ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן, ב"ב
שמואל - שאול - דוד
א.שמואל ושאול
ספר שמואל נפתח במעשה אלקנה ועלייתו להשתחוות ולזבוח לה' בשילה מימים ימימה, והרושם הראשוני שהוא מותיר על הקורא הוא של עולם ואווירה שונים לחלוטין מספר שופטים, אף שהמדובר הוא על אותה תקופה, תקופת השופטים, אשר לכאו' (שופטים, סימן יז, פסוק ו) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. מכל מקום כאן זה נראה שונה, הכל מרוכז במקום שנקרא שילה, ונראה כעולם מסודר יותר. בהמשך עולה דמותו המתנוססת של שמואל הנביא כשופט האחרון והגדול שבכולם, המחזר בערי ישראל, כסמל ולדוגמה לה' הוּא מַלְכְּכֶם (כתיקון לדברי קורח, שהוא מצאצאיו, שאמר כִּי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וגו').
אולם בניו, אשר לא הלכו בדרכיו (וכן בני עלי), מסמלים את ההתפוררות של התמונה הכמעט אידאלית הזאת, ומכשירים את השטח לתקופה החדשה בעם ישראל, תקופת המלוכה.
המלך הראשון, שאול הבנימיני, מגיע מאחת המשפחות המיוחסות בישראל, ניכר בתחילת דרכו כאיש גבה קומה, אשר הולך אל הרואה לחפש את אתונות אביו (כיבוד אב ומשפחה) ומצא מלוכה. הכל נבואי כמעט בלא תפיסת יד אדם, נקי וחלק ללא רבב. אבל המלוכה שלו צולעת, ודווקא בגלל זה, כי בתור בן לעם ישראל, אינו עשוי למלוך כְּכָל הַגּוֹיִם. ואין טבע המלכות נתון בירושה לעם ישראל אשר דורש את המלוכה (ככתוב כבר בנבואה על העתיד בתורה), והכשלון כאילו נכפה עליו מלמעלה. אולם זאת ראינו גם מצאנו, אשר חבלים שאינן נראים קושרים את שאול בקשר בל ינתק עם שמואל (הרואה) הרועה אותו מעודו. ולאחרונה הוא מעלה אותו אחר מותו באוב (תהיה אשר תהיה הפרשנות שם), יום לפני המוות שלו בעצמו, הטראגי והכואב כל כך, בו מסתיימת מלכותו של מלך שהיה גם נביא (על אף חטאיו), וסימל בכל הווייתו את הכשלון (המוכרח כאמור) של תחילת המלוכה בישראל.
♦
ב.
ביאת דוד לבית שאול
בספר שמואל (א סימן טז) אנו קוראים על מעשה דוד הנמשח ע"י שמואל בסתר מפחד שאול המלך, שה' הסיר את מלכותו ממנו ונתנה לרעו הטוב ממנו. ומשנמשח, צולחת עליו אותה רוח ה' אשר סרה בעת ובעונה זו מעם שאול, וכשרוחו הרעה מבעתתו, נקרא דוד (דווקא) ובא אל בית שאול המלך להפיג את רוחו הרעה ולחלוק עם שאול את רוחו הטובה, שסרה מעם שאול אל דוד.
בהמשך (סימן יז) אנו קוראים על מערכת ישראל למול פלישתים, כשגלית איש הבינים יוצא לקראתם בהצעתו להילחם אחד על אחד, ובני ישראל נבוכים מהצעתו, ועל דוד היוצא -אחר משא ומתן עם שאול- למלחמתו עם גלית ומנצח בה.
והנה, אחר תיאור מלחמתו של דוד בגלית ונצחונו, בא מקרא זה המתמיה כל לב: "וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם: וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי".
וכל הקורא יתמה, האיך יתכן ששאול אינו יודע מיהו דוד המנגן לו בכל הימים, וכבר היה מודע לו ולבית אביו, כמפורש לעיל שהוא ששלח[1]? ואם נימא שרוחו הרעה הייתה בעוכריו (כאשר יאמרו מקצת מפרשים), עדיין יקשה על אבנר, האיך לא ידע שר הצבא מיהו נער שעשועיו של המלך? וגם מדוע אבנר, שצווה ע"י המלך לשאול בשמו, אינו שואל אותו, ורק אח"כ כשדוד בא עם ראשו הכרות של גלית, הוא מביא אותו אל המלך שישאלהו? וגם למה לא שאלו המלך בעצמו מתחילה אם לא ידע מיהו? וחז"ל וכל המפרשים האריכו בזה למעניתם, ואענה גם חלקי, וגם ייכלל בכך עומק דברי חז"ל (שם) שהביאם רש"י על אתר.
הנה, בעיקר דברי ימי המלחמה בין ישראל לגויים שסביבם, בולט ההבדל, שגם אחרי שכבר לא היו סומכים על הנהגה ניסית, והיו צריכים ללחום בחרבם, עדין לא היו לוחמים כדרך הגויים ברכב ברזל, אלא היו באים תמיד במארב ובתחבולות, כאשר רואים אצל מלחמת יהונתן בפלישתים ובעוד מקומות. ובנקודה הזאת כאילו תפס אותם גלית, שאינם מוכנים למלחמת פנים אל פנים, ביודעם שאין בהם כוח וגבורה כדרך אומות העולם, ואינם יודעים להילחם אלא ע"י תכסיסים ומארבים. ואכן בני ישראל נבוכו מאד מהצעתו, שלא היה בהם כוח וגבורה לעמוד מולו.
עד שבא דוד, שאכן היו בו העוז והגבורה שלא היו מקובלים בכלל ישראל, משאול המלך הבנימיני בכל הווייתו ועד אחרון העם. וכידוע עוז זה בא לו לדוד מפני היותו נין ונכד ל'אימה של מלכות', רות בתו של עגלון מלך מואב (וברות רבה ב, ט מבואר שגלית מבני ערפה הוא). ועדיין אנחנו רואים את החילוק בינו לבין גלית, כי אינו בא אליו לבוש שריון, ואינו עושה את מלחמתו בכוח הזרוע, אלא כל כוחו ברוח הגבורה שלבש ובמלחמת בזק מהירה.
והנה יחסו של שאול לדוד קודם ששמע את הנשים המשחקות ואומרות 'הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו', הוא לכאורה חיובי, ולאחר שהיכה את גלית הוא עוד מתעצם לקחת אותו אל ביתו, ולבלי הניח לו לשוב אל אביו, וממנה אותו על אנשי המלחמה. ומצד שני שאול נראה כחושש ממנו, ואינו יודע מה טומן הוא בחובו (שהרי לא מסתבר שרק מה ששמע מהנשים גרם לו מהפך כזה). ומסתבר מאד שהסיפור הזה של שאלת שאול על דוד הובא דווקא אחר מעשה הניצחון ולא לפניו, כי הניצחון הוא המביא את המהפך ביחס, שהתחיל עוד קודם מחמת החשש שהתחיל להיות לו משעה שיצא למלחמתו זאת, והבין שמשהו קורה כאן (וכ"מ ברות רבה שם עי"ש). ומעשה זה משמש הן כהקדמה ליחס שאול והן כהקדמה ליחס יהונתן המתואר להלן, שמהיום ההוא (דהיינו אחר דברי דוד שאמר לשאול 'בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי') נקשרה נפשו בנפש דוד.
ולכן נראה ששאלת שאול לאבנר, שר צבאו ובן בריתו, על דוד לא הייתה רק 'בן מי העלם הזה', אלא היא מבטאת את החשש ואת התמיהה הזאת.
אולם נראה עוד, שכאמור דבר זה היה חסר תקדים בעם ישראל להילחם כך כדרך הערלים פנים מול פנים (דו - קרב), ולכן הבין שאול שיצוק במקורו של דוד דבר סתר, ולכך שאל מי הוא הנער הזה? ואבנר (מעין דברי חז"ל ביבמות עו: עז. אחר טענות דואג האדומי) השיב שאכן אינו יודע את טיב יחוסו, ושאול בקשו שאכן יברר - מיהו העלם (נעלם) זה?
ואבנר, כשהגיע דוד עם הראש הכרות בידו, בא להראותו לשאול, כאומר ראה האם דרך ישראל לו, וכי היכן מצאת בן ישראל שילך עם ראש כרות בידו. הלא סימן מובהק הוא שאכן בדמו מעורב דם אשר שלא מזרע ישראל המה. אמנם תשובת דוד האמיצה והנכוחה - לא כי, אלא בן ישי אני, טהור ביחסי אני, מהמשפחות המיוחסות בישראל משבט יהודה. והתשובה הזאת התמה, לעומת חרדת שאול, המנסה לנתק אותו מכאן והלאה מבית אביו, להכניס אותו אל מלכותו, היא שקושרת את נפש יהונתן עם דוד בברית נצח.
♦
ג.
דוד הנרדף
באופן כללי יש להבין מהות העניין של המרדף אחר דוד, האיך הוא מתחבר למלכותו דווקא, האם יש כוונה שילמד קצת איך להיות נרדף, שעי"כ אלהים יבקש את הנרדף, כי למה אם לא כן יארע לו כזאת?
והנה נראה בחוש למתבונן שיש כאן מעין הלוך ושוב בהנהגת שאול, שכשתוקפת אותו רוחו הרעה הוא מתחיל לעשות פעולות נגד דוד, עד שבפירוש הוא מתנכל להרגו, ושוב חוזר חלילה, מזכירים לו ונזכר, פעם ע"י יהונתן, ופעם ע"י דוד בעצמו, וחוזר בו, ושוב מתחיל. וכל פעם, לפחות בהתחלה, זה מתחיל מרוח רעה, ובסוף היא סרה מאתו ע"י דוד או יהונתן, או כששאול בא עד מקום שמואל והחל להתנבאות. כך שזה נראה מעין מטולטלת כזו של רוח רעה וטובה. והכל יש לעיין, שמתנהל למעלה מהשכל, ומעין רוח עליון מבעתתו, ופועל, ואומרים הגם שאול בנביאים, ולא מצינו שנענש על רדפו את דוד, ולא מצינו גם מי שעוצר אותו. אבל מצינו שיהונתן אומר לו שבוודאי לא יצלח, וגם הוא בעצמו יודע זאת בתוך תוכו. וזה מפליא, שהוא נעשה כעין מוכרח על דעת עליון לכל העניין. ויש אומרים שחשבו למורד במלכות, אבל אין זה מספיק, ומה גם שאינו נכון, והכל נראה משמים, אבל מה העניין בזה?
והנה ספר תהילות דוד חלקו הגדול סובב מסביב לזה, ונראה שיש בחינה של מעלה שיהיה כך להירדף, ושה' יאהבו ולא יזיח דעתו, וייהפך לבבו, לירא ואוהב, ומאמין ובוטח. ומאת ה' הייתה זאת גם לאפשר למלכות שאול עד הסוף שנמנה לה, ומבחינתו יש איזה צדק כנראה ברודפו את דוד, אף שאין אנו מבינים האיך היה רשאי בזה, אבל כמעט אנו מוכרחים לזה, אף שזה קשה לנו. וברית יהונתן מאידך, היא ברית מופלאה של אהבה נפלאה שקשר כשדוד אמר אני בן ישי הלחמי, ומפליא איך שקשר נפשו וגורלו, בשעה זו שהרגיש באמירה טבעית זו, את כל מלכות יהודה באה, וכי צריך לקשור עמה גורלו. ואף שאול הרגיש בזה בתחילה, אף שחשש ורצה לכבוש אותו עמו, כדי לנצחו. ומפליא הדבר, איך דוד לא רצה בכך, שלא רצה להתחתן במלך, עד שהציע לו את ערלות פלישתים, או אז חפץ בדבר, להתנהג כגיבור, אבל סוף דבר הייתה מיכל בת שאול צריכה להצילו בעור שיניו. וכל זה הועיל לו, כשגם אביגיל לבסוף מיתנה אותו וחזינן דבעי מיתון, וזה מצידו לימוד שלמד בהיותו נרדף ובנה את אושיות מלכותו.
ומפליא איך שהכוהנים לא ידעו מכל זה, ובתמימות רצו לתת לו את החרב שהייתה שם, שזה נראה ממש משמים כדי לחזק את רוחו. ואולי הברית עם שאול הייתה צריכה להיפרם כעת עד הסוף, וששום דבר לא ייקח מבית שאול בעת הזאת, אף לא פת לחם מעם יהונתן אהובו. והכוהנים באו אתו, וכך כל העם נהה אחריו, ומלכות שאול נכבית והולכת, ואדרבא חינו מתרבה. אבל בכל זאת כנראה שאול לא נתבע על כך וכנ"ל, כי באמת לא היה יכול להועיל בכך כלום, ורק לשם מלכותו בשקיעתה עשה כן, שלא יכחד מאליו. וכנראה מאת ה' הייתה זאת, והדברים עוד טעונים ביאור רב.
ועיקר עניין נרדפות דוד הוא בבחינת מלכות המשיח לעת"ל, שמעיקרא חשוכא ולבסוף נהורא. וכדרך כל הבריאה, גם עניין יהודה הוא תמיד בתחילה בחושך, כמו יהודה ותמר, רות ובועז, וכן דוד ממכלאות הצאן יצא למלוך, ונרדף עד הצוואר. והכל בהשכל, לתת המלוכה להולכים בחושך ראו אור גדול, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, מהרה בימינו תתגלה.
♦
ד.
מעשה נבל הכרמלי
בסוף ספר שמואל מצינו את אחרוני רדיפות שאול את דוד, ומעשה נבל הכרמלי. ויש להבין היכן עומד סיפורו של נבל זה ומה השייכות שלו לכל העניין, שלכאורה הוא מקרה פרטי ומה באו לספר בזה. ויש לעיין.
והנה עיקר סיפורי דוד הנרדף כבר הבאנו שהוא שלב הבניה של מלכות דוד, דווקא מתוך הנרדפות שתצא המלוכה. אבל יש בה עוד כוונה, לבנות את מלכות דוד, דווקא מתוך האיפוק והכבוד למלוכה, שע"י זה בונה דוד את הכבוד למלכות. דוד נראה כאן ההפך משאול, שאול מתייחס בפליאה על דוד איך לא הרגו, ודוד מיצר אף על כריתת כנף שאול, כי הוא משיח ה'. דבר זה מוסיף קומה לעצם המלוכה, במה שאינו שומע לאבישי, והוא מכבד את המלכות.
ונראה שסיפור נבל מבקש לבנות עוד קומה נוספת בעניין זה. דוד אינו חושב לשתוק על מעשהו של נבל, שכשמו כן הוא, בחושבו כי מעשהו מצדיק נקמה מצידו, אולם הוא שומע בקול אביגיל אשת נבל, ומתאפק, ואומר לה בְּרוּכָה אַתְּ וּבָרוּךְ טַעֲמְךָ. באיפוק הזה, שאמנם אינו כלפי מלך אלא כלפי אזרח מישראל, מאציל על עצמו דוד כוח נוסף, והאיפוק הזה הוא עצמו מידת מלכות (וכמו שראינו שדבר זה שימש את דוד גם בבוא היום, כשקלל אותו שמעי בן גרא קללה נמרצת בברחו מפני אבשלום בנו).
♦
ה.
שאול ובעלת האוב
הנה בכתובים הכא לא מופיע לכאורה עצם העבירה שעבר בכך (ולא עוד אלא שמלכתחילה הלא הוא זה שהסיר את האבות ואת היידעונים, ועי' מלבי"ם שהסיר דווקא בגלל מות הרואה, אמנם כפשוטו נראה שהזכיר כאן בגלל המעשה והקשר ביניהם להלן), אבל בדה"י (א, י) הוזכר זאת בקשר לסיבת חורבנו, וכמש"נ שם "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: וְלֹא דָרַשׁ בַּיהוָה וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי". ולכאורה אינו מובן, שעל אף שכפשוטו חטא גדול חטא בזה, שעבר על מה שנא' בתורה אל תפנו וגו', ומיתתו מפורשת בתורה בסוף קדושים בידי שמים ובידי אדם. אולם לכאו' מה זה שייך לחטא במלכותו, דלכא' הוא חטא פרטי ואינו שייך למלכותו (ועפ"י פשוטו יתכן שמה שהוזכר שם הוא בעונש מיתתו, ולולי זה לא הייתה נגזרת עליו מיתה, ומכל מקום נראה מהלשון שם שהוא חטא במלכותו). ויש לעיין.
'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל'. וכפשוטו אין מובן למה דווקא כשראתה את שמואל הבינה שהוא שאול. וחז"ל והמפרשים כתבו בזה למעניתם עי' בדבריהם, ועוד צריך ביאור.
ואולי יש לבאר דעיקר ההסרה של האבות והידעונים אינו רק הסרה בעלמא, שלא יתעסקו עם זה, אלא ההסרה היא אמיתית, שדבר זה אינו שייך יותר לעסוק בו, מחמת שעובר מן הארץ, ועל כן או שכלל לא מצליחים בו או שזה סיכון גדול מאד, כי ברגע שדבר כזה אינו מצוי ושכיח, העיסוק בו הוא מסוכן, או בכלל לא אפשרי. ועל כן היא פחדה מאד בתחילה, וכשראתה את גודל הצלחתה, שהעלתה אף את שמואל הנביא, שלכא' כלל לא היה בכוחה, הבינה שיש דברים בגו, ויראה מאד שיתנקם בה, כי זה סיכון גדול. וגם הבינה שכנראה מה שהיא יכולה לעלות זה מפני ששאול, שהוא אחראי על ההסרה, תומך כעת ומעוניין בזה.
ומכאן אנו רואים את גודל העוון בעניין, שהסרה זאת שהייתה יכולה להיות מעין הסרה של הע"ז, כעין מה שעשו חכמים ליצרא דע"ז שכלה מהעולם, יכולה הייתה להיזקף לשאול. אולם שאול כאילו החזיר את הדבר, ומי יודע יתכן שנזקף לחובתו כל אי כילוי הע"ז בבית ראשון, בעקבות החזרה זאת של תרבות האובות והידעונים, כי כאמור הוא עניין תלוי תרבות ואם נצרכים לו, הרי הוא קיים, וכן ע"ז. ולכן אינו נחשב כחטא פרטי אלא כחלק מאיבוד מלכותו וחסרון הנהגתו בעניין כילוי הרע, כעמלק.
אולם את מהלכו של שאול יש לפרש, שהוא הבין שכל טעם התורה להסיר את האבות והידעונים זה רק עד כמה שֶׁנָּבִיא מִקִּרְבְּךָ כָּמוֹנִי אָקִים לְךָ במקום שתדרוש לאובות והידעונים, אבל הבין שאול שכיון שלא נענה בנביאים ובחלום, לא אסרה התורה שאלה באוב והידעוני, ובד"ה מפורש שחטא ונענש על זה כנ"ל.
ומכל הנ"ל ראינו את הנהגתו של דוד שהובילה אותו למלוכה, דוקא בחוזק של האיפוק, לעומת חולשת הנהגתו של שאול, בגללה נלקחה מלכותו ממנו, ונתנה לרעו הטוב ממנו וכמו שנתבאר.
♦
ו.
עלית דוד
ולהלן (ספר שמואל ב) מבוארת עלית דוד שלאחר מות שאול עד שישב על כיסא מלכותו כיסא ה' במצודת דוד בירושלים. ובספר ד"ה (א, יא) קיצר מאד ולא סיפר על כל המלחמה שהייתה בין בית שאול לבית דוד וכל הנלווה לכך, רק שבאו כל ישראל להמליך את דוד ותו לא. וכשמתואר שם כיבוש מבצר היבוסי בפסוק אחד, הוא במובן מסוים כהשלמה על הפסוק אצלינו, בעוד שהוא משמיט את עניין העוורים והפסחים, שבשמואל (שם ב, ח) נאמר 'וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים (שנאו) שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת', ואילו שם (שם ו) נאמר 'ויַֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ'. הרי שכאילו בספרנו נשמט מהקרא מה שאמר דוד, וצריך ביאור כל החילוקים הללו שבין הספרים.
והנה כל עניין ספר ד"ה הוא ספר מלכי יהודה, ומשמיט כל עניין שאינו לכבודם, ומאידך מאריך בכל מה שהוא לכבודם. וכנראה כל השתלשלות ירידת בית שאול למול דוד, לא חשבו כעניין עקרי, כי באמת המלוכה ניתנה לו מאחרי מות שאול, אלא שהיה ככל דרך המלוכה של דוד, שלא ניתנה לו מאז שנמשח, אלא אחרי תהליך ארוך עם הרבה מאד ניסיונות ותהליכים טבעיים, עד שכל ישראל באו והמליכוהו כדבר ה' ביד שמואל הנביא. וכמו שבארנו, שכל זה היה כדי לנסותו לבחנו ולצרפו בכור הבחינה בחינה אחר בחינה, שימצא כשר וראוי והגון למלכות, שלא היה מוכן לקבל כביכול תמך במלכותו מהריגת כל השייכים לבית שאול המלך, ולהפך דאג שכל מי שכביכול בישר לו בשורות כאלו, בחושבו למצוא חן בעיניו, יומת, שלא יעלה ולא ייזכר כן במלכותו. ויואב בן צרויה, שהיה אמנם מאנשיו הנאמנים והמסורים, לא אבה דוד בדרכיו הקשים, ובבוא השמועה שהרג את שר ישראל אבנר בן נר קרע בגדיו ואמר בין השאר 'וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם יְהוָה לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ'. ויתכן שעל כן לא נזכר כאן מה שאמר דוד, שהוא בעצם היה לצנינים בעיניו מה שגרם דבר זה לעלית יואב (וכן משמע במדרש שהביאו המפרשים שם, שכביכול הייתה כאן השפלה לדוד). וד"ה הביא את שאמר דוד, כי לא כתב את כל סיפור יואב ודוד, שהשמיט מה שלא נוגע ליחס וכבוד מלכותו כאמור.
ועניין העיוורים והפיסחים שנואי נפש דוד, עי' ברלב"ג שע"ד הפשט היתה מעין מכונה כזאת של צלמים בצורת עוורים ופסחים שהייתה מגינה על המצודה הזאת. ויתכן שהוא מעין רמז על כל תקלות דוד שהיו עד כה בבאו לשבת על כיסא ה', שמפיבושת היה פיסח, ואולי שאול ועבדיו היו כעין עוורים שלא רצו לראות את מה שכל ישראל ראו, שדוד הוא המתעתד למלוכה על כל ישראל. וזה מתאר כעין ראי את הניסיונות של דוד עד עתה, בהם התנהל ביתרון דעת והשכל, לבלי לקדם את מה שלא היה צריך לקדם אלא לחכות שהמלוכה ודבר ה' יגיע בעיתו ובזמנו, ולכן לא נלחם בדבר, ולהפך נתן לדברים לקרות כפי שיקרו. ורק כאן ביטא את כל שעבר עליו במלחמתו בצלמים אלו, עד שישב במצודת ציון היא עיר דוד וישב על כיסא ה' אשר כננו ביתרון הֶכְשֵׁר (וזה הטעם שלא נזכר כל עניין זה בד"ה, שהרי הושמט שם כל מה שקדם).
וגם אחרי שנבחר בבואו להילחם עם הפלישתים בעמק רפאים, הוצרך בפעם השנייה להמתין לקוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים, להראות כי אין מלחמתו בידו וזקוק הוא להמתין לקול ה', המנהל עולמו בכל הדרכים הנסתרות, ככל דרכו הארוכה שעשה עד למלכותו. ורק בעשותו כן 'אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְהוָה לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים'.
♦
ז.
כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה
שמואל (ב, ז, א) וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ; וַה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן, הָאֱלֹקים, יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה; כִּי יְהוָה עִמָּךְ. ולבסוף הולך ומתאר אך שבאת נבואה לנתן הנביא שלא לדוד לבנות הבית אלא לבנו אשר ה' יכין ממלכתו וכסאו יהיה נכון והוא יבנה בית לשמי, ומתוארת תפילת דוד המלך ע"ה כשהוא יושב לפני ה' (כנגד ישיבתו בביתו).
ולהלן בסימן הבא פותח וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן, וַיַּךְ דָּוִד אֶת־פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם; וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים׃ וַיַּךְ אֶת־מוֹאָב, וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה, וַיְמַדֵּד שְׁנֵי־חֲבָלִים לְהָמִית, וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת; וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד, לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה.
והנה כפי הנראה מכאן מתברר כי לא יאה לו המנוחה, ותפקידו להיות איש מלחמות לא הסתיים כל עיקר. ואף שחשב כך בתחילה, הולך ומתברר שלא כן הוא, כי חושב בתחילה עכ"פ להתגרות מלחמה עם מואב שעשו עמו הרע בהורגם אביו ואימו (רש"י ח, ב), וממשיך כביכול לסכם את ענייניו ולסיים את חובותיו, כמו עשיית החסד עם מפיבושת בן שאול הפיסח בב' רגליו (שריד ופליט לתפארת כבוד מלוכת שאול). ואח"כ דוד חושב לעשות חסד עם בני עמון כאשר עשו עמו, אבל הם אינם נותנים בו אימון, ונפתחת ביניהם מלחמה ממושכת שלא ברצון דוד, במלחמה הזאת דוד המלך אינו רוצה להילחם (וגם אנחנו הקוראים כבר מואסים כביכול במלחמות אלו הממושכות), כי הלא לא זאת הייתה תוכניתו, ושולח הוא את שר צבאו יואב ואבישי אחיו וכל הגיבורים אשר איתם. אבל מתברר כי המלחמה אינה פשוטה כל עיקר, ולעת צאת המלכים שולח דוד המלך שוב את שר צבאו למלחמה, ואז מזדמן לדוד המלך הניסיון הגדול והמלחמה הגדולה בה הוא מתנסה.
אין ספק שהקריאה של מעשה דוד באופן כללי מזכירה לנו את יעקב שביקש ליישב בשלווה וקפץ עליו רוגזו של יוסף. והמעשה עם בת שבע באופן פרטי, מזכירה לנו את אבי אבותיו יהודה ברדתו מהמלכות לאחר מכירת יוסף ומעשה תמר שבאה בעקבותיו. גם שם יש ירידה (דהיינו הפסקה במהלך המלכות הציבורית והתכנסות לעניינים הפרטיים), חטא, והודאה (וכמובן בהמשך גם מעשה בועז וגבורתו במעשה רות, שהוא גם קרה באופן נסתר כידוע). אין לנו ספק כי מעשים אלו מכבשונו של עולם הן באים, והדברים ניכרים גם מהכתובים, שהרי בתחילת הפרשיות נא' לו כי בן יולד לו, ומיכל כבר הוזכר כי לא היה לה וולד עד יום מותה, ואישה אחרת לא באה שם בחשבון. והזדמנה לו דווקא בת שבע בניסיון כזה, ודווקא היא נהייתה אמא של מלכות. אין ספק כלל שכל מעשה זה גבוה מעל גבוה הוא, ומהדברים שהן מכבשונו של עולם, כאמור. אבל הניסיון והמלחמה והחטא וההודאה והתשובה, והכאב במות הילד, והנחמה בלידת ידידיה, ומלחמות פנים המשפחתיות הכאובות והבלתי פוסקות שבאו אח"כ על דוד, כמו שהובטח לו שאכן בכך ייענש, מלמדים על חייו ומסכת חייו הסוערים, שכל מהותם היא המלחמה הבלתי פוסקת והבלתי נגמרת עד סוף ימיו ממש.
ברי שרק על רקע זה יש לנו לקרוא את מעשים אלו, כי הם אינם מעשים פרטיים וחטאים פרטיים של דוד, אלא הן הרקע של כל מלכותו. והטעם שנכתבו, וגם התביעה עליהם ע"י נתן הנביא בשם השם, הייתה, על רקע ביזוי שם שמים, לומר שאין אלו מעשים פרטיים, אלא הם ארוגים לטוב ולמוטב במסכת מלכותו של דוד המלך היושב על כיסא מלכות ה'. וכל המעשים מבטאים את הזעזועים במלכות ה' שלא הייתה עוד שלימה בשעה זו, והייתה אמורה להשתלם במלכות שלמה המלך ע"ה (אם היה מתקיים בנו אז יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ).
♦
ח.
דוד הגולה
העונשים האיומים הניתכים על דוד אחרי החטא, כשחזונו של נתן הנביא בפרט מה שנא' לו: 'כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ', מתקיים בברחו מירושלים מפני אבשלום בנו, ובעצת אחיתופל שוכב אבשלום עם כל פילגשיו אותן הניח דוד 'לשמור הבית', לעיני כל ישראל נגד השמש (טז, כב).
אולם מבחינת הפשט יש כאן מקום עיון על הנהגת דוד, על מה ולמה עשה כן לברוח מפני אבשלום בנו, ומה היה הרווח בכך. וכי מה ההבדל בין מה שהתארגן למלחמה ביער אפרים כשהוא גולה וחפוי ראש, לבין שהיה עורך עמו מלחמה ממקומו בירושלים. וכי מה ההבדל בין מה שעשה אח"כ בסימן כ' לשבע בן בכרי שחשש ממנו, כמבואר שם, יותר מאבשלום, ולמה חילק הנהגתו, כששם לא חשב לברוח בעוד כאן ברח, וגרם לאבשלום להתחזק לכאורה במרדו בו, וצריך עיון.
ועל דרך הפשט נראה, שדוד ידע כי בחטאו הוא נענש, והעדיף להיות מבחינת נרדף אשר אלוהים מבקשו כמו שאמר בספר תהילותיו, וכמו שאומר לאבישי בן צרויה, בקלל אותו שמעי בן גרא קללה נמרצת בשעה שהוא בורח מירושלים אבל וחפוי ראש 'אוּלַי יִרְאֶה ה' (בעוני) בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה'. הרי שחשב זאת לו לטוב להיות מושפל ובורח, וכקבלת הדין, בתקווה שעי"כ יתהפך עליו גזר דינו המר לרחמים מאת ה'.
עוד נקודה המצריכה עיון רב ומעוררת השתאות רבה, היא הנהגת דוד עם מפיבושת הנכה בן יהונתן. האיך קיבל את הלה"ר של העבד ציבא עליו, ולא עוד אלא שבשובו למלכותו לירושלים, כשהוכיח לו מפיבושת שלא היה בו שמץ של מרד כלפיו ולא עוד אלא שהתאבל עליו כל אותו זמן ורק מחמת נכותו לא יכול היה לסכל את עצת עבדו הרעה, לא חזר בו לגמרי, אלא חילק את השדה בינו לציבא. והדברים נוקבים ומזעזעים עד תהום, על מה ולמה עשה כן דוד, והלא לכל אורך הדרך אנו שומעים ממנו רק קבלת הדין, ונפש שפלה, ואפי' בחוזרו לירושלים אינו עורך חשבון עם שמעי בן גרא אלא אומר שוב לאבישי '... מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ'. ולמה כאן שינה את הנהגתו בסמוך ונראה (ומפליא איך שבב' המקומות באו הסיפורים סמוכים זל"ז), כלפי מפיבושת הצדיק, ולא נהג אתו כדינו, וצריך עיון גדול.
ומה שנראה מעט בעניין עמוק זה, שכפי מה שנראה לכל אורך הדרך ראה עצמו דוד בעצמו מלכתחילה לא כמולך בחסד גמור על כל שבטי ישראל, ולא הפסיק לחשוש שמא תחלק המלוכה בינו לבין בית שאול. וגם נראה שהממלכה עצמה הייתה כל הזמן במתח מתמיד האם אכן תתאחד המלוכה תחת דוד המלך על כל ישראל, או שמא לא תהיה מלכותו שלימה ויחול בה איזה קרע על רקע זה, וכמו שמצינו גם להלן את מעשה שמעי בן גרא, ומעשה שבע בן בכרי המתרחש על רקע המתח הזה עצמו בחזירתו של דוד המלך לירושלים (ס"ס יט). והנה מפליא הדבר, שדווקא אחר כל זאת כשבורח דוד, הרי הוא בורח למחנים שם הומלך (ש"ב, ג, ח) ע"י אבנר איש בושת בן שאול על כל ישראל, והמלחמה בין צבאו לצבא אבשלום מתנהלת דווקא בהר אפרים.
ונראה מזה שהיא הנותנת, שבעוד שאבשלום התנשא למלוך מחברון ואילך, כדוד אביו בשעתו, אחר שגנב לב כל שבטי ישראל אליו, הוצרך דוד לעשות את המסע ההפוך, לגלות מירושלים למקום הכי רחוק, בו מלכותו הייתה כביכול פחות מובנת מאליה, ודווקא בדרך הייסורים וההשפלה הזאת היה צריך להחזיר לעצמו את מלכותו בדרך הקשה. ולכן קיבל דוד המלך בהלוך את קללתו הנמרצת של שמעי בן גרא בן הימני שנזדמן לו שם, ובחזור את התנצלותו המבישה והמתרפסת, כי ראה בזה בדיוק את המסע והמסלול אליו יצא ואשר ממנו שב, כשחזרה אליו מלכותו במלחמה ביער אפרים. ובמפורש אנו רואים את המסלול של המלכתו המחודשת שהתחילה דווקא בשאר שבטי ישראל, עד שדוד מתלונן (יט, ב) לזקני יהודה 'אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ'.
ואכן המתח הזה הממשיך בהשבת דוד למלכותו כמעט קורע שוב את הממלכה, כי דוד המלך אחר ששב למלוך, באמת מתחזק בבני יהודה, ושאר בני ישראל מרגישים את הבגידה הדקה הזאת, שעל אף שהם היו הראשונים להחזיר את עטרת המלכות לדוד, אין דוד מלכם מולך עליהם בשווה כעל בני יהודה. ומכאן מרד שבע בן בכרי, שתוקע בשופר ואומר לכל ישראל 'אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל'. אמנם כאן דוד אינו חושש כל עיקר להילחם ממעוזו בירושלים, כי אכן זאת היא מלחמה אשר הייתה נטושה בין ישראל ליהודה, ואשר קיימת באוויר כל הזמן במובן מה, ומקומה הוא יהודה מול ישראל, ומול שבע בן בכרי שמרד במלכותו. ואינה דומה לאויב מבית שקם עליו בדמות בנו, ואשר איים לנשלו ממלכותו, ששם הוצרך לגלות ולהתחיל מהצד ההפוך את הכל מהתחלה כמבואר.
בדרך זו נראה להיכנס ולהבין מעט את הנהגתו של דוד עם מפיבושת, כי הלא בחסדו הכניס דוד כאילו את צרתו אל ביתו, ולא עוד אלא שנתן לו בחסדו ובאהבת נפשו אל אביו, חלק ונחלה ביהודה מכורתו. והנה בשעה שממלכתו נקרעת ממנו, איך לא יאמין ללה"ר של העבד, הלא את אשר יגור בא לו, כי דוד, כמו שאכן בסוף אירע, אכן הריח את המתח הזה בממלכה, אשר האיחוד המלאכותי משהו, לא הצליח לאחדה לאורך כל הימים. דוד המלך, אשר ראוי היה שליבו יהיה לב כל ישראל, גם בחזירתו למלכותו לא השכיל לאמץ את ישראל שתמכו בו בברחו מפני בנו, ולבסוף הם שהתחילו להחזירו למלכות. ובמעשה החלוקה הזאת אכן כמו הפנים את אותה חלוקה שעתידה להיקרע ולחלק את המלכות לבסוף, וכמו שגילו לנו חז"ל ברוחב דעתם (שבת נו.): "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה (שעל ידי שנחלקה המלכות העמיד ירבעם העגלים, שלא יעלו ישראל לירושלים לממשלתו של רחבעם-רש"י), ולא גלינו מארצנו".
לב מי לא יסתער למשמע הדברים הנוקבים הללו, כי במעשה קטן לכא' טמון עניין גדול כ"כ, כמה יש לנו ללמוד מכך, כי ברחשי הנפש הדקים נזרעים ונטמנים הזרעים אשר מצמיחים פירות לטוב ולמוטב לנצח נצחים.
♦
ט.
המאגד של כל האישים בספר הן המסעות שלהם
אם ניתן לסכם את הספר בכללותו אפשר לומר שהוא ספר מסע חיצוני ופנימי של כל אחד משלושת הדמויות המרכזיות שלו. שמואל, שאול, ודוד. כולם נמצאים במעין מסע (מסעי בני ישראל) שבו הם מגלים את המטרה והתפקיד שלהם, או להפך, הם הולכים ומסתבכים בו ועל ידו.
שמואל הולך ומחזר בערי ישראל ושב תמיד לנקודה הראשונה שלו, כמו שנא' וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית-אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת-יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה. וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי-שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לה'. שמואל נמצא במסלול האיתן של שופט ישראל, אשר נמצא במרחב ולא מצטמצם למקום כשילה. אין לשכוח שבימיו חרב שילה, והארון גלה, לא היתה מנוחה ולא נחלה, אבל שמואל לא הוצרך לכך, כי דבר ה' אשר אותו הוא מורה לעם במסעותיו, הוא מקומו האמתי, ותשובתו הרמתה.
שאול המלך הראשון, שאמרו עליו רבותינו שהיה נקי ללא חטא מתחילתו לסופו וצדיק יותר מדוד (מו"ק ט"ז:) מובל ע"י ההשגחה העליונה, להוכיח שאין ישראל ראויים אלא למלכות ה' ולא למלכות בשר ודם. ולכן הוא הולך לאיבוד ממש במסעותיו, כמו במסעו הראשון לחיפוש האתונות שאיבד אביו. הוא מובל ותועה במהלך חייו, מהתמימות הראשונית, דרך הרדיפה, ותגליות הנבואיות המפילות אותו על פניו כאחד מבני הנביאים (א, כט, יד), עד הסוף המר, המסע שלו לבית אשת אוב (בניגוד למהלכו בביעור האבות והידעונים מהארץ). חזירתו לקראת המוות הוודאי - הוא אחד מהמסעות הטרגיים ביותר, הנוגעים ללב. היא מאששת לנו את הידוע לנו מרבותינו, על מהלכה של הנהגת חסד העליון, המכוונת את הדברים גבוה מעל גבוה, לגילוי מלכות שמים, ומחול הצדיקים לעתיד לבוא, בהצביעם כלפי המרכז, באומרם הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ.
ודוד, מסכת חייו הסוערים, מאפשרים לו להבין כי הוא לא יושב במנוחה בביתו, וכי גם אם ה' נתן לו מנוחה מכל אויביו, המסעות שלו לא נגמרו, והם רק התחילו במובן אפי' עמוק ופנימי יותר מעתה ואילך. והצורך בגלות שלו בסוף ליער אפרים כשהוא נרדף ע"י בנו, משמש לנו כעין נגטיב לגלות הראשונה שלו ע"י שאול במדברות א"י.
המסעות הללו מובילות אותנו למסקנה אחת, שהייתה ידועה לדוד מהתחלה ועד הסוף, כדבריו בסוף הספר צַר לִי מְאֹד, נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָה כִּי רַבִּים (רחמו) רַחֲמָיו, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.
בסוף הספר קונה דוד בדבר ה' אשר ביד גד החוזה את גורן ארונה היבוסי, שם הוא בונה את המזבח, במקום שבו יבנה בית המקדש העתיד להיות מנוחה ונחלה. וכשהוא מקריב קרבן עולה ושלמים על המזבח שם, נעתר לו ה' ונעצרת המגפה מעל ישראל. דומה שהמסע סוף סוף עשוי להסתיים, והגיעה שעת המנוחה.
♦ ♦ ♦