודיברו איתו שוב ושוב [ואפי' בחוצפה], אותם חיבב ונהנה לדבר איתם ולהסביר להם, כל עוד שזה לא היה בטפשות].
והוציא יקר מזולל לרוב, תלמידים שבאו מבתים שאין החינוך בהם להחשיב את לימוד התורה ונהפכו לאיש אחר, והיום הם מרביצי תורה ושקועים בעולמה של תורה. וכששינה והפסיק לקבל מבתים כאלו, סיפר שהיה בחור שכל מוצאי שבת עם ג' כוכבים התקשר לביתו לשמוע מי ניצח במשחק הכדור, שזו הייתה האוירה בביתו וציפה כל השבת לשמוע על הניצחון, ובישיבה השתנה, עד שכיום שמע ממי שהסיע אותו ברכבו לכולל בעת שהיה פיגוע בירושלים, ורצה הלה להדליק רדיו, וביקש ממנו הבחור הנ"ל שיסגור מפני שאין מתאים לבן תורה לשמוע רדיו, כ"כ נשתנה אותו בחור מקצה לקצה [והסביר שמפסיק לקבל כאלו משפחות, מפני שכיום שיש מכשירים קטנים, עד שישנה את הבחור הזה, אותו בחור ישנה את כל השיעור]. ובאמת זה היה סיפור שאמרו לו וריגש אותו, אבל כך היה לעשרות רבות וביודעי ומכירי קאמינא, מי יותר ומי פחות בחורים שהשתנו להיות בני תורה אמיתיים.
[חכמתו של רבנו זללה"ה המיוחדת יש בה הרבה להאריך ולספר, איך שראה כל דבר בצורה עניינית, וחדר לעומקו, והבין אחרית דבר מראשיתו, ולא בחל בדרכים חדשות כל שיהו לתועלת, והעלה רעיונות יצירתיים ולא נבהל משום בעיה, והרבה מהמקובל כיום בעולם הישיבות הוא היה החלוץ. אבל איני רואה בזה תועלת לחיזוק, ולכן לא כתבתי בזה. ורק מעשה אחד על אחריותו הנוראה, נתייעצתי עמו אם לעשות שלא כהמלצת אנשי מקצוע באיזה ענין מפני דבר צדדי מסויים, ויעץ מה שיעץ שנתברר אח"כ כעצה נכונה ויעילה. ובמשך ארבע שנים אח"כ, כל פעם שהייתי אצלו שאל איך מתקדם עם אותה עצה, האם היה נכו, [ופעם אחרונה ששאל היה בחשוון האחרון, בהיותו על ערש דווי].
אבל יכול כל אחד להתבונן סביבו אם היה כדבר הזה אדם שהקים ישיבה, שכיום יש בה כשמונה מאות בחורים, והקים אותה מהיסוד ובלי שום עזרה, לא כספית ולא בהבאת בחורים ולא בניהול הישיבה, הכל הכל הוא עשה לבדו מאפס, וגם חרף התנגדויות של הרבה אנשים שאין המקום לפרט, ובמיוחד שהגיע מרקע שונה משאר בני התורה. והוא היה הדמות המשפיעה והמחנכת העיקרית, וכל שאר הרבנים היו מכוחו ועזרו לו ללמד תורתו ולחנך כרצונו. ובכזו הצלחה גדולה העמיד שתי ישיבות לתפארה].
♦
עבודת התפילה שלו
היתה בדרגא שלא ראיתי מעודי אצל אחרים, שהיה מתפלל יום יום בתפילת יום חול ובין הזמנים כמו שעובדי השם מתפללים ביום הכיפורים, ללא שום גוזמא. כשאני הייתי בישיבה היה בסביבות שנותיו השבעים, ובגילו זה היה מתחדש בוקר בוקר בהתלהבות חדשה, והיה נראה כמו היום הראשון של אלול שיעור א', איך שנכנס למעלה מרבע שעה לפני תחילת התפילה לביהמ"ד בנמרצות, ובירך בקול כל ברכה כמונה מעות חביבות ממש. ובשעה שאמר 'ברוך' יכול אדם אחר לסיים את כל הברכה, ואח"כ הטעים מילה מילה 'אתה' ואח"כ 'הויה' וכו'. ובדרך כלל היה ביהמ"ד ריק אז מאיש, וכך הייתה כל התפילה ואיני זוכר שינוי אפי' ביום אחד. [רק זה אני זוכר, שאיחר פעם אחת, שהגיע רק כעשר דקות לפני ברכו אחר ששב מחו"ל, ותהום כל הישיבה]. ואמר לי אחד שפעם שמע אותו עולה לתורה וברכות התורה שלו חיזקו אותו כמה חדשים אח"כ.
והריכוז הנוראי שהיה בו במשך כל התפילה שלא שם לב כלל מה נעשה סביבו, וסיפר דודי שבראש השנה, אחר שניצל ממות ועדיין מצבו היה בחוסר אונים ממש, והתפלל מוסף, שאלוהו בתוך התפילה אם רוצה שיתקעו לו על סדר הברכות, ואח"כ אמר שלא שמע ששאלו. והנה אני לא ראיתי מעשה זה, אבל לפי הכרותי עם תפילותיו יכולני לומר שהוא נאה וראוי לו, שבאמת כך היה נראה מרוכז בתפילתו. והיה מבהיל איך שבשבת באיזה שלב עיין במצב ביהמ"ד, ואם ראה שלא באו מספיק בחורים [או אולי אותם בחורים שהיה חשוב בעיניו שיבואו מטעמים שעמו], הלך באמצע פסוקי דזמרה להעיר בפנימייה, וחזר לתפילתו בריכוז כמקודם כאילו לא טרח במדרגות כמה קומות ברום גילו ולא עסק בענין אחר מסיח דעת.
ואמונתו התמימה בשומע תפילה לקבל כל שפע דרך תפילה, היה ניכר איך שעל כל ענין וענין התפלל, וכמה פעמים שמעו במשפחה באגביות שהוא מתפלל על זה וזה בדברים הפשוטים [ואמרו שנכדה אחת כמעט נחנקה בגיל חצי שנה ויום, וכששמע אמר בדיוק בגיל חצי שנה מסיים להתפלל על כל נולד במשפחה]. וכן הלך הרבה להתפלל בקברי צדיקים, ובנסיעות ארוכות שקשה להתרכז בעיון ראיתיו אומר תהילים מילה במילה בריכוז.
ובכלל שידר יראת שמים בכל הליכותיו, ובכל צרה שבאה היה ברור בישיבה שהנה מה יהיה החיזוק עכשיו [ואמרו בצחות שהצורה שראש הישיבה עושה את חשבון הנפש במה צריך להתחזק, הלחשוב במה הישיבה צריכה להתחזק, כי הוא והישיבה חד]. וכל הבא עמו במגע היה ברור לו שאדם צריך לחשב עם נפשו אם עושה את שליחותו בעולם. ואיך היה ניכר כעסו על חסרון בעבודת השם, והיה ברור שלא הפריע לו שעשו נגד מה שאמר או שעושים שם רע לישיבה וכדו', אלא מפני שחושב שזה הרס לגדילה בעבודתו יתברך, היה מעורר עצמו לכעוס.
[וגם זה בשליטה נוראה, וזכורני שבאיזה בוקר הסתובב בפנימייה והחרים טלפון שראה, ובצהרים אמר שיעור לקיבוץ בביהמ"ד, ותוך כדי השיעור בעל הטלפון חיפש אותו והתקשר כמה פעמים, ובישיבה נשמע מהרמקול פתאום השיר אילו הייתי רוטשילד, והיתה מבוכה וחיפשו מהיכן וכשפסק המשיך בשיעור כלא היה, כך כמה פעמים, עד שהבינו שבא מכיסו של רה"י מאותו טלפון. ואז אמר שלא חשב לדבר ע"ז עכשיו, אבל אם כך נעשה ידבר, וצעק בכעס נורא על החזקת טלפון אצל בחור שהוא הרס כל שקיעותו בלימוד וכו', כפי שלחם עד ימיו האחרונים ממש. ובאמצע דברי המקל שלו שאיים שיזרוק מהישיבה וכו' הסתיימו השיעורים, ואמר כבר הצעירים מגיעים אז נשוב לשיעור, וברגע כמימרא כלא היה המשיך בדברי התוס' רא"ש באמצע עומק דבריו שאחז קודם שהתחיל בצעקותיו. ודומני שאף בחור לא החזיק ראש חוץ ממנו עצמו].
ודקדוק ההלכה באופן מופלג שהיה לו, לייקר כל פרט ודין, והחמיר חומרות על חומרות, ובא לו הרבה מכח זה שהיה בידידות גדולה עם הגר"י בויאר שיבדלחט"א. וכשחזרנו מביהכנ"ס ביו"ט של פסח חזרנו עמו צ' פעמים רב להושיע מוריד הטל שלא תהא טעות. ובבדיקת חמץ שימשתיו וראיתי את צורת הרצינות שבדק, והיה ניכר שמקיים את שיעורו שהבדיקה עצמה מצוה שלא כבבדיקת תולעים, ובדק מרצפת מרצפת וכל שיכל שכב והתכופף על הרצפה תחת הארון, ובעיון וריכוז בדק זמן רב את כל ביתו הגדול, ואני עזרתי להזיז שולחנות וכסאות וכו', והיה לימוד יקר על יראת שמים והתאמצות למצוות. וכך החדיר בתלמידיו הרצינות בגדולה בקיום מצוות ה' שבלא זה אי אפשר לזכות לתורה [והיה המסר תתלבשו איך שנוח לכם, אבל תהיו פרומער'ס במצוות].
ושיחותיו בסעודות שלישית בישיבה היו מעומק הלב ובנויות במחשבה והסבר בדרכי החיזוק והעבודה, ואמר את מה שבלבו שנהג כן בעצמו. ואין מי מתלמידיו שאין נכנס בדמו את החיוב להתקדם ממדרגה למדרגה, ושאר אמרי חכמה שחזר עליהם תמיד. ופעם אחת, בליל יוהכ"פ שחל בשבת דיבר על כח הכפרה שיש לשבת, וכ"כ התרגש מדברי עצמו עד שבא לחיזוק עצום בענין כבוד השבת, ויסד ועד קודם זמן הדלקת נרות בפינה בישיבה שמסר שם מעניני השבת, והסביר דברי אגדה עמוקים בדרכו העיונית. מה נפלא היה המחזה.
ומענין לענין, בשעת מצוקה כלכלית קשה בישיבה חיפש במה לצמצם, ובשבת אחה"צ היה עוגות לבחורים, ואמר לי שבזה אין צורך לצמצם, שהרי הוצאות שבת חוזרות, אבל בענין מה שיש לחמניה לכל אחד בסעודה, הוא מסופק שמא אי"ז הוצאות שבת מה שתהא נוחות לכל אחד, וצריך שיהו ב' ככרות ללחם משנה, ולשאר יהיו פרוסות חלה פשוטות [וכנראה שהכריע שגם זה בכלל הוצאות שבת, ממה שלא שינה לזה].
♦
גמילות חסדים
וגמילות חסדים של מו"ר זללה"ה היתה גדולה מאד, שכל מי שביקש ממנו איזו טובה עשה כל שביכולתו לעשות צורכו. וביחוד לתלמידיו, שחש עליהם כבנים, טרח עליהם טרחות עצומות בידיעתם ושלא בידיעתם לתקן את טובתם על הצד היותר טוב, בהכנסת ילדים למוסדות ובעניני בריאות ופרנסה והרבצת תורה. ודומני שלכל תלמיד יש איזה מעשה קטן או גדול שטרח בעדו מורנו זללה"ה. ושמעתי סיפורים אישיים גם מתלמידים שלא היו בקשר עמו בישיבה ואף הכעיסוהו.
וסיפר לי אברך מהכולל [רי"כ] שהיתה לו בת קצת מבוגרת, ורצה באיזה בחור מהישיבה, וכדי שהבחור יסכים ביקש מרה"י שיציע לו. ולא היה לו קשר כלל והכרות עם רה"י. ורה"י אמר לו איך אני אציע בלי להכיר ולדעת אם ראוי, אז מה נעשה שתשוחח המדוברת עם ביתי והיא תאמר לי את ההתרשמות שלה ואז אוכל להציע, וכך עשו. והוא סיפור שמאד מתאים לו, שלבד ממידת האמת גם חיפש בכל דרך לעזור לכל אחד ונתן לבו ועיניו לצורכו, וחשב על דרכים מחוכמות. [עוד סיפר לי אחד שבא להתייעץ עמו בבוקר שהיתה דעתו לילך להתפלל בקברי צדיקים, וראהו עומד עם אחד ועובר על רשימת שמות זה כבר נושע וזה עדיין צריך וכו', ואינו יודע אם הם בוגרי הישיבה או בחורים].
כידוע שהיה חשוב מאד בעיניו שבשבת חנוכה ישארו בישיבה, ואדרבה יחזקו את הלימוד ביתר שאת ויתר עוז, והוא הוא היה החלוץ הראשון בענין זה, הרבה לפני שאחרים התחילו לדבר ע"ז. ועכ"פ בשבת שאחר חנוכה רוב הישיבה חזרו לביתם, והיתה שנה אחת שהגבאי ביקש ממני למלא את מקומו. ובאותה שנה רוב הנשארים היו מהבחורים שרגילים ללמוד כל ליל שבת ולהתפלל כותיקין, וניגשו אלי לבקש הואיל וכמעט כל הנשארים מתפללים ותיקין שנשנה את שעת התפילה המרכזית בישיבה. ושאלתי את פיו ואמר מיד שאם כך רוב הבחורים בסדר [המובן היה שהוא יקום וישנה את סדריו לפי רוב הבחורים, ולא היתה בזה מחשבה כלל]. ואחד ששמע מזה התנגד ובא לרה"י שהרי יש מתפללים מבחוץ קבועים בישיבה, ואיך אפשר לשנות להם. והסכים עמו רה"י וקרא לי שאפשר לעשות כן רק אם יסכימו המתפללים הקבועים, ושאבקש מהלה הרשימה ואתקשר אליהם, וכך עשיתי והסכימו, ובאמת היתה התפילה באותה השבת כותיקין.
ולבד מזה, כל עניני מדותיו המיוחדות ומאור פניו לכל אדם באשר הוא, ולעולם היה לו את כל הזמן שבעולם לכל מי שדיבר עמו, אפי' יהא הפשוט שבפשוטים. ולכל מי שעשה לו טובה הודה לו באמת ביחס חם ואמיתי [והיו בחורים בישיבה שהיה להם יחס עודף מפני הכרת טובה שעשה אביהם וכדו']. וכשחזרתי עמו בליל שבת ממעריב לביתו לסעוד אצלו, היה אומר גוט שבע'ס לכל אחד במאור פנים. ואף ילדות קטנות שאין מכיר ששיחקו בחבל והפריעו למעבר, אמר להן שלום ושאל היכן לומדות וכו' ביחס נעים וחם. ואמרו לי כמה חלושי שכל שהיה הרה"י מדבר עמם ומתעניין בשלומם כמו חבר. וסבתא סיפרה שכשנישאו גרו בשכנות לזקנה גלמודה, וההיא התלוננה לרב מפוניבז' שבא תלמיד שלא אומר לה במדרגות בוקר טוב, ושאל מי התלמיד ואמרה לו ר' ברוך, ואמר לה לא יכול להיות וודאי את מתבלבלת בין ב' תלמידים, ובאמת כך היה.
ובזהירותו הרבה שלא לפגוע ולצער שום אדם ויתר על הרבה דברים, ואי אפשר לכותבם מפני רגישותם. וראיתי שיחה של רי"ח מישקובסקי, וכן שמעתי מכמה אנשים שדיברו עם הגראי"ל שטיינמן, מפני מה זכה ר' ברוך להעמיד כ"כ תלמידים. והיו שאמרו שהוא מחנך גדול בלימוד ומעמיק וכדו' [ובאמת סיפרו לי חברים שהיו אצל מרן הגראי"ל ואמרו לו שהם מישיבת בית מתתיהו, ואמר להם שיש להם רב'ה מחנך אמיתי בלימוד]. והגראי"ל אמר שלא זה טעם ההצלחה, אלא מפני המידות הטובות המיוחדות שלו. וסיפרה אמי תבלחט"א שבעת חוליו התפלל בקול, ובשומע תפילה ואלוקי נצור שהזכיר שמות הזכיר אותם בשקט, שישמר סודם. ובאמת נראה שלא היה שייך להוציא ממנו דבר סוד, וכמעט לא נשמעו ממנו סיפורים בלא צורך לחיזוק או בירור ענין, וכשנשמעו היה בזהירות רבה שלא לגרע במעלת איש.
ואין צריך לומר שלא שינה לו איזה עדה היה בן שיחו או מה ענינו במחלוקת וכדומה, והיה מרוחק משנאת חינם מאד, ולא שמעתי ממנו ביקורת ותלונה על שום אדם, גם כאלו שהצרו את צעדיו והציקו לו לרוב, בחשש ממנו או קנאה, והפריעו לו לאסוף כספים והשמיצו את הישיבה ומנעו מבחורים לבוא והטרידו אותו בדיני תורה על הישיבה, וגם בדברים שאין להם שחר. ולימד במסירות שווה כל תלמיד באשר הוא, כל שראה שיכול לגדול בחכמה, אף אם ברור שלא יכבד אותו אח"כ בתוך עולם הישיבות המצומצם, כגון שבא ממשפחה שבורה או חו"ל נידח ויישאר שם.
והיחס המפליא לנכדים הביולוגיים ובני התלמידים היה חם מאד, והתעניין אצל כל אחד לפי רמתו לפי רוח כל אחד ואחד, עד שיהא לו נעים וטוב בלב. ובתקופה שלמדתי אתו בשבת אחה"צ, ואז באו כל הנכדים לומר תהילים אצל סבתא, וקודם שנכנסו לתהילים נכנסו לחדר לימוד לומר גוט שבע'ס. ובכל אחד התעניין וזכר מי הרב'ה והמורה והגננת ובאיזה ענין התעסק לאחרונה ואיך הסתדר עמו וכו'. ובין אחד לאחד, ברגע כמימריה, שב בריכוזו הגדול לנקודת העיון שאחזנו בה [ויש ללמוד מזה ג"כ את שליטתו הגדולה על המחשבה, שהיתה ניכרת בכל צעד]. ופעם סעדנו אצלו ויצאנו לטפל בעולל, וכשחזרנו הופתענו לראות איך שראש הישיבה מאכיל בכפית תינוק בן שנתו קומפוט.
הוא היה אומר. חזר הרבה על דברי הגר"א ששואלים אדם אם קבעת עיתים לתורה, ופירש הגר"א שהוא מלשון גזילה כמו קבע את קובעיהם נפש. ופירש מורנו זללה"ה שמותר לאדם לחיות באופן של סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו כמו לענין צדקה, ולצורך כן ליבטל מלימוד להביא ממון לכך ולהתענג כפי הרגלו, וע"ז נאמר גזלת עיתים שצריך לגזול מעצמו נגד הרגלו, ולאט לאט להפסיק את צורכו בביטול ויוכל ללמוד יותר. ולכן תהיו עמלים בתורה אינו בכלל מצוותי תשמורו.
עוד חזר הרבה כששומעים מי שעומד מול ארון הקודש וזועק אבא אבא רחמים רחמים, בטוחים שהנה הנה בנו היחיד על ערש דוי ואינו יודע את נפשו מדאגה. ובאמת כך אנו צריכים לחוש באהבה רבה שאומרים אבינו, האב, הרחמן, המרחם, רחם עלינו, ולהתחנן לבורא עולם על בינה והשכל.
עוד חזר רבות על דברי האור החיים כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך, דקאי על מלחמת היצר שאם יוצא למלחמה אז ה' נותנו בידך. ועל שיר ר' יהודה הלוי עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו בן חורין, והטעימו.
פעם ביקשו ממנו עזרה למצוא לאשה עבודה בתכנות, ואמרו לו בתוך הדברים שהיא מאד מוכשרת ומוצלחת בזה, ומיד הגיב היא אשה מספיק טובה בלי להיות מוצלחת בכאלו עניינים. כשחזרתי מחיזוק באיזו ישיבה, שאל אותי מה יותר טוב שם שיש לחקות, אמרתי לו שיש שם אוכל טוב, והיה נראה שזה איכפת לו. בבחרותי סיפר לי משיב בישיבה על בחור מסויים בשיעור א', שמאז שנכנס הרה"י אומר בישיבת צוות כל הזמן תמצאו לי סיבה לזרוק אותו, הוא יהרוס את הישיבה, והצוות לא הבינו מפני מה כ"כ כועס עליו, והרי הוא לומד היטב בשטיגען גדול. ובחשון שיעור א' מצאו אותו במקום לא ראוי, והתפעל מההבחנה העמוקה של רה"י. וזכורני שאני בהכרותי את הבחור מבחוץ הבנתי את טעמו של רה"י לאחר מעשה, מפני שהיה הבחור קל ולץ, ולמד מפני שכך היו האוירה והכבוד, וראה בו שכשיהא קצת אחרת יבא לקולנוע.
תמיד חזר שצריך בחור לחשוב מה היה שמח לראות את בנו, האם שלומד עד מאוחר ומתפלל בבוקר באיזה שטיבל או שהולך לישון בזמן ומתפלל בישיבה. ויבין שכמו ששמח לראות את בנו, כך צריך להיות, שהרי על בנו אין לו יצה"ר. וכן על כל דבר.
♦ ♦ ♦